קדושת עבר הירדן

א. הקדמה

ב. דין הכיבוש של עבר הירדן בזמן כיבוש עולי מצרים

ג. דין הכיבוש של עבר הירדן בזמן כיבוש עולי בבל

1. שיטות הראשונים       

2. עיון בדברי הקהילות יעקב והגר"ש ישראלי

3. שיטת המהר"י קורקוס בדעת הרמב"ם

א. הקדמה

שנינו במשנה (שביעית ו,א):

"שלוש ארצות לשביעית: כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיב – לא נאכל ולא נעבד, וכל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה – נאכל אבל לא נעבד, מן הנהר ולפניו – נאכל ונעבד".

דהיינו שלעניין שביעית יש ג" ארצות: מקום שנתקדש ע"י עולי מצרים ועולי בבל, מקום שנתקדש ע"י עולי מצרים ולא ע"י עולי בבל וחוצה לארץ.

ובביאור המשנה נחלקו הראשונים: הר"ש במשנה פירש שמה שכתוב "נאכל" ו"לא נאכל" הכוונה היא לאכילה אחר הביעור, והיינו שכל מקום שלא כבשו עולי בבל הרי אין איסור לאכול את הפירות לאחר הביעור, ואף על פי כן חז"ל אסרו לעשות בו מלאכה במחובר בשביעית. אין בדברי הר"ש התיחסות לדינים של קדושת שביעית וספיחין, האם הם חלים במקום שכבשו עולי מצרים ורק אין איסור לאכול לאחר הביעור, או שכוונת הר"ש לדוגמא בעלמא ובאמת אין קדושת שביעית בפירות במקום זה. ועיין במשנה למלך (הלכות שמיטה ויובל ד,כו) שנסתפק בזה לדעת הר"ש וכתב:

"ומן הסברא נראה דאין בו קדושת שביעית כלל… ודוחק בעיני לחלק בין חיובא דביעור לחיובא דקדושת שביעית אך מפשט דבריו נראה דדווקא לאכול אחר הביעור הקלו בכיבוש מצרים אך לשאר דבריו לא הקלו ויש בהם קדושת שביעית".

הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל ד,כו) ביאר שמה שכתוב "נאכל" הכוונה היא לעניין שאין איסור ספיחין[1], דהיינו שבמקום שכבשוהו עולי מצרים ולא עולי בבל אין איסור ספיחין. וכתב המשנה למלך בשיטת הרמב"ם שכל מקום שכבשו עולי מצרים יש בו קדושת שביעית לכל דבר אך אין בו איסור ספיחין. ובמעדני ארץ (סימן ח אות ה) נקט בדעת הרמב"ם שאין בהם קדושת שביעית, אלא דהיתה הו"א מיוחדת שיש בהם ספיחין מטעם שנאסר שם עבודה ועיקר גזירת ספיחין מחמת עוברי עבירה. אולם החזון איש (ג,כא) הסכים למשנה למלך.

ב. דין הכיבוש של עבר הירדן בזמן כיבוש עולי מצרים

והנה כתב הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל כד,כח):

"עבר הירדן שביעית נוהגת בה מדבריהם, וספיחי עבר הירדן וספיחי סוריא מותרים באכילה. לא יהיו ארצות אלו חמורין מארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים".

דהיינו שדין עבר הירדן לעניין ספיחין כדין מקום שכבשו עולי מצרים ולא עולי בבל – נאכל, דהיינו אין ספיחין, אך לא נעבד.

ובראב"ד הקשה:

"א"א, מה היה צריך להביאו מקל וחומר הרי לא החזיקו עולי בבל וכן סוריא".

דהיינו, שואל הראב"ד, כיוון שעבר הירדן לא כבשו עולי בבל אלא עולי מצרים שוב אין צורך בקל וחומר שלא יתכן שיהיו חמורים ממקום שכבשו עולי מצרים ולא עולי בבל, שהרי גם את עבר הירדן לא כבשו עולי בבל. עוד קשה על הרמב"ם מה שכתב "שביעית נוהגת בה מדבריהם" הרי רבים הסוברים בדעת הרמב"ם שכל מקום, אפילו בארץ ישראל, נוהגת שביעית רק מדבריהם.

האחרונים ישבו את דברי הרמב"ם במספר אופנים וכדלהלן. ונביא כהקדמה דברי רבותינו ביחס לקדושת עבר הירדן מצד קדושת עולי מצרים וקדושת עולי בבל.

מרן הגר"ש ישראלי (ארץ חמדה סימן ד אות ה) נסתפק בגדר קדושת עבר הירדן, האם קדושת עבר הירדן היא מקדושת ארץ ישראל המערבית שגבולותיה נזכרים בפרשת מסעי ומה שלא נכלל עבר הירדן בפרשת מסעי הוא משום שמה שנאמר שם בארץ שצריך לחלקה בגורל לכל השבטים, ואילו עבר הירדן המזרחי נתחלק כבר וזכו בו שני המטות וחצי המטה; או שקדושת עבר הירדן היא מדין כיבוש ("כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה" שלמדנו בדברים יא, כד) שבו הדין שכל מקום שעם ישראל כובשים אפילו בחוץ לארץ דינו הוא כדין ארץ ישראל (ויש בזה נפק"מ רבות וכמו שיתבאר לקמן). ועיין שם שתלה ספק זה במחלוקת הפרשת דרכים ומהר"י אדרבי.

ומה שנקט בדרך הראשונה שעבר הירדן היא ממש מארץ ישראל, הוא חידוש גדול ויש לעיין טובא לכאורה דחזינן דעבר הירדן המזרחי יש לה פחות קדושה מעבר הירדן המערבי וכמו דחזינן במדרש רבה (פרשת נשא) דעשר קדושות הן וכו" ארץ כנען מקודשת מעבר הירדן שארץ כנען כשרה לבית שכינה ואין עבר הירדן כשר לבית שכינה. וכן מה ששנינו בכתובות (קיב.) על ר" זירא שאמר דוכתא דלא זכו ביה משה ואהרון מי יימר דזכינא ביה, על-אף שהיו בעבר הירדן. וכן מה ששנינו מספר פעמים בספרא ובספרי "כי תבואו אל הארץ" יכול לעבר הירדן, תלמוד לומר "הארץ", הארץ המיוחדת (אמנם קושיה זו אפשר לתרץ ועיין לקמן). ועוד ראיות שמהם מוכח שקדושת עבר הירדן המזרחי פחותה מקדושתו של עבר הירדן המערבי.

ואולי יש להבין דרך זו בשני אופנים:

א.      ניתן לומר שכוונת הספרא והספרי הנ"ל היא שהואיל ומלכתחילה הארץ הניתנת לעם ישראל היתה עבר הירדן המערבי בלבד, אם כן גם אם בסופו של דבר קיבלו בני ראובן גד וחצי שבט המנשה את העבר המזרחי, אין זה מחשיב את עבר הירדן המזרחי כמו את עבר הירדן המערבי ופחותה קדושתה מחמת זה, ועל כן נקראת עבר הירדן המערבי כ"הארץ המיוחדת" גם כן.

ב.      אפשר לומר באופן אחר על פי הספרי (תבוא רצט) שהובא בירושלמי (ביכורים פ"א ה"ח) בביאור שיטתו של הפוטר עבר הירדן מביכורים[2]. והטעם לכך הוא דרשת חז"ל: "אשר נשבע לאבותינו לתת לנו" ר" שמעון אומר: פרט לעבר הירדן שנטלו לעצמם (כעין זה בירושלמי). ורואים שיש כאן שני גדרים: א. עבר הירדן המערבי שנטלו מפי השכינה או משה רבנו[3]. ב. עבר הירדן המזרחי שקדושתם מבחירת בני ישראל ומהסכמת הקב"ה להחלטתם (ועל פי זה אפשר שכל המעלות הקשורות לשכינה לא היו בעבר הירדן שהבחירה היתה מעם ישראל ולא מאת ד").

ואמנם רבים האחרונים שהבינו דקדושת עבר הירדן יסודה בדין כיבוש ("כל המקום") ולא שכלולה יחד עם גבולות עבר הירדן המערבי וכ"כ הישועות מלכו, ועיין בקהילות יעקב (שביעית סימן ה) שהביא שם שכן מוכח להדיא בר"ש משנץ בתו"כ (פרשת בהר), וכן נקט המקדש דוד (תרומות), וכן נקט הגרשז"א במעדני ארץ (תרומות פרק א).

 

והנה נתקשו האחרונים לפי הצד שעבר הירדן היא ארץ ישראל, מדוע אין לעבר הירדן המזרחי מעמד של כיבוש יחיד כמו בסוריא (לשיטות הסוברות שהגדרת כיבוש יחיד תלויה בסדרי הכיבוש – שכל מקום שנכבש קודם שנכבשה כל ארץ ישראל יש לו דין כיבוש יחיד). עוד דנו האחרונים מתי נתקדש עבר הירדן בכיבוש.

ונאמרו בכל זה מספר מהלכים:

א.      המהריט"ץ (סימן רטז) ביאר שסוריא היתה כיבוש יחיד מטעם "קנס", לפי שהיתה כאן התרשלות על כיבוש כל הארץ, שהקדים לכבוש את סוריא. מה שאין כן משה רבנו ע"ה – לא שייך לקנוס שהרי לא היתה לו רשות ליכנס לארץ ישראל קודם לכן.

ב.      ובקהילות יעקב (שם) הוסיף על זה ביאור:

1. דגם אם נימא דבסוריא אין החיסרון מצד "קנס", דבאמת נימא דדוד המלך ע"ה לא עשה שום איסור, אלא רק נימא דאין בכיבוש גדר של מצווה וזה החיסרון, דרצון ד" הוא שרק כאשר כבשנו את כל ארץ ישראל יכולים אנו להרחיב את גבולנו, הלא כיבוש עבר הירדן ע"י משה רבנו ע"ה היה על פי ד", והיה בגדר כיבוש של מצווה.

2. דמלחמת סיחון ועוג היא חלק מכיבוש ארץ ישראל שהרי סיחון ועוג מעכבים אותנו מליכנס לארץ ישראל.

ג.        הגרשז"א (בתרומות פ"א ה"ג, אות ב) חידש, דהנה יש לעיין מדוע לא נימא דאע"פ שבשעה שעם ישראל כבש את סוריא הוי כיבוש יחיד, מכל מקום נימא דאחרי שעם ישראל גמר לכבוש את ארצו בימי שלמה תתקדש סוריא. ותירץ דאפשר לומר דבסוריא אע"פ שבתחילה חשיבא כיבוש גמור (אלא דהוי כיבוש יחיד) הרי שבימי שלמה שכבר גמרו לכבוש את כל ארץ ישראל, אפשר שלא היו דרים שם כמו בארץ ישראל והיתה מיושבת בנכרים אלא שהיו משועבדים לישראל במיסים ועל כן לא נתקדשה (עיין שם שביאר זאת). אולם עבר הירדן אכן נתקדשה שוב בימי שלמה – אחרי שכבר נגמר הכיבוש בכל ארץ ישראל (עיין שם בסוף האות שנסתפק בעיקר דבר זה).

ובעיקר קדושת עבר הירדן אם היא נחשבת כארץ ישראל – יעויין בברכ"י (או"ח סימן תפט) ובתשב"ץ (ח"ג סימן קצח), ויעויין עוד בחזון איש (ג,כה) שהוכיח בראיות שלהלכה עבר הירדן דיניה כארץ ישראל ולא כחוצה לארץ (אולם אין זה סותר דהיא ארץ ישראל מדין כיבוש). ויעויין עוד בגרשז"א (שם) שדן בחלק מהראיות, וכן עיין בכרם ציון במאמרו של הגאון רבי אברהם רוזנטל על עבר הירדן שדן בראיותיו ואכמ"ל.

ג. דין הכיבוש של עבר הירדן בזמן כיבוש עולי בבל

1. שיטות הראשונים     

עד כה עסקנו בקדושת עולי מצרים בעבר הירדן. והנה בכיבוש עולי בבל יש לדון האם כבשו עם ישראל את עבר הירדן.

והנה הזכרנו בתחילת דברינו את הרמב"ם שכתב שבעבר הירדן שביעית נוהגת מדבריהם ואין בה ספיחין, מטעם שלא יתכן שעבר הירדן חמור מאותם המקומות שהחזיקו עולי מצרים ולא החזיקו עולי בבל. והראב"ד שם השיג שלא מובן מה היה צריך להביא מקל וחומר הרי לא החזיקו עולי בבל וכו". ביאור קושיית הראב"ד היא, שהרי במה ששנינו במשנה "נאכל ולא נעבד וכו"" בדין מקום שכבשו עולי מצרים ולא עולי בבל נכלל גם עבר הירדן שלא כבשו עולי בבל, ומדוע נזקק הרמב"ם לכתוב דלא יהא חמור וכו" תיפוק ליה שהיא היא.

והנה בישוב דעת הרמב"ם כתב הכסף משנה:

"ויש לתרץ דאי מהאי טעמא, הו"א אם יש מקומות בעבר הירדן וכו" ששכנו בהם עולי בבל והוי כאילו החזיקו בהם והיו ספיחיהם אסורים. לכך מייתי לה בקל וחומר".

דהיינו, תירץ הכסף משנה שבאמת הרמב"ם סבור שאכן עולי בבל כבשו חלק מעבר הירדן והיתה הו"א שהדין של נאכל וכו" שמתיר את הספיחין במקום שלא כבשו עולי בבל לא מתיחס לעבר הירדן, קמ"ל הקל וחומר שאומר הרמב"ם שלא יהיו חמורים מעולי מצרים. ולכאורה יש לעיין, שאם כן באמת מהו הקל וחומר ומדוע לא יהיו חמורים מהמקומות שכבשו עולי מצרים ולא עולי בבל, הרי עבר הירדן באותם המקומות כבשו גם עולי בבל. ועוד קשה מה שהבאנו בתחילת הדברים – מהו שכתב הרמב"ם: "עבר הירדן שביעית נוהגת בה מדבריהם".

ובחזון איש (שביעית פרק ג) כתב לבאר את דברי הרמב"ם, שגם הרמב"ם מודה שלא כבשו עולי בבל את עבר הירדן וזהו שכתב הרמב"ם: "עבר הירדן שביעית נוהגת בה מדבריהם", דהיינו אפילו בזמן ששביעית דאורייתא בארץ ישראל, מכל מקום בעבר הירדן שביעית נוהגת מדבריהם בלבד. ומה שכתב הרמב"ם: "לא יהא עבר הירדן חמור מארץ ישראל שכבשו עולי מצרים", כוונתו שהרי במשנה שנינו "מקומות שלא כבשום עולי בבל" ונכתבו שם חלקים צפוניים לארץ ישראל ("וכל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה נאכל ולא נעבד"). ולזה כתב הרמב"ם דגם עבר הירדן בכלל אע"פ שלא נזכרה במשנה.

ובדרך נוספת בהבנת הרמב"ם (ואולי זוהי כוונת הכסף משנה) יעויין בקהילות יעקב (סימן ה), וכעין זה כתב הגר"ש ישראלי (ארץ חמדה סימן ד אות ד), שיתכן לבאר שסובר הרמב"ם שאכן כבשו עולי בבל את עבר הירדן אבל הכיבוש לא חל, וזה מטעם שרק בכיבוש הראשון לא חל על עבר הירדן שם של כיבוש יחיד מהטעמים שכתבנו לעיל, אולם בעולי בבל הרי הטעמים הנ"ל לא שייכים (דהנה טעם של מצווה לא שייך כאן כיוון שאין מצווה בבית שני לכבוש את עבר הירדן. ומטעם שנתקדשה בשלב מאוחר יותר גם כן לא שייך, שהרי לא נתקדשה כל ארץ ישראל). ועל פי זה יש לומר דלא חלה קדושת ארץ ישראל על עבר הירדן בכיבוש עולי בבל.

ובאופן אחר אפשר לומר שכל דין "והטיבך" לא חל אלא על הגבולות של פרשת מסעי שבה לא נכללה עבר הירדן (על פי המהלך השני שכתבנו לעיל). (ועל פי זה יש גם ליישב, שאע"פ שיש דין של "כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם" מכל מקום יש חשיבות לגבולות התורה בפרשת מסעי לעניין בית שני שאז אפשר לקדש רק מה שבתוך גבולות אלו, ואכ"מ).

ואמנם התשב"ץ (ח"ג סימן קצח) למד שאכן כבשו עולי בבל את עבר הירדן ובאמת שביעית נוהגת שם כמו בשאר חלקי ארץ ישראל, ולא כהראב"ד והרמב"ם, יעויין שם.

 

ולסיכום:

א.      לדעת הראב"ד עולי בבל לא כבשו את עבר הירדן.

ב.      בדעת הרמב"ם נחלקו המפרשים: הכסף משנה למד שחלק מעבר הירדן נכבש ע"י עולי בבל וחלק לא נכבש, החזון איש למד שלא כבשו עולי בבל את עבר הירדן, והקהילות יעקב והגר"ש ישראלי למדו שאע"פ שכבשו את עבר הירדן, לא חלה קדושה עליו.

דעת התשב"ץ היא שאכן כבשו עולי בבל את עבר הירדן ואכן נתקדש בכיבוש שני כמו שאר חלקי ארץ ישראל. (וכן היא דעת התוספות ביבמות דף טז והוכיחו זאת ממה ששנינו "שלוש ארצות לביעור", מוכח שיש איסור בפירות בעבר הירדן. ומכאן מוכח שעולי בבל כבשו לפחות חלק של סיחון לא של עמון ומואב שטהרו בסיחון[4]).

 

2. עיון בדברי הקהילות יעקב והגר"ש ישראלי

והנה יש לעיין, דלכאורה מוכח גם מדעת הראב"ד וגם מדעת התוספות והתשב"ץ דלא כהיסוד שהניחו הקהילות יעקב והגר"ש ישראלי בדעת הרמב"ם, שהרי הראב"ד נזקק לומר שלא כבשו עולי בבל את עבר הירדן על מנת שלא תהיה שם קדושה, והתשב"ץ והתוספות סברו דאין הכי נמי, ובאמת כבשו ויש קדושה לעבר הירדן. ולדברי הקהילות יעקב והגר"ש ישראלי הנ"ל יוצא בדעת הרמב"ם לא כמותם. ולכאורה אכן יש לעיין מדוע באמת לא סברו כך, הרי צודקים דבריהם, דהרי יש כאן כעת חיסרון של כיבוש יחיד, דהיינו דאע"ג שכבשו עולי בבל את עבר הירדן לכאורה לא יתכן שתחול קדושה שהרי יש כאן חיסרון של כיבוש יחיד.

ונראה לומר שנחלקו ביסוד הדין של "והטיבך" הנאמר לגבי כיבוש שני. דהנה בכיבוש שני זכה עם ישראל לדין "והטיבך", שאע"פ שהיינו תחת ממשלת פרס מכל מקום חלה הקדושה על ארץ ישראל. ואפשר לבאר הדין בשני אופנים:

א.      שנאמר כאן גדר כיבוש חדש. דהיינו שלא דומה כיבוש ראשון לכיבוש שני וכיבוש שני יש לו יכולת לקדש באופן קל יותר, ובאמת יש כאן שני מיני כיבוש שונים.

ב.      שנאמר כאן גדר, דבכיבוש שני יש צורך רק לחדש את הקדושה שהיתה בבית ראשון ואין צורך להחיל קדושה חדשה.

ולפי זה יש לומר שדעת הרמב"ם ע"פ הבנת הקהילות יעקב והגר"ש ישראלי היא כמו צד א – שיש כאן כיבוש חדש ועל כן יש צורך בסדרי כיבוש, מה שאין כן לתוספות לראב"ד ולתשב"ץ שיתכן שהבינו שיש כאן רק חידוש הקדושה ולא כיבוש ממש שנאמר בו דין של סדרי הכיבוש של "כל המקום". ויעויין בזה עוד בארץ חמדה סימן ג אות ה.

עוד אפשר ליישב דבריהם על פי מה שכתב בקונטרס על השביעית בעל ה"שאלת דוד" (לר" דוד מקרלין), הביאו הציץ אליעזר (חלק י סימן כא), שחידש שם שעיקר החובה לכבוש את ארץ ישראל כסדר (דהיינו לכבוש קודם את גבולות הארץ ואח"כ מה שמחוצה להם), נאמר רק מצד הקפידא של התורה שקודם נילחם עם שבעת העממין על מנת שיכחדו. אולם במצב בו שבע האומות נכחדו כבר שוב אין חיסרון בכיבוש יחיד. ולפי זה ניתן לומר שבכיבוש שני לא היה כל חיסרון של כיבוש שלא כסדר וממילא שוב אפשר לומר דמתקדש עבר הירדן בכיבוש שני אם אמנם כבשו עולי בבל את עבר הירדן.

3. שיטת המהר"י קורקוס בדעת הרמב"ם

מהר"י קורקוס מבאר שמה שכתב הרמב"ם ששביעית נוהגת בעבר הירדן מדבריהם הוא מפני שכתוב בתורה לגבי שביעית "כי תבואו אל הארץ", ודרשו בספרא: "אל הארץ" – הארץ המיוחדת. ויש לנו מיעוט מיוחד לדיני שביעית מדאורייתא ואם מצינו שנוהגת שביעית בעבר הירדן היא מדבריהם ולא מדאורייתא.

ויש לעיין בדרשת הפסוק, שהרי יש לנו דין של "כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם" שאומר שכל כיבוש – אפילו מחוצה לארץ – מחיל את קדושת ארץ ישראל לענין המצוות גם שם, ואם כן לא מובן כיצד נתמעט עבר הירדן מכלל "כל המקום". וכן הקשה המעדני ארץ (תרומות פרק א הלכה ג, אות ב) ופירש שכוונת הספרא והספרי היא שעבר הירדן לא נתקדשה עד שכבשו עם ישראל את ארץ ישראל, ולא שלא נתקדשה כלל גם לאחר שכבשו עם ישראל את ארץ ישראל, אלא שמבחינת הזמן עבר הירדן לא נתקדשה קודם ארץ ישראל, ודלא כמהר"י קורקוס. ועיין במאמרו של הגר"א רוזנטל בכרם ציון (עמ" רסב) שביאר שם שיטת המהר"י קורקוס דבעבר הירדן גם אם נתקדשה לענין תרומות ומעשרות, מכל מקום לענין שביעית דין מיוחד הוא לה שלא נוהגת אלא מדרבנן ותלוי בשם "ארץ המיוחדת", וכמו שפירש הראב"ד בתו"כ: "ארץ המיוחדת" – ארץ המשובחת.

אלא שאכתי יש לעיין, במה נתייחדה שביעית שנתמעטה מעבר הירדן והרי סוף סוף לשיטה זו עבר הירדן היא ארץ ישראל?

והנראה בזה על פי דבריו היסודיים של התשב"ץ (בחלק ג סימן ר) במהות קדושת ארץ ישראל ועבר הירדן. לאחר שמנה התשב"ץ מעלותיה הרוחניות של ארץ ישראל (כל הדר בארץ ישראל עוונותיו נמחלים, וכן אווירא דארץ ישראל מחכים, וכן אין הנבואה שורה על הנביאים אלא בארץ ישראל; וכתב התשב"ץ דכל זה שייך רק בארץ ישראל לא בעבר הירדן המזרחי וביאר בזה התשב"ץ וזו לשונו): "דתרי ענייני נינהו, קדושת שכינה וקדושת מצוות, וקדושת שכינה היא מיוחדת בעבר הירדן ימה וקדושת מצוות בין בזו ובין בזו". נמצאנו למדים שזהו החילוק בין עבר הירדן לארץ ישראל: עבר הירדן יש בה קדושת מצוות כמו לארץ ישראל לעניין תרומה וכדומה, אך אין לה את המעלה של ה"שכינה" הקיימת בארץ ישראל. על פי זה היה אפשר לומר שיש מצוות התלויות בארץ שיסודם הוא בקדושת השכינה, ויש שתלויות רק בשם "ארץ ישראל" על המקום.

אלא שעדיין יש להבין מדוע שביעית קשורה דווקא לקדושת שכינה. והנראה בזה על פי מה שכתב בכוזרי (מאמר שני אות יח), לאחר שמונה שם החבר בהרחבה את מעלותיה של ארץ ישראל ומדבר על הקשר בין הנבואה לארץ ישראל ועל שמה של ארץ ישראל – "נחלת ה"", כתב הכוזרי "האינך רואה כי הארץ אף היא נתחייבה בשמירת שבתות? כמה שנאמר "שבת הארץ", "ושבתה הארץ שבת לה"", ולכן לא הותר לנו למכור כל נחלה בארץ הזאת לצמיתות כי כה אמר האלוק "כי לי כל הארץ". ודע כי מועדי ה" ושבתות ה" תלויים אך ורק בנחלת ה"", יעויין שם. חזינן מדברי הכוזרי שהשביעית קשורה לנחלת ה" שהיא הקשורה לנבואה ולמעלותיה הרוחניות, ועל פי זה יש לומר שרק בעבר הירדן המערבי – שבו שייכת קדושת השכינה כדברי התשב"ץ – שייכת מצות השביעית במלוא חובתה – מדאורייתא, מה שאין כן בעבר הירדן המזרחי – שביעית דרבנן, ששם אין קדושת שכינה אלא רק קדושת מצוות. ואתי שפיר דברי המהר"י קורקוס בדעת הרמב"ם.