שיחה לפרשת דברים
צל של קדרות פרוש על שבת זו, האחרונה בשבתות "בין המצרים", שנתייחד לה גם שם מיוחד – שבת חזון, על שם ההפטרה בספר ישעיהו החוזה בעיני רוחו את החורבן בכל מוראו: "ארצכם שממה, עריכם שרופות אש אדמתכם לנגדכם – זרים אוכלים אותה, ושממה כמהפכת זרים".
ולמרות שפרשת השבוע כשלעצמה, פרשת דברים, אין בה מתוכן זה בגלוי, הרי חז"ל בעינם החדה ובהרגשתם הדקה מצאו את החוט הסמוי המוביל מדברי התוכחה של משה אל דברי החזון של ישעיה ואל התוצאות האיומות של החורבן בימי ירמיה.
"איכה אשא לבדי טרחכם משאכם וריבכם", אנו קוראים בפרשתנו דברי התאוננות של משה, וחז"ל מגלים כאן את הצליל שנשמע בבהירות יתירה בימי החרבן: "שלשה נתנבאו בלשון 'איכה': משה אמר: 'איכה אשא לבדי', ישעיה אמר: 'איכה היתה לזונה', ירמיה אמר: 'איכה ישבה בדד'. אמר ר' לוי: משל למטרונה שהיו לה שלשה שושבינין, אחד ראה אותה בשלותה, ואחד ראה אותה בפחזותה ואחד ראה אותה בניוולה. כך – משה ראה אותם בכבודם ושלוותם ואמר: 'איכה אשא לבדי טרחכם', ישעיה ראה אותה בניוולם ואמר: 'איכה היתה לזונה', ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר: 'איכה ישבה בדד'".
כונתם ללמדנו שיש קשר סיבתי בין האחד, לשני ולשלישי. הפליאה הגדולה שעמדה בפני ירמיה, הכאב הצורב שהתבטא בדברי קינתו: "איכה ישבה בדד", איך קרה האסון הגדול, איך חלה הירידה האיומה, מוצאת את תשובתה בפליאה הגדולה של הנביא שקדמהו: "איכה היתה לזונה קריה נאמנה". והשאלה הגדולה אף היא שהתמיהה והפליאה והכאיבה כל כך את ישעיהו, אף היא מוצאת את תשובתה בגילוי ליקוי מסוים עוד בראשית ימיה של האומה: "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם". כי יסוד מוסד הוא ביהדות, שהשתלשלות המאורעות בדברי ימי ישראל אינה מקרית, שהתנאים החיצוניים הן לטוב והן לרע אינם אלא השתקפות ותוצאה של המעמד הפנימי של העם.
היכן גנוזים שרשי החורבן? – הם נעוצים עוד בראשית הכיבוש. "ראה נתתי לפניכם את הארץ", אנו קוראים בפרשתנו, "באו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם". כך בפשטות – "נתתי לפניכם", "באו ורשו". והמצב העובדתי של נדודי ארבעים שנה במדבר, והקשיים המרובים של עצם הכיבוש שנמשך על פני כל תקופת השופטים והמלכים הראשונים, מסבירה התורה בנוסח: "ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ה' אלקיכם". לפי היעוד בראשיתו היתה התפתחות הדברים צריכה להיות אחרת: "באו ורשו", וכמו שמפרש רש"י: אין מערער בדבר ואינכם צריכים למלחמה, אילו לא שלחו את המרגלים לא היו צריכים לכלי זיין.
אולם גם משלוח המרגלים אינו אלא חוליא בשרשרת. ראשית הקלקול הוא ב"איכה אשא לבדי", שתכנו אי-אימון בתורה ובנושאי דגלה. בעוד שהטורח, טרחכם הוא והמשא אף הוא משאכם, חיפשתם תמיד את החסרון במנהיג, בו ראיתם את הגורם לטורח, עליו תליתם את המשא. בתורה ראיתם את הסיבה לקשייכם, ובנושאי דגלה את הסיבה לכשלונותיכם. "איכה" זה הראשון הוא שהביא לבסוף ל"איכה" של "איכה היתה לזונה קריה נאמנה", אי-האימון הוא שהוליד את רצון ההתפרקות מכל הערכים המיחדים את האומה הישראלית, הוא הוא שהוליד גם את ה"איכה" האחרון של "איכה ישבה בדד". חורבן האומה קדם לחורבן המדינה.
והתיקון אף הוא אינו אלא בדרך זו של תיקון החטא הראשון, של החזרת האימון לתורה ולדובריה, הם הדברים שמתבטאים אף הם בהפטרתנו: "ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה, אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה".
(תשי"ח)