שורש הכל – התורה

הספד אזכרת השבעה

שורש הכל  – התורה

ראש הישיבה הרב יעקב שפירא שליט"א

ברשות מרנן ורבנן ורבותי, יש שתי הלכות שקשורות להספד. יש הלכה אחת על תלמיד חכם ח"ו אם לא יספד כהלכה. מצד שני יש הלכה שאסור להגזים. איך אפשר לעמוד בשתי ההלכות האלו, צריך אחד כמו הרב שיוכל להספיד.
מסופר על רע"א שהוא הספיד את הגר"א ואמר שהוא מסתמך על מה שאמרו חז"ל "אחים בהספדא דהתם קאימנא" וממילא לא אומרים כל שבחו של אדם בפניו.
וכן כל מה שאומר פה הם דברים שהבנתי ושבעצמו אמר, וכפי שרש"י כותב בתשובה שיש דברים שהוא לא שמע מרבו אבל ליבו אומר לו שכך רבו היה אומר.
הגמ" בכתובות אומרת שרבי צוה אל תספידוני בעיירות אלא בכרכים. וצריך להבין הרי רבי היה שיא הענוה "משמת רבי בטלה ענוה" וכי רבי ביקש לכבוד עצמו, כך מעיר המהרש"א. חשבתי ע"פ הגמרא  במגילה שאומרת מה הגדר של עיירות ומהו של כרכים. כל עיר שאין בה עשרה בטלנים זה גדר של עיירות ויש ביטוי בירושלמי במגילה ר" יהודה אומר כגון אנחנו שאין אנו צריכים אלא לתלמודנו וכך גם גורס השאלתות. ההבדל בין עיירות גדולות לעיירות קטנות, שבקטנות אין את אותם אנשים שא"צ אלא לתלמודנו משא"כ בגדולות ובכרכים שיש אותם הבטלנים שבטלים מכל עסקי ציבור ועוסקים רק בתורה.
יתכן שזו היתה גם כוונת רבי. כדי להעריך את האדם, את גודל האבידה, את רבינו הקדוש, ידע רבי שאפשר לעשות זאת רק במקום שיש ת"ח, שיש עשרה בטלנים שא"צ אלא לתלמודם. הם באמת יוכלו להבין את כל המסי"נ של רבי למען עם ישראל, וכל הנהגת התורה שלו וע"פ התורה בלבד, ולכן אמר אל תספדוני בעיירות אלא בכרכים. ועאכו"כ בביהמ"ד הזה.
הגמ" במסכת שבת אומרת א"ל רב לרב שמואל בר שילת אחים בהספדא דהתם קאימנא. צריך לעורר את הציבור. רב אמר את הדברים האלה דוקא לרב שמואל ב"ש, מפני שהגמרא בב"ב (ח, ב) אומרת ומצדיקי הרבים אלו מלמדי תינוקות כגון מאן אמר רב כגון ר"ש בר שילת דאשכחיה רב לר"ש בר שילת דהוה קאים בגינתא, הוא מצא אותו שבמקום ללמד תינוקות הוא מטייל בגינה, ושאל אותו שבקית לאומנותיך, כך גרסת ר"ח, עזבת את האומנות שלך, תורתו אומנותו? אמר ליה, ר"ש בר שילת: "עד תליסר שנין דלא חזי ליה והשתא נמי דעתאי עלייהו" מפר"ח אני הרבה שנים כבר לא נמצא איתם אבל לא הסחתי דעתי רגע מהם שלא לזרזם ממקום זה שאני עומד. זו היתה גדולתו של ר"ש בר שילת. אדם כל מקום שהוא נמצא המחשבה שלו היא רק לגדל ת"ח. ובשולי הגליון ר"ח שם ציין א"מ הכ"מ לרלב"ג בס" יהושע ויהי בהיות יהושע ביריחו ששואל: הרי באותה שעה עדיין לא היה ביריחו. מתרץ הרלב"ג היות שבאותו רגע מחשבתו היתה ביריחו אז כידוע מקום שמחשבתו של אדם נמצאת שם הוא. זו היתה דרגתו של ר"ש בר שילת. וממילא מובן שלכן אמר לו רב לר"ש בר שילת, אותו אחד שלא הסיח דעתו אף פעם מלגדל תלמידים, גם כשהיה מטייל בגינה או עסוק בעיסוקים אחרים, המחשבה שלו היתה כל הזמן בתורה, ידע רב שר"ש ב"ש ידע מה לומר לפני הציבור, איך לרומם בפני הצבור את מעלתם של ת"ח ולומדי התורה גם אחרי הסתלקותו.

זה היה שורשו ומהותו של א"מ זצ"ל. בכל עניין ועניין, בכל שיקול דעת, לא היה אצלו שום דבר חוץ מדעת תורה. הוא דאג הרבה לפרסם על זה, וגם להתריע על כך.
יש משנה במס" כלים שכל החיות שבים טהורות חוץ מכלב הים, שבזמן הסכנה הוא בורח ליבשה ולכן לא נחשב כחיה ששורשה בים אלא ביבשה. והראה לי א"מ זצ"ל את דברי ר" צדוק, יסוד גדול ע"פ המשנה הזאת, שכל אדם נבחן ע"פ המקום שבו הוא נמצא במצוקה, שם רואים את מקום חיותו. שם נבחן מקום חיותו. כשאדם נמצא בשעת מצוקה, אם מקום חיותו במים סימן שהוא חיית ים. אם ביבשה – מקום חיותו ביבשה ואין לו דינים של חיות ים. ואומר ר" צדוק אותו דבר גם בתורה מי שעל אף כל המצוקות, משענתו רק בתורה ובתפילה, מכאן אנו לומדים שזהו שורש חיותו. מקום חיותנו כמו שכתוב בגמ", בלי שיתוף ובלי בלבול, הכל הוא רק בתורה. לפני כמה וכמה שנים אמר א"מ זצ"ל בחג שמחת תורה, התורה מסיימת "ולכל היד החזקה … אשר עשה משה לעיני כל ישראל", אומר רש"י ששיבר הלוחות. והוא שאל זה השבח, המכה בפטיש הגדול שמשבחים את משה רבינו בשבירת הלוחות, למה לא הורדת הלוחות, למה לא יצי"מ. ותירץ א"מ שהתורה מלמדת אותנו שאצל משה רבינו לא היה שום דבר שהלך לבטלה, הכל היה תורה. אפי" משבירת הלוחות לומדת הגמ" הלכות שלפעמים ביטולה זהו קיומה. השבח הכי גדול לומר על אדם שכל מעשיו הם לתורה, אפי" דבר שנראה שבירת הלוחות גם זה נחשב לתורה, זה המעלה הגדולה ביותר של אדם.
הגמ" בב"ק יז אומרת וכבוד עשו לו במותו, שהושיבו ישיבה על קברו. והקשו תוס" הרי זה לועג לרש ותירצו תוס" שמדובר מחוץ לד" אמות. אולם הר"י מיגש מבאר שתלמידים שמגיעים למקום רבם ועוסקים בתורתו אי"ז לועג לרש שהרי זה כל מגמתם לשבת לפניו כדרך שישבו לפניו בחייו ולומר אותם השמועות ודברי התורה ששמעו מפיו ואומר וכבוד גדול הוא לנפטר ואי"ז לעג לרש. ומא"מ שמעתי שדין זה שכבוד עשו לו במותו שהושיבו ישיבה על קברו יש מקום לדון אם זה באמת רק הלכה במלך, יתכן שזה מיוחד דווקא לחזקיה, שהרי בזמנו לא מצאו תינוק ותינוקת מדן ועד באר שבע שלא היו בקיאים בדיני טומאה וטהרה, וממילא הכבוד הגדול ביותר לחזקיה היה להפיץ את התורה באותם המקומות שעד אז לא היתה תורה. ובימיו היה הכרח להתיר גם בתוך ד" אמות, כי מחוץ להם זכה והיה תורה בכל מקום ומקום. וזכה א"מ לכוון לדברי רבינו פרץ באותו מקום.
"וי חסרה ארעא דישראל גברא רבא". חז"ל אומרים ש"כשיצא צדיק מן העיר פנה זיוה פנה הודה פנה הדרה". פה יש ביטוי גדול יותר, חסרה ארעא דישראל גברא רבה. יש אנשים שהשפעתם היא לא רק על העיר אלא הקב"ה מקפל תחתיהם את כל א"י שלחמו על כל כבודה, ולכן חסרה ארעא דישראל כולה גברא רבה. גם מה שא"מ הסכים ליטול עליו את עול הרבנות הראשית בזמנו, הוא אמר שזה מפני כבודה של א"י וירושלים, שהיו תקופות שהיו צריכים להביא רבנים גדולים מחו"ל ועלו בס"ד לא"י, והוא הרגיש שהיות והוא היה דור שישי בירושלים יש איזה מקום להחזיר עוד נקודה בכבוד א"י, וזכה אבא לצרף את שני הדברים יחד, גם הפצת התורה וגם הרבנות. את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה בבת אחת.
הגמ" בעירובין אומרת "אמר רבי האי דמחדדנא מחבראי דחזיתי לר"מ מאחוריה ואילו חזיתיה מקמיה הוה מחדדנא טפי". מביא המאירי בביצה את הירושלמי שהסיפור היה שר"מ חשב שבזמן חתונת בנו של רבי מחללים ח"ו שבת, ר"מ מחה, ורצו אחריו, וכשרבי ראה את ר"מ הולך במהירות ובורח מהרצים אחריו, אז אמר אילו ראיתיו מלפניו עדיפנא מחבראי. ומדגיש המאירי שכשראה אותו מעשה – "החזקתי את עצמי כלא יודע והתאמצתי בתורה יותר". כשאדם רואה כמה גדולי ישראל ממשכנים נפשם על כל דבר ודבר שבתורה, זו התכלית הענין שאדם יגיע מכח זה למחשבה נוספת שיש לו עוד ועוד מה לגדול בתורה, וזהו שכתוב בתהילים (פרק מ) "הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי", שהגמ" אומרת שכל מי שראה את דוד המלך היה חוזר לתלמודו. עצם האישיות, לראות את דוד המלך, את התנהגותו, כבר מחזיר את האנשים לגדולה בתורה.
זכה א"מ לראות גם את גדולי הדור הקודם, הן מלפניהם והן מאחריהם. כל הדיבור איתם היה בתורה. בעומק העיון, בהליכות עולם, החל מרבו ר" משה מרדכי אפשטיין ור" איסר זלמן מלצר והחזו"א והגרי"ז והרב חרל"פ ור" אליהו ראם והרב פרנק והרב מטשעבין ועוד ועוד, וגם גדולי תלמידי חכמים בארצנו הקדושה יבדלו לחיים טובים וארוכים. אמר לי אבא למה רבן יוחנן בן זכאי ביקש את יבנה וחכמיה, וגם לרפא את ר" צדוק, מפני שהדורות צריכים לדעת גם איך נראו גדולי תורה של הדור הקודם, כדי שחס וחלילה לא יאבד הקשר. ופעם אמר לי אבא שעיקר התפקיד של ישיבה זה כמו שאמר ר" ישראל סלנטר, "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים". צריך לתת שיעורים, צריך להוסיף תורה, צריך לגדל תלמידי חכמים אבל תלמידי חכמים גדולים שיהיה להם באמת לב רחב מאד, כמו שכתוב בפרקי אבות על ר" אלעזר בן ערך "רואה אני דבריו שבכלל דבריו דבריכם" שם אותה משנה מדברת שמי שיש לו לב טוב בכלל דבריו גם אפי" חכם הרואה הנולד מפני שכמה שאדם ליבו רחב יותר, כשזה מצטרף עם גדולה בתורה אז זה פי שנים, "מטבע של קודש כפול היה".
יש גמ" בברכות "הרואה ר"ע בחלום יצפה לחסידות" ובמקום אחר "שבקיה ר"ע לחסידותיה". אומר ר"נ גאון יותר ממה שהיה גדול בתורה היה גדול במילי דחסידותא. מה זה חסיד אמיתי אומר המסילת ישרים זה אותו אדם, אותו ת"ח שמסנגר על הדור שדואג לצרכי הדור, זה היה אישיות של ר"ע.
"זכרו תורת משה עבדי", הייתי פעם עם א"מ זצ"ל בכינוס רבני אירופה. הוא הביא להם את מה שמחדש תלמיד הר"ן בספר על התורה, למה מלאכי שהיה ממסיימי הנבואה הוצרך לומר באותו דור זכרו תורת משה עבדי מפני שאותו דור זה היה זמן שכלתה הנבואה, שהרי הנביא עצמו לא ראה את דברי הנבואה בצורה ברורה, הקב"ה שאל אותו מה אתה רואה, הרגישו שהנבואה הולכת להסתלק. כדי לא ליפול בייאוש אמר להם זכרו תורת משה עבדי, גם אם הנבואה מסתלקת אבל התורה נשארת, "חכם עדיף מנביא". גם אותם הדברים שהנבואה לא הצליחה, בהתמודדות עם ע"ז, החכם עדיף מנביא ע"י דקדוק ההלכות ולמוד התורה.
"נח נפשיה דרב ואנן ברכהמ"ז לא גמרינן". על איזה זהירות ששמענו בשבעת ימי האבילות, איזה יראת חטא, איזה תפילה. סיפר לי אחד הרבנים בארץ שהיה בוגר הישיבה שחלה בשעתו. הוא שכב בבית חולים למעלה מחודש. אבא נסע פעמיים לבקרו. כשבא אליו בפעם השנייה אמר לו תאמר לי בדיוק איך קוראים לאמא שלך. אמר לו את שני השמות. אמר לו אבא בפעם הקודמת לא אמרת לי את השם המלא שלה והרגשתי בתפילה שזה לא הולך, וכהנה וכהנה שזה לא הזמן להאריך.
עלינו להתפלל שנזכה בעז"ה להעמיד מקדש על תילו לחזק את בדק הבית וקירות ביהמ"ד הזה יוכיחו וימשיכו, ביתר שאת, להקרין את מאור התורה גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ בכוחות משותפים. ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך, כותב הב"י "כאחד" הכוונה על אברהם אבינו שנאמר עליו "אחד היה אברהם". אברהם זכה ללקט סביבו את כולם, סביב האמונה בקב"ה ללמד אותם אורחות חיים, ע"ז אומרים בתפילה "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך". בעז"ה זכותו של א"מ זצ"ל יגן עלינו ועל כל ישראל ועל כל התלמידים ועל כל לומדי התורה ועל כל ארץ ישראל שכ"כ זקוקה לרחמים במהרה בימינו אמן.