קרעים שאינם מתאחים

קרעים שאינם מתאחים
הרב שמחה הכהן קוק
הספד באזכרת השבעה


קרעים שאינם מתאחים

הרב שמחה הכהן קוק שליט”א

בחול המועד סוכות, על אף כל ההגבלות של המותר והאסור, בהספד גדול ונורא כזה. חזתה ירושלים עיר הקודש, בדרכו לבית עולמו של יקר מיקירי יקירי בניה בוניה של ירושלים, בנהר נחלי דמעות ונהרות אדם, נהר בלתי פוסק בדרכים שבהם הלוויה עברה. אלפים ורבבות ששמעו את הדברים של ההספד שנישאו כאן, דברים נשגבים. אבל יותר מזאת, חשו דבר שאין הפה יכול לבטא, את החיסרון, את התחושה שאבד אדם ש”מי יתן לנו תמורתו”, דבר הכואב מאד.

אשתדל אולי להביע קצת בדברים, ע”מ ללוות את התחושה. הגמרא אומרת לנו (ב”ב קכא, ב) “שבעה קיפלו את כל העולם כולו, מתושלח ראה אדם, שם ראה מתושלח, יעקב ראה את שם, עמרם ראה את יעקב, אחיה השילוני ראה את  עמרם, אליהו ראה את אחיה השילוני ועדיין קיים”. שבעה מקפלים עולם, מקרבים עולם, מקרבים אלפי שנה, עושים אותם לאחד זה נקרא לקפל.

 מתושלח היה הדור השמיני מעשרת הדורות שמאדם עד נח. הדור השמיני, כשכל תקופת חיים הייתה קרוב לאלף שנה. מתושלח ראה את אדם הראשון. לראות את אדם הראשון, הכוונה היא, לראות את הבריאה, שהקב”ה בורא את עולמו. כשנמצאים במחיצתו של אדם ראשון, ושומעים מפורש יוצא מפי אדם הראשון, איך העולם נברא, איך נראה יום השישי הראשון שבו נוצר האדם. איך כל העולם משותק ולא צומח, משום שאין מי שיתפלל על הגשמים, אין מי שיודע בטיבם של גשמים שיתפלל עליהם, וכיצד התפילה הראשונה של אדם הראשון מצמיחה את הבריאה. הוא שומע את זה מפורש יוצא מפי אדם ראשון כיצד התפלל ומה ערכה של תפילה, ואיך תפילה עושה בריאה.

ואח”כ שם בנו של נח, ראה את מתושלח. הוא ראה אותו, הוא דיבר איתו, הוא למד מפיו, הוא למד את הספר של אדם הראשון מפיו, “שם ראה את מתושלח”. יעקב ראה את שם, הוא למד אצלו בביהמ”ד של שם ועבר, ושם ראה את מתושלח, גישה כמעט בלתי אמצעית, קרובה לבריאת העולם, למרות שכבר יותר מאלפיים שנה עברו מהבריאה. אבל הם חשו אותה הם שמעו.

אדם, שם דרך מתושלח, ויעקב אבינו. עמרם אביו של משה רבנו, ראה את יעקב. הוא ראה את יעקב שראה את שם שראה את מתושלח שראה את אדם. כ”כ קרוב כ”כ רחוק, בשנים מרחק עצום, בקירבת הדעת של בוראו כ”כ קרוב, ממש בהישג שמיעת האוזן בהישג תחושת הלב, עמרם ראה את יעקב.

הנביא אחיה השילוני, אומר הרמב”ם בהקדמה שלו ליד החזקה, שצעיר היה במעמד הר סיני. הוא שמע את קול ד” מדבר מתוך האש, אחיה השילוני לא ראה בעיניו, וממשיך הלאה. לאן הגיע אחיה השילוני עם הראיה הזאת, עם השמיעה הזאת, עם היותו במרגלות הר סיני? הראב”ד שם בהקדמה של הרמב”ם, מבאר שאחיה השילוני היה בבית דינו של דוד המלך. זו תקופה של חמש מאות שנה. עומד אחיה השילוני שהיה במעמד הר סיני, שדיבר עם משה, ראה את משה רבנו, ראה מלפניו לא מאחוריו, ראה את מעמד הר סיני, וכעת יושב בבית דינו של דוד. אם מתעוררת בעיה ויושב שם דיין, שהיה במעמד הר סיני ודיבר עם משה רבנו, ואומר “כך מקובלנו ממשה רבנו”, שמעתי מפיו, גדלות עצומה כזאת וקירבה כזאת.

את הקירבה הזאת איבדנו עכשיו, ארבע דורות בבת אחת. את כל הדורות האלה כמעט איבדנו, אין היום בתוכנו, מי שיכול לבוא ולומר, שראה את ירושלים בתפארתה, מלפני מאה שנה. אין עוד מי בתוכנו, שיכול לומר, שהוא היה תלמיד של אותם גדולי הדור של ירושלים. והוא היה מגדולי הצעירים באותה תקופה, שכולם כבר ידעו אז שהוא נועד להיות גדול בתורה.

בדורו ידעו את דבר עמל התורה, שקידת התורה, עיון התורה ועמקות התורה. כל מה שנאמר זה יהיה רק אפס קצהו, ואולי טוב שלא נאמר. הגמרא אומרת לנו  שאמרו לרב המנונא שרבי אמי כתב ארבע מאות ספרי תורה, אמר להם אולי “תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב”. בשטמ”ק שם מביאים בשם הרא”ש, שסופרים כתבו לו ארבע מאות ספרי תורה, וא”כ מה פירוש הוא כתב, הרי הוא לא כתב אלא סופרים כתבו? הרי בזה אין חידוש, כל אחד יכול לקחת סופרים רבים ולבקש מכל אחד לעשות אותם שלוחים שלו לקיים מצות כתיבת ס”ת ועוד ס”ת ועוד ס”ת. אך הוא ציווה להם שכשמגיעים לפסוק “תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב”  תנו לי לכתוב את הפסוק הזה, את הפסוק הזה אני רוצה לכתוב. נמצינו למדים שכאן יש מעלה גדולה מאד בפסוק הזה, מעלה עצומה, שמתוך כל ס”ת שנכתבו נחשבים כאילו כתבם. ביאר על זה מרן הגאון הרב אלישיב שליט”א, ע”פ הגמרא במסכת סוכה, אביו של קטן מלמד אותו כשמתחיל לדבר, תורה. שואלת הגמרא, איזה תורה הוא מלמד אותו? הוא מלמד אותו תורה ציווה לנו משה. זו התורה הראשונה, זה הפסוק הראשון שילד יהודי מעלה על שפתותיו, כשהוא עוד לא מבין בדיוק מה שכתוב בסידור, אבל הוא משנן לעצמו “תורה ציווה לנו משה…”. מה באמת פירוש הדבר, מדוע דווקא הפסוק הזה נקרא תורה, עד כדי כך שר” אמי הקפיד לכתוב אותו? הלימוד מן הפסוק הוא, שתורה שצריכה להיות ירושה ומורשה, לרשת אותה ולהוריש אותה.

מורשה הכוונה היא, שתי הבחינות יחדיו, להיות יורש, וגם להיות מוריש. כשאדם צריך להיות מוריש, אז הירושה שלו היא אחרת, זוהי ירושה שונה. אדם שמועיד את עצמו להיות מוריש תורה בישראל, אז ירושת התורה שלו היא תורה שונה. הבדל גדול יש בין אדם שלומד תורה לעצמו בלבד, מבלי שהוא חש בתוכו את השלהבת העצומה של הורשת התורה זו צורת לימוד מסוימת. אבל אדם שיודע שהוטל על כתפיו, ויוטל על כתפיו להיות מוריש תורה, אז הוא יורש אחרת על מנת להוריש. זוהי דרך לימוד שונה לגמרי, מציאות אחרת, מציאות של אחריות על כלל ישראל, ואחריות על תורה שלא תשתכח מישראל. “אין אומתנו אומה אלא בתורותיה”, תורה שבכתב, ותורה שבע”פ. בזאת אנחנו אומה, ואת הדבר הזה רצה רב אמי להוריש לנו לדורות, לכתוב בתורה את הפסוק הנפלא הזה לדעת לרשת כדי להוריש.

מרן זצ”ל, ראש הישיבה, הרב הראשי, נשיא בי”ד הגדול, ובכל מקום היה משכמו ומעלה בגדלותו העצומה. מילדותו ממש כבר היה ניכר בו שהיה נועד לגדולות, וכך היה “מורשה קהילת יעקב”, ועם כל זה, הוא היה מקפל את כל העולם, מקפל את כל הדורות הקודמים וקירב אותם אלינו.

הגמ” במועד קטן דנה על מי חייבים לקרוע קרעים שאינם מתאחים. “קרע שאינו מתאחה”, פירושו של דבר, שהפער בין מה שהיה, למה שיהיה אח”כ, זה קרע נורא שלא יודעים איך ניתן לאחות אותו. ו”לא מתאחה” הכוונה לא מתחבר, זה שני דורות שונים זה לא אותו דבר, עם כל הרצון, עם כל השאיפה. אומרת הגמרא (מו”ק כו, ב) “ואלו קרעים שאינם מתאחים, הקורע על אביו ועל אמו, ועל רבו שלימדו תורה, ועל נשיא ועל אב”ד… ועל ס”ת שנשרף”.

“על אביו ועל אמו” – ברא כרעא דאבוה, אבל אב לבן זה שני עולמות, זה קרע שאינו מתאחה, אותו דבר קרע לאימו, קרע שלא מתאחה. “ועל רבו שלימדו תורה” – רבו שלימדו תורה, תורה שהיא מורשה, תורה שהוא ירש אותה בכל כך הרבה עמל, בכ”כ הרבה יגיעת התורה, בידיעת התורה, בהעמקת התורה, בקדושת התורה, בדבקותה של תורה, קרע נוסף שאינו מתאחה. “ועל נשיא ועל אב בי”ד” – פוסק הלכות, וכך התבטאו גדולי אותו דור בתקופה, שישב בבית הדין בירושלים, ואח”כ בבית הדין הגדול מגדולי הדיינים שעמדו בדורות של אז, בתוך עמקות לבוא ולברר כל דבר של עומקה של הלכה, והלכה זה סרגל ישר. בלי ישרות אי אפשר לפסוק הלכה, וכן היה אב בית דין, נכבד ונשגב, אלפי תיקים העביר תחת ידו, ולהאיר כל דבר באורה של תורה, באמיתותה של תורה לדון דין אמת לאמיתו. על חסרון זה קריעה נוספת, עוד פעם קריעה.

“על ספר תורה שנשרף” – ס”ת שנשרף, מה המקור של ס”ת שנשרף? אומרת לנו הגמרא על ר” אלעזר בן הורקנוס בשעה שעמד להפטר מן העולם נשא את שתי זרועותיו כלפי מעלה, ואמר הי לכם זרועותי שאתם כגלילי ס”ת. כל יד זה ס”ת בנפרד, והלב זה הגוויל. בהלכה נפסק שהרואה ס”ת שנשרף קורע שתי קריעות. קריעה אחת על הגוויל, וקריעה שניה על האותיות. פירוש הדבר, אדם שהוא מציאות של תורה, בלא מציאות אחרת, רק התורה, אין עוד מלבדה. אומר ר” אלעזר בן הורקנוס הי לכם, הוא מצטער על הידיים שלו, מצטער על הלב שלו, ומסביר שם רש”י, שבשעה שגוללים ס”ת, האותיות נעלמות ומתכסות, לא רואים אותם, הם וודאי קיימות, אך הם פורחות באויר, והן נחות אח”כ במקום אחר, אבל כאן אינם כבר.

אני לא מתכוון לומר דבר של הלכה, אלא דבר של הרגשה. אם אדם יש בו את כל המעלות האלה, האם די בקריעה אחת, או שמא צריך לקרוע, על כל אחת מהמעלות האלו בפני עצמה. קריעה באה לבטא את החסר, קריעה באה לבטא מה חסרנו, ואם חסרים כ”כ הרבה מעלות, כלום קריעה אחת, תספק את כל דיני הקריעה. אם צריך לקרוע על אב בי”ד, ואם צריך לקרוע על ס”ת שנשרף, ואם צריך לקרוע על אביו, ואם צריך לקרוע על מי שלימדו תורה, כל דבר זה מעלה נפרדת, כל דבר זה מהלך שונה, זה מעלות שונות. אותו אדם אבל כמה מעלות חסר העולם, יתכן מאד שבאמת לא יוצאים ידי חובה בקריעה אחת, יצטרכו עוד קריעה, ועוד קריעה, ועוד קריעה, כמספר הקריעות שהגמרא מונה. את כל זה חסרנו ואיבדנו, לעמוד עכשיו כאן, בישיבה שעשרות שנים לימד בה תורה, הרביץ תורה ברבים, מציאות של תורה, מציאות ס”ת שנשרף, זה דבר שרק על יחידי סגולה ניתן לבטא. רק מי שכל חייו תורה, ניתן לבוא ולומר ס”ת עולה בלהבות, וחייבים לקרוע אחת ושתיים, מלבד לכל המעלות האחרות. הכתב מכוסה, נגנזו האותיות שנכתבו עשרות שנים. [ראיתי בחתם סופר שמביא שאדם צריך שכל יום מימי חייו יחשבו כעוד ס”ת, השאלה היא מה הוא כותב בספר, כמה אותיות יכול להספיק לכתוב בהם, הכל תלוי כפי מה שהוא אדם]. כ”כ הרבה שנות לימוד תורה ואת כל זה חסרנו, כל זה איבדנו.

ישנה עוד קריעה אחת, קריעה נוספת “על ערי יהודה ועל ערי ירושלים”. קריעה נוספת על תורת ירושלים. אדם שהוא בן ירושלים, שתורת ירושלים בקרבו. “ערי יהודה” – המקום שבו מצפים שהמקדש ישוב ויבנה, גם את הדבר הזה איבדנו. הציפיה הגדולה והעצומה הזאת, של קדושת א”י וקדושת ירושלים וקדושת המקדש. הגמרא אומרת לנו, שגדולה מיתתם של צדיקים יותר מחורבן ביהמ”ק, וכ”כ למה? כיוון שכשהמקדש חרב, נותרה עדין יבנה וחכמיה. אבל גדול תורה, ענק בתורה כשהוא מסתלק מן העולם, אין לנו יותר את יבנה וחכמיה. אין עוד את אותה עוצמה אצורה מופלגת כזאת, נפלאה כזאת. הפסד גדול יותר מחורבן ביהמ”ק.

אבל באבל שלנו יש עוד גדלות שאבדה לנו, “אזלא גברא דקא מסתפינא מיניה” נפטר אדם שפחדו ממנו. מי שאומר אמת ואי אפשר להתעלם ממנה. גם אלה שלא האזינו לקולו, גם אלה שלא שמעו בדבריו, שאע”פ שהוא בא מכוח של תורה עצומה כזאת, מכוח רדיפת האמת בטהרתה אעפ”כ לא שמעו בקולו, אבל לפחוד פחדו. עכשיו אני לא יודע ממי יהיה הפחד. גם פחד זה ענין, גם “מסתפינא מיניה” זה דבר גדול, ודבר זה מעיד על גדלותו של האדם, שמפחדים ממנו, וגם את הדבר הזה איבדנו עכשיו. יחידי סגולה נותרו לנו, והם כ”כ מעט, ואיבדנו את כל אותו אוצר גדול ועצום.

מורי ורבותי, ר” יצחק הוטנר זצ”ל מגדולי תלמידיו של מרן הרב זצ”ל שהרבה תורה למד אצלו, התבטא ואמר שישנם כמה צורות של דורות. יש דורות של יוצרים, ויש דורות של אוצרים. אלה ואלה דורות חשובים, אבל יוצרים זה דבר מיוחד. והוא התבטא, כשנפטר הסבא מסלבודקא שהדור של היוצרים עכשיו התחלף בדור של אוצרים.

בתורה מסופר לנו, שכשמת יעקב “ויראו אחי יוסף כי מת אביהם”. אחי יוסף באו אל יוסף, “ויאמרו אל יוסף אביך ציווה לפני מותו לאמר כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך”. אחי יוסף אמרו פן יגמלנו יוסף על כל הרעה אשר עשינו עימו. הם ידעו שעשו איתו דבר נורא, מכירת יוסף, וחששו מאד. אומר שם רש”י “והוא לא ציוום” יעקב אבינו לא אמר להם, לכו ותאמרו ליוסף את הדברים האלה, והם אומרים “אביך ציווה לפני מותו לאמר”, שמענו מאביך. וקשה איך אפשר לומר דבר כזה? אומר רש”י “הם שינו מפני השלום”. מקשה ר” שלמה זלמן אויערבך זצ”ל קושיא עצומה לשנות מפני השלום זה לשנות, אבל לומר דבר שלא היה, לא יתכן, זה לא נקרא לשנות זה נקרא להגיד דבר לא נכון, איך אפשר להגיד “אביך ציווה” כשהוא לא ציווה? ורש”י אומר ע”כ למה לא ציווה? שלא נחשד על כך. יעקב אבינו לא חשד ביוסף שהוא יעשה רעה עם אחיו, לא העלה על דעתו שיכול להיות דבר כזה. אומר ר” שלמה זלמן, ישנן שני צוואות. ישנה צוואה אחת, שהיא התנהגותו של אדם כל ימי חייב. וישנה צוואה שכותבים אותה במילים ברורות, כך וכך תעשו, וכך וכך אל תעשו. לא ציווה יעקב אבינו, במפורש על בניו, תאמרו ליוסף שלא ירע לכם, אבל הם ראו בכל מהלך חייו, בשבע עשרה שנים האחרונות שהיה במצרים, שהוא רוצה שהאחים יחיו באהבה, שיחיו בשלום, שחלילה יוסף לא יעשה דבר רע לאחיו. היה כ”כ ברור לו הדבר הזה שלא היה צריך לדבר על כך, אלא עצם חייו של יעקב אבינו הם היו העדות על כך. כך אמרו לו אביך ציווה, האבא ציווה בהנהגתו.

לא כל אדם יש לו הנהגה כ”כ ברורה ונחרצת שאפשר לומר שהוא ציווה בהנהגתו. מרן רה”י ציווה בהנהגתו, ציווה בהנהגתה של הישיבה, איך היא צריכה להתנהג, באיזה גודל של שקידה. בעירנו רחובות, יש לנו כמה וכמה תלמידים שלומדים בישיבת מרכז הרב, ישיבה שהקים אותה הרב זצ”ל, הם אחרים, התורה היא בראש מעייניהם, התורה זה הכל, התורה זה ס”ת שאין בו כלום רק תורה. זוהי צוואה עצומה של עשרות שנים של למעלה מתשעים שנים. צוואה אחת גדולה, וזוהי צוואה עצומה. גדולה יותר מכל הצוואות, ובפרט שישנה צוואה ברורה נוסף על ההנהגה. מה לנו יותר מזה לבוא ולומר שהגאון ר” יעקב, ר” יעקב אלעזר כהנא שפירא שהוא יהיה רה”י.

גם כאן ראיתי ביטוי של הרב יצחק הוטנר דבר נפלא, כשנפטר הסבא  מסלבודקא, ראינו איך כתפיו של רה”י של חברון הוגבהו, לקבל על כתפיו את העטרה, הוגבהו כתפיו כלפי מעלה. הקב”ה נותן כח עצום לאדם שצריך למלא תפקיד, ור” יעקב עמד לצידו של אביו שנים, והיה ברור תמיד שזה מה שרצה, שהישיבה תמשיך להתנהל על ידו. הציווי הזה, שהוא גם ציווי של הנהגה, וגם ציווי של דברים ברורים בפה, כפי שהכריזו בהלוויה, הרי דבר מחייב כ”כ, עד שהכתפיים מתגבהות מעליהם כלפי מעלה. זוהי הצוואה הגדולה, הגבהת הכתפיים אל עבר העטרה. אחי ורעי, הנחמה הגדולה ביותר, לבוא ואפילו רק רק לרגע אחד, לפתוח יפה עיניים, להשקיף ולראות את הבחורים שכאן. מה יכול להיות יותר מזה, זוהי הנחמה הגדולה ביותר, לבוא ולראות כ”כ הרבה יתומים, ששואפים לגדול בתורה, כ”כ הרבה יתומים. ובעז”ה דווקא בגלל תחושת היתמות הזאת, תהיה גם תחושה של בנין של יצירה, של אצירה שאוצרים אל תוכה את כל אותה גדלות עצומה. וכ”כ הרבה שנמצאים יחדיו, כל אחד יקח ולו גרגיר אחד קטן, וכל הגרגירים האלה, יהפכו להיות אבן בנין כבירה ונוראה, הנותנת לנו את ההמשכיות ששמה “ישיבת מרכז הרב”, להתמיד פה, לגדל אותה, לקדש אותה בתורה, ורק בתורה ממש, להגדיל תורה ולהאדירה. זאת היא צוואתו בעולם הזה, זאת היתה צוואתו בחייו, וזאת היא צוואתו בהיותו בגנזי מרומים. למעלה למעלה בשמים העליונים, משם הוא מצווה את הברכה לאותה המשכיות גדולה של קדושה וטהרה ותורה. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים. אמן.                    

נגישות