קוממיות

קוממיות
הרב אריה מרזר




 

קוממיות

בחודש ניסן יצאו ישראל ממצרים, נולדה האומה. בחודש סיון היא עמדה מול הר סיני, קבלה תורה, התגלתה מהותה.

שני שלבים ביציאת עבד לחירות, שהם בעצם שתי קומות זו על גב זו בבניין ‘בן החורין’. בראש ובראשונה יש להסיר מעליו את עול האדון המשעבד פיסית, ” כי החופש הפנימי תלוי בביטול העבדות…” (‘עין אי”ה ‘ברכות’ פ”א, קי”ג) ואחר שאין עליו אדון עליו לעקור ולהוציא את עצמו מהמנטליות העבדותית, זו שהתרגל אליה לאורך כל השנים בהם נמנעה ממנו הבחירה לחשוב מקורי, לשאוף ולחיות כרצונו.   אותה מנטליות המונעת ממנו לזקוף קומה, לעמוד על דעתו, להכיר שהוא אישיות בפני עצמה, ולחיות בהתאם.

ורק כשיעקור את המנטליות הזו, אז  הוא יוכל לשאוף, לרצות ולבנות חיים ייחודיים לו ע”פ השאיפות והרצונות המיוחדים לו, ע”פ עצמותו. החיים ע”פ עצמותו, ע”פ החרות בו זוהי חירותו, “אל תקרי חרות אלא חירות” (אבות ו’, ב’).

אלו שתי קומות הכרחיות ביציאה לחירות כאשר השניה היא בעצם יציקת התוכן בראשונה, כנשמה הנזרקת בתוך גוף ונותנת לו משמעות.

וכבאדם הפרטי כן באומה. אם בפסח יצאנו משעבוד גופני לחירות הרי שבו’ בסיון יצאנו “מתוכם לחירות עולם” מצד מהותנו. “אל תקרי חרות אלא חירות”, נפגשנו עם הנקודה החרותה בתוכנו, זו עצמיותנו. בפסח נבנתה הקומה הראשונה ובו’ בסיון השניה.

ואחרי אלפיים שנות גלות, כמת בביה”ק, חוזרת האומה לעצמה שוב באותה הדרגה, והפעם בחודש אייר. תחילה נבנה הגוף ולאחריו ננסכת הרוח. חודש אייר הוא חודש ‘תחיית המתים’, הלידה מחדש. בראשיתו ‘יום העצמאות’ יציאה משעבוד מלכויות – בנין הגוף, אנו מסירים מעלינו את עול האדונים, עול האומות, ומקימים מדינה שביכולתה להחליט על עצמה בעצמה. צבא, כך שביכולתה להגן על עצמה ולא להיות עוד נתונה לחסדי “משענת הקנה הרצוץ”- אומות העולם. כלכלה, משק עצמאי, תעשיה וחקלאות, יצוא ויבוא, כך שביכולתה להתבסס מבחינה כלכלית, לפרנס את עצמה ולא להזדקק ולהיות תלויה בטובתם של אחרים. ובסופו, ‘יום ירושלים’, יציקת התוכן והמהות בכל המפעל. כי אחרי שהוסר עול הגויים מעל צווארנו ונוצרה היצירה החדשה העומדת כישות בפני עצמה – הוקמה הקומה הראשונה, הרי שעתה ישנו צורך לתת לה משמעות ותכלית, ליצוק בה תוכן שהוא בעצם סיבת קיומה. התוכן שהוא הנקודה ההופכת אותה ל’ממלכת כהנים’, ל’עם לבדד’, התוכן שהוא הגורם לשנאת אומות העולם אותה “מאי הר סיני? הר שירדה שנאה לעכו”ם עליו” (שבת פ”ט., וראה ‘דעת אלוקים’ עמ’ קל”ג פסקה שלישית) והוא עצמו הנותן לה את האמונה בצדקת וחשיבות מלחמותיה ומתוך כך את הכוח לצאת בגבורה ולהלחם את כל המלחמות ובסופו של דבר לנצח. בכ”ח באייר שבנו להיפגש עם ירושלים ומקום המקדש, מקום חיבור שמים וארץ, נפגשנו עם הקומה השניה.

   ולא לחנם כל זה בחודש אייר, כדי שתהיה הלידה המחודשת עטופה וחבוקה בלידה הנושנה על שני חלקיה, פסח מכאן ושבועות משם. ללמד שגאולה זו אינה מנותקת מגאולת העבר, וממנה היא אף יונקת את כוחותיה, זהו הכל המשך אחד. וכמו שמאריך המהר”ל בהקדמתו ל’נצח ישראל’.

ואולי גם לכן ‘יום העצמאות’ חל באותו יום בשבוע בו חל שביעי של פסח שבו יצאנו סופית ממצרים ומאימתם, ו’יום ירושלים’ שלא במקרה , באותו יום שבו חל ‘שבועות’. גאולת מצרים משתלמת ומשתכללת, וסופה גאולתנו, הגאולה האחרונה.

“ואולך אתכם קוממיות” (ויקרא כ”ו, י”ג) מסביר רש”י במקום: “בקומה זקופה”. ולעומת זה בגמ’ (סנהדרין ק.) מצאנו: “ואולך אתכם קוממיות” ר”מ אומר מאתים אמה כשתי קומות של אדם הראשון”. למדנו ש’קוממיות’ הוא גם ביטוי לשתי קומות. ובעצם זהו עניין אחד, שכן דווקא אותו אדם או עם ‘בן חורין’ המוסיף קומה שניה על גבי הקומה הראשונה, הוא שילך בקומה זקופה מאמין ובטוח בדרכו, לא רוצה ולא צריך אישור של אף גורם חיצוני, אדם או עם.

אך כאשר אותו ‘בן חורין’ מתכחש לקומה השניה, ובעצם מתכחש לעצמו, הוא יצטרך ואפי’ ירצה למצוא חן ולקבל אישורים מהסובבים אותו (ראה גם מדות הראי”ה ‘כבוד פס’ ד’). ואז בלי משים מתכופפת קומתו הזקופה והוא כבר לא הולך קוממיות. הוא אומנם פיסית לא משועבד לאף אחד אך נפשית הוא לא זכה להשתחרר, ובמובן הזה הוא עדיין עבד. זכינו ואנו חיים בתקופה גדולה, תקופת מעבר, הגוף ‘נעמד על רגליו’ ועתה צריך ‘לזרוק בו נשמה’, לתת לו משמעות. האומה מחפשת משמעות וסיבה שבגללה ‘שוה’ הדם שנשפך, שבגללה שווים הייסורים שבדרך, היא מחפשת סיבה שבגללה היא כבר שורדת 3000 שנה וקברה אימפריות גדולות ממנה. בדרך החיפוש הזו עליות ומורדות קשות יותר וקשות פחות, כי “שבע יפול ‘גוי צדיק'” (משלי כ”ד, ט”ז) אך בסופו של דבר “וקם”.

ודווקא בתקופה זו תפקידנו גדול שבעתיים. נכיר בכך שעל כתפינו היסטוריה  של אומה שלימה, ומשימה שהטיל עלינו העולם. נכיר בגודל התקופה על כל גדולתה וסיבוכיה. נעמיק את האידיאלים הגדולים המהווים את הקומה השניה בבניינה של האומה, לא נוריד אותם אלינו אלא נתעלה אליהם. נכיר שדרכה של האמת איטית וקשה, אך היא אינה מתכופפת, מתקפלת ומתפשרת, ולכן לא נוותר. ניקח נשימה ארוכה ולא נתייאש, גם לא נדבר דברי ייאוש.

ואז כשותפים מלאים בכל המהלך נלך עם העם הזה קוממיות בארצנו ונוביל אותו “אל המנוחה ואל הנחלה” “הנחלה – זו ירושלים” (דברים י”ב, ט’ ורש”י שם).

     

 

נגישות