שיחה לפרשת בא

שיחה לפרשת בא
ראש הישיבה הרב שאול ישראלי זצ"ל




           

“‘החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם…’. נתקשה מרע”ה עד שהראה לו הלבנה בחידושה וא”ל כזה ראה וקדש” (רש”י עה”פ מכילתא בא א’).

            אומות העולם מונים מתשרי, ישראל מונים מניסן. מקובל בידינו ניסן כחודש הגאולה – “בניסן נגאלו ובניסן עתידים להגאל” (ר”ה י”א א).

            “שמור את חודש האביב”. אם נתעמק בציון היחוד של עם ישראל נמצא שכוחו בהתחדשות שבו. שהירידות, אם אמנם קיימות, אינן אף פעם סופיות. מבחינה זאת הרי הקור והחורף אינם אלא הכנה לפריחה חדשה, ואין לראות בזה סוף פסוק.

            מצרים היתה כור הברזל שמתוכו יצא עם חדש, גלות בבל הביאה להמתת יצרא דע”ז, ואלפים שנות גלות אף הם לא כילונו, אלא הולידו בנו רצון חיים חדש, של האחזות חדשה בארץ אבות.

            מהיכן כוח ההתחדשות המתמיד הזה בקרבנו? מהו סוד קיומנו, ומה סוד נשקנו? הוא איננו בטנקים שלנו, ובאויריה שלנו. זה ישנו למכביר אצל אויבנו. נתקשה בזה מרע”ה ונענה – “ראה וקדש”, מכוח הקדושה כוח ההתחדשות.

            היכן המעין ממנו שאבו אבותינו? – “‘אני חומה’ זו תורה, ו’שדי כמגדלות’ אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות” (פסחים פ”ז א). גם בהיותנו בגולה, גם בהיותנו בארצות נכר, גם כשנדמה שהננו נתונים בשעבוד – שמרנו על עצמאותנו ועל יחודינו. שם בבתי הכנסיות, כשהתכנסנו בבתי המבצר הרוחניים שלנו, חלמנו חלום שיבת ציון, חלום שיבת מלכות ישראל, שמרנו את חודש האביב, שמרנו יפה בזכרוננו תקות הגאולה. ידענו, כי גם אם ירחק היום, בא יבא. ואם יתמהמה נחכה לו.

            והנה מתחיל לבקע שחר אורנו, ודוקא כשנדמה היה שהנה הקיץ הקץ, מתחילה פריחה חדשה, מתחיל אביב חדש.

            אכן הסכנה טרם חלפה, וגם בעמדנו כיום בראשית צמיחת הגאולה שומה עלינו לשנן את צו התורה על החודש. “כזה ראה וקדש”, כשאתה רואה את ההתחדשות הזאת קרא עליה שם שמים, אל תראה זאת כתופעה מקרית – ראה וקדש!

            שומעים אנו לעיתים – “מה העבודה הזאת לכם?”. יתכן, טוענים הללו, שהיה ענין בשמירת התורה שם, בגולה, כתריס בפני ההתבוללות. לא כן כאן, אין סכנה זאת נשקפת. מעתה מיהו יהודי, הרי זה כל מי שקורא עצמו יהודי. לא כן הדבר – גם אתם – משכו וקחו לכם. מה יש בפסח, הרי כאן לפנינו שני ענינים גם יחד. מצד אחד – “ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל”, כל ישראל יוצאים בפסח אחד (קידושין מ”ב א), כל קהל ישראל מאוחדים ומלוכדים. וכולם יחד יאמרו: “זבח פסח הוא לה’ אשר פסח על בתי בני ישראל” (שמות י”ב כז).

            הבה ונסתכל, הבה ונראה, הבה ונלמד את מאורעות הימים. ומה יכולים אנו ללמוד? שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו. לא רק בהיותינו על אדמת זרים, גם בשובנו לארצנו, לא נפסקת שנאת ישראל, היא גואה ועולה, היא מקבלת צורה חדשה, היא נזונת בקטרוגים חדשים, היא מאשימה אותנו במיליטריזם, היא מאשימה אותנו בקפיטליזם, היא מאשימה אותנו בדיכוי זרים, היא מאשימה אותנו בשתלטנות, היא מדביקה לנו שמות גנאי וטופלת בנו אשמות שקר. אולם, צד שוה לכל אלה, שרואים אותנו כעם יוצא דופן, הם שונאים אותנו, וגם מפחדים מאתנו – “שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת” (שמות ט”ו יד).

נגישות