יום ירושלים – ראש הישיבה הרב יעקב שפירא שליט””א תשס”ח

יום ירושלים – ראש הישיבה הרב יעקב שפירא שליט””א תשס”ח
ראש הישיבה הרב יעקב שפירא שליט"א




יום ירושלים תשס””ח –היכל הישיבה
ברשות מרנן ורבנן ורבותי…
באחת העצרות שהיו פה בישיבה, התחיל מורנו ורבנו הרב צבי יהודה זצ”ל באחת השיחות שמשום מה לא הודפסו בשיחות הרב צבי יהודה, את דבריו, על אחד הפסוקים בתהילים (קיא, א): “אודה ד” בכל לבב בסוד ישרים ועדה”, והדגיש מו”ר ר” צבי יהודה זצ”ל, כי הפתיחה בפרק הזה היא פתיחה בלשון יחיד: “אודה ד” בכל לבב”. ורק אח”כ עובר ללשון רבים: “בסוד ישרים ועדה”. והגמ” בפסחים (קיז, א) אומרת, שכל מה שדוד המלך אמר בלשון יחיד כנגד עצמו אמרן. אמר ר” צבי יהודה, שגם הוא נוקט בשיפולי גלימתו של דוד המלך, קודם כל בלשון יחיד. רוצה להביע דבר שאולי יש בו איזשהו סממן אישי, ורק אח”כ נדבר על הענין הכללי. וגם אני אלך בדרכו ואבטא תחילה בדברים קצרים את הענין האישי, ואח”כ את הענין הכללי.
בפסוק בנביא (איכה א, ז) כתוב “זכרה ירושלים”. יש תכונה מיוחדת לעיר ירושלים – לזכור. ירושלים זוכרת את כל העצרות הגדולות שהיו פה בישיבה, מאז שחרור העיר. שהיה פה “משתה גדול” כמו שאומר רש”י (בראשית כא, ח) “משתה גדול – שהיו שם גדולי הדור”. היו פה ב”ה עצרות גדולות, שגדולי עולם היו בהם. מו”ר הרצב”י זצ”ל, הרה”ג הרב ישראלי זצ”ל, הרב הנזיר, כל רבני ירושלים היו פה, מאז הרב ז”ולטי זצ”ל והרב קוליץ זצ”ל, הרב משאש שהשתתף פה הרבה שנים, הרב זווין והרב גורן, הרב אונטרמן והרב ניסים שהיו בשעתם הרבנים הראשים לישראל, הרב זקס, הרב יצחק אריאלי ועוד ועוד, שישנם כאלה ודאי שזוכרים את המעמדים הגדולים האלה שהיו פה. והאחרון הכביד, אבי מורי הריני כפרת משכבו, עטרת ראשנו, זכר צדיק לברכה. ולמקום אחד ולפונדק אחד נזדמנו גם שמונת הקדושים, שעל כולנה אנחנו קוראים “זכרה ירושלים”.
בשעתו, כשאבי מורי זצ”ל הרגיש חולשה התפללנו עליו בשלושה מקומות: התפללנו עליו גם בברכת “רפאנו”, התפללנו גם בברכת “על הצדיקים”, והתפללנו גם בברכת “ולירושלים עירך ברחמים תשוב”, בהיותו אבן מאבני ירושלים בכל הליכותיו ובכל הנהגותיו. ולא בכדי התפילה של “ולירושלים עירך” היא היחידה שמחוברת לתפילה שלפניה בוא”ו החיבור. כפי שהזכיר פה הרב שמואל אליהו את הגמ” במגילה, שקרנם של צדיקים מתרוממת בירושלים, ועל כן מסביר האדר”ת (תפילה לדוד אות י), באה וא”ו החיבור בין “על הצדיקים” לבין “ולירושלים עירך”.
אברהם אבינו, הוא אשר הטביע את שמה של העיר ירושלים. וחז”ל אומרים (ב”ק צז, ב) שמטבע של אברהם אבינו היה בחור ובחורה מצד אחד וזקן וזקנה מצד שני. אברהם אבינו ידע לחבר את הדורות המבוגרים עם הדורות הצעירים, הוא דאג להמשכיות של הדורות. הדור שהיה, הדור שנמצא, והדור שעתיד לבוא. זו בעצם תכונתה של ירושלים. “”שחוברה לה יחדיו”, עיר שעושה כל ישראל חברים” (ירושלמי, חגיגה ג, ו). אנחנו בשעה של מיזוג מוזר של עת רקוד ועת ספוד בחדא מחתא. ודווקא בזמן שמחתה של ירושלים אנחנו זוכרים, “זכרה ירושלים” את אשר ישנו פה עמנו היום ואת אשר איננו פה עמנו היום.
היום, יום ירושלים, הוא יום של חשבון נפש לאומי וכללי על מהותה של ירושלים. היום הוא היום שבו ירושלים צריכה לתת את קולה, בהיותה טבור הארץ, היא המשוש לכל הארץ, וכל מה שמתרחש בה וסביבה מקרין לכל ארצנו הקדושה. לצערנו, אומרים עלינו, על כל אוהבי ירושלים, “כי רק ההוזים יכולים כיום לחשוב על גרגיריה של ארץ ישראל השלמה”, חס ושלום. ואנחנו אומרים, לא מפיהם אנחנו חיים. ברוך ד” שאנחנו החולמים, ואנחנו הלוחמים, וכל התפילות שלנו זה מה שדוד המלך התפלל “היינו כחולמים”. כידוע כל עליית תלמידי הגר”א לארץ ישראל, התחילה מחלום של אחד מגדולי תלמידיו, על הפסוק “בשוב ד” את שיבת ציון היינו כחולמים”. ובמשך כל ההיסטוריה, מאז המאבק של יעקב עם עשיו, מה נותר לו ליעקב אם לא החלום הגדול של סולם מוצב ארצה בירושלים, וראשו מגיע השמימה.
שמעתי מאחד מזקני החסידים, שהשפת אמת (בלק, תרמח) כותב על הפסוק “מי מנה עפר יעקב” – “כי בכל גרגורי עפר מארץ ישראל מיוחדים נפשות פרטיות מישראל”. וזה הקטע מכתביו של השפת אמת שכבש את לבו של מרן הרב קוק זצ”ל. וכל חלק וחלק מארץ ישראל מעוגן בחלק אחר מחלקי התורה. הזכרנו בעבר, שמה שעתניאל בן קנז זכה לכבוש את קרית ספר, הוא מפני שהוא זה שלאחר מותו של משה הצליח להחזיר שלושת אלפי הלכות שנשתכחו עם מותו של משה, והחזירן עתניאל בן קנז בפלפולו.
כל חתירה, חלילה, תחת יסוד כסא ד” בעולם, הרי מתחילה מירושלים, כמו שאומר הנביא ירמיהו (ירמיהו ג, יז) “בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ד””. וחתירה תחת כסא ירושלים, היא עוברת לשאר החלקים, עד למקומות שעליהם הובטחנו, כי עתידה ירושלים להגיע עד דמשק. האיר את עיני הרב איתמר אורבך שליט”א שיש ביטוי חריף מאוד בתשובת “אבני נזר” (יו”ד תלז, א), שמה שאין ירושלים נחלקת לשבטים, זה בגלל שלא שייך בכלל מהות של חלוקה בירושלים. ירושלים וחלוקה זה שתי מילים שהן תרתי דסתרי.
“והיית משוגע ממראה עיניך” (דברים כח, לד), אומר רעק”א, שהכוונה לעיני העדה. יש הרגשה כללית בציבור בימים האלה שאנחנו צריכים להרבות בתפילה על פוקח עורים, ולהתפלל שהקב”ה יתן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה. יש רק ברכה אחת שעליה השומעים לא עונים אמן, אלא המברך עונה אמן לאחר ברכתו. וזו הברכה “בונה ברחמיו ירושלים אמן”. כי ירושלים היא זקוקה לאמירה שלנו, אי אפשר לחכות לגבי ירושלים למה שאחרים יהללו.
אם בימים כתיקונם אנחנו שואפים לבנות חורבה מחורבות ירושלים, הרי בימים האלה, בתקופות האלו, אנחנו מצפים לבנין גם של חורבה מסוג אחר. חז”ל הרי אומרים שסתירת זקנים זה גם כן נחשב לבנין. יש לפעמים שסתירה של חורבה אחת בירושלים זה בנין של ירושלים. ולבושתנו ולחרפתנו, אלה שממונים על כך לא ידעו להחריב חורבה אחת של אותו מחבל ימח שמו בירושלים, ומעכבים בטיעונים משפטיים וכדומה, החלטה בסיסית מוסרית מאין כמוה. והרי כולנו חונכנו על מה שכתוב, כי “ציון במשפט תפדה… אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה”.
על הפסוק “ושברתי את גאון עוזכם” (ויקרא כו, יט) כותב בעל הטורים זה ירושלים. בהמשך כתוב בפסוק “ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחושה”, וכותב הנצי”ב זצ”ל ב”העמק דבר”, גאון עוזכם אומרת הגמרא בגיטין, אלו הגאים שביהודה, כגון פפוס ואלכסנדרי וחבריו, ועליהם אומר הפסוק, “והיו שמיכם כברזל”, הכוונה, אומר הנצי”ב, אלו המשפיעים, המכונים שמים, שלא מרגישים בצרתם של ישראל, הם אלו שגורמים שתהיה ארצכם, הצד המקבל, שגם הוא יהיה כנחושה, שמזיע ומרקיב. ובעבר, כשרצב”י זצ”ל ראה את הקטע הזה בדברי הנצי”ב פרץ בבכי גדול.
מאידך, אנחנו ברוך ד” במצב של “עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים”. עמידה יציבה, עמידה תקיפה, בשערייך ירושלים. ירושלים היא נותנת ומעניקה לכולנו את הכוחות, שחס וחלילה לא מדברים על נסיגות וחלוקות, שחס וחלילה אסור ליפול ליאוש, “והנצח זה ירושלים”, וגם על זה נאמר הפסוק בשמואל “וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם”.
“דברו על לב ירושלים” וכתוב בחז”ל (ספר היצירה פ”ו) “לב בנפש כמלך במלחמה”. לב אלו תלמידי חכמים, ולבי ער אלו תלמידי חכמים, הם אלו שמשפיעים על ישראל את התוכן הרוחני, שמשפיע ומכוון גם את מעשינו הממשיים. יש בתוכנו דור נפלא. דור צעיר, שמטה אוזן קשבת לישועתה של כנסת ישראל, שהוא יציב בדעותיו, הוא יציב ברוחו, אשר לא חת מכל פגעי הזמן, ומכל מיני רוחות מצויות ושאינן מצויות. אלו שעליהם נאמר בשיר השירים, “אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף”, אלו שגם מציאות קודרת לא מחלישה מהם את האמונה, היוקדת בתוכנה הפנימי של כנסת ישראל, ויודעים ומאמינים ומרגישים, “כי נצח ישראל לא ישקר”. ותחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד ושלטון נבוב תקום בעזרת ד” מלוכה וממשלה שתשאב את כוחותיה מחי העולמים. “המלוכה והממשלה – לחי עולמים”. הדור שדבוק בתורה ובמגידיה ויודע שד” דִבֵּר טוב על ישראל, גם בזמן שיש הנהגה שמימית החבויה בסתר המדרגה. אי אפשר להתעלם מהמשברים, אבל ישנן שתי בחינות למשבר. יש משבר במלעיל, ויש משבר במלרע. המשבר שלנו הוא מלשון “וירא יעקב כי יש שבר במצרים”, מלשון יושבת על המשבר, משבר של חבלי לידה הבאים בתוך כדי דיבור, על אף שלקינו בכפליים, בעז”ה גם ננוחם בכפליים.
“ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו”, אומרים חז”ל “שעושה את כל ישראל חברים”. נגע הפלגנות אינו פוסח על פתחו של אף אחד, זולת ירושלים שהיא מחברת. אבל לכתוב על חיבור זה מאוד קל, לדבר על כך זה קל עוד יותר, אבל כיצד מתחברים? ביאר הגאון הרב יעקב משה חרל”פ בספרו על התורה (מי מרום ה, עמ” ריב). יש גדר של קהל ויש גדר של עדה. “אתם עדי נאום ד”” (ישעיהו מג, יב), בזמן שעם ישראל עמד על מפתן הכניסה לארץ היו צריכים לגלות את יסוד המגמה שהם עדות לשם ד”, “אתם עדי”. הקהל את העדה. אולם היות ובחיצוניותם לא היו ניכרים, כי אכן הם “אתם עדי” אלא כקהל, כקיבוץ של הרבה פרטים, על כן אמר הקב”ה למשה “יען לא האמנתם בי להקדישני”. כי כל רפיון באמונת התוקף בקדושתם של ישראל נחשבת כרפיון בקדושת אמונת ד”. “ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ”, הדור שגדל פה בארץ הם ההתגלמות של עדה של “אתם עדי נאום ד””. וכך ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, וכפי מדת ההתחברות של בני ישראל אחד לשני כך תבנה ירושלים. ירושלים, כתוב בחז”ל, כעיר שחוברה לה יחדיו, שעושה את כל ישראל חברים. אולם, כל זה רק כאשר מכירים כי ירושלים של מטה היא מכוונת כנגד ירושלים של מעלה. שכל הגעה וכל כניסה לירושלים היא התעלות, “ששם עלו שבטים”.
“כי לישועתך קוינו כל היום”. חז”ל אומרים (תענית טז, א) בכל צרתם לו צר שכביכול הקב”ה מצטער בצערם של ישראל. וכשאנו מתפללים “כי לישועתך קוינו כל היום”, אנחנו מתפללים שהקב”ה בעצמו כביכול יוושע. “לישועתך קויתי ד”” (בראשית מט, יח) אמר יעקב אבינו אחרי הברכה לשבט דן. “לישועתך קויתי ד””, כי ישועה של עם ישראל היא ישועה של הקב”ה בעצמו. “נגילה ונשמחה בישועתו”, לא רק בישועה שעושה עמנו, אלא גם בישועה כלפי מעלה.
“אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בד”… ואשר חרב גאוותך… ואתה על במותימו תדרוך” (דברים לג, כט). הפסוק הזה הוא הפסוק האחרון בתורה לפני שמונה פסוקים שכתב יהושע. מה הפירוש “ואתה על במותימו תדרוך”. אומר השפת אמת (פורים, תרסג) מלשון דורך ענבים. סיום התורה מלמד אותנו שהתפקיד האמיתי שלנו הוא להוציא יקר מזולל, לגלות את התוכן הפנימי שבכל דבר. ואת הפסוק הזה אומרת הגמרא (מגילה טז, א) שאמר מרדכי היהודי כשהוא עלה על גבו של המן “ואתה על במותימו תדרוך”, שאפילו במציאות כזאת, הרי בני בניו של המן למדו תורה.
“ונקיתי דמם לא נקיתי וד” שוכן בציון” (יואל ד, כא) יש לזה שתי משמעויות. שוכן מלשון השראת השכינה, ושוכן גם מלשון שכונה. ושני הדברים הולכים בד בבד ביחד. אנחנו מקוים כולנו שהתפילות שאנו מתפללים כל יום על ירושלים, ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים, יתממשו לנגד עינינו. ראש העיר היקר שנמצא איתנו פה, ודאי יודע יותר ממני על כל מיני סוגי בניות, אם זה סתירת זקנים בנין או אם זה בנין צעירים סתירה, וחזקה עליו שיעשה את מלאכתו נאמנה. ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים, אמן ואמן.
 

נגישות