א.
פרשיות השבוע שלנו עוסקות במלאכת המשכן. דבר ידוע הוא שאיסורי מלאכות שבת נלמדו ממלאכת המשכן (שבת מט ע"ב), אך אם נתבונן, נוכל לראות קשר נרחב יותר בין השבת למשכן: לא רק איסורי שבת נלמדים ממלאכות המשכן, אלא גם קדושת יום השבת דומה היא לקדושת המשכן. מצינו כמה הנהגות בשבת שבהן על האדם להידמות לכהן, וכן לדמות את כלי ביתו לכלי המשכן:
1. בשלחן ערוך (בסי' ר"ס) מצינו מצוה לרחוץ פניו, ידיו ורגליו לכבוד שבת. על רחיצת הפנים העיר ה"שפת אמת" על הש"ס (שבת כה): "אינו אלא ממדת חסידות של ר' יהודה בר' עילאי (שנהג לרחוץ פניו ידיו ורגליו לכבוד שבת), ואפשר דהמצוה אינו אלא ברחיצת ידיים ורגליים, כדמצינו בכהן להיכל חובה בקדוש ידיים ורגליים"
2. כתב ב"באר היטב" (סי' רס"ב ס"ק ד'): "והאר"י ז"ל כתב: יש ללבוש ד' בגדי לבן", כלומר – על האדם ללבוש בשבת בגדים כדוגמת בגדי כהונה.
3. יש שנהגו לסדר בסעודות שבת י"ב חלות, כמספר ככרות לחם הפנים שסדורו היה בשבת ("בן איש חי" שנה ב' וירא טו).
4. לענין צורת השולחן בשבת – כתב ב"באר היטב" (רס"ב ס"ק א'): "האר"י ז"ל הקפיד מאוד לאכול על שולחן של ד' רגליים, דוגמת שולחן המקדש".
ב.
נראה לומר כי כמו ששולחן שבת והחלות מקבילים לשולחן ולחם הפנים שבמשכן, כך גם נרות שבת מקבילים למנורת המשכן.
אם נעיין בהלכות הדלקת נרות שבת בטור, נראה שיש לתמוה על הסדר שבו סידר את ההלכות: בסימן רס"א פתח הטור בדין הדלקת נרות, בסימן רס"ג המשיך בדין מי ומי המדליקין, אך בסימן רס"ב הנתון בתווך, הפסיק, ועבר לדון בדין עריכת השולחן. ויש לעיין מדוע הפסיק את דיני הנרות באמצע, ועבר לדיני עריכת השולחן, הלא דבר הוא!
ובאמת, ישנם שתי דעות מהו המקום המתאים לנרות שבת. הרמ"א כתב (רס"ג, י): "ועיקר ההדלקה תלויה בנרות שמדליקין על השולחן, אבל לא בשאר הנרות שבבית". ודייק מלשונו ב"כף החיים" (רס"ג ס"ק ס"ח): "משמע שמדליקין על השולחן בעצמו, וכן ראיתי קצת שנוהגין כן". ולעומת זאת ב"מעשה רב" (אות קי"ג) מביא: "אין להניח הנרות על השולחן וכו'". בכוונת הגר"א, הבינו הפוסקים3 שאין להניח הנרות על השולחן משום שעל ידי זה מונע עצמו מטלטול השולחן, שכן השולחן נעשה בסיס לנרות ונאסר בטלטול.
אמנם, ניתן להוסיף בביאור כוונת הגר"א שאין כאן רק דין מדיני בסיס, אלא גם ענין כשלעצמו להפריד בין נרותיו של אדם לשולחנו, כפי שהיה במשכן: שולחן לחוד ומנורה לחוד, ואל לו לאדם להניח במקום אחד כלים מכלים שונים. כמו שכתב בספר "כף החיים" הנ"ל שהעיר על דברי הרמ"א: "משמע שמדליקין על השולחן בעצמו, וכן ראיתי קצת שנוהגין כן. אמנם לפי הזוה"ק והאר"י ז"ל צריך להדליק נגד השולחן, דהיינו מנורה בדרום ושולחן בצפון. ואף אם אינו יכול לעשות כסדר הזה, מכל מקום, לפי סודם של דברים, כיוון שזה בחינה בפני עצמה וזה בחינה בפני עצמה, אין נכון לערבם יחד כידוע".
וה"כף החיים" עצמו מביא (בסי' רס"ב) דברי התקוני הזוהר (מ"ז) כמקור לדבריו לענין מיקום נרות השבת: "ובההוא ביתא דאשתכח דירא דא, מתקנאי בסידורא דא מנרתא בדרום ושלחן בצפון …אמרין אלין מלאכין…לית דין אחר (צ"ל אתר) הדיוט, אלהין אתר דרעוא ביה מן קדם ה'". (בתרגום חופשי: בית שמתוקן בסדר כך שהמנורה בצפון והשולחן בדרום, המלאכים אומרים שזהו מקום אלוקי). וכן הובאו דברים אלו בסידור הגר"א, ומסתבר שדברי הגר"א במעשה רב כוללים גם רובד זה. וכן מפורש עניין זה כבר בשירו של האר"י לליל שבת – "אזמר בשבחין": "אסדר לדרומא מנרתא דסתימא, ושלחן עם נהמא בצפונא ארשין". ואף נדפס להשמיט משפט זה למי שאין לו כך.
ג.
ניתן לומר שלא רק כלי הבית דומים להיכל ומקום עמידתם נלמד מההיכל, אלא אף סדרי הקדימויות והיחס שביניהם נגזר מהיחס שבין כלי ההיכל.
בתיאור הקמת המשכן בפרשת פקודי מדויק שיש חיוב להעמיד כלים מסוימים לפני אחרים. וכמו שכתב הגרי"ז (הובאו דבריו בסטנסיל) שהנחת מזבח העולָה קודמת להנחת הכיור, כי דין הכיור הוא שהוא צריך לעמוד בין אוהל מועד ובין המזבח, ולא ניתן לצוות על הנחת הכיור בין האהל למזבח אם לא שהמזבח כבר עומד במקומו. כמו כן דייק שהמנורה דינה לבוא אחרי השלחן, ובלשונו: "וכן מה שהעמיד בהיכל מקודם השולחן ואח"כ המנורה, דאף שזה בצפון וזה בדרום, אולם כיוון שדין המנורה הוא נוכח השולחן, כל זמן שלא העמידו השולחן עדיין אין כאן מקומה".
על פי הנחה זו נוכל לדרוש עתה את סדר ההלכות בטור כמין חומר: כיון שנרות שבת ושולחן שבת ערוכים כנגד המנורה והשולחן שבמקדש, ומקומה של המנורה הוא נוכח השולחן, לכן קבע הטור את דין עריכת השולחן בתוך דיני הדלקת נרות. כלומר: מקומם של נרות שבת הוא נוכח השולחן וזה חלק ממהותם, כמו במקדש.
ד.
רואים אנו שיש הקבלה מיוחדת בין השבת לבין ההיכל שבו עמדו השולחן והמנורה, ואכן ה"משך חכמה" (בתחילת פרשת אחרי מות) מקביל בין דרגות הקדושה השונות במשכן לבין דרגות הקדושה השונות שבזמן, וכותב שקדושת יום הכיפורים מקבילה לדרגת קדש הקדשים, ואילו קדושת השבת מקבילה לקדושת ההיכל, וזו לשונו : "והוא (השבת) כמו היכל, שהשפע מרובה מן השבת במזון וחיות וחכמה לכל ששת ימי המעשה", ולפי זה ביאר את דברי המשנה: "עשרתם, ערבתם, הדליקו את הנר": "עשרתם" – רמז לעושר ולברכה במזון, המבוטא בשולחן. "ערבתם" – כנגד החיות. "הדליקו את הנר" – רמז לחכמה ולתורה, שכנגדה מכוונת המנורה.
כפי שאמרנו בראשית דברינו, לא רק איסורי שבת נלמדו מהמשכן, אלא גם הקדושה של יום השבת דומה היא לקדושת המשכן. ואכן, בסידור נכון של הנרות והשלחן מורים אנו לעצמנו ולעולם כולו על השכינה השורה בישראל, על דרכי הופעתה ועל תפקידנו בקבלתה. מתקדשים אנו בקדושת ההיכל, באים אנו אל תוכו ומושפעים אנו משפעו. וכן ביאר ה"מנחת יעקב" על פיוטי שבת: "והנה אנחנו ביום השבת, שהוא המרכז לכל ימי השבוע, צריכים אנו להראות הפעולות כדי שיתברכו כל ימי השבוע, ולכן צריכים אנו לתת מנורה בדרום בכדי שנתחכם בתורה, ולצד צפון (שלחן) בכדי שימשיך עושר לכנסת ישראל".
