"בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני. ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר. ומשה עלה אל האלקים ויקרא אליו ד" מן ההר לאמר כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי. ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל" (שמות יט, א-ו).
אור של תורה
פרשה זו היא הפתיחה וההקדמה לקבלת התורה. פתיחה אשר החלה קודם למצוות ההגבלה ולמצוות הפרישה, ואף קודם לפרשה שנתחדשה למרגלות הר סיני "אתם ראיתם…", שכן לפני המעמד שבהר סיני החל להופיע "אור של תורה" הטמון בפרשה זו. חז"ל (ילקוט שמעוני שמות, רעג) דורשים על המילים "בחודש השלישי" "חידוש דברים אני מחדש בכם". דבר חדש בא, אור של תורה מופיע בעולם. בכל עניין רוחני מתחילה התנוצצות האור עוד קודם להופעת העניין הרוחני עצמו, וכך גם במעמד הר סיני ומתן תורה התחיל אור התורה להתגלות עוד קודם למתן התורה בפועל.
"ד" מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן" (דברים לג, ב) ודרשו חז"ל (ספרי שמג, והו"ד ברש"י שם) שהקב"ה פנה לאומות העולם על מנת שיקבלו את התורה והם לא רצו לקבלה. מכאן אנו רואים שהייתה זריחה והופעה של תורה עוד קודם לנתינת התורה לעם ישראל. אור התורה התחיל להתגלות "וזרח משעיר". ומחדש הכל בו (סי" ח בשם הרא"ש) שזו היא גם הסיבה לכך שהברכה הראשונה של קריאת שמע היא "יוצר אור", והשנייה היא ברכת התורה, אור השמש, אור היום, הוא דוגמא מוחשית לאור התורה. אמנם גדול אור התורה מאור השמש המאיר רק ביום ואור התורה ביום ובלילה, אור התורה הזה קדם לנתינת התורה והיווה את ההכנה לנתינה "… ואחזו דרך המשורר (תהלים יט, ב) במזמור השמים מספרים כבוד אל שהזכיר יצירת המאורות וסמיך ליה "תורת ד" תמימה"". יש מציאות של אור תורה, וכך נאמר בפסוק (משלי ו, כג) "כי נר מצוה ותורה אור", ומבארים המאירי ואבן עזרא, במזמור יט בתהלים, כי ישנו חיבור בין אור לתורה. מזמור זה עוסק באור השמש "לשמש שם אוהל בהם… אין נסתר מחמתו", ואחר העדות הגדולה של גרמי השמים "המספרים כבוד אל", מדבר המזמור על אור התורה "מצוות ד" ברה מאירת עינים", אשר עדותה על הבורא גדולה מעדות גרמי השמים ועל כן היא משיבת נפש. אור התורה גדול הוא מאור החמה.
התקן עצמך ללמוד תורה
""ביום הזה": לא היה צריך לכתוב אלא "ביום ההוא", מהו "ביום הזה"? שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום ניתנו" (רש"י, שם).
הציווי על הרגשת החידוש והרעננות בדברי התורה אינו רק אחר נתינתה, אלא עוד קודם לקבלת התורה מצֻווה עם ישראל "שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום ניתנו". ציווי זה מהווה הקדמה לתורה. עוד קודם לשמיעת דברי אלוקים חיים יש צורך בהכנה. בטרם הגיע האדם למדרגת "שקוד ללמוד תורה" (אבות ב, יד), מצֻווה הוא "והתקן עצמך ללמוד תורה" (שם ב, יב). יש צורך בהתקנה והכנה ללימוד התורה הקודמת בזמנה ללימוד עצמו. זהו היסוד לפסק הרמב"ם (הל" תלמוד תורה פ"ד, א) ש"אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון נאה במעשיו או לתם, אבל אם היה הולך בדרך לא טובה מחזירין אותו למוטב ומנהיגין אותו בדרך ישרה ובודקין אותו ואחר כך מכניסין אותו לבית המדרש ומלמדין אותו".
הכנה זו באה לידי ביטוי גם בעצם ההחלטה ללמוד תורה, ר"ע התבטא על תורתו ותורת תלמידיו "שלי ושלכם שלה הוא" ופירש הר"ן (נדרים נ, א) שכוונת ר"ע הייתה על עצם העצה שנתנה רחל לר"ע ללכת ללמוד "תורתי ותורתכם בשבילה היא שנתנה לי עצה למיזל לבי רב". והכנה זו עבודה גדולה היא.
במעמד הסנה אמר הקב"ה אל משה (שמות ג, יב): "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", עבודת האלוקים שעבד העם "על ההר הזה" היא ההכנה לתורה. זו היא עבודה רוחנית, להיות מוכנים לומר "נעשה ונשמע", להיות מוכן לקבל את התורה עוד לפני שנפגש עם התורה ויודע מה היא התורה.
רצון ללימוד התורה
ההכנה הזאת לומר "נעשה ונשמע" היא עבודת ד" תמידית. המשנה (אבות ג, ט) אומרת: "כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת", ומקשה על כך רבנו יונה: "אבל יש לשאול איך אפשר להיות מעשיו מרובין מחכמתו, ואם אינו ידוע התורה והמצוות וכי יש לו לעשות המעשים האלו על מה עשאם?", ועל כן הוא מסביר שהמשנה מדברת על התשוקה לחכמה "אלא שזו המשנה דברה לפי עצה טובה נאה ומקובלת, שיש לו למי שאינו יודע שלא יאבד נפשו ושיקבל על עצמו לעשות את כל הדברים אשר יגידו לו החכמים…". וא"כ כוונת המשנה היא שהחכמה מתקיימת רק אם יש תשוקה להוסיף חכמה. רבנו יונה מוסיף ואומר שכאשר האדם מוכן לקיים את התורה והמצוות, הרי זה כאילו קיימם "ומיד שקבלה זה יקבל על עצמו בלבב שלם ובנפש חפצה מעלה שכר כאילו…". אף שטרם למד והוא אינו יודע, אולם עצם הנכונות שלו לקיים את מה שיאמרו לו היא עצמה נחשבת כאילו עשה זאת.
בספר "שערי תשובה" (ש"ב, אות י) מביא רבנו יונה לחידוש זה שני מקורות. הראשון הוא מדברי המכילתא על הפסוק (שמות יב, כח): "וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ד" את משה ואהרן כן עשו" – "וכי מיד עשו, והלא לא עשו עד ארבעה עשר לחדש? אלא כיון שקיבלו עליהם לעשות, מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו מיד". המקור השני הוא באבות דרבי נתן (פרק כב, א): "הוא היה אומר כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת שנאמר "נעשה ונשמע"". החידוש באדר"נ מעבר למה שלמדנו מהמכילתא הוא שמה שאמרו "כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת" אינו אמור רק כשהאדם יודע מה מוטל עליו לעשות אלא שעדיין לא הגיע זמן החיוב, כפי שהיה בקרבן הפסח, אלא אף כשהאדם אינו יודע כלל מה מוטל עליו לעשות, אם הוא מצפה לקיום התורה נאמר עליו "כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת".
אך גם לאחר הסברו של רבנו יונה ניתן להקשות על המשנה: שכן רבנו יונה ביאר רק כיצד ייתכן שמעשיו של האדם יהיו מרובים מחכמתו, כאשר עדיין אינו יודע את התורה, אולם כיצד יהיה אפשר לבאר את המשנה לאחר שלמד האדם את כל התורה, כיצד אז יוכל האדם שמעשיו יהיו מרובים מחכמתו? אלא מכאן נלמד שהכלל: "כל שמעשיו מרובים מחכמתו" אינו אמור רק לגבי המצוות או הכללים בלבד, אלא הוא קיים לגבי כל פרט ופרט מדקדוקי התורה אשר אין להם סוף, וכאשר האדם מצפה לדעת את דקדוקי התורה שטרם למדם, מכח צפיה זו, נאמר עליו: "כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת". הצפייה והרצון לידיעת התורה הם חלק מההכנה לתורה, ובזכותם חכמתו מתקיימת.
ויחן שם ישראל
אמנם יש להבין כיצד רמוזה בפסוקים הכנה הזו לצפייה ורצון לידיעת התורה. היכן מצינו שעם ישראל הכין את עצמו למדרגה של אמירת "נעשה ונשמע".
הנה בפרשה זו מתארת התורה את הגעת בני ישראל להר סיני, "בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני. ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר". ביום הראשון לבואם של בני ישראל אל מדבר סיני לא נאמר להם מפי הקב"ה דבר, ואם כן הזכרת היום הראשון בתוך הפרשה של ההכנה למתן תורה מלמדת כי ההכנה ביום זה הייתה רק מצדם של בני ישראל.
מה כללה הכנה זו? "ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני". ומבאר רש"י "למה הוצרך לחזור ולפרש מהיכן נסעו, והלא כבר כתב שברפידים היו חונים, בידוע שמשם נסעו, אלא להקיש נסיעתן מרפידים לביאתן למדבר סיני, מה ביאתן למדבר סיני בתשובה, אף נסיעתן מרפידים בתשובה". מה הוא החטא שהיה רפידים שעליו שבו בתשובה? "על ריב בני ישראל ועל נסותם את ד" לאמר היש ד" בקרבנו אם אין" (שמות יז, ז). חטאם היה חטא של רפיון ומבוכה, של הרהורים והיסוסים "היש ד" בקרבנו אם אין". אחר כל ניסי ד" הגלויים להם זכו בני ישראל עדיין היו להם ספקות ופקפוקים, וכפי שכתבו חז"ל "שריפו עצמן מדברי תורה" (בכורות ה, ב). התיקון של החטא הזה הוא ההכנה הראשונה לקראת קבלת התורה.
לעומת המבוכה והפקפוקים שהיו ברפידים, הרי שבהר סיני הייתה החלטיות. "ויחן שם ישראל נגד ההר" ופרש"י "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י שם), והרמב"ן (שם) מוסיף "כי מיד שבאו אל מדבר סיני חנו במדבר בראותם ההר מנגד, ולא המתינו עד שיכנסו בו אל מקום טוב לחנות שם, אבל חנו במדבר או בחורב שהוא מקום חורב שממה לפני ההר". מיד בהגיעם אל מול הר סיני חשו בני ישראל בתשוקה לקבל את התורה, וחנו מיד באותו מקום. לא היו להם שום ספיקות, ואף ללא ציווי של משה רבנו הם חנו מעצמם, "ויחן שם ישראל נגד ההר". ההחלטיות הזאת היא שהביאה אותם למעלה של "נעשה ונשמע", וכפי שהגדיר רבנו יונה "בלבב שלם ונפש חפצה".
הגמרא במסכת שבת (פח, א) אומרת "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן, מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו". מדרגתם של המלאכים היא שהם עושים רק את רצון ד" ללא כל בחירה, רצון ד" הוא היוצר את המלאך. במעמד הר סיני, באמירת "נעשה ונשמע", בני ישראל התעלו והגיעו למדרגה זו של המלאכים, שהם מבטלים את עצמם כלפי רצון ד". זהו המובן של "נעשה ונשמע", הנקרא "רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו" אין לנו אלא רצון ד", ואנו נעשה את רצון ד" גם ללא הבנה ואף לפני שנגלה לנו תוכן הדברים.
זו היא ההכנה לתורה שהכין עצמו עם ישראל ביום הראשון. מתוך ביטול כל הספקות הגיע עם ישראל לאחדות, ומתוך כך הגיע למדרגה שהוא מוכן לשמוע את דבר ד".
עם סגולה
אחר שבני ישראל נתעלו בהכנה זו חידש להם הקב"ה פרשה שלמה של הכנה הקודמת לתורה. ביום השני אומר הקב"ה אל משה "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי. ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל".
בפרשה זו מתחדש יסוד עיקרי בהכנה לקבלת התורה – ההכרה בסגולת ישראל. רק מתוך ההכרה וההבנה של "אשר בחר בנו מכל העמים" ניתן להגיע ל"ונתן לנו את תורתו". לימוד התורה מוכרח הוא לבוא מתוך הבחירה בעם ישראל, ועל כן קודם ללימוד יש צורך בהקדמה של "אתם ראיתם" מיציאת מצרים ועד עתה, של "והייתם לי סגולה" ומתוך כך יכולים להגיע לקבלת התורה. מתוך ההכרה שעם ישראל הוא "סגולה", "ממלכת כהנים", ו"גוי קדוש", יכולים אתם להיות מוכנים לקבלת התורה.
ויהי רצון שבימים אלו של הכנה לתורה נתעלה ונכשיר את עצמנו לקבל תורה מחדש מתוך קבלת היסודות של ההכנה לתורה, אמן.
(מתוך הספר "מורשה-שיחות למועדים" בעריכת הרב שמיר שיינטופ והרב יוני אביב)
