שיחה לפרשת אמור

שיחה לפרשת אמור
ראש הישיבה הרב שאול ישראלי זצ"ל





ב”ה

שיחה לפרשת אמור

 

פרשתנו, פרשת אמור, מוקדשת ברובה לדינים המיוחדים של שבט הכהונה בישראל: “אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם”. ותכנם הכללי של דינים אלה מבואר בכתוב: “קדוש יהיה לך כי קדוש אני ה’ מקדשכם”. אם לפני כן הדריכה תורה את העם כולו לטהרה ולקדושה: “דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה’ אלקיכם”, הרי בכהנים ריבה הכתוב מצוות יתירות והדרכה מיוחדת לתוספת טהרה ותוספת קדושה: “קדושים יהיו לאלקיהם ולא יחללו שם אלקיהם כי את אשי ה’ לחם אלקיהם הם מקריבים והיו קדש”.

כל מהות היהדות היא הבדלה והתקדשות, כלשון הכתוב בסיכום הפרשה הקודמת: “והייתם לי קדושים… ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי”. הבדלה כיסוד תורשתי-סגולתי, מתנת אלקים ממעל שאינה תלויה במעשי האדם – “ואבדיל אתכם מן העמים”, והתקדשות כתוצאה מאורח חיים מיוחד התלוי ועומד ברצונו של האדם, ומותנה במעשיו ובהנהגתו – “קדושים תהיו”, “והייתם לי קדושים”; ושני הדברים יחד – ההבדלה מבחינת הטבע הנשמתי, והקדושה מבחינת הצד הפועלתי-מעשי נותנים לישראל את מעמדם כחטיבה מיוחדת במין האנושי. אין היהדות גורסת שויון, אם פירושו של זה הוא טשטוש הבדלים וביטול גבולות. לפיה – החלוקה וההבדלה משמשים היסוד המפרה בעולם כולו והערובה להתפתחותו. ההבדלה בין אור לחושך מציינת את ראשית הבריאה, וההבחנה בהבדלה זו מציינת את ראשית הדעת. רק ההבדלה יוצרת את עושר הגוונים ביקום כולו, ורק החלוקה יוצרת את האפשרות של ההתפתחות. אף המין האנושי, כיחידה אחת, רק אז יהיה ראוי למלא את יעודו, אם נכיר גם בו את יסוד ההבדלה של “ואבדיל אתכם מן העמים”. לא לחנם כרכו יחד חכמינו ז”ל בברכת חונן הדעת במוצאי שבת את ההבדלות השונות “בין קדש לחול, בין אור לחשך, בין ישראל לעמים”. כשם שההבדלה בין אור לחשך נותנת את האפשרות לקיום העולם, כן החלוקה בין קדש לחול ובין ישראל לעמים מאפשרת קיום נורמלי של המין האנושי ביצרה גרעין בריא של קדושה בלתי מחוללת שבכוחה לרכז מסביבה את החול ולמלא גם אותו בתוכן חיובי.

והבדלה בתוך הבדלה, וקדושה למעלה מקדושה – הבדלת שבט הכהונה והקדשתו. כי אם אמנם “כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'”, הרי, כביטוי הכתוב בדברי הימים: ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים הוא ובניו עד עולם. גם כאן אנו יכולים להבחין בשני היסודות: ההבדלה וההתקדשות. “אמור אל הכהנים בני אהרן“. כאן מוטל הדגש על היסוד הטבעי התורשתי-סגולתי, על היותם זרע קדש, בני אהרן, אשר המשיך שפע מיוחד על בניו ובני בניו עד העולם. אולם גם כאן אין מסתפקים בזה בלבד. אין יחוס האבות מספיק בכדי להקנות מעמד מכובד, זה משמש רק עילה בכדי להטיל חובות נוספים, מצוות יתירות. סגולות הבאות בירושה אינן אלא כלים ראויים שיש למלאם תוכן בעבודה עצמית של התקדשות והטהרות, של אורח חיים מיוחד המתבטא גם בזהירות מיוחדת בדיני טהרה – “לנפש לא יטמא”, גם בהקפדה מיוחדת בבנין ביתם המשפחתי, כפי פירוט הכתובים. ורק אז, אם “קדושים יהיו לאלקיהם”, אם ידעו למלא את חייהם בתוכן מתאים, רק אז “והיו קדש” יהיו ראויים לתפקידם המיוחד.

וכשם שישראל בעמים קיומם חשוב לא רק לעצמם כי גם לעמים כולם, כן גם קדושת הכהונה אינה ענין השייך רק לכהנים אלא לכל העם כולו. לא רק הכהנים עצמם הוזהרו על שמירת קדושתם, גם ישראל הוזהרו על כך: “וקדשתו”, אומרת התורה בפנותה אל כלל ישראל, “כי את לחם אלקיך הוא מקריב קדוש יהיה לך”. כי רק אז יש ערובה לקיומם של ישראל כעם קדוש אם יהיה בהם שבט מיוחד אשר הוא קדש קדשים, אשר יכוין וידריך, ואשר ישמש לדוגמא עילאית של קדושה וטהרה. “כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה’ צבאות הוא”. ודוגמא נאמנה לדמות זו של הכהונה ניתנת לנו בהפטרת השבוע, כשבימים אפלים לישראל שמרה אחת ממשפחות הכהונה את אש הקדש: “והכהנים הלויים בני צדוק אשר שמרו את משמרת מקדשי בתעות בני ישראל מעלי… המה יבאו אל מקדשי… ושמרו את משמרתי”. משמרת המקדש, משמרת הקדש, משמרת ה”עם קדש”, “כי קדש אני ה’ מקדשכם”.

נגישות