שיחה ליום ירושלים

שיחה ליום ירושלים
ראש הישיבה הרב אברהם שפירא זצ"ל




 

בס"ד                                                         

 

שיחת מרן ראש הישיבה

הגאון הרב אברהם שפירא שליט"א

 

ב"ה שהגיענו שוב ליום זה, יום ירושלים, להודות ולהלל לד' על כל מעשיו.

 הדור הצעיר לא מודע לגודל הנס שהיה בזמנו, למשמעות העמוקה של החֲזרה לירושלים, ולכותל המערבי, להיפגש שוב עם השכינה שמעולם לא זזה מאחר כתלינו. ההתרפקות על אבני הכותל, בבכי ותחנונים, הדהד בכל העולם היהודי, עד למרחבי רוסיה ואסירי ציון, "ותפתח ותראהו והנה נער בוכה, ותאמר מילדי העברים זה".

 

ירושלים היא שם של קדושה. במהרי"ל כתוב, כי צריך לשְׁחות כשמגיע בתפילה לבונה ירושלים, אמנם הדרכי-משה חולק עליו,אבל כונת המהרי"ל היא ע"פ דברי הגמ' (ב"ב ע"ה): "עתידה ירושלים שתיקרא על שם הקב"ה" וא"כ היא שם של קדושה.

 

'ותשכון בתוכה כאשר דברת', מדוע דוקא בתפילה על ירושלים מדגישים כאשר דברת, מה שלא מצינו בשאר הבקשות, והרי כל הבקשות מבוססות על פסוקי ודברי הנביאים? והביאור הוא, כי השכינה קיימת גם בזה"ז, שהרי קדושת ירושלים לא בטלה. ואנו מוסיפים בתפילה לבקש על השכינה בשלימותה. כמו שכתוב בספר זכריה שירושלים תיקרא עיר האמת, הר הקודש, והכוונה על בנין המקדש. וע"כ צריך להוסיף "כאשר דברת" כי יש תוספת לקדושת ירושלים, לשכינה במילואה, ע"י הקמת בית המקדש.

 "כאשר דברת" מובא בקדמונים – על הפסוק: ונתתי משכני בתוככם – ופירש שם הא"ע: שלא יהיה פחד, כשיש הדבקות בשכינה – אין מקום לפחד, לא מבחוץ ולא מבפנים, ואולי על כך מבקשים "כאשר דברת" – ששכינה תשפיע עלינו את מידת הגבורה.

 

ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, ששם עלו שבטים, אין המדובר על עליה פיזית, אלא על עליה רוחנית. בירושלים נתעלו השבטים, כך מפרש המאירי, סגולת ירושלים – סגולה רוחנית שמרוממת את האדם. והתוס' בכתובות (ק"י ע"ב) כתבו שאין רוצים שיהיו עבדים בירושלים, ירושלים היא עיר של מלכות. מלכות היא סמל של חירות, גדר של מלך הוא מי שאין על גביו אלא ד' אלוקיו. ומשום כך ביציאת מצרים, ביציאה לחרות עולם, כותב התרגום יונתן (על הפס' ואשא אתכם על כנפי נשרים) שהקב"ה נשאם באותו לילה לירושלים, כי השלמת החירות בתכלית, היא רק עם ירושלים, אין עבדות בירושלים כדברי התוס'.

 

ב"ה, אנו נמצאים בימים של עליה, הכנה למתן תורה, מפגש עם השכינה, כל התורה הם שמותיו של הקב"ה, אם בחוקותי תלכו, ופרש"י: שתהיו עמלים בתורה, הליכה היא התקרבות, ובמהר"ל מבאר, כי רק בהליכה אל מקום שכינה יש שכר פסיעות, כשאדם הולך לביהכנ"ס, למקום שהשכינה שרויה בו, יש לו שכר פסיעות, וכך י"ל כשאדם הולך לבקר חולים, שהרי שכינה למעלה מראשתיו של חולה, וכל כיו"ב. ועל כן בפסוק זה, אם בחוקותי תלכו, שהדגש הוא על ההליכה עצמה, מיירי בעמלה של תורה, בהתעסקות עם תורה, שכל הלומד תורה – שכינה כנגדו.

 

כדי לזכות בתורה, לזכות בשכינה – צריך עמל. בלי עמלה של תורה – אין אמת, באים לכלל טעות.

 צר לנו על תופעות של אלו שאין להם עמלה של תורה ומתוך כך מטעים את הציבור לא רק בעניני השקפה, אלא גם בהלכה, וכתוצאה מכך מה הפלא שמחפשים היתרים מפוקפקים לגיורת וכהן ולעשות אפקעינהו על כל מיני וסוגי בעיות.

 "ויצא ירבעם מירושלים" ודרשו חז"ל, שיצא מפיתקא של ירושלים, כל הכתוב לחיים בירושלים, יש ספר מיוחד לירושלים, וירבעם הוציא עצמו מהנקודה הזו של ירושלים, ירבעם זכה למלכות, אבל הפריד את עצמו מירושלים, מהעיר המאחדת את כולם, עד שגם החטיא את הרבים. שורש הקלקול נבע מיציאתו מירושלים. ירושלים היא שלמות אחת, סוריא היתה כיבוש יחיד מפני שלא הושלם עדיין כיבוש היבוסי, גורן ארונה, היה זה חלקה קטנה בירושלים, וכשהיא חסרה היא מעכבת את כל הארץ, ירושלים היא השלמה של השייכות לכל ארץ ישראל, ומשום כך, ברכת בונה ירושלים ומושיע ישראל הם יחידה אחת, כעיר שחוברה לה יחדיו. כשיצא ירבעם מירושלים, בעצם יצא מהארץ כולה.

בכל דור עלינו להתבונן בישועת ד'. נתת ליראיך נס – להתנוסס, להתרומם, ולקבל כוחות בצדקת דרכינו, לצערינו, יש היוצאים מפתקא של ירושלים, מעדיפים את הפירודים. ומחלישים בדעותיהם ציבור שלם, תוך אסמכתאות משונות, שאין להם כל אחיזה לא בתורה ולא במגידיה, ובודאי שלא בתורת בית המדרש הגדול הזה. יש כאלה שכנראה מתוך יאוש מנסים להכשיר מה שלא ניתן להכשיר, אולם ככל שנתגדל יותר ויותר בתורה, ובאמונה, נדע להקרין את תוקפה של נצח ישראל, אשר לא ישקר ולא ינחם.

כשעושים לאדם ישועה, כשעושים לצבור ישועה, רוצה הקב"ה שאותו אדם ואותו צבור ישפר את מעשיו, ויעבור למסלול חיים חדש, גבוה יותר, קדוש יותר. וכשאין לנו לא מקדש, ולא סנהדרין, לא נביא ולא אורים ותומים, אין לנו לשאול אלא בעצתם של החכמים, מהו המסלול החדש שנבור לנו. להבנת הענינים הפנימיים מסוגלים הם רק תלמידי חכמים אמיתיים. "אני ישנה ולבי ער" (שה"ש ה' ב') לבי ער – אלו תלמידי החכמים שהם לב האומה ופנימיותה. אנשי הפנים מסוגלים להבנת עניני הפנים.

בתוספתא (מנחות פרק א') מובא שההלל השבח והתפילה מעכבים זה את זה. ועל כן להודאתנו יש להוסיף תפילה, שנזכה להרמת קרן ישראל ולצמיחת קרן משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן.

נגישות