שיחה לפרשת ויחי

שיחה לפרשת ויחי
ראש הישיבה הרב שאול ישראלי זצ"ל




 

שיחה לפרשת ויחי – מרן הרב שאול ישראלי זצ”ל

 

בפרשתנו, עם סיום החלק הראשון של תורת האלקים, מסתיימת גם דרך החיים של שלשת האבות. התחיל הספור בפרשת לך לך, בסדר היציאה מארצות רחוקות, מארץ מולדת לארץ חדשה, שהיתה צריכה להיהפך לארץ מולדת חדשה של אומה חדשה ומסתיים בגלות מהארץ הזאת שוב לארץ נכר, לגלות חדשה. עוד לא קם העם, והנה הוא כבר הולך בגולה. ונגזרה גזירה, שכבר השלישי בשרשרת האבות עצמו יהא הראשון לגולים. דרך סיבוכים על רקע קנאה וריב אחים, דרך עלילה שכל אחד מהפועלים בה היה נראה לו שהוא עוסק בעניניו ומתקרב למטרותיו, פעלה יד נסתרת של ההשגחה. “‘וישלחהו מעמק חברון’, מעצה עמוקה של זה שנקבר בחברון…” (רש”י בראשית ל”ז, י”ד).

ואם אנחנו מתעמקים, הרינו מוצאים קשר בין המאורעות של האב הראשון לזה שקרה אחר כך. “במה אדע כי אירשנה” (שם ט”ו, ח’) היתה השאלה שגרמה לתשובה: “ידוע תדע” (שם י”ג). הגלות לא באה במקרה, היא באה כתוצאה מחטא כמעט בלתי מובן לאיש רגיל, כתוצאה מחטא של איש הגדול בענקים אשר ממנה היו תוצאות למה שאירע לבנים אחר כך.

אברהם, זה האיש הגדול אשר עליו נאמר “והאמין בה'” (שם ו’), המאמין הגדול אשר לא פקפק אף רגע כשנאמר לו: “קח נא את בנך והעלהו לי לעולה” (שם כ”ב, ב’), הוא נתגלה כספקן, כתוהה, בזמן שהובטחה לו נחלת הארץ. מהי באמת הסבה לכך? למה לא האמין כאן, למה שאל במה אדע?

אולי היה זה דוקא בגלל עודף אמונה, בגלל שאברהם אבינו לא הבין משום מה צריך לקשר את עבודת אלקים אל ארץ מסוימת? האם לא נאה יותר להיות אזרח העולם עובד ה’? האם אלקים בורא שמים וארץ קיים רק במקום זה ולא במקום אחר? הרי מלא כל הארץ כבודו!

היה כאן חוסר תפיסה של תפקיד של מדינה בדרך העבודה לה’. היתה זו תפיסה של עבודת ה’ כפרט, כיחיד, בעוד שעיקר המגמה היתה להקים עם ה’, עם אשר לא רק בחייו הפרטיים אלא גם כאומה ידע לקדש שם שמים. עם אשר סדריו החברותיים, הכלכליים והפוליטיים יהיו חדורים ברוח אמונה בה’; אשר לא יאמר אצלו, שהרוח הנה רשות מיוחדת, ושאל להם לאנשי הרוח להתערב בעניני ניהול מדינה וחיי כלכלה, אלא הכל יהא קשור יחד, שאיש הרוח יהא איש המדינה, שהנביא יכוין את דרכי הפוליטיקה הממלכתית, ושאף שטח זה לא יהא נתון לבעלי תככים ומזימות.

וחוסר תפיסה זו התנקם אחר כך אצל בני יעקב. אותם חלומות שהפכו לקללה בסופו של דבר, שעל ידם התגלגלו ישראל למצרים, יכלו להיות לברכה אילו היו יודעים כיצד לעשות זאת. שהרי הסגולות של יוסף היו יכולות להיות מנוצלות לשם בנין האומה הישראלית. כי יוסף איחד בתוכו את הסגולות הללו של כשרון מעשי עם מעוף מחשבתי. יוסף היה “בר-חכימא‎‎” של יעקב, אשר קבל ממנו את רוב תורתו, ויחד עם זה אנו רואים את כשרונו המדיני והממלכתי שהתגלה אחר כך אצל פרעה. אולם לא רק אחר כך, גם בהיותו עם אחיו לא היה רק יושב אוהל, גם אז היה מתערב במילי דעלמא: “היה רועה את אחיו בצאן”. וסגולות אלה היו יכולות לבנות את הממלכה הישראלית, החלום היה ראוי להתקיים באופן אחר. אילו היו האחים מבינים שיוסף מבחינה זו ראוי לעמוד במרכז, שהוא ראוי לרכז את כולם, כל אחד לפי כשרונותיו, כי אז כולם היו תורמים כל אחד את חלקו לבנין בית ישראל.

אולם הבנה זאת חסרה. הם לא חונכו לכך. הם לא הוכנו לקראת ממלכתיות ישראלית. הם לא הבינו שעיקר תוכן הממלכה הישראלית צריך להיות איחוד החזון עם המעשה, איחוד הרוח עם החומר. ועל כן ראו בחלומותיו של זה “איש החלומות” רצון פשוט של השתלטות. הם ידעו את יוסף כ’בר חכימא’, כאיש הרוח, והם היו מוכנים להכיר בו בתור שכזה. אבל הם לא יכלו לסבול את התערבותו בעניניהם, את רצונו להשליט את האידיאליות בחיי המעשה. הם ראו את זה כשני תחומים נפרדים ולא יכלו לתפוס שעיקר התפקיד בישראל הוא למזג את שני התחומים יחד. מכאן נבעה השנאה, מכאן נבעה הקנאה, ומכאן גם כל התוצאות הטרגיות שבאו בעקבותיהם.

החטא הקדום של האב הראשון התנקם קשה בצאצאים. ה”במה אדע כי אירשנה” הביא בהכרח ל”ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם…”.

וכשהבין יוסף את המשגה הגדול, כשתפס את כל מלא המשמעות של המאורעות המשתלשלים, כשהבין כבר שירידה זו יש לה קשר עם אותו מחזה ברית בין הבתרים, מסר לבניו את סוד הגאולה לכשיתרפא העם מליקויו, לכשידע ישראל לקשר את הענינים הגשמיים עם הענינים הרוחניים: “פקד יפקד אלקים אתכם” (בראשית נ’, כ”ד), פקידה כפולה, גאולה כפולה, גאולת הגוף והרוח כאחד.

לכשתקום לעם מנהיגות שתאחד בתוכה את הפעולה הפוליטית למען גאולת העם יחד עם עבודת האלקים, כי אז תבא הגאולה.

 

(תשי”ב, ארה”ב, מתוך ‘הרבנות והמדינה’)

נגישות