שיחה ליום העצמאות תשס”ז

שיחה ליום העצמאות תשס”ז
ראש הישיבה הרב אברהם שפירא זצ"ל

“אנו בתקופה לא פשוטה, מצד השלטון, וגם מצד חולשת הציבור, השואל – על מה יש לשמוח?! “


 

בס”ד

שיחת מרן הרב אברהם שפירא ליום העצמאות תשס”ז

ב”ה אנו זוכים לשבת ביחד, בסעודת הודיה להקב”ה, נגילה ונשמחה בישועתו.

שנה זו, שוב דחו את ההלל, ביום אחד, וכבר הזכרנו לפני שלוש שנים את הספק לדעתנו האם זה כלול בתקנת הרבנות. אבל אנו לא פורשים מהכלל, שנוהג את אמירת ההלל ביום שלישי.

הזכרנו בעבר, שנהגו בחורבת ר” יהודה החסיד, שסליחות המתנגשות עם פסח שני, לא נאמרות באותו היום. וכך אנו נוהגים בסליחות היוצאות בה” באייר, סגולת היום נשארת כפי שהייתה.

אנו בתקופה לא פשוטה, מצד השלטון, וגם מצד חולשת הציבור, השואל – על מה יש לשמוח?!

פרק פ”ט בתהילים, כולו עוסק בהזכרת חסדיו של הקב”ה. והביא שם האבן-עזרא, שהיה חכם מחכמי הספרדים בדורו, שמזמור זה היה קשה לו, ולא היה קורא בו, ולא רצה לשמעו, כיון שמוזכר שם דברים קשים, והאבן-עזרא דוחהו, כי הפרק עוסק בישועת ד” שתבוא בעקבתא דמשיחא. ואין חדש תחת השמש, גם כיום יש כאלו שלא מרוצים, אז מתעלמים מחובת ההודיה.

אולם אנו בדרכנו, תורה אקרי דרך (קידושין ב” ע”ב), “ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלוקים”, התורה הדגישה לא רק הליכה של יעקב, אלא שהלך לדרכו, היה לו דרך ומסלול ברור, וע”כ פגש במלאכי אלוקים.

ר” צבי יהודה זצ”ל – זו הייתה מעלתו, הוא סלל את הדרך, ובנה אותה וחיזק אותה מבלי לנטות לימין ולשמאל, וכך סחף איתו את הציבור, ללכת בדרך ישרה, בלי הספיקות והפקפוקים.

בגמ” בברכות אמרו (דף נ”.) מברכותיו של אדם ניכר אם הוא תלמיד חכם. הנוסח של חכמים הוא מיוחד. אם כשהוא מודה להקב”ה, הוא אומר מטובו חיינו, משמע שמודה רק על המקצת, ואילו אם אומר בטובו חיינו, שכל חיינו הם בטובתו, ומודים על הכל, ניכר שת”ח הוא.

וכך בברהמ”ז, מודים על המזון, ומוסיפים ברכה על א”י, ועל התורה, ועל יציאת מצרים, ולכאורה הרי זו ברכה רק על המזון, אלא, שכשת”ח מודה, עליו להודות על הכל, בטובו חיינו.

הרבה אני מדבר על “ויתבוננו חסדי ד””, ככל שנמשכים השנים כך יש חובה גדולה יותר להתבונן. היעב”ץ מביא בשם הרמב”ן, שמנס אחד צריך ללמוד הנהגת ד” לדורות, וזהו מש”כ: מי חכם וישמור אלה לשמור בלבו לעתיד, איך הקב”ה מנהיג את העולם, ואותנו.

ביקש יעקב לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה – והרמב”ם בהל” ק”ש כותב, שיעקב רצה לצוותם על יחוד ד”, ולכאורה, גילוי הקץ ויחוד ד” הם שני דברים בפנ”ע. ואיפה כאן גילוי הקץ? ומשמע שזה היינו הך. צריך אמונה גדולה כדי לראות דרכי ד”. על ידי יחוד ד” ניתן להבין מהלכי גאולה שהם מעשי ד”. עניני הקץ הם עניני אמונה, וכשרצה יעקב לגלות ולעסוק בעניני הקץ והגלות, אז כל פגם קטן באמונה מפריע. וע”כ יעקב שאל את בניו, שמא לבכם חלוק על המקום. מפני שצריך גדלות של אמונה בכדי להבין ולהודות.

בגמ” בסנהדרין נאמר: שכשהיינו קטנים היינו כאנשים, ועכשיו, שהזדקנו אנו דומים לילדים. ובגמ” שם ילפינן מכך, שבתחילה קודם חטא העגל הלך הקב”ה לפני עם ישראל ביציאתם ממצרים, ואילו לאחר החטא הוא שלח מלאך.

אמנם לכאורה אין זה מובן, מה ראיה מפסוקים אלו למימרא של הגמ”? הרי המימרא אומרת, שיש הבדל בין צעירים לזקנים ואילו הפסוקים עוסקים בהבדל שבין לפני חטא העגל ולאחריו.

אלא הביאור הוא, גם בעצם הזיקנה יש חיסרון מסויים, וכפי שכותב ר” נחמן מברסלב, שאסור להיות זקן. בשעה, שאדם מזדקן, יש והוא מתרגל לכל דבר, ושוב אינו חש בגדולתם של מעשי ד”, כח ההתבוננות קטן יותר.

אפשר לראות את השכינה שורה, אך, כשמתרגלים לכך, שוב אין זה מעורר יראת שמים. וכוונת הגמ” היא, שלכאורה, קשה להבין, איך בני ישראל הגיעו לידי חטא העגל? הרי הם ראו בכל יום את עמוד הענן ועמוד האש ואת השכינה שורה, והדבר, ודאי, היה צריך לעורר בהם יראת שמים (עיין רד”ק בתהילים ס”ח ל”ו). אלא ההסבר לכך הוא, שמכיון שהדבר נעשה בכל יום, בני ישראל התרגלו לכך ולא שמו לב לדבר. כשאדם מתרגל, ואפילו לגילוי שכינה, שוב אין הדבר משפיע עליו. יש עניין של התרגלות. וכך בענייני אמונה, צריך התבוננות, “ויתבוננו חסדי ד”” ולא סתם מתוך הרגל.

“קבצנו והצילנו מן הגויים, להודות לשם קדשך להשתבח בתהילתך.” תפקידנו להודות ולספר תהילות ד”, “תהילתי יספרו” זו הגדרתנו כעם. “תהילתי” הכונה ללימוד התורה “מי ימלל גבורות ד” – ישמיע כל תהלתו” – חז”ל דרשו פסוק זה על התורה. התורה היא שבח של הקב”ה, והיא מלמדת להכיר את עומק מעשי ד”. וע”כ ת”ח שונים בתפקידם משאר הציבור, ועלינו לומדי התורה ותלמידי הישיבה חיוב מיוחד בתהילתי יספרו, תהילה בדרך של תורה וחכמה. ע”כ.

נגישות