ראש הישיבה הרב יעקב שפירא שליט"א
"מחר יהיה האות הזה"
אנחנו אומרים בסליחות של עיו"כ – "מחר יהיה האות הזה". על איזה אות מדובר פה? למה יוה"כ נקרא בלשון של מחר יהיה האות הזה?
כתוב בתורה שהקב"ה שם אות לקין. אומרים חז"ל במדרש שהאות שה" שם לקין היה הפתח לתשובה. אותו דבר ביציאת מצרים. כתוב אצל משה רבנו "וזה לך האות… תעבדון את האלוקים על ההר הזה". יש קשר בין תשובה לבין תורה, ולכן אהרון הכהן אמר לבנ"י כשהם רצו לעשות את העגל – "חג לה" מחר". על זה אנחנו אומרים בסליחות מחר יהיה האות הזה. "מחר" בבחינת "יש מחר לאחר זמן" כמו שאומר רש"י. המחר שיהיה ביום הכיפורים שאחרי חטא העגל, שמשה רבנו הוריד בו את התורה, וקיבלנו במתנה את יוה"כ ב-י" בתשרי. על זה אמר אהרון הכהן "חג לה" מחר". החטא הזה יתגלגל ויביא את יוה"כ.
על כך אנחנו אומרים בסליחות "מחר יהיה האות הזה". האות הזה שהקב"ה שם לקין – אות של תשובה, האות הזה שהקב"ה אמר למשה רבנו ש"יעבדון את האלוקים על ההר הזה" – שישראל יעשו תשובה, ויתנו להם את הלוחות השניות, ויזכו לקבלת התורה המקודשת בלוחות שניות. על כל זה אנחנו אומרים מחר יהיה האות הזה.
"השוכן איתם בתוך טומאתם"
שיא עבודת הכפרה ביו"כ היא דווקא ע"י אהרון הכהן, שעל ידו נתגלגל חטא העגל. כתוב בתורה "וכיפר על הקודש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאותם וכן יעשה לאוהל מועד". דהיינו, הכהן הגדול לא עובד רק בתוך קודש הקדשים, אלא גם מחוץ לקודש הקדשים. את ההזאות של "אחת למעלה ושבע למטה" הוא עושה בהיכל, על הפרוכת שמפרידה בין קודש הקדשים להיכל. הפסוק ממשיך ואומר "השוכן איתם בתוך טומאתם". אומר רש"י "השוכן איתם בתוך טומאתם" אע"פ שהם טמאים הקב"ה שרוי ביניהם. שואל הנצי"ב ב"העמק דבר": למה הגילוי הזה של "השוכן איתם בתוך טומאתם" נאמר דווקא מהפס" "וכן יעשה לאוהל מועד", דהיינו על מה שהכהן עובד בהיכל על הפרוכת? למה התורה לא מייחסת את "השוכן איתם בתוך טומאתם" – שאע"פ שהם טמאים שכינה ביניהם – על העבודה של הכה"ג בתוך קודש הקדשים? למה על העבודה שמחוץ לקודש הקדשים?
בחינת עולם הבא
אומר המהר"ל בסוף דרוש לשבת תשובה: למה כהן מזה שמונה הזאות (אחת למעלה ושבע למטה) גם בתוך קודש הקדשים, וגם מחוץ לקודש הקדשים על הפרוכת שמבדילה בין קודש הקדשים להיכל? אומר המהר"ל את היסוד הגדול שלו – שבע מסמל את מסגרת הטבע, מסגרת הזמן, והשמונה מבטא את כל הדברים שהם מעל הזמן. הוא מביא מדרש: "בזאת יבוא אהרון אל הקודש"- בזכות התורה שהיא מעל הטבע, ובזכות המילה שהיא ביום השמיני. מוסיף המהר"ל ואומר שיוה"כ הוא היום שמעל המסגרת הטבעית של העולם. וכדברי השל"ה הקדוש שכותב שיוה"כ הוא ממש דרגת עולם הבא, ולא רק מעין עולם הבא כמו שבת. יוה"כ הוא יום של התעלות רוחנית בלי שום זיקה לדברים גשמיים. על זה אומר המהר"ל שזה מתבטא גם בהזאות שהם אחת למעלה ושבע למטה, שהם שמונה ולא שבע. עוד אומר המהר"ל, שלכן ההזאה הזו היא גם מחוץ לקודש הקדשים. מפני שכשיש מקום שהוא מעל מסגרת הזמן, וכשיש זמן שהוא מעל כל הזמנים, אז אותה קדושה שיש בתוך קודש הקדשים פורצת אל מחוץ לגבולות. קדושת קודש הקדשים – לגבי עבודת הכהן הגדול – מתפשטת גם קצת מעבר לתוך תוכו של קודש הקדשים.
אותו ביטוי שכתוב בחז"ל על "השוכן איתם בתוך טומאתם" – שהשכינה עם עמ"י גם כשהם חוטאים – כתוב גם ברש"י בספר דברים גם לגבי יציאת עמ"י לגלות. "כל מקום שגלו שכינה עמהם". וגם על חזרתם מהגלות, אומר רש"י, שנאמר שהשכינה חוזרת עמהם, שהקב"ה כביכול נגאל איתם מפני שהוא שרוי בתוכם, כמו "השוכן איתם בתוך טומאתם". לכן, כשהתורה רוצה לספר ולדבר על מעלתם של ישראל ביו"כ – על "השוכן איתם בתוך טומאתם", הביטוי היותר גדול הוא כלפי העבודה שליד קודש הקדשים. מפני שקודש הקדשים הוא מקום תמידי, ששמה יש גילוי שכינה בלי שום חטא, בלי שום חיסרון. אבל למקומות הנמוכים יותר, מצרפים בעבודת יוה"כ את הקדושה שמתחת לקדושת קודש הקדשים. שגם בה עושים את אותה עבודה של אחת למעלה ושבע למטה. וכך הסגולה של השמונה שמעל הטבע, גם במקום וגם בזמן, מתגלה גם מחוץ לקודש הקדשים. זו אותה בחינה ש"מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים עומדים". שם הקב"ה מגלה לנו ע"פ הדרכת חז"ל "השוכן איתם בתוך טומאתם".
לכו"ע יש דין תוספת מהתורה ליו"כ. וגם מי שאומר שיש בכל שבת וחג, זה נלמד מיו"כ. שם המקור ובו וודאי יש דין תוספת דאורייתא. מפני שזו המהות של קדושת יוה"כ, שהיא קדושה שהיא מעל הזמן כמו שאמרנו, שהיא קדושה של עולם הבא כמו שאומר השל"ה. דווקא קדושה שכזו יכולה להתפשט ולהקרין, גם על מה שהוא קצת סובב לה מסביב – גם על אלה שנמצאים קצת מחוץ לקודש הקדשים.
בדומה לכך אומרים חז"ל לגבי שבת: "מתנה טובה יש לי בבית גנזי, ואני מבקש לתת אותה לישראל". אין הכוונה שהקב"ה כביכול רוצה להוציא את קדושת השבת מחוץ לבית גנזיו ולתת אותה לישראל. הכוונה היא בדיוק הפוך. הקב"ה אמר: יש לי מתנה טובה בבית גנזי, ואני רוצה לתת אותה לישראל, ולכן אני רוצה להכניס את ישראל לתוך בית גנזי. על אחת כמה וכמה ביוה"כ שנקרא בלשון התורה "שבת שבתון היא לכם", נכנסים לתוך הקודש פנימה, לתוך בית גנזיו של הקב"ה, בשיא הקדושה עלי אדמות.
"טומאתה בשוליה"
הגמרא ביומא אומרת, שהיה מין אחד שאמר לחכמים שמהפסוק באיכה "טומאתה בשוליה", משמע שעמ"י העיד על עצמו ע"י הנביא ירמיהו שבנ"י חלילה טמאים. אומרת הגמרא שחכמים אמרו לאותו מין: כתוב בפסוק "השוכן איתם בתוך טומאתם". מה התשובה? הפסוק הזה לכאורה מעיד שהטענה היא טענה נכונה. גם בפסוק הזה כתוב השוכן איתם בתוך טומאתם. וכי זו כוונת הגמרא שחכמים מודים לאותו מין? אלא הכוונה היא אחרת. הויכוח ביניהם היה אחר. נכון שטומאה היא ביטוי לכל דבר שלילי, אבל האם טומאה זה דבר ממשי? האם הטומאה והחטא הוא דבר מהותי בתוך האדם? על זה אמרו חכמים לאותו מין כתוב "השוכן איתם בתוך טומאתם". לא כתוב שהקב"ה שוכן בתוך טמאים. זה כמו ההסבר בגמרא בברכות "יתמו חטאים מן הארץ" ולא חוטאים. יש הבדל בין מי שהדברים דבקים בו רק מבחוץ לבין מי שחלילה זה נהפך לעצם המהות שלו. על זה אמרו חכמים "השוכן איתם בתוך טומאתם" – מתגלה לנו דווקא ביוה"כ, בגלל שזה מעיד שהטומאה שיש היא מבחוץ – "בתוך טומאתם", ולא בתוך הטמאים עצמם, שהרי בעצמיות של עמ"י אין טומאה.
הכהן הגדול מאחיו
בכל גילוי הטהרה הזאת שאנחנו זוכים לה ביו"כ התורה מדגישה נקודה אחת לכל אורך יוה"כ. יש מציאות של כה"ג, ממנים כה"ג. כתוב ברמב"ם שהוא ראש לכל הכהנים. ראש הכהנים הכוונה היא שכמו שיש מלך שהוא מנהיג את הצד הלאומי הגשמי, יש גם כה"ג שהוא הנהגת התורה בישראל. ויותר מכך, כתוב בהלכה שכה"ג גם לאחר שהוא נפסל לעבודה – הוא פסול רק לעבודה, אבל הקדושה העצמית שקיימת בו לעולם לא פוסקת. "הכהן הגדול מאחיו… את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום" – אומרים שם "רבנו בחיי" ועוד כמה מן המפרשים, שחז"ל מסבירים ש"הגדול מאחיו" הכוונה היא "גדלהו משל אחיו", שהוא לא יחיה ח"ו עם איזשהו מחסור. מוסיף "רבנו בחיי", "הגדול מאחיו" זה ביטוי על הכה"ג שהוא עובד במקדש לשמו של ה" הגדול. שכל המעשים שלו מכוונים כלפי מעלה. שכה"ג אע"פ שמספרית הוא אדם יחידי, יש לו את היכולת ויש לו את התפקיד לרומם את כל החיים. לא יכול להיות מציאות של כה"ג שיהיה לו איזשהו מפגש עם החולשה של החיים. מסביר הרב שלכן הוא צריך להתרחק ביותר מטומאת מת, שהצער והאבלות הם דברים שיכול לשבש את מהלך החיים התקין. זה הגדרה לכהן הגדול מאחיו. הגדולה שלו זה שהוא בא מאחיו, מכח כלל ישראל. הוא לא אישיות פרטית. לכן כתוב בהלכה שכה"ג חייב לגור בירושלים, ולפי דעת אחת ברמב"ם הוא חייב לגור לא רק בירושלים אלא בתוך המקדש. הוא חייב להיות מחובר למרכז החיים האמיתיים של עמ"י, "כי מציון תצא תורה". ולכן, על פי ההלכה רק הסנהדרין – ב"ד של שבעים ואחד, הם אלו שיכולים למנות כה"ג, מפני שהם היחידים בעולם שמייצגים את כל כלל ישראל (עיין חידושי הגרי"ז הלכות סנהדרין).
הכהן – איחוד הפרט והכלל
אומרת המשנה "שבעת ימים קודם יוה"כ מפרישים כה"ג מביתו". אין לו שייכות, בפרט ביוה"כ לצדדים פרטיים בחיים. אמנם הוא צריך לכפר בעדו ובעד ביתו, הוא חייב להיות מושלם בצד הפרטי. הוא מופרש מכל העניינים בשביל טובת הכלל. מעין מה שהרב כותב ב"עין אי"ה": למה כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט לאשתו? זה בא לבטא שכל מלחמות ישראל הם לא עניין פרטי של מישהו. זה הכל למען "דורשי יחודך", על ייחוד ה", בלי שום שייכות פרטית עד כמה שבשר ודם יכול.
"ומשביעין אותו במי ששיכן שמו בבית הזה שלא ישנה מסדר העבודה". "שלא ישנה" – אין הכוונה שלא יקריב את הקרבנות הנכונים במקום הנכון. "שלא ישנה" הכוונה שלא ישכח שהרגע, ועכשיו וביוה"כ, הוא לא אדם פרטי. הוא לא חוזר על החטא האיום של נדב ואביהו, שהם עשו עבודה לשם שמיים, אבל הם עשו את זה לצורך עצמם. אי אפשר לעבוד בבית המקדש, במיוחד לא ביוה"כ, ובפרט לא להיכנס לקודש הקדשים, כשהאדם חושב בעבודה הזו רק לתועלת העצמית שלו. וזה נכון גם לכל אדם, גם אם הוא לא כה"ג. כתוב שאדם בתפילה יכוון ליבו כנגד קודש הקדשים. אומר ר" צדוק: מפני שכל אדם בתפילה צריך לחוש ולהרגיש את אותה הרגשה של מי שהתורה ציוותה עליו להיכנס לקודש הקדשים, שיכוון את ליבו לכך.
כתוב ב"ספר החינוך" (מצווה קל"ו) שכה"ג מקריב קרבן שהוא מיוחד רק לכה"ג בכל יום, כי ראוי לאיש הזה להיות לו קרבן מיוחד תמידי כמו תמידי ציבור. כה"ג הוא יחיד ומופרש. הוא מעל הציבור, אבל הוא לא מנותק מהם. זו העבודה האמיתית של יוה"כ, בפרט של כה"ג. הוא שליח ציבור בלבד.
קידוש החול
"מפרישין את הכה"ג" – כתוב שמפרישין אותו ללשכה שנקראת פרהדרין. הלשכה הזו ע"פ חז"ל היא לשכה ש"בנויה בקודש, אבל היא פתוחה אל החול". זה לא סתם ציון של המיקום של הלשכה הזו. אלא זה חלק מהדגשה של מה שכה"ג עושה ביוה"כ. הוא נמצא במקום הקדוש ביותר, הוא אמור להיכנס לקודש הקדשים. אבל הוא צריך לדעת שהלשכה הזו שמפרישין אותו אליה היא פתוחה אל החול. במגמה שהוא ישפיע מכל מה שיש ביוה"כ גם למה שיהיה לאחר יוה"כ. "מחר יהיה האות הזה". יש מחר שהוא לאחר זמן. וכך כותבת התורה – "תומיך ואוריך לאיש חסידיך", הכוונה היא לכה"ג שלובש "אורים ותומים". על פי ההלכה לא שואלים ב"אורים ותומים" שאלות פרטיות. רק שאלות שנוגעות לכלל ישראל, לכן זה ניתן ל"איש חסידיך". אומר ה"מסילת ישרים" בביאור מידת החסידות: מהי ההגדרה האמיתית של חסיד? מי שדורש את טובת הדור כולו, מי שיודע לסנגר על הדור כולו, ויודע גם לכפר על הדור ולהשיב אותם בתשובה. זו הדרך של חסיד. זה הכה"ג שלובש את ה"אורים ותומים", לכן הוא נקרא "איש חסידיך". משום כך הגמרא אומרת שרוצח בשוגג יוצא בזמן שמת הכה"ג. למה? בגלל שהכה"ג, היה לו לבקש על הדור שלא יהיה בו כשלונות. על איזה כשלונות מדובר? אומר יונתן בן עוזיאל שהכוונה היא לשלושת העבירות, ובפרט על שפיכות דמים, ואפילו בשגגה. ולכן אימותיהם של כהנים גדולים היו מספקות מים ומזון לאלו שגלו בשגגה לעיר מקלט. כדי לפנק אותם, שהם לא יתפללו על מותו של הכה"ג, שזה מה שיביא להם את השחרור. אבל יותר מכך. בגלל שאם הכה"ג יוצא מן הקודש החוצה ושוכח להתפלל על כלל ישראל, לבקש על הדור, אז יש בו אשמה מסוימת.
עצמת תשובת היחיד
הגמרא ביומא (פו:) אומרת שבשביל יחיד ששב מוחלים לו ולכל העולם כולו. בפשטות, הכוונה היא שכל אחד ששב מיטיב את המאזן של העולם, ולכן מוחלים לו ולכל העולם כולו בדין שיש לכל העולם. "בשביל יחיד ששב מוחלים לו ולכל העולם כולו". מחדש שם ה"שפת אמת" ש"יחיד ששב", הכוונה לאדם אחד שהוא מייצג ומשקף בעצמו את כל כלל ישראל. כגון מלך, שהרמב"ם כותב עליו שליבו הוא לב כל כלל ישראל. מעין זה כותב גם המהר"ל בחידושי אגדות על מסכת מכות, שהגדול בדורו נחשב כמו לב באיברים ביחס אל הכלל. כלומר, לפי המהר"ל גם כל כה"ג שהוא מייצג את כל כלל ישראל נחשב כמו מלך שאם הוא שב מוחלים לו ולעולם כולו. ולא רק הכה"ג, כל אדם בישראל שהמגמה היחידה שלו היא להגיע לדרגת החסיד, להיטיב עם הדור, לסנגר על הדור ולהתפלל עליו – הוא יכול להיות בן ההגדרה הזו של "יחיד ששב מוחלין לו ולכל העולם כולו". (הרמב"ם בהלכות תשובה (א,ג) כותב שיוה"כ מכפר לשבים. הרמב"ם מדגיש שיוה"כ לא מכפר על העוונות אלא לשבים. הכוונה שהיום הזה הופך את האדם עצמו, את הגברא, לאדם נקי. לא רק שהעוון נמחק, גם האדם נהיה נקי.)
ריצוי והתרצות
זה גם שיא העבודה ביוה"כ, כמו שאומר רש"י בפרשת כי תשא שהקב"ה נתרצה בשמחה, שהשורש של יוה"כ הוא שהקב"ה מחל ונתרצה לעמ"י באמצעות משה רבנו על חטא העגל והוריד באותו יום את הלוחות השניות. "נתרצה" שכתוב כלפי הקב"ה, הוא לא רק מלשון של מחילה וכפרה. ידוע מה שכתוב בספר שערי תשובה לרבנו יונה שגם אדם שכבר מחק את עוונותיו, צריך עדיין להתפלל שהוא יהיה רצוי לפני הקב"ה. זה הפירוש גם של הריצוי של הקב"ה על חטא העגל. הקב"ה לא רק מחל על העוונות, אלא גם רצה בעם ישראל. "רצה ה" אלוקינו בעמך ישראל ובתפילתם" אנחנו אומרים את זה בתפילה, אפילו שמיד קודם לכן אנחנו מבקשים מהקב"ה "כי אתה שומע תפילה", מפני שאנחנו רוצים להגיע חלקים. זה גם הביטוי שכתוב בחז"ל שעל דברים שבין אדם לחברו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חברו. לא סתם שהוא יבקש ממנו סליחה, אלא "עד שירצה את חברו". אחרי שאברהם ואבימלך התפייסו, אברהם התפלל על אבימלך. אומר השטמ"ק (במסכת ב"ק) שהתפילה של אברהם הייתה הראיה שמה שאברהם אבינו מחל לאבימלך, לא היה סתם כדי שהוא יהיה בלי עוונות, אלא סימן שהיה שם פיוס גמור. (כמו שחז"ל דורשים על ת"ח "את והב בסופה" – שגם אם יש מריבות, בסופו של דבר הם אוהבים אחד לשני.) התפילה שאברהם אבינו התפלל לא הייתה רק בגלל שאבימלך היה חולה וצריך רפואה, אלא היא הייתה סימן להתרצות אמיתית מצידו של אברהם אבינו. וזו גם – כמו שאמרנו – הדרגה שכתוב לגבי עבירות שבין אדם לחברו, שצריך "עד שירצה את חברו". לא מספיק שהוא יגמגם ויאמר "אני מוחל" וכדומה, אלא צריך להגיע לדרגה כזו שהוא ירגיש שיש ריצוי בינו לבין חברו.
להתפייס עם עצמינו וסביבתנו
כבר הזכרנו בעבר, שלא רק על עבירות שבין אדם למקום, ולא רק על דברים שבין אדם לחברו, צריך לחזור בתשובה. אדם צריך גם להתפייס עם עצמו, שהרי כל העניין של יוה"כ זה שאדם יגיע ליום הזה "נקי מכל חטאותיכם". גם מאותם הדברים שאדם עושה ח"ו רעה לעצמו – אם זה במחשבה לא נכונה, או בכל מיני רגשי נחיתות לא נכונים, או בכל מיני כעסים שאדם כועס על עצמו. גם זה בכלל "עד שירצה את חברו". האר"י הקדוש כותב שאדם צריך לקבל על עצמו בכל בוקר כשהוא קם את מצות "ואהבת לרעך כמוך", והוא מוסיף שה"רעך" הכי גדול זה אשתו [ואני חלילה לא מתכוון לאף אחד]. שמעתי מאבי מורי זצ"ל: כתוב בשו"ע שטוב לתת צדקה לפני שאדם הולך להתפלל. אם יש מישהו בבית שצריך לעזור לו לפני התפילה זה נחשב פחות צדקה?! גמילות חסד בגופו פחות חשובה מלתת צדקה?! "ואהבת לרעך כמוך" – כמו שאומר האר"י, זה גם עם בני הבית שלנו, גם איתם אנחנו צריכים להתפייס. זה לא פחות חשוב מצדקה. בין אם מדובר על כאלה שאינם נשואים, בין אם מדובר על כאלה שהם כן נשואים. זו לא בושה כלל שאדם יבטא את זה בפה לפחות לפני יוה"כ, ויאמר לב"ב או להוריו – אני איתכם, אני אוהב אתכם.
"הקב"ה מדקדק עם צדיקים"
הרמב"ן ב"שער הגמול" מביא מדרש שאחד מעשרת הרוגי מלכות, כשיצא להריגה אמר לחברו: אני מצטער על כך שאנחנו יוצאים למציאות כזאת, כאילו היינו עוברי עבירה. אמר לו חברו – "שמא אישה באה לשאול אותך שאלה ואמרת לה המתיני עד שאני אתפנה". (וראיתי פעם בתשובות המהרש"ם שהוא אומר שזה הדבר המצוי ביותר אצל אלו שעומדים לרשות הציבור.) שני דברים מלמד אותנו המדרש הזה: קודם כל על גודל האחריות שמוטלת על אדם שנמצא בתפקיד ציבורי. שנית, שככל שאדם שואף להיות יותר גדול תובעים ממנו על הדברים הקטנים ביותר. כמו שהגמרא בסוף יומא אומרת, שרב העיד על עצמו שהוא חושש מחילול ה" בגלל שהוא לא שילם בזמן למי שהוא קנה ממנו. התורה לא שמה דגש רק על הדברים הגדולים, אלא הכל מתבטא דווקא בדברים הקטנים.
בין אדם לחברו ולשון הרע
המשנה במסכת פאה כותבת: "אלו דברים שאין להם שיעור הפאה והביכורים…". אומר שם הרא"ש – הקב"ה חפץ בעניינים שבין אדם לחברו יותר מדברים שבין אדם למקום. זו לא השוואה מה בעל ערך יותר גדול. השאלה היא מה גורם לבן אדם חיסרון גדול יותר בנפש. באחת השיחות פה בערב יוה"כ הרצי"ה דיבר על המשנה "עד שירצה את חברו" והוא שאל: למה בווידוי אנחנו מזכירים באופן מיוחד "על חטא שחטאנו לפניך בלשון הרע"? הוא אמר דבר חלק – כתוב ב"שמירת הלשון" שכל לשון הרע מטמא את הדיבור של האדם, והשאיפה הגדולה ביותר של כל יושבי בית מדרש היא להגיע לאותה הדרגה שהר"ן כותב בתחילת נדרים "פה קדוש יאמר דבר זה?". כמו שר" יוחנן אמר שאילו הייתי בסיני הייתי מבקש מהקב"ה שיהיה לאדם שתי פיות, כדי שהפה שבו הוא מדבר בדברי תורה לא יהיה הפה שאיתו הוא מדבר דברים בטלים. "אתה ה" תצרנו מן הדור זו לעולם" (תהילים יב,ח). אומר שם רש"י – דוד המלך התפלל על לומדי התורה שלא יכשלו בעוון של אותו הדור של דוד המלך, שהיה דור של רכילות ולשון הרע, ודוד ביקש בקשה מיוחדת על כך, ודווקא על לומדי התורה שלא ייכשלו בכך. על זה אנחנו מתוודים בפרט בווידוי בפני עצמו – לא לטמא חלילה את הדיבור. היסוד של יו"כ הוא להגיע לאותה כפרה בזמן שניתנה לנו התורה בלוחות שניות, באותו מצב שהיה אז. המצב אז היה כפי שחז"ל מלמדים אותנו, שעמ"י היה כאיש אחד בלב אחד.
חתימה לחיים טובים
בתפילת נעילה אנחנו אומרים בנוסח התפילה "וחתום לחיים טובים כל בני בריתך". "וחתום" זה לא רק במשמעות של חותמת. חז"ל אומרים "יכול חותמים בכולם ת"ל בך, בך חותמים" – באברהם אבינו שאומרים מגן אברהם, ולא ביצחק ולא ביעקב. כתוב בספרים הקדושים שהכוונה באברהם אבינו זה למידת החסד, מידת הרחמים. וזה מה שהקב"ה אמר לאברהם בך חותמים במידת החסד במידת הרחמים. זה גם מה שאנחנו מבקשים מהקב"ה – להיות כמו כה"ג שתפקידו להיות "איש חסידיך", להיות מיטיב עם הבריות. על זה אנחנו מבקשים בין השאר בתפילת נעילה, "וחתום לחיים טובים" – לא רק כתיבה, אלא שכל הגמר יהיה בעז"ה רק על ידי מידת החסד, רק ע"י מידת הרחמים. ייתכן שזה גם הפירוש למה שחז"ל אומרים שחותמו של הקב"ה אמת – האמת של הקב"ה היא מידת הרחמים.
מחילה של יום כיפור וסליחה של כל השנה
כתוב בגמרא ביומא (פז.-פז:) שרב היה קורא מקרא של נביאים וכתובים לפני רבי. בזמן שהוא קרא את הפסוקים בא ר" חייא, אז רב התחיל לקרוא את כל הפסוקים מהתחלה. נכנס בר קפרא, ושוב רב חזר להתחלה. נכנס ר" שמעון ברבי, ושוב רב חזר כדי שגם הוא ישמע ממנו את כל הפרשה. כאשר בא ר" חנינא בר חמא, אמר רב – "כולי האי ניהדר וניזיל?!" עוד פעם אני אחזור מהתחלה?! רב לא חזר, ור" חנינא הקפיד, והלך אליו רב שלוש עשר ערבי יוה"כ והוא לא התפייס. שואלת הגמרא – "ר" חנינא היכי עביד הכי? והא אמר רבא כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו?". שואלים שם המפרשים: למה צריך להביא קושיה מדברי רבא, הרי זו משנה מפורשת שלא יהא המוחל אכזרי! התשובה היא שפה מדובר ביוה"כ. לגבי יוה"כ כתוב בטור, שהסיבה שכל אחד מפייס את חברו זה לא רק בשביל שלא יהיה לו את החטאים שבינו לבין חברו, וצריך להיטהר ביוה"כ, אלא גם בגלל שבנ"י ביוה"כ דומים למלאכים. ובין מלאכים אין קנאה ואין שנאה ואין תחרות ומסתמא שגם אין קפידא. לכן, היות ופה מדובר בגמרא על מחילה של יוה"כ, אז הגמרא מדגישה שאף על פי שיש משנה שלא יהא המוחל אכזרי, זה דווקא בזמן שהיה פה באמת פגיעה. אבל במקרה של רב ור" חנינא, רב הרי באמת לא היה צריך לחזור כל פעם לקרוא מחדש לפני כל מי שהגיע מאוחר יותר לשיעור. לכן אומרת המשנה – ר" חנינא לא היה צריך להקפיד מראש ולהעביר על מידותיו, כי יש דין "כל המעביר על מידותיו מעבירין לו כל פשעיו", גם אם לפי מידת הדין יכול להיות, ובפרט שרב לא היה צריך לחזור מעיקר הדין.
"והיא תהילתך"
זו מידתו של הקב"ה – מעביר על מידותיו, "ומה הוא אף אתה". בתפילה של יוה"כ אנחנו אומרים "דרכך אלוקינו להאריך אפיך לרעים לטובים", ומוסיפים שתי מילים – "והיא תהילתך". מה זה "והיא תהילתך"? הגמרא אומרת שאנשי כנסת הגדולה החזירו עטרה ליושנה, שאע"פ שלא ניכרת גבורתו של הקב"ה עצם העובדה שהוא כובש את יצרו ונותן ארך אפיים לרשעים, הגמרא אומרת "הן הן גבורותיו וכו"". זה מה שאנחנו אומרים בתפילה – "דרכך אלוקינו להאריך אפיך לרעים ולטובים", אבל "והיא תהילתך". ההנהגה שהקב"ה מתנהג עם רשעי אוה"ע שהם הם גבורותיו, היא אמת מידה לדרך שבה אנחנו צריכים להתנהג בינינו. כשאדם מעביר על מידותיו הוא גם מהווה התעלות של המעביר לדרגה נוספת באישיותו והיא תהילתו
והיות והזכרתי את המימרה הזאת בחז"ל שאישה באה לשאול רב ואמר לה "המתיני מפני כבודו של אחד", אני חושב שהדברים נכונים גם בשבילנו בין חבר לחבר, ובפרט על כל מי שזוכה ללמד תורה ומבקש – שלא יהיה ח"ו שום קפידא, גם אם לפעמים אני או מישהו אחר אומרים למישהו "המתיני" – מותר גם ללמד זכות. כמו שאנחנו אומרים לקב"ה "והיא תהילתך", שצריך להדבק בדרכיו של מקום, אין ספק שה"והיא תהלתך" הזאת היא מתאימה לכל אחד ואחד שנוהג במנהג הזה.
הרמב"ם כותב בלשונו – "יום הכיפורים הוא קץ מחילה וסליחה". דהיינו, כמו שאמרו חז"ל "שמביאה את הגאולה שנאמר – "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב"". והוא הקשר בין יוה"כ לגאולה ולקץ, וכמו שלגבי דין טומאה וטהרה כותב הכס"מ שהאדם נטהר בזמן עלייתו מן המים, כך טהרת יוה"כ בשעת נעילה, גמר הטהרה – "פתח לנו שער בעת נעילת שער כי פנה יום".
שיהיה גמר חתימה טובה לכולם!
