מתוך "אור לנתיבתי" עמ" פ"ד
הנהוג בבקשת הרחמן שבסוף ברכת המזון בליל פסח, שינחלנו יום שבו צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, ויהי חלקנו עמהם, נראה לי שהוא על פי מה דאיתא בשם שני גדולי הענקים המהר"ל והגר"א, שענין העולם הבא שבו צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, ונהנים מזיו השכינה, הוא מעלת ההשגה העליונה ברוממות קדושת החירות האלהית, הנמשכת להם מדבקותם הנשגבה בד", שמתוכה הם נהנים מזיו השכינה, בהיות מסוקלת מהם מחיצת ההבדלה שעל ידי העוונות, שמבדילים בינינו לבין אלהינו, שהוא כמו עטרותיהם בראשיהם של עבדים בשנת היובל מראש השנה ועד יום הכפורים, שהוא גילוי מעלת החירות.
מן חרתנו, שהופיעה אז בגילוי ערך הקודשולפיכך בפסח שהוא הכללי, עד שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל ושאר הנביאים, וגם עוברים שבמעי אמם אמרו שירה, במקהלות ברכו ה" ממקור ישראל, ובליל הגדת וספור יציאת מצרים, שהננו מתרוממים וממשיכים בנו מתוך אותה החרות הנאדרה את פלא קדשה ועזה לכל דורות עולמינו, הרינו מבטאים, בסיום סעודת החג, בהדרת התפרטות נהגת הרחמן, להתנחלותנו בנעםיחוליו, את בקשת צפיתנו, לאור טובו בארך היום של ערך הצדיקים במושב חירותם והנאתם הרוממה הזאת, ולהופעת זיוה מתוך אותה המקוריות הכללית על כל אחיזת חלקנו הפרטית ויהי חלקנו עמהם, כמו שאנו מצפים ומבקשים לשימת חלקנו עמהם במבטח המשען האלהי לרוממות קרנם של צדיקים, אשר עם בנין ירושלים ושיבת השכינה לתוכה, בסדר הקבוע של מטבע עבודת לבבנו.
