קמ"ל דחיה בכלל בהמה
וביסוד חיוב נזיקין – חפץ/ערך
הנה, איתא בגמ" ב"ק (יז:): "…א"ר אשי, תנא שן דחיה וקתני שן דבהמה. ס"ד אמינא ושילח את בעירה כתיב בהמה אין, חיה לא. קמ"ל דחיה בכלל בהמה".
וברש"י נקט באופן הלימוד דחיה בכלל בהמה וז"ל (ד"ה דחיה): "דכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו ומפרש בתריה איל צבי ויחמור".
ומאידך, תוס" (ד"ה קמ"ל) מפרש הלימוד באופן שונה, וז"ל: "לא מההיא דרשה דבהמה המקשה (חולין עא.) קאמר הכא דחיה בכלל בהמה, דהא הכא אפילו עוף נמי הוי בכלל בהמה כדקתני התרנגולת מועדת, אלא ילפינן בהמה משבת, כדאמרינן סו"פ הפרה (ב"ק נד:) דבעירה ובהמה הכל אחד דמתרגמינן בהמה בעירה".
ואכן, הרמב"ם (נזק"מ א, א) פירש את הלימוד דחיה בכלל בהמה כמו"ש תוס", וז"ל: "כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקה, הבעלים חייבין לשלם שהרי ממונם הזיק, שנאמר כי יגוף שור איש את שור רעהו וכו", אחד השור ואחד שאר בהמה חיה ועוף, לא דיבר הכתוב אלא בהווה".
והנו"כ על הטור (חו"מ סי" שפט) העירו דהטור והרמב"ם, אשר למדו דחיה בכלל בהמה משור דשבת דלא דיבר הכתוב אלא בהווה, למדו זאת מדברי הגמ" לקמן (נד:).
דהנה איתא התם במש": "אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור ולהפרשת הר סיני ולתשלומי כפל ולהשבת אבידה ולפריקה לחסימה לכלאיים ולשבת וכן חיה ועוף כיו"ב, א"כ למה נאמר שור או חמור אלא שדיבר הכתוב בהווה".
ובגמ" שם ילפינן כולהו מהנך פרשיות שנאמרו בהם. לדוגמה: בור, הפרשת הר סיני, השבת אבידה וכפל נלמדים מעצם פרשיותיהם בתורה. פריקה, חסימה וכלאיים ילפינן משבת – שור שור, חמור חמור, בהמה בהמה ונאמר בשבת "כל בהמתך" לרבות חיה.
וא"כ, הרמב"ם והטור הביאו את הלימוד משבת לנזיקין, כמו שנאמר בשבת "כל בהמתך" וילפינן חיה, כמו"כ בנזיקין שנאמר "ושילח את בעירה" ילפינן דגם חיה בכלל, שלא דיבר הכתוב אלא בהווה. ומשום כך מרבינן גם עופות כדברי הגמ" שנאמר "כל בהמתך" ולא דיבר הכתוב אלא בהווה.
משא"כ לרש"י שלמד מהפסוק "זאת הבהמה אשר תאכלו", אין עוף כלול בכתוב, כפי שציין רש"י.
והנה, הקשה הב"ח (ס"ק א) על דרך הלימוד של הרמב"ם והטור משבת לנזיקין וז"ל: "ומוכח בסוגייא דלא גמרינן בכל מקום שור שור משבת אלא בתלתא דוכתי – חסימה ופריקה וכלאיים, דבהני איכא קראי דמופנה לגזירה שווה, אבל לנפילת הבור לא למדנו משבת אלא מיתורא דלבעליו…וא"כ היאך כתב רבינו דוכי יגוף שור כל בהמה וחיה במשמע, דאין לו גמרא".
ואכן, הב"י (ס"ק א) נדרש לקושיא זו, כיצד ילפינן נזיקין משבת במקום שאין לכך מקור מופנה, ומבאר דברי הטור וז"ל: "…ומייתי לה בגמ" מדכתיב כסף ישיב לבעליו, כל דאית ליה בעלים וכיוון שכן בנזקי שור דכתיב לשון בעלים דרשינן נמי כל דאית ליה בעלים".
וכוונתו לדברי הגמ" בריש הסוגייא הלומדת נפילת הבור מפרשיית בור הנאמרת בתורה, "כסף ישיב לבעליו", ודורשת הגמ" כל דאית ליה בעלים ולאו דווקא שור שנפל לבור אלא כל נפש חיה שיש לה בעלים ונפלה לבור אזי "כסף ישיב לבעליו".
אולם, על תירוצו של הב"י הקשה הב"ח וז"ל: "הוא פירוש תמוה דרבינו ידרוש מדעתו מה שלא נזכר במשנה ובתלמוד". ועי"ש מש"כ הוא ליישב.
ונראה ליישב דברי הב"י מתמיהת הב"ח עליו, שהקשה מנ"ל לחדש דרשה חדשה על המזיק כאשר הדרשה בגמ" עסקה בניזק, דאכן אין כאן דרשה חדשה אשר בדה הב"י מלבו, אלא יש כאן ראייה על גדר החיוב, כמו שבבור נאמר "כסף ישיב לבעליו" ודרשה הגמ" כל דאית ליה בעלים והכוונה בכך היא משום הפסד ממון הבעלים, ולכן לאו דווקא הוזק שם שור אלא כל נפש חיה, כמו"כ ביחס לשור המזיק אין הכוונה דדווקא שורו שהזיק חייב אלא כל ממונו המזיק חייב, וכפי שאנו מתבוננים על הפסד ממונו של הניזק כן יש להתבונן על ממונו של המזיק שהזיק דשורש הכל ממון הוא.
א"כ, אין כאן דרשה מחודשת, אלא למדנו מכאן ראייה על גדר החיוב בנזקי ממון שהוא ממונו המזיק, לפיכך אין לחלק בין בהמה לשאר מינים המזיקים, אשר סוף-סוף המה ממונו המזיק.
אולם, לפי"ד אלו יש מקום להקשות על דברי הגמ" בסוגיין דקמ"ל דחיה בכלל בהמה, מדוע בעי לכך ילפותא כלל, הרי הדבר פשוט הוא מסברא, כמו"ש הב"י עצמו, שההתבוננות היא על הניזק משום הפסד ממונו שנאמר "כסף ישיב לבעליו" כל דאית ליה בעלים. כלומר, הפסד ממון הנגרם לבעלים מכך שממונו נפל לבור או הוזק באופן אחר וכמו"כ יש להתבונן על המזיק אשר ממונו הזיק ואין נפק"מ איזה סוג של ממונו הוא המזיק, אם בהמה אם חיה, דסוף-סוף ממונו הוא.
אשר על כן מדוע צריך ילפותא לכך כאשר העניין הוא ממונו המזיק.
ונראה ליישב, דכל העיסוק בסוגיין אינו על עיקר חיוב תשלומין, אשר בכך אין ס"ד לחלק בין בהמה המזיקה לבין חיה או שאר מינים המזיקים, דסוף-סוף יש כאן נזק הנגרם ע"י ממון הבעלים שהזיק ואין לנו לחלק בין סוגי הממון. אלא מאי דקמ"ל דחיה בכלל בהמה הוא על הפטורים המיוחדים של כל אב ואב, שן ורגל ברה"ר, כלים בבור, טמון באש אשר את עיקר יסוד המחייב כבר ידענו, וכעת באה הסוגייא לברר אם אכן רגל של חיה ג"כ תפטר ברה"ר כמו רגל של בהמה. דכאן אכן יש ס"ד לחלק בין חיה לבהמה, משום שאע"פ שעל נזקי רגל חיה חייב אך מנ"ל לפוטרה ברה"ר הרי נאמר בתורה רק בעירה ולא חיה.
ואכן, בשטמ"ק בסוגיין (יז:) מצאנו דרך זו. דהקשה מאי קמ"ל במשנה דחיה בכלל בהמה, הרי ידענו זאת מכבר במשנה סוף פ"ק (טו:) העוסקת בחיוב שן ומכלילה גם את האריה ושאר מיני חיות, א"כ בהמה לאו דווקא. ותירץ בשם רבינו וז"ל: "דהכא דאמרינן בהמה אין חיה לא, לאו אחיובא דשן קאי, דהא תנא ליה חיובא דעופות גבי רגל והוא הדין גבי שן דבעירה לאו דווקא וכיוון דממונו הוא פשיטא דמחייב. אבל אכתי לא אשמועינן פטורא ברה"ר בחיה ועופות לא ברגל ולא בשן, להכי תנא הכא שן דחיה וקתני במה דברים אמורים ברשות ניזק אבל ברה"ר פטורה דאף לעניין פטורא בעירה לאו דווקא ומשן שמעינן ברגל".
מבואר מדבריו, שעל עצם החיוב אין מקום להסתפק שחיה בכלל בהמה, משום דיסוד החיוב בנזיקין הוא ממונו המזיק וכמו"ש: "וכיוון דממונו הוא פשיטא דמחייב", אלא כל הנידון בסוגייא הוא אך לעניין "הלכותיהן" – פטור ברה"ר על רגל דחיה, אשר ס"ד דפטור על נזקי רגל בעירה ברה"ר ולא על נזקי רגל חייתו ברה"ר, וקמ"ל דחיה בכלל בהמה ועל כך צריך ילפותא מיוחדת.
והנה, מצינו ברמב"ם חילוק זה, בין יסוד המחייב בנזיקין לבין הפטורים המיוחדים של כל אב ואב.
דבתחילת הלכות נזק"מ (א, א) הכניס הרמב"ם את הצד-השווה לגדר החיוב. כלומר, מש"כ "ממונך" במשנה וזהו הצד-השווה בין האבות לתולדותיהם (ב:) הוא גדר החיוב בנזיקין, וז"ל: "כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקה, הבעלים חייבין לשלם שהרי ממונם הזיק", א"כ המחייב הוא ממון המזיק ובזה אין מקום לחלק בין אב לתולדה אשר סוף-סוף ממונו הזיק.
אולם, בכך מאפיל הרמב"ם על האבות עצמן בתור חפצא המזיק. כלומר, אין הכוונה בשן, קרן ורגל לאיבר בו השור הזיק, אשר אם הזיק באיבר רגל אזי הוא שם מזיק רגל וכדו", אלא הכוונה היא שמאחורי כל אב ואב עומד מאפיין מסוים המכליל בתוכו את כל ההזיקים שעונים על דרישת האפיון. לדוגמה: בשן המאפיין הוא הנאה להזיקה, אשר על כן כל העונה לאפיון זה יוכלל במזיק דשן, לכן גם תולדת השן, נתחככה בכותל, אע"ג שאינה מבצעת ההיזק באיבר השן אך אין העניין על האיבר אלא על המאפיין והוא ישנו כאן בכך שהתחככה להנאתה.
יסוד זה נובע מכך שהרמב"ם נקט את יסוד המחייב כממונו המזיק ולפיכך אין מקום להבדיל בין חפצא מזיק רגל לבין חפצא מזיק קרן וכו", דהעיקר שזהו ממונו שהזיק והוא גורם החיוב.
ברם, עדיין יש עניין מסוים לכל אב ואב בנפרד, אמנם לא על יסוד החיוב, אלא על הפטורים המיוחדים לכל אב ואב בפני עצמו, אשר שן ורגל פטורים ברה"ר ופטור טמון באש וכו", כאן ישנו עניין מיוחד בהגדרת שם המזיק האם הוא שם מזיק דרגל או שם מזיק דקרן וכו" שמהגדרת שם המזיק נובעים הפטורים אשר נמצאים בו בייחוד משם מזיק אחר.
דבר זה ניתן לראות בדברי הרמב"ם בפירוש הסוגייא דחמישה מועדין (טו:), דאיתא במשנה: "חמישה תמין וחמישה מועדין…הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש הרי אלו מועדין".
וביאר הרמב"ם (נזק"מ א, ו) וז"ל: "חמישה מיני בהמה מועדין מתחילת ברייתן להזיק…לפיכך אם הזיקו או המיתו בנגיחה או בנשיכה ודריסה וכיו"ב חייב נזק שלם. ואלו הן, הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס. וכן הנחש שנשך הרי זה מועד…".
בפירושו זה חולק הרמב"ם על דברי תוס" בסוגייא (טז. ד"ה והנחש) וז"ל: "לאו בכל ענייני הזיק חשיבי מועדין, אלא כל אחד במידי דאורחיה…אבל במידי דלאו אורחיה…לא הוו מועדין אלא משלמין חצי נזק…ואפילו נחש שאין נהנה בנשיכתו…מכל-מקום כיוון דאורחיה בהכי הוי כמו רגל ופטור ברה"ר ולא הוי כמו קרן בתר דאייעד אע"פ דמתכוון להזיק…".
א"כ, לדעת תוס" חיוב הנחש הוא מדין רגל ולפיכך נובע מכך פטורו ברה"ר כדין רגל. טעם הדבר, לפי תוס", משום שהזק הנחש בנשיכתו הוא פעולה אשר אורחה לו, דבר המעמיד הזיק זה בתוך רגל לדיניה.
אולם, הרמב"ם נקט לחייבו נזק שלם בכל עניין ולא מחלק בין מידי דאורחיה בהכי לבין מידי דלאו אורחיה בהכי, כפי שכתב התוס".
וביאר המגיד משנה בדעת הרמב"ם וז"ל: "וכל אלו אם עשו מעשה שן ורגל דינם כדין שן ורגל, ואם עשו מעשה קרן, והם חמישה מעשים הנזכרים למעלה, דינם כדין קרן לעניין חילוק הרשויות…אלא שהן מועדין מתחילתן". וכוונתו בכך, דלפי הרמב"ם החמישה הנ"ל המה מועדים מתחילתן וישלמו נזק שלם משום דאורחייהו בכך, אך הגדרת המעשה – נזק הוא קרן לגבי דיני רה"ר. חזינן מכך, כמו"ש לעיל בדעתו דהרמב"ם, דמבחין הוא בין שני עניינים, בין יסוד חיוב התשלומים לבין הגדרת המעשה – נזק, אשר לפיכך סובר הוא שבתוך דיני תשלומים יש להבדיל בין מעשה אורחיה המחייב נזק שלם את בעליו, לבין מעשה שאינו אורחיה אלא משונה המחייב את בעליו רק בחצי נזק. אולם עדיין אין בכך להגדיר את המעשה – נזק הנעשה האם הוא רגל, שן או קרן, אשר דבר זה יוגדר מחמת המאפיין של המעשה הנעשה בדימויו לאב שבו טמון מאפיין זה.
לפיכך סובר הרמב"ם, בסוגייא דחמישה מועדים, שכיוון שהמעשה הוא אורחיה ישלם נזק שלם, אך לעניין דיני הרשויות הוא יוגדר כקרן מחמת שהמאפיין העומד מאחורי שם זה הוא כוונה להזיק, כדברי הגמ" (ב:), ומעשה – נזק זה עונה הוא גם למאפיין זה.
זהו מש"כ הרמב"ם בסוף דבריו (נזק"מ א, י) וז"ל: "…כל אלו תולדות הרגל הן וברה"ר פטורין וברשות הניזק משלמין נזק שלם", כאן, בסוף הפרק, מבאר הרמב"ם את הפטורים המיוחדים, בשונה מריש הפרק בו עסק ביסוד חיוב התשלומים.
אולם, תוס" דפליג סובר שישנו רק עניין אחד, והוא הגדרת המעשה – נזק בתור רגל, שן או קרן שמתוך כך גורר אחריו ממילא את דיני התשלומים. לפיכך אם נעשה הזיק זה באורחיה, כגון נשיכת הנחש, אזי הוא רגל דאורחה היא (ואינה מגדירה את רמת חיוב התשלומים, כהרמב"ם) וממילא נובע מכך דיני הרשויות, היינו הפטורים המחיודים של רגל, כפטור ברה"ר.
ודברי הרמב"ם הרי אלו המה דברי הגמ" (ה:), שניתן ללמוד את כל האבות מבור וחד מהנך, אלא: "למאי הלכתא כתבינהו רחמנא, להלכותיהן. קרן לחלק בין תמה למועדת, שן ורגל לפוטרן ברה"ר, בור לפטור בו את הכלים…אדם לחייבו בד" דברים, אש לפטור בו את הטמון". דהביאור בכך הוא כמו"ש בדעת הרמב"ם, שמצד ממון המזיק אין מקום לחלק בין האבות, אך מצד הלכותיהן שנלמדות משם המזיק יש ויש מקום לחלק.
אולם, דרך זו בביאור הסוגייא דחיה בכלל בהמה, אינה מתאימה לפירושו של רש"י בסוגייא, שפירש דס"ד דחיה לאו בכלל בהמה ותפטר לגמרי, וז"ל (ד"ה קמ"ל): "קמ"ל מתניתין דאשן דחיה נמי מחייב".
אשר נראה מכך שכל הנידון בסוגייא הוא על עצם החיוב, שס"ד דאין חייב כלל על נזקי חיה שברשותו, וחודש דקמ"ל דחיה בכלל בהמה לעצם החיוב.
וכאן המקום להעיר בשיטת רש"י, דלכאורה קשה, מדוע אינו מקבל שתהייה רגל חיה חייבת מדין תולדה ולא מדין אב, וכמו"ש בשטמ"ק להקשות. ומיישב השטמ"ק, דהנידון כאן הוא לעשותו אב ולא תולדה. ובזה מיישב גם את קושיית תוס" על רש"י. שהקשה תוס", דבמשנה איתא תרנגולים, ולפי"ד רש"י בלימוד מהפסוק "איל צבי ויחמור" אין עוף במשמע, אך אי נימא דהחיוב על עוף מדין תולדה ניחא, אע"ג שלא איתרבי מהפסוק. (כ"כ בשו"ת בית הלוי ח"ג מט).
ונראה לבאר דברי רש"י, אשר ממאן בהבנה זו דהשטמ"ק. דהנה לכאורה קשה מאי שנא שהוא אב או תולדה, סוף-סוף קי"ל דתולדותיהן כיוצא בהן.
ונראה, אף אי נימא דחיה הייתה תולדה אזי חלוקה היא מתולדות ד" אבות נזיקין. וביאור הדבר הוא, דבאבות נזיקין התולדה חלוקה מן האב במעשה הנזק, כגון חיכוך בכותל להנאתה הוא תולדה דשן אע"ג דאב שן הוא מעשה נזק שונה, ולכן הוי תולדה מצד החילוק בצורת מעשה הנזק. אולם, בחיה מה שאין היא תולדה דאב דבהמה, לא משום שאינה חלוקה במעשה הנזק, אלא משום דלאו בכלל בהמה, שנאמר בתורה "בעירה" דווקא ולא נאמר חיה.
ובכך יש נפק"מ לדין תולדותיהן כיו"ב. דכל מאי דאמרינן תולדותיהן כיו"ב (ב:) הוא משום שהם כיו"ב משם המזיק ותכונותיו, כמו"ש הגמ": "מאי שנא קרן דכוונתו להזיק וממונך ושמירתו עליך, הני נמי כוונתן להזיק ממונך ושמירתן עליך, אלא תולדה דקרן כקרן". א"כ מבואר דתולדותיהן כיו"ב מחמת המאפיין השווה לאב, דמאי שנא בכך מהאב.
אולם, כל זה אין שייך לומר בנידון דחיה, שהשינוי בה ביחס לאב דבהמה הוא מצד עיקר שם בהמה, כפי שנאמר בתורה "בעירה" דווקא, וכאן אכן שנא ושנא בתולדה מן האב דילה. לפיכך פשוט הוא לרש"י שאין אפשרות מצויה לחייב את רגל החיה מדין תולדה דרגל הבהמה, דאינה כיו"ב כלל.
וזה מש"כ רש"י שס"ד דחיה פטורה לגמרי ואין הוא מקבל את הצעת דברי השטמ"ק בו.
והנה, כשחזור לדרך הלימוד של רש"י בסוגייא, נראה שרש"י ממאן בב" עניינם בלימוד משבת, כמו"ש הרמב"ם והטור עפ"י הב"י:
א. מש"כ הב"י, שלמדנו ראייה על גדר החיוב בנזקין שהוא ממונו המזיק ולפיכך אין חילוק בין בהמה לחיה בעיקר החיוב, אינו מקובל על רש"י.
רש"י אוחז דיסוד המחייב בנזיקין הוא הפסד החפץ של הניזק ולא הפסד ממונו.
כלומר, הנה ישנם שתי צורות התבוננות על דברים כדוגמת חפצים: האם הדרך להתבונן על חפץ מצד ערכו הממוני או מצד עצמותו כחומר. אם נניח כהצד הראשון, שההתבוננות עליו מפאת ערכו הממוני, אשר על כן אם יוזק יצטרך המזיק לשלם בכסף את ערכו הממוני הנפסד, דבר אשר מתקבל על הדעת באופן פשוט שאדם שהוריד או איבד ערך ממוני לבעליו יחוייב בהשבת ערכו הממוני וזה יתבצע ע"י כסף שבו נמדד החפץ.
אולם, אם נניח כהצד השני, שההתבוננות על חפץ מצד עצמותו כחומר, אזי קשה מאוד לקבל את היכולת של המזיק לשלם תשלומי נזיקין, אשר סוף-סוף הזיק את עצם החפץ וכיצד מחזיר לבעלים כסף הרי אין המדד של החפץ בכסף כשווה ערך ממוני, אלא בעצמותו ומעוות לא יוכל לתקון שאי-אפשר להחזיר לו את אותו חפץ בדיוק.
לפי"ז, הב"י למד את גדר החיוב בנזיקין שהוא הפסד ממון כמו שדרשה הגמ" "כסף ישיב לבעליו" כל דאית ליה בעלים, שהיסוד הוא שהופסד ממונו ואין לחלק בין הפסד השור או דבר אחר, סוף-סוף כל דבר נמדד בתור ערך ממוני לבעליו.
אולם, רש"י למד אחרת שההתבוננות היא על עצם החפץ ולא על הפסד הממון, אשר לכן אין אפשרות ללמוד מהפסד ממון על גדר החיוב.
ב. אופן נוסף בו ממאן רש"י הוא בגדר המזיק. אשר הב"י למד מן הניזק שהופסד ממונו אל המזיק שממונו הזיק והבריח-התיכון הוא ממון המזיק. ברם, רש"י למד באו"א את העניין.
לפי רש"י, ההתבוננות על המזיק אינה בכך שממונו הזיק ואין לחלק בין סוגי הממון, אלא ההתבוננות היא על המזיק בעצם החפצא שהוא. כלומר, אנו מתבוננים על כל סוג מזיק בפני עצמו, לדוגמה: אם בהמה הזיקה אין אנו יכולים ללמוד ממנה אל חיה שהזיקה, אשר חלוקות המה ביסודם מצד שכל אחת חפצא מזיק שונה, ומזה נובע שאי-אפשר ללמוד חיובם זו מזו.
אשר על כן, ס"ד בגמ" דחיה לאו בכלל בהמה, ונקט רש"י, שאין לחייב כלל בנזקי חיה משום שיש חילוק בחפצא המזיק בין חיה לבהמה, אשר אם נאמר בתורה "בעירה" אזי רק על מזיק דבהמה חייב ולא על מזיק דחיה, דחלוקים המה ביסודם.
ונראה לבאר החילוק ביניהם, אשר בהמה היא משמשת את האדם והאדם משתמש בה, כפרה לחלבה ובשרה וסוס וחמור לרכוב עליהם, אשר על כן משועבדים המה לו ויותר יש לחייב את הבעלים כאשר בהמתם הזיקה, מפאת שהנזק שבוצע על ידם הוא תחתיו משום שהבהמה עצמה משועבדת לו ותחתיו היא. משא"כ בחיה, אין החיה נמצאת במגורי הבעלים אלא מסתובבת בשדה ואין האדם שולט עליה כבשלו, אשר על כן נזקי החיה אינם מיוחסים אל האדם מפאת חוסר הקישור אליה ואין הנזק נעשה תחתיו לחייבו. משום כך מבין רש"י שס"ד בגמ" "בהמה אין, חיה לא" היינו שאין חיוב על נזקי החיה כלל, משום שחלוקה היא בעצם החפצא דמזיק מן הבהמה ושם מזיק אחר הוא, ולפיכך למסקנה נצרך לימוד מפס" על עצם החיוב.
מכוח הבנה זו ברש"י נוכל ליישב קושיית התוס" עליו, שהקשה דגם עוף בכלל בהמה כפי שכתוב תרנגול במשנה, ולפי דרשת רש"י מהפסוק "זאת הבהמה אשר תאכלו" ומפרש בתריה איל צבי ויחמור, אין עוף במשמע. ולפי מש"כ בדעת רש"י, נוכל לומר שעוף כן כלול בכלל בהמה, שעניינה בכך שמשמשת את הבעלים והבעלים שולט עליה, כמו"כ תרנגול, הוא משמש את הבעלים הן בתוצרת שלו, ביצים, והן כאשר נשחט לאכילה. לכן כאשר מזיק התרנגול אזי נזקיו הם תחת הבעלים לחייבו כחיוב הבהמה.
והנה, יסוד המחלוקת בין רש"י לבין הרמב"ם עפי"ד הב"י הוא בצורת ההתבוננות על חפצים שמכך נובעת השקפה על יסוד החיוב בנזיקים. כלומר, לרמב"ם, ההתבוננות על חפץ היא מצד ערכו הממוני, אשר על כן כאשר הופסד וניזוק החפץ רואים אנו הפסד הממון לבעליו ומובן אופן צורת ההשלמה ע"י כסף אשר משיב את חסרון הממון שנוצר אל ראשיתו. זהו מש"כ הב"י עפ"י הגמ" בדרשתה על נזקי בור "כסף ישיב לבעליו, כל דאית ליה בעלים".
אולם, רש"י מתבונן באופן שונה על חפצים. לא מצד ערכם הממוני, אלא מצד עצם החומר, אשר על כן כאשר הופסד וניזוק החפץ רואים אנו חסרון חפץ לבעלים, דבר אשר מעלה תמיהה על צורת אופן התשלומים שבכסף המה, שהרי אין אנו עוסקים בהשבת הממון אלא בהשבת עצם החומר שאינו כאן, ועל כך ראוי לומר מעוות לא יוכל לתקון וכיצד משלם הניזק בכסף וכי השבת חפץ היא זו.
מכוח התבוננויות אלו יצאו הרמב"ם ורש"י להשליך צורת ההתבוננות זו מן הניזק אל המזיק, דבר אשר בא לידי ביטוי בסוגייא לפנינו.
לפי הרמב"ם, עוסקת היא הסוגייא ב"הלכותיהן" – על הפטורים המיוחדים של רגל, ומנסה הגמ" לפטור ברה"ר גם רגל של חיה, אך בעיקר החיוב דמזיק אין עוסקת הסוגייא, אשר דבר פשוט הוא שהחיוב הוא על ממונו המזיק כפי שלמדנו מן הניזק "כל דאית ליה בעלים" שנגרם לבעלים הפסד ערך ממוני, ואין לחלק בין סוגי הממון.
משא"כ לרש"י, הסוגייא עוסקת בעצם החיוב של נזקי רגל דחיה, ואין זה דבר פשוט משום שאין
יסוד המחייב הוא ממונו המזיק, אלא כל מזיק ומזיק נידון בפני עצמו מחמת חילוקו בשם מזיק דידיה ואין חיה בכלל בהמה, דבר הנלמד מן הניזק שניזוק לו חומר החפץ בעצמותו (חפצא) ולא מצד ערכו הממוני.
שורש מחלוקת זו נעוץ הוא בשאלה האם שם המזיק הוא היוצר את חיוב התשלומים.
כלומר, אם יש שם מזיק דרגל אזי ממילא יש עליו חיוב תשלומים מפרשיית רגל בתורה, או שמא אין לראות בשם המזיק את חיוב התשלומים, אלא בשם המזיק טמונים הפטורים המיוחדים שנאמרו בו, כגון פטור רה"ר, פטור כלים וכו", ואת עיקר החיוב ידעינן מכך שכאשר ממון הבעלים הזיק חייב הוא לשלם מפאת שממונו הוא.
לפיכך, הרמב"ם מפריד בין העניינים, ומבאר שעיקר החיוב נובע מכך שממונו מזיק כמו"ש: "כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקה, הבעלים חייבין לשלם שהרי ממונם הזיק", ולכן אין שם המזיק יוצר חיוב תשלומים, אלא שם המזיק מנביע את הפטורים המיוחדים "להלכותיהן".
אך רש"י מאחד בין שני עניינים אלו, ונוקט שאם יש כאן שם מזיק רגל הוא מנביע חיוב תשלומים ובו כלולים גם הפטורים המיוחדים שלו ואין להפריד ביניהם.
אשר לכן, זהו המכריח את הרמב"ם להבין בסוגייא, שאינה עוסקת ביסוד המחייב אלא בפטורים. אך לרש"י שאין לו חילוק זה, למד אחרת בסוגייא, שהדיון הוא על השם מזיק שמנביע את חיוב התשלומים.
ומובן מאוד מיאונו של הרמב"ם לדרך הלימוד של רש"י בחיה בכלל בהמה, שרצונו של הרמב"ם בדרך לימודו זו היא להתאים את שיטתו לנידון בסוגייא כפי שביאר הב"י.
וניתן לראות בכמה מקומות את השאלה האם חפץ מוגדר מחמת ערכו הממוני או מעצם החומר שבו, ונביא לכך כמה דוגמאות:
א. הנה, מצינו מחלוקת ראשונים בעניין האם נזיקין מלווה הכתובה בתורה או לאו. דהתוס" בכתובות (נו. ד"ה הרי) נוקטים שנזיקין הינה מלווה הכתובה בתורה, שללא חידוש התורה אין ידוע לנו עיקר חיוב תשלומי הנזיקין, וז"ל: "דמסברא לא הוי מחייבינן להו אם לא שחייבתו תורה בפירוש". וכ"כ תוס" בכורות (מח. ד"ה מלווה). אולם, התוס" בקידושין (יג. ד"ה מלווה) נקטו קצת בלשון שונה, וז"ל: "שלא היו יודעים עניני נתינות הללו אם לא שחייבתם התורה בפירוש", כאן כתבו "עניני נתינות", משמע שאת רמת גובה החיוב לא היינו יודעים ללא חידוש התורה, אך את עיקר החיוב ידענו מסברא. ומצאנו מקור נאמן לדברי תוס", שנזיקין היא מלווה הכתובה בתורה, בגמ" ערכין (ו:) עי"ש. אולם, התוס" רא"ש בקידושין (יג.) השמיט את עניין נזיקין מהכללתו בעניין מלווה הכתובה בתורה, ולפיו אכן ידענו מסברא אף ללא חידוש התורה את חיוב תשלומי נזיקין. יסוד המחלוקת נעוץ במש"כ לעיל, אם מתבוננים על הפסד החפץ מחמת ערכו הממוני, א"כ פשוט הוא שכאשר הופסד ממון לאדם אזי המפסיד ישלים לו ממון. אך אם נתבונן על הפסד חפץ בתור הפסד גוף החומר, א"כ אין פשוט מסברא שיכול המפסיד לשלם ממון, דסוף-סוף הוא הפסיד את עצם החפץ ואינו יכול להשיבו כמעוות לא יוכל לתקון, אשר לכך צריך חידוש מיוחד של התורה שיש באפשרותו לשלם ממון.
ב. הנה, מצינו מחלוקת ראשונים בעניין שווה כסף האם נחשב ככסף מסברא פשוטה או צריך לכך חידוש. דהנה, התוס" בריש קידושין (ב. ד"ה בפרוטה) נקט דבעינן לימוד מיוחד ששווה כסף הרי הוא ככסף לעניין קידושי אשה. אולם, הרשב"א פליג וסבר דפשוט הוא מסברא. ושוב ניתן לבאר דנחלקו בהגדרת חפץ. אם מתבוננים אנו על חפץ במושג של ערך ממוני, א"כ דבר כלשהו ששווה כסף ממילא הרי הוא ככסף. אך אם נתבונן על חפץ בתור ערך עצמי, אין זה מובן מאליו שיהיה החפץ עצמו ככסף.
ג. בגמרא ב"ק (י:) איתא: "חבתי בנזקו לא קתני אלא בתשלומי נזקו…מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה. מנא הני מילי, א"ר אמי דאמר קרא מכה נפש בהמה ישלמנה, אל תקרי ישלמנה אלא ישלימנה". והתוס" (ד"ה ישלימנה) כתבו: "בעל הבור ישלם אין לדרוש ישלם – ישלים. אבל ישלמנה משמע שהבהמה עצמה ישלם, וזה אי אפשר שכבר מתה לפיכך יש לדרוש ישלימנה". מבואר, דעצם החיוב הוא להחיות את הבהמה, אלא שזה אינו אפשרי – "אי אפשר שכבר מתה", ומשום כך משלם לכל הפחות כסף. ובמשנה (ט:) גרסינן: "כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו". ורש"י (ד"ה הכשרתי) כתב בלשון שנייה בפירושו: "הכשרתי את נזקו, עלי להכשיר ולתקן את נזקו. כלומר, אני חייב לשלם". מבואר, דעצם החיוב בנזיקין הוא תיקון הנזק כמו שהיה, אבל כיוון שאי אפשרי הוא אמרינן – "כלומר", אני חייב לשלם כסף. (ונראה, דגם הלשון הראשון מודה לכך, אלא שבא להדגיש שכוונת המשנה היא שסיבת החיוב הוא העדר השמירה, "שלא שמרתי יפה" עיי"ש).
ד. הנה, הרמב"ם (טו"נ ה, ב) פסק, דהטוען שחבירו חפר בשדהו שתי מערות והלה טוען כנגדו שלא חפר אלא אחת, הרי זו תביעת קרקעות שאין נשבעים עליהן מן התורה. והשיג הראב"ד וז"ל: "נראין דברים שתבעו למלאות החפירות ולהשוות החצירות, אבל אם תבעו לשלם פחתו הרי הוא כשאר תביעת ממון וכמי שאמר לו חבלת בי שתיים והוא אומר לא חבלתי אלא אחת". וביאר המגיד משנה, וז"ל: "ואין החילוק שכתב הרב נראה נכון, שהרי אין ביד התובע להכריח לנתבע למלאות לו החפירות, אלא אם רצה משלם לו נזקו והפסדו. הלכך מה לי תובעו למלאות מה לי תובעו בדמים כאן וכאן תביעתו דמים הבאין מחמת קרקע הן". מבואר מהשגת הראב"ד שחייב המזיק להשלים ולתקן את הנזק, ומשום כך יכול הניזק לתובעו למלאות החפירות. וסובר הראב"ד, שמילוי החפירות הוא תיקון הנזק ממש, דבקרקע שייך לומר דאחר התיקון נחשב כאילו לא היה הנזק מעולם. אבל אי נימא שחיוב המזיק הוא רק הפסד הממון אזי מהיכי תיתי שיוכל לתבוע למלאות החפירות. וזה מש"כ המשנה למלך בדעת הראב"ד, דאם עפר קרקע בעינא, זה מקרי תיקון הנזק, ואז נחשב תביעת קרקע. אבל בעפר אחר אין זה תיקון הנזק אלא תביעת הפסד ממון כתביעת מטלטלין. והמגיד משנה שביאר דעת הרמב"ם, סובר שאפילו מילוי החפירות באותו עפר אין זה תיקון הנזק ממש, אלא שפנים חדשות באו לכאן ואינו יכול לתובעו למלאות החפירות אלא רק לשלם דמי נזקו.
ה. בגמ" ב"מ (צט:) איתא: "אמר רבא, הני שקולאי דתברו חביתא דחמרא לחנוואה, ביומא דשוקא מזדבנא בה", בשאר יומי מזדבנא בארבע. אהדרו ליה ביומא דשוקא מהדרו ליה חביתא דחמרא". וברש"י ביאר דבשאר יומי משלמי ה" כלומר, "דאמר להו אי הוה גבאי ביומא דשוקא ה" הוה שווה". והעיר בהגהות הגר"א (שם אות ב) וז"ל: "נ"ב וכ"ה ברא"ש, אבל גירסת רי"ף ורמב"ם ד" ומפרש הרמב"ם דבחבית לעולם יכול לשלם, אלא דבמעות משלם כמו ששווה בשעת תשלומין ולרש"י הוא להיפך, דבמעות לעולם ה" משלם אלא דבחבית וכו"". ולכאורה, נחלקו בכך, שהרי"ף והרמב"ם סברי דחיוב תשלומי נזיקין אינו חיוב מעות כלל, אלא השלמת החפץ. ולכן חידשו, דאע"פ שאינו יכול להחזיר את החבית עצמה ששיבר, אפ"ה אם משלם בחבית הדומה לה יכול לשלם, ואין אנו דנים על המחיר של החבית משום שהחבית בה הוא משלם קרובה היא להשלמת ההזיק, שזהו עיקר חיוב התשלומים. ורק אם משלם במעות שהם חליפי הנזק, אז משלם כמו ששווה בשעת תשלומים. אולם, רש"י למד אחרת ביסוד חיוב הנזיקין, שעניינו הוא להשלים הפסד הממון, לפיכך אם בא לשלם במעות כעיקר דינו ישלם לעולם ה", אך אם משלם בחבית אזי אם מחזיר לו לפני יום השוק, הוי תשלומי ה", כיוון שיכול למוכרה ביום השוק בה".
ו. במחנה אפריים (ריש הלכות נזק"מ) נסתפק בהזיק חפץ חבירו והיה שווה בשעת ההזיק ה" וקודם הפרעון הוזל ואינו שווה אלא ד", כמה חייב לשלם. ורצה לתלות ספק זה במחלוקת הרמב"ם והראב"ד הנ"ל (לעיל אות ד). ולבסוף מסיק, דלרש"י ותוס" יתן המזיק לניזק כלי כמותו או דמיו וסגי בכך. וביאור דבריו, דעצם החיוב אינו דמים, אלא להחזיר לו את עצם החפץ ורק משום שאי אפשר הוא משו"ה נותן לו דמים. אבל מ"מ יתן לו דמים כפי שיווי הכלי הניזוק.
(ובעצם ספיקו דהמחנ"א, עיין בחזון יחזקאל על התוספתא ב"ק (ג, ד) שמבואר ממנה דאין לו
לשלם אלא כשעת נזקו. ונראה, דאין סתירה בכך ליסוד הנאמר, דנהי שהחיוב הוא להשלים
תיקון הנזק, אבל כיוון שא"א הוא שוב אמרינן דנתחייב תיכף בשעת הנזק לשלם דמים.
ועיין עוד בספר ישועות מלכו (ריש הלכות נזק"מ) דדחה כל דברי המחנ"א הנ"ל).
ז. בגמ" ב"ק (צח.) איתא: "אמר רבה, הזורק מטבע של חבירו לים הגדול פטור. מאי טעמא, אמר הא מנח קמך אי בעית שקליה. והני מילי בצלולין דקא חזי ליה, אבל עכורין דלא קחזי ליה לא. והני מילי דאיידי איידויי, אבל שקליה בידיה מגזל גזליה…ואמר רבה, השף מטבע של חבירו פטור. מאי טעמא, דהא לא עבד ולא מידי. והני מילי דמחייה בקורנסא וטרשיה (פירש רש"י: "עשאה כאבן חלקה, לשון טרשים"), שיפיה בשופינא חסוריה חסריה". והנה, תוס" פירש (ד"ה עכורין) וז"ל: " עכורין וצלולין לאו דווקא, אלא אפילו עכורין אי מצי בר אמוראה למשקלינהו הוו כצלולין. ואפילו צלולין אי לא מצי למשקלינהו חייב". והנה, אם ישכור בר אמוראה להוציא המטבע מן המים ויעלה מחיר ההוצאה יותר משווי המטבע, אפ"ה פטור הזורק. ועל כרחך, דלא נאמר דין מזיק אלא במפסיד ומאבד גוף הדבר ולא במפסיד ערכו הממוני. וזה מש"כ רש"י (ד"ה פטור): "…הא מנך קמך ואינה אבודה", אבל במים עכורין אבוד הוא. וכוונתו דכאשר אינו אבוד מהעולם אין בכך דין מזיק כלל, דחיוב הנזיקין חיוב חפץ הוא, ועדיין קיים. אולם, הנימו"י חולק על תוס" וסובר דבמים צלולין אפילו לא מצי בר אמוראה למשקלינהו פטור. וז"ל: "ומיירי שהמים הם צלולין וקחזי ליה, והיינו דא"ל הא מנך קמך ואינה אבודה". ולכאורה צ"ב, הרי אינו יכול להוציאה א"כ אין כאן שוויות ואמאי פטור הזורק. אע"כ, נראה מכך ראייה שסובר הנימו"י שחיוב נזיקין הוא במאבד גוף החפץ ולכן כתב דבמים צלולין אפילו אינו יכול ליטלו "אינה אבודה". אך תוס" דפליגי סברי כיוון שאינו יכול ליטלו א"כ אבודה היא המטבע גם כאשר המים צלולין. אך עכ"פ גם הנימו"י וגם התוס" מסכימים ליסוד שחיוב נזיקין הוא בהפסד גוף החפץ.
ח. הנה, נחלקו ר"ע ורבי ישמעאל, בגמ" ב"ק (ו:) ובגמ" גיטין (מח.) בתשלומי נזיקין המשתלמים מהקרקע, האם שמין בקרקע המזיק או בקרקע הניזק. ר"ע סבר דבמזיק שיימינן ור"י סבר דבניזק שיימינן. וביאר הרמב"ן (גיטין מח.) את מחלוקתם. דלר"י משלם הניזק לפי מידה "ערוגה בערוגה" ולכן שמין בניזק ששם נוצר הנזק וכעת חסר לו החפץ עצמו אשר לכן ישלים לו החפץ. ור"ע סבר דמשלם לפי דמים, לכן במזיק שיימינן שאין הוא משלים את החפץ הנפסד אלא משלם את שוויו בדמים.
ט. הנה, בסוגייא דמכליא קרנא (ג.) נחלקו רש"י ותוס" בהגדרת "לא מכליא קרנא". רש"י כתב (ד"ה אידי) וז"ל: "כגון שאכלה ערוגה וסופו לחזור ולצמוח אבל לא כתחילה". והקשה עליו התוס" (ד"ה הא) וז"ל: "וקשה, והא מכליא קרנא, שגם הבעלים הם יכולים לקצור. אלא י"ל, שטנפה פירות להנאתה". ובביאור דעת רש"י ביאר הגליון – אלפס דרש"י מחייב על הפסד הערוגה בכללה שהופחת ערכה מכפי שהיה, ואינו מחייב על עצם הפסד הפרי דסוף-סוף דרך הפרי האחד יש להתבונן על כל הערוגה, לפיכך כתב רש"י "ערוגה". אולם, תוס" סבר שיש לחייב על עצם הפסד הפרי עצמו וזה מוגדר מכליא קרנא ולכן ביאר דגדר לא מכליא קרנא היינו שטנפה פירות להנאתה שעצם הפרי נשאר קיים אלא שמטונף בלכלוך. א"כ, לפי תוס" החיוב במכליא קרנא הוא על עצם הפסד החפץ – הפרי, משא"כ לרש"י החיוב הוא חיוב דמים של פחת הערוגה הבא לידי ביטוי בהפסד הפרי. חזינן מכך דנחלקו ביסוד הגדרת חפץ וממילא לחיוב תשלומי נזיקין, האם הוא חיוב דמים או חיוב חפץ.
י. מצינו מחלוקת בדיני קניינים בין ר" יוחנן לבין ריש לקיש (ב"מ מז:), לר"י מעות קונות מדאורייתא ולר"ל משיכה קונה מדאורייתא. וביאר הרוגאצ"ובר (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה קניין) דר"י סובר שחפץ מוגדר מפאת ערכו הממוני, אשר לכן יקנהו ע"י כסף בשוויו. אך ר"ל סבר שחפץ מוגדר מצד עצם החומר, לכן יקנהו ע"י משיכה בעצמו של החפץ.
