שיחה לפרשת וישלח
"וישלח יעקב מלאכים וכו" ויירא יעקב מאוד ויצר לו וגו" והיה המחנה הנשאר לפליטה". אומר רש"י והיה המחנה הנשאר לפליטה, על כרחו כי אלחם עמו. אם הוא ילחם, אז המחנה הנשאר יהיה לפליטה. התקין עצמו לשלשה דברים, לדורון לתפלה ולמלחמה, לדורון "ותעבור המנחה על פניו", לתפילה "א-לקי אבי אברהם" ולמלחמה "והיה המחנה הנשאר לפליטה". לכאורה יש להבין מדוע רש"י אומר שהכין עצמו לדורון לתפילה ולמלחמה כאשר הפסוקים שרש"י עצמו הביא הינם בסדר הפוך, מאיפה לומדים דורון "ותעבור המנחה", זה היה בסוף (פס" כב) לתפילה נאמר "ויאמר יעקב א-לקי אבי אברהם" (פס" י), מלחמה זה כתוב קודם "והיה המחנה הנשאר לפליטה" (פס" ט). סדר הדברים הפוך שבתחילה מלחמה ואחרי זה תפילה ורק בסוף גם דורון, א"כ יש לשאול מדוע רש"י הפך את הסדר? אלא יש ללמוד מרש"י כאן יסוד גדול. תמיד מדברים על דרכי שלום, יש דרכי שלום עם אומות העולם, וודאי שגם בינינו ובין עצמנו, אבל באה התורה ללמדנו מתי לתת דורון זה דבר טוב – כאשר אתה לא בא מתוך חולשת הדעת. מי שמרגיש "נעבך" ולכן מנסה לתת מתנות למי שעומד כנגדו, זה לא יקנה לבו של השני, אדרבה, זה יראה שיש פה חולשה שאפשר לנצל אותו. לכן אומר רש"י הדבר הראשון שרצה יעקב אבינו לעשות זה לפתוח בדורון, והאחרון שרצה זה להלחם, אבל מתי נותנים את הדורון רק אחרי שקודם כל מכינים עצמנו למלחמה, כשדבר ראשון אתה מוכן למלחמה אז גם הדורון שלך הוא יותר אמיתי, לא כי אין לך ברירה, אלא מתוך עוצמה, כל מה שאדם עושה מתוך עוצמה זה מדַבֵּר אחרת, דורון שבא אחרי שיש לאדם את עמוד השדרה שלו, הדורון הוא אחרת.
הגמ" אומרת בחולין אחד מהסי
"והיה המחנה הנשאר לפליטה" אומר רש"י "על כרחו כי אלחם עמו", האבן עזרא כותב שדברי רש"י האלה הם דברי דרש בלבד, הרמב"ן אומר והיה המחנה הנשאר לפליטה או בגלל שעשו יתחרט או שד" ישלח הצלה ממקם אחר, ומוסיף הרמב"ן מה שרש"י פירש זה העיקר דהיינו ע"כ כי אלחם עמו, כי ידע יעקב שאין זרעו כולו נופל בידי עשו, יש הבטחה, הגמ" אומרת בב"ב (קטו ע"ב) "גמירי דלא כלה שבטא", אף פעם לא יהיה כליון גמור בעמ"י, אין מציאות בעולם שישמידו את כל כלל ישראל והמציאות מוכיחה שאומות העולם בטלו מן העולם ובנ"י נשארו. אם כן יש לשאול למה באמת יעקב התכונן למלחמה, הרי כיוון שידע יעקב כי אין זרעו כולו נפל בידי עשו, אז לא היה צריך להלחם, אם היה כל כך בטוח בברכה הזו שאין זרעו כולו נופל ביד עשו למה חשש "פן יבוא והכני אם על בנים", כ"כ יש לשאול במעשה שמעון ולוי בשכם, יעקב כעס "והכוני ונשמדתי אני וביתי", הרי אין זרעו כלה? בספר מלכים ב (פרק ו) כתוב שגדודי ארם באו לתפוס את אלישע, וכשמשרתו ראה את כל החיל הסובב את העיר הוא פחד, ואז כתוב שאלישע התפלל עליו "ד" פקח נא את עיניו ויראה, ויפקח ד" את עיני הנער והנה ההר מלא סוסים ורכב אש סביבות אלישע". הנביא אמר לו לפני כן "כי רבים אשר אותנו מאשר אותם", גם אם אנחנו לא רואים בעיניים זה עדין לא אומר שזו מציאות שלא קיימת, כשהקב"ה פתח את עיניו של הנער הוא ראה. גם על ירושלים כתוב שלעת"ל "אני אהיה לה נאם ד" חומת אש סביב" (זכריה ב, ט). כשנולד יוסף, יעקב ביקש "שלחני", כי כבר נולד שטנו של עשו, לכן היה בטוח שיכול כבר ללכת קדימה, ובכל זאת אנו רואים כאן בפרשה שכשהגיע רגע האמת של פגישת יעקב ועשו, יעקב מכין עצמו למלחמה ומתפלל "ויירא יעקב מאוד ויצר לו", אומרים חז"ל מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה, המפרשים שואלים איך יכול להיות הרי כל הבטחה שהקב"ה מבטיח לטובה הקב"ה לא חוזר בו "ואתה אמרת היטב איטיב עמך", נבואה לטובה לא חוזרת, עמד על זה כבר הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשניות ועוד הרבה ראשונים ואחרונים, הר"ן בדרשות, מאירי, והצל"ח ברכות וגם בהקדמה של ר" יצחק אלחנן לספרו נחל יצחק, כשבניו נלחמו בשכם, כתוב "ויקומו על העיר בטח", שהיו בטוחים בזכותו של יעקב אבינו, יעקב אבינו לא בטוח? "ויירא יעקב מאוד ויצר לו", מה מתפלל יעקב אבינו "ואתה אמרת", אם כמו שחז"ל אומרים שיעקב פחד שמא יגרום החטא, אז מדוע אומר "ואתה אמרת היטב איטיב עמך", נכון שאמרתי, אבל הרי יעקב פחד שמא נתמעטו זכויותיו מהחסדים שעשית איתי? הרמב"ן שואל יותר מכך איפה נתמעטו זכויותיו, מאז שיצא מבית לבן לא היה שום אירוע שכתוב בתנ"ך שיכול להוריד מזכויותיו של יעקב, א"כ ממה פחד?
יעקב כעס על שמעון ולוי, "עכרתם אותי להבאישני", לכן בסוף ימיו, כשברך אותם, אמר להם "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם". אומר שם רש"י הם התנהגו לא בדרך שאני רציתי הם לוקחים את הנשק ביד רחמנא לצלן, שאלו את ר" משה פיינשטין: כתוב שאסור להכנס עם חרב לבית מדרש (מקום קדוש, מזבח, לא תניף וכו") איך יכולים אנשים שגרים בישובים לא להכנס עם נשק? אמרו בפוסקים יש ז
יעקב אבינו בא בטענות לשמעון ולוי כלי חמס וכו" וקשה שהרי הוא נוהג מיד אח"כ בדיוק הפוך ממה שהיינו מצפים, "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל", אומר שם רש"י שיהיו מלמדי תינוקות. אם אדם חושד במישהו שהוא לוקח את החרב במקום שלא צריך, "כלי חמס מכרותיהם", איך נותן להם לחנך את הילדים, אנו היינו עושים דבר כזה, אחד שרק ספק ספיקא עושה דבר שיעקב אבינו לא מרוצה ממנו היינו נותנים לו להיות מלמד? התשובה היא שיעקב אבינו ידע שלכל דבר רוחני צריך מסירות נפש, לא רק מסירות גוף, מסירות נפש, בהקדמה של ה"אבני מילואים" כתוב מסירות נפש זה לא רק בגוף, אדם מוסר את כל רצונותיו בשביל אהבת ד", כתוב באבות פרק ב" "עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו, בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך", אומר ה"שפת אמת" מה הפירוש? שלא יהיה לך שום רצון אחר מלבד מה שהקב"ה רוצה, לא שתבטל את הרצונות שלך, שלא יהיו לך רצונות אלא שתגיע לדרגה כזו שהרצונות הכי נכונים שלך הם יהיו רק דברים שהקב"ה רוצה, כמו שכתוב אצל משה רבינו שלשה דברים עשה משה רבינו מדעתו, והקב"ה הסכים על ידו זכה לכוון לרצונו של מקום, מה שהקב"ה רוצה. וזהו הפירוש גם של מה שאומרים בתפילה "ולעשות רצונו ולעובדו בלבב שלם", לא רק לקיים את מה שכתוב, אלא גם שנדע לדעת מה רצונו של הקב"ה, "עשה רצונך כרצונו".
אמר יעקב אבינו אם יש אחים כאלה שיש להם כזו מסירות נפש על דינה אחותם, אז נכון שאני צריך להוכיחם על מה שלא בסדר, אבל מצד שני את האכפתיות, את המסירות נפש שיש להם אי אפשר לקחת להם, בשביל להיות מלמד טוב צריך את התכונה הזו של מסירות נפש, מי שלוקח את הרבצת התורה רק בתור איזה ג"וב זה כנראה לא זה, צריך מסירות נפש, לכן "אפיצם בישראל".
נחזור לענייננו. ממה חשש יעקב אבינו? יתכן, שיעקב אבינו לא חשש מאיזה חטא מסוים, שעכשיו עשה אותו כשיצא מבית לבן כמו שהרמב"ן שואל הרי לא עשה שום דבר? יעקב אבינו פתח חזית חדשה, "וישלח יעקב מלאכים" יעקב אבינו רצה לנסות לנווט את עשו לדרך אחרת, לא תמיד בדרך של מריבה וקטטה משיגים את המטרה, לפעמים דוקא בקירוב אתה יכול להשפיע יותר מאשר בדרך של הרחקה והדחקה, יעקב אבינו אומר פה כל מיני לשונות שחז"ל אמרו עליהם "אדני" ו"עבדך" "כה תאמרון" אומרים המפרשים בלשון הזו שאני אומר לכם, "כל גינוני הכבוד שיעקב נהג בעשו זה היה כדי לפתוח את לבו של עשו", יעקב אבינו ידע שעשו כועס, "ויעקבני זה פעמים", נכון שיעקב עשה את זה לשם שמים, בגלל שאמו אמרה לו, והקב"ה הסכים עם הברכות של יצחק, ובסופו של דבר גם עשו הודה לו, אבל יעקב אבינו חשש אולי יש פה מצד עשו איזו שהיא תרעומת, אמר לו יעקב אבינו אין לי מלחמה אתך, "אדוני", "עבדך", יעקב אבינו אמר לו תדע לך שאני מאמין שהאחווה שאמורה להיות בינינו יכולה להתבטא גם במציאות בחיים, כמו שכתוב במשלי (כז יט) בפס" "כמים פנים לפנים כן לב האדם לאדם", זה לא רק בגשמיות זה גם ברוחניות לא רק בדברים שבין אדם לחבירו אלא גם בדברים שבין אדם למקום. רעק"א ובעל התניא, אומרים שניהם אותו פשט על הברכה שלפני ק"ש בבוקר, אהבה רבה אהבתנו, לפני זה משבחים את המלאכים, וכולם פותחים את פיהם וכו", ומיד אח"כ אהבה רבה אהבתנו, יותר ממה שמלאך יכול לקדש את הקב"ה, הקב"ה אוהב את ישראל, ובסוף אומרים הבוחר בעמו ישראל באהבה. רעק"א שואל, למה לפני ק"ש מציינים שהקב"ה אוהב אותנו "הבוחר בעמו ישראל באהבה"? מפני שבק"ש אדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים ומיד אח"כ "ואהבת את ד" אלוקיך בכל לבבך", ומתי אדם מגיע לאהבת ד" כאשר הוא מפנים ויודע שהקב"ה אוהב אותנו, על זה אומר רעק"א כמים פנים לפנים כמו שהקב"ה אוהב אותנו אנחנו יכולים להרגיש ולהגיע למצב של ואהבת את ד" אלוקיך. כך כותב גם בעל התניא בליקוטי תורה.
יעקב אבינו פותח לעשיו פתח ונותן בו אמון, אבל כתוב ברש"י על הפס" "ואת אחד עשר ילדיו" ודינה היכן היתה נתנה בתיבה ונעל בפניה, שלא יתן בה עשו עיניו ולכך נענש וכו", ונפלה ביד שכם. לכאורה קשה מי רוצה לבתו חתן כזה כמו עשו ישראל מומר? למה באים בטענות על יעקב אבינו? אומר רש"י שמא תחזירנו למוטב, הכוונה היא שיעקב התחיל במהלך הזה של להחזיר את עשו למוטב, אבל גם אם הוא פחד על דינה הוא לא היה צריך לנעול אותה בתיבה, יש דברים שאנו לא רוצים שיהיו אצלנו בבית, אז אנו לא משתתפים בהם, אבל כשלוקחים את הילד ונועלים אותו, פה כבר יש גישה כוחנית מיותרת, זה משיג בדיוק את הגישה ההפוכה, הדגש בחז"ל על זה שהוא נעל, אפשר לעשות את זה גם בדרכים יותר עדינות. במדרש אגדה על הפס" "ותצא דינה" מהיכן יצאה מן התיבה כמ"ש "ויצא נח" מה התם מן התיבה גם כאן ותצא מן התיבה. כתוב בספר תהלים, "הוציאה ממסגר נפשי", (חלק מהבחורים הרי מכירים את הפסוק, וחלק רצים מיד לברכת המזון, אבי זצ"ל כשלא היה בשיא כוחותיו, היה יושב בתפילה וכשאמרו את הפרקי תהלים, היה עומד, שאלתי אותו למה, אמר לי זה ממש תפילה של צבור, חייבים בזה לעמוד יותר מקטע אחר בתפילה, אנשים בורחים…) כתוב בילקוט שמעוני על הפס" הזה, שאת הבקשה הזו אמר נח כשביקש לצאת מהתיבה, "הוציאה ממסגר נפשי", נח הרגיש בתוך התיבה חנוק, כמה זמן אפשר להשאר שם. אומר המדרש, שתיבת דינה היתה כמו תיבת נח, היה שם חנוק, לא שהכל צריך להיות פרוץ, יעקב אבינו הקים בית "יעקב קראו בית", דברנו על זה שבוע שעבר, נכון שצריך להשפיע ולתקן אבל צריך לעשות זאת מתוך מסגרת קבועה מתוך יציבות, לא פתיחות לארבע רוחות השמים, שיותר מאשר משפיעים בחוץ האוויר נכנס פנימה.
בגמרא בב"מ נאמר כשרצה ר" יוחנן לקרב את ר"ל אמר לו: אני אתן לך את אחותי לאשה, לכאורה אין זה ברור מה הוא משחד אותו? טובות הנאה? לא זה הפשט, ר"ל היה אדם ששקוע בחטא, היה ראש הליסטים, לא היה לו אמון בעצמו שהוא באמת יוכל להיות יציב וקבוע בעולמו של ר"י, אמר לו ר"י תראה איזה אמון אני נותן בך, אני מציע לך את אחותי, ז"א שאני נותן בך אמון לא לשעה לרגע או לשבוע אלא לכל החיים, אדם לא מציע את אחותו לחתונה לשבועיים שלושה, אלא לכל החיים, ר"י הביע בזה את האמון לר"ל, תראה כמה אני מאמין בך. ר"י הצליח ור"ל נהיה חברותא שלו, עד כדי כך שכשנח נפשיה דר"ל, ר"י יצא מדעתו, בלי החברותא שעל כל דבר תורה היה אומר לו 24 קושיות ו24 פירוקים. [כשהייתי פעם עם אבי זצ"ל בארה"ב ישבו באסיפה גדולי רבני ארה"ב, וקם אחד הרבנים ושאל את אבי זצ"ל כבוד הרב איך אתה בתוקף תפקידך כרב ראשי נפגש עם אנשים שהם לא כ"כ הגונים, הגמ" אומרת שאדם שר"ל היה אומר לו שלום היה אפשר להלוות לו בלי עדים, שהוא מסתמא ישר שבישרים, אז אם רבנים חשובים בארץ ישראל מדברים עם אנשים שלא מוחזקים הכי הגונים, אז אתם מכשילים את הרבים, יסמכו עליהם ילוו להם בלא עדים וכד", ענה לו אבי זצ"ל כהרף עין תשובה, באותו עמוד שכתוב בבא במציעא את המעשה הזה, כתוב שר"ל היה תלמידו של ר"י, אז למה לא כתוב את השבח הזה על ר"י, שהיה יותר גדול מר"ל, שמי שר"י היה אומר לו ברחוב שלום היו מלווים לו וכו" אמר לו אבי, ר"ל היה בעל תשובה שר"י קירבו, הוא באמת נתן בו אמון גדול, כיון שאין מי שרחוק מתורה, ישראל קרובים לתשובה, ישראל קרובים לתורה, וברגע שראה שנותנים בו אמון נולד ר"ל, אמר אבי זצ"ל לאותם הרבנים למה את השבח הזה לא מספרים על ר"י? כי ר"ל שחזר בתשובה, יש לו באמת הנהגות שמתאימות לו, ולא לכל אחד, אבל ר"י היה רב בישראל, ולא אי אפשר לומר עם זה תדבר ועם זה אל תדבר, אם ר"ל אומר שלום למישהו זה סימן, אבל כשרב בישראל יגיד למישהו שלום, זה התפקיד שלו לדבר עם כולם. זו היתה התשובה, של אבי זצ"ל].
יש לשאול איך באמת ר"י כ"כ סמך על תשובתו של ר"ל עד כדי כך שהציע לו את אחותו? כותב האלשיך, בספר ויקרא, על הנאמר בפרקי אבות פרק ה, ארבע מידות בהולכי בית המדרש, שהולך ואינו עושה, שכר הליכה בידו, עושה ואינו הולך, שכר מעשה בידו, הולך ועושה חסיד, לא הולך ולא עושה רשע. יש פה משהו לא ברור, עושה ואינו הולך שכר מעשה בידו, מי שעושה ולא הולך אז איך הוא נמנה בין הולכי בית המדרש, הרי הוא לא הולך?! הרי לא מספיק רק לדבר על זה! מי שיש לו אומץ ועושה את הפסיעה הראשונה ללכת לבית המדרש הוא מתאמץ, כשאדם מאמין במשהו, זה נבחן במבחן המציאות. הגמ" אומרת בע"ז שהגויים יבואו לעתיד לבוא ויאמרו כל מה שעשינו, בשביל ישראל שילמדו תורה, אומר להם הקב"ה אולי תגידו לי משהו שכתוב בתורה, מה פירוש? הם בנו בשביל התורה, אז מה אומר תגידו לי וורט? מי שאוהב שוקלד לא יכול להיות שלא טעם מזה, אחרת מה הוא אוהב אם לא יודע, אומר להם ד" אם אתם כ"כ אוהבים תורה אז לא יכול להיות שאתם לא יודעים איזה פסוק אחד, איזה משנה אחת, איזה "קצות" אחד. ארבע מדות וכו", איך הוא מהולכי בית המדרש. אומר האלשיך דבר הפלא ופלא, הגמ" בנדרים אומרת שמי שנודר מערלים אסור לו ליהנות אפי" מגוי שנימול, כי גוי במהותו הוא ערל, ומי שנודר מן הנמולים, אסור בישראל אפי" שלא נמול, יהודי במהות הוא לא ערל, הוא נימול, אלא שלפעמים יש עיכובים. אומר האלשיך מה רואים מפה שבעמ"י יש דברים מהותים שאע"פ שבפועל אני לא תמיד רואה את זה, כמו שאומרת הגמ" ביבמות "ישראל רח
זה מה שר"י הראה לר"ל אני נותן לך כזה אמון את אחותי אני מציע לך, לכל החיים, ור"ל קפץ למים ונהיה ר"ל.
אבל מה רואים בסיפור שם על ר"ל שכשאדם מרגיש שיש בו אמון הוא מתחמם זה מה שר"י הציע לו, לא שפיתה אותו, אלא הראה לו שיש לו בו אמון זה פועל. הבאתי לכם פעם בעניין הזה פירוש של "אור החיים" הקדוש, שאומר, למה בלעם אמר "תמות נפשי מות ישרים" אם רוצה להיות כמו אחד מבנ"י "למה תמות נפשי" למה שלא יחיה חיי ישרים, רק לחיות כמו גוי, ולמות כמו יהודי? מסביר, האור החיים, שמעתי מרשע אחד, שאם היה יודע שכשיעשה תשובה, הוא יחזיק מעמד, הוא היה מיד עושה תשובה, רק הוא לא מאמין שיחזיק מעמד אז קשה לו להיכנס לזה, זה מה שאמר בלעם, אחרי המוות אי אפשר להשתנות, שם אני רוצה להיות יהודי, אבל לחיות כמו יהודי אני לא אחזיק מעמד. הוא לא האמין, לא שאחרים לא האמינו בו, הוא לא האמין בעצמו, בכוחות שיש לו.
"ויירא יעקב מאוד ויצר לו, קטנתי מכל החסדים ומכל האמת", אני רואה איזה חסדים הקב"ה עושה בעולם, ובתוכם גם אני נהנה מהם. איך אני יכול להחזיק מעמד במדריגה כזו להיות ראוי לכל החסדים, "מכל החסדים ומכל האמת", מזה חשש יעקב, עכשיו אני צריך להתקרב לעשו כדי להשפיע עליו, כדי להיטיב אתו ולכן כינה אותו "אדוני" "ועבד" וכו", יעקב לא האמין שדינה יכולה לקרב את עשו, אבל היתה טעות למה אתה נועל את דינה, גם יעקב על עצמו, לא ידע אם יש בו את הכוחות ואת היכולות לקבל כל כך הרבה חסדים מהקב"ה, "קטנתי". כותב בספר "שערי העבודה" של רבינו יונה שראשית דבר אדם צריך להכיר את מעלת עצמו, זה לא גאווה להכיר מעלת עצמו, שהוא מבנ"י, והקב"ה אוהב אותו, ורוצה אותו, ויש לו יכולות לכל הרצונות של הקב"ה. יעקב אבינו, שהתפלל, זו היתה תפילה בזמן של "ותזרח לו השמש", זה היה בפדואל בעבר הירדן, לא ב"שער השמים", ואילו התפילה הקודמת של יעקב, היתה בשקיעת השמש ולא בזריחת השמש, שם זה היה בבית אל, בשער השמים, שם הקב"ה שמע את תפילתו, פה לא מוזכר מה הקב"ה ענה לו אחרי שהתפלל, כתוב רק תפילה, "הצילני נא", ומיד אח"כ "וילן שם בלילה ההוא". מה פירוש "וילן שם בלילה ההוא", אנשים שנמצאים במורא ופחד גם אם ינסו לישון הם לא יכולים, הם יתהפכו מצד לצד, יעקב אבינו זה בדיוק הפוך, אחרי שגמר להתפלל, לא היתה תשובה, אבל "וילן שם". יש פסוק בתהלים, בפרק ג", דוד המלך אומר, "אני שכבתי ואישנה הקיצותי כי ד" יסמכני". רש"י ועוד מפרשים אומרים הקיצותי כי אי אפשר לישון מרוב פחד, (הפרק שם עוסק שהרבה אנשים רודפים אותו, "רבים קמים עלי") ואילו הרד"ק אומר אחרת, גם במצוקות שלי, אני יכול לישון, אני שכבתי ואישנה, למה? כי הקצותי וד" יסמכני אני בטוח שד" הולך איתי, ומי שהולך עם בטחון בקב"ה, לא דואג. זה היה המעמד של יעקב אבינו, יעקב אבינו חשש במדריגה שלו קטונתי "ויירא יעקב מאוד ויצר לו", ראיתי כתוב בשם בעל הלשם, ויירא יעקב מאד ויצר לו, היה צר לו למה הוא פתאום פוחד, הרי הקב"ה הבטיח לו, אם בכל זאת נופל עליו פחד כנראה שהוא צריך לעשות השתדלות מצדו על דבר שלא יודע מה, ההשתדלות שלו היתה צריכה להתבטא בבטחון, ולכן וילן שם, יעקב אבינו עשה מה שכתוב בתהלים אני שכבתי ואישנה, יכולתי לישון כי ד" יסמכני.
לכן מיד אח"כ אומרת לנו התורה, "ויוותר יעקב לבדו", לכאורה הפירוש כולם עזבו אותו, עשו רודף אותו, ומשפחתו במקום אחר, "נעבך" מסכן, אומר המדרש בדיוק הפוך! הדא הוא דכתיב "ונשגב ד" לבדו ביום ההוא", יעקב אבינו הגיע לכזו מדריגה, כביכול לדרגה של ה"לבדו" של הקב"ה, ל"ונשגב ד" לבדו ביום ההוא", לאותה מדריגה הגיע יעקב אבינו, ויוותר יעקב לבדו, שם נתגלתה גדולתו של יעקב אבינו, "ויירא", "ויצר לו", "קטנתי", אבל "וילן שם בלילה ההוא", למה? "כי ד" יסמכני". לכן אח"כ כשנאבק עם שרו של עשו, כתוב, שהקב"ה בירך אותו, "וירא אלקים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם ויברך אותו וכו", לא יקרא שמך יעקב כי אם ישראל", (למה נשתנה שמו ישראל כי שרית) ומיד אח"כ "ויאמר לו אלקים אני א-ל שד-י וכו" ומלכים מחלציך יצאו". אומר רש"י: "מלכים שאול ואיש בושת". דהיינו, אחרי שיעקב נשאר לבדו, הוא נאבק עם שרו של עשו, ומקבל ברכה מהקב"ה "ומלכים מחלציך יצאו", מה המידה כנגד מידה שיש פה? בגלל שהיה במדריגה של לבדו אז עכשיו יזכה למלכים? מלכות שאול היתה לא קבועה, מלכות רגעית לאותו דור, כך כותב המאירי בפתיחה לספר תהלים, מראש היתה מלכות לא כמו מלכות בית דוד, אבל למה הקב"ה מברך אותו על מלכות?
מלך זה ראשי תיבות לית מגרמיה כלום, מלך אמיתי זה שהולך במידתו של יעקב אבינו, מה שיש לי זה לא אני, לית מגרמיה כלום. אומרת המשנה בהוריות מי זה נשיא אמיתי בישראל, מי שאין על גביו אלא ד" אלוקיו בלבד, הוא והקב"ה, בלי שום פזילה ליועצים למיניהם, מלוכה זה מי שיש על גביו רק ד" אלוקיו, ברגע שיעקב נשאר לבדו כמו "ונשגב ד" לבדו", הקב"ה ראה שהפסיק לפחד, שיעקב הגיע לשלמות כזו של לבדו, שאין על גביו רק ד" אלוקיו, בלי מורא בשר ודם, ולכן הצליח במאבקו עם שרו של עשו, אז הברכה הכי מתאימה לו זה מלכות, אין על גביו רק ד" אלוקיו, בלי שום מורא בשר ודם. לכן כתוב בירושלמי שבזמן שדוד המלך היה נרדף ע"י שאול כשהיה רוצה להביא קרבן במקדש לא היה מתכפר בשעיר שזה קרבנו של נשיא, שבאותו זמן שפחד והיה נרדף לא היה בגדר של נשיא, אז גם קורבנותיו הם לא של מלך. מה קרה בסופו של דבר עם שאול המלך מתי שאול איבד את המלוכה? כשבא אליו שמואל הנביא למה עברת את דבר ד"? וענה לו שאול "כי יראתי את העם". אמר לו שמואל "קרע ד" את ממלכות ישראל מעליך". כל מה שנוצר, מלכותו של שאול בעולם, זה היה בגלל שיעקב אבינו היה לבדו, הוא והקב"ה לבד. לא מורא בשר ודם, רק מורא שמים. אז יעקב קיבל את הברכה "ומלכים מחלציך יצאו", מלכות זה מי שמגיע למדריגה שאין על גביו אלא ד" אלוקיו, אבל ברגע ששאול אמר "כי יראתי את העם" אז הוא מודה שהוא לא במצב שאין על גביו וכו", אמר לו שמואל "קרע ד" את ממלכות ישראל מעליך", זה לא מה שהובטח ליעקב אבינו, ההבטחה ליעקב אבינו היתה בגלל ונשגב ד" לבדו.
[אני חושב שעל מה שכתוב בחז"ל שחתן דומה למלך, במה דומה למלך, בזה ששבעה ימים רוקדים לפניו, זה יותר דומה למלך אביון כתוב שבמקדש היה שער מיוחד שרק חתנים היו נכנסים שם, אז זו הכוונה שחתן דומה למלך? אלא הפשט כמו שאמרנ,ו כתוב בתורה "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו", מה פירוש? ביצירה של האדם כתוב שג" שותפים באדם, אביו, ואמו, וד", כשאדם מתחתן על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו, הוא נשאר רק עם השותף השלישי, אין לו על מי לרמות ועל מי לעבוד, אין לו על גביו רק ד" אלוקיו, לכן אומרים חז"ל חתן דומה למלך, זה לא שם התואר זה שם העצם, הוא יכול להגיע אז למדריגה כזו של דומה למלך, הדמיון למלך הוא באותה נק" שאין על גביו אלא ד" אלוקיו, מורא שמים בלי מורא בשר ודם.]
כתוב בגמ" כל המונע הלכה מפי תלמיד, כאילו גוזלו מנחלת אבות שנאמר "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", השילוב הזה של מונעו מנחלת אבות אין הכוונה שרק התורה נקראת נחלת אבות, כי כתוב שהיא מורשה, אלא יש להוסיף ע"פ הרבינו בחיי שכותב, על שני דברים כתוב מורשה, אחד על ארץ ישראל ונתתי אותה לכם מורשה, והדבר השני תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, אומר רבינו בחיי בפרשת וארא כמו שהגמ" אומרת שמורשה שכתוב ביחס לא"י הכוונה שהיא נתנה לך על מנת שתורישה הלאה, כך מורשה שכתוב בתורה "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" אל תשאיר את זה לעצמך אלא תעביר את זה הלאה, "כל המונע הלכה מפי תלמיד כאילו גוזלו מנחלת אבות", לא רק שהתורה נחלת אבותינו, אלא גם ארץ ישראל היא מורשה, והמונע הלכה מפי תלמיד חלקנו בארץ יהיה יותר קטן ח"ו. כתוב שעתניאל בן קנז הוא זה שזכה לכבוש את קרית ספר. כתוב במפרשים שהוא זכה בגלל שכשמת משה רבינו נשכחו 3000 הלכות והחזירן בפלפולו, אומר בספר "ערבי נחל", בזכות זה [שהחזירן בפלפולו] שזכה להחזיר עטרה ליושנה של 3000 ההלכות שנשתכחו הוא זה שזוכה לכבוש את קרית ספר, שכל מקום ומקום בא"י יש לו שייכות לדברי תורה מסויימים, והשטח הזה של קרית ספר היה קשור לתורה שנשתכחה, והחזירה עתניאל בן קנז. לכן הוא זכה לכבוש את קרית ספר. התורה נקראת "מורשה", כמש" רבינו בחיי, שפירושה "שניתנה על מנת להורישה לאחרים". "מורשה קהילת יעקב", ובגמרא דסוכה אמרו, שתינוק שמתחיל לדבר מלמדים אותו לומר פס" זה "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב", שמתחילת לימודו ידע התינוק, שהתורה היא מורשה ועלינו להעבירה לבנינו אחרינו, לחנך לגדלות. ויותר מכך, הרי הרמב"ם בהלכות ת"ת כותב ש"בג" כתרים נכתרו ישראל, …כתר תורה מונח ועומד לכל ישראל שנאמר "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב"… הא למדת שכתר תורה גדול משניהם". (ומקורו מהספרי בפרשת קרח) וצ"ב כיצד למד הרמב"ם מהפסוק הזה שמדובר על כתר תורה? הרמב"ם מבין שגדר מורשה הוא ענין מיוחד ונוסף שקיבלנו בכוח ירושה ממשה רבינו. כפי שהגמרא אומרת בנדרים, שפלפולא של תורה ניתן למשה והוא נתנה במתנה לישראל, כוח התורה שבע"פ הוא הכתר תורה הדרגה המיוחדת שקיבלנו בתורת מורשה, ועליה רמז הרמב"ם שלמדים מהפסוק על דרגה עילאית של כתר תורה. ועיין בר"מ שכותב, שכל הרוצה לזכות בכתר תורה לא יאבד אף אחד מלילותיו, זו דרגה מיוחדת, וגם לגבי לישא בת ת"ח כותב הר"מ, שמעלתה היא, לפי שהיא יודעת שכתר תורה, דהיינו לא רק הערכה לעצם הלימוד, אלא יש בהערכה לכתר תורה, שלזכות בה צריך תוספת, וע"כ ילד בתחילת דיבורו, אומרים לו פסוק זה שמדבר על כתר תורה, מעכשיו נותנים לו כפי הניתן את המשמעות של הלימוד בתורת כתר, "כל המונע הלכה וכו"" מכל מה שנקרא נחלה גם מתורה, וגם כפשוטו, גם א"י היא נחלת אבות. כשמשה רבינו אמר לבני גד ובני ראובן, למה תניאון, למה אתם מחלישים את הצבור מא"י, אמר להם "תרבות אנשים חטאים" אומר שם התרגום, מה זה תרבות אנשים חטאים, תלמידי גובריא חייביא, תלמידין של גובריא חייביא, כנראה שאת זה למדתם מרבותיכם, כנראה שהיו אנשים כאלה שאתם התלמידים שלהם, שאתם נקראים תרבות אנשים חטאים, על אותו משקל שאמרנו. "כל המונע הלכה מפי תלמיד כאילו גוזלו מנחלת אבות", הלכות זה נחלת אבות, התורה היא נחלת אבות, א"י היא נחלת אבות, אם יש מציאות שמישהו מחליש צבור שלם ביחס לא"י, כנראה שיש פה תופעה של "מונע הלכה מפי תלמיד", זה מה שאמר משה רבינו לבני גד ובני ראובן כנראה שלמדתם הלכה מפי אנשים שמונעים הלכה מפי תלמידיהם, לכן זה גורם לגזול אותה מנחלת אבות לכן התרגום אומר תלמידי גובריא חייביא (ועיין ליקוטי מוהר"ן עמוד צז).
בעזרת ד" שהקב"ה יזכה את כולנו ויגיע זמן של "ועלו מושיעים וכו"", בכל יום ויום, והקב"ה יזכה אותנו שנגיע למדריגה של "לבדו" – "שאין על גביו אלא ד" אלוקיו", ובעז"ה יקויים בנו מה שכתוב "ונשגב ד" לבדו ביום ההוא". בכל שנה אני מזכיר את מה שאבי זצ"ל הביא בשם הפנ"י, "שביום ההוא" זה לא רק לעתיד לבוא, אלא גם בכל שנה, בחיי העולם הזה, ביום כיפור, מתקיים "ונשגב ד" לבדו ביום ההוא", שם הקב"ה מנהל את העולם לבדו, בלי מקטרגים זה גם נקרא "לבדו", אם התורה אומרת שיעקב אבינו מגיע למדריגה של "לבדו", הכוונה שהיה עצמאי ולא היה משועבד אלא רק לתורה. ובעז"ה שכל אחד יזכה להגיע למציאות האמיתית של החיים של לבדו ביום ההוא. שבת שלום!
