שיחה לפרשת וארא
פרשתנו, פרשת וארא, מהוה המשך הפרשה הקודמת, בה הובעה טענתו של משה לפני השם, לאחר שהופעתו הראשונה לפני פרעה בדבר השם לא הביאה הקלת השעבוד, אלא החמרה נוספת. יחד עם זה, נגרם זעזוע עמוק בכח עמידתו של העם. האמונה, אשר נתעוררה במשה ובשליחותו עם צעדיו הראשונים, דומה שנתערערה לגמרי. במקומה באה אכזבה ומפח נפש. דברים כדרבנות משמיעים באזני משה ואהרן שוטרי בני ישראל: "ירא השם עליכם וישפוט, אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו". כאן נשמע ברורות הרמז שאין רואים במשה שליח אלקי, אלא הרפתקן המוכן לסכן את קיומה של האומה, העלוב גם בלאו הכי. ומשה רבנו, הרועה הנאמן, רואה בהתפרצות זו את פרי היאוש, והוא מטיח דברים כלפי מעלה: "למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני?". האם עוד לא מלאה הסאה, האם לא די בכל מה שעבר? ואם אמנם כן הוא, למה היה להצית תקות שוא בלבבות המעונים, האם רק בכדי לזרות מלח על פצעיהם?
תשובת השם, המתחילה בפסוק האחרון של הפרשה הקודמת והמשכה בפרשתנו, דומה שהיא מתעלמת מעיקר טענתו. לפי חז"ל היא מכילה טענת-נגד, תוך ביטוי תרעומת על משה על חוסר סבלנותו. וכך מצטט רש"י את דברי רבותינו: "אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: חבל דאבדין ולא משתכחין, יש לי להתאונן על האבות – כשבקש אברהם לקבור את שרה לא מצא קבר עד שקנה בדמים מרובים, ביצחק ערערו עליו על הבארות, וכן יעקב – 'ויקן את חלקת השדה' לנטות אהלו, ולא הרהרו אחרי מדותי, אילו אתה אמרת: 'למה הרעות לעם הזה…'"
אכן, אם אמנם בצורה שטחית אין כאן תשובה לשאלתו של משה, הרי בהארת הדברים על ידי מאמרי חז"ל נוספים יש בידינו לעמוד על תוכנה. וכך אומרים הם על הפסוק: "'ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה'. 'מקוצר רוח', שאותו הדור מחוסר אמנה היה, והיו אומרים כי קצרה יד השם מהושיע; 'ומעבודה קשה', שהיה קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה. וזהו שאמר הכתוב: 'וידבר השם אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל' – צום לפרוש מעבודה זרה". מעמדם הרוחני הזה של ישראל הוא שמסביר לנו את דרך החתחתים של הגאולה.
כי לא רק לגאולה הפיסית היו מכוונים הדברים. אילו רק לזאת היתה הכונה, כי אז לא היה השעבוד בא מעיקרו. בארבע לשונות של גאולה משתמש הכתוב בפרשתנו: "והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי", "ולקחתי", מהם – שלשת הראשונים המדברים על הגאולה ממצרים אינם אלא שלב מוקדם, שלב הכנה לדרגא הרביעית שהיא: "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים". המטרה הסופית של שעבוד מצרים היא ההכרה האיתנה והבלתי ניתנת להיות מזועזעת שהשם הוא האלקים, שרק הוא השולט בעולם, ושכל מלכות, ותהיה החזקה ביותר, וכל מלך, ויהי האדיר ביותר, אינם אלא כלי שרת בידו לבצע את אשר גזר. ובכדי לחרות זאת בהכרתו של דור מחוסר אמנה, בדור המוכן לעבוד כל מיני עבודות זרה, יש הכרח שיבוטל כל צל של אשליה של אפשרות גאולה בדרך הטבע, כל זיק של תקוה המסתמך על יושר לבו של פרעה ועל הגינותם של עבדיו. שיהא ברור, שאם תבא הגאולה, תהא זו רק בדרך של למעלה מהטבע – "וידעתם כי אני השם אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים".
ועל כן – אל רתיעה, משה ואהרן! השליחות לא נכשלה, היא רק עכשו נכנסת לשלב מכריע: "ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים, להוציא את בני ישראל מארץ מצרים".
