שיחה לפרשת חקת

שיחה לפרשת חקת
ראש הישיבה הרב שאול ישראלי זצ"ל




 

ב”ה

שיחה לפרשת חקת

 

“‘מי יתן טהור מטמא לא אחד’ (איוב י”ד), כגון אברהם מתרח, חזקי’ מאחז… ישראל מעובדי כוכבים… מי צוה כן, מי עשה כן, לא יחידו של עולם… תמן תנינן העוסקים בפרה מטמאין בגדים היא גופה מטהרת… חוקה חקקתי גזרה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי” (מ”ר חקת).

קצרה העין של האדם וצר שכלו מהבין, ואולם למעשה הוא כך. מה שנראה באיזה זמן כקושיא, כפליאה, מאורעות שבשעתם נראים מובילים לאיזו מטרה מסוימת מנוגדת למה שאנו היינו חושבים שצריך היה להיות לבסוף אנו רואים שאכן לא ראינו נכוחה – טהור מטמא – טומאה שבגנזי גנזיה יהא טמון הגרעין של הטהרה, ירידה שבתוך תוכה ישנה עליה – חק הוא מחקי ההשגחה. חק אשר לא יתפס ואשר לא יובן, ואולם אין זה מפריע אותו מלפעול ומפעולתו להיות מוכרת עם הזמן – אברהם מתרח. דוקא הטיזה הולידה את האנטיטזה, העבודה זרה את אחדות הא-לקים, היפוכו של דבר – את הדבר עצמו. חק הוא וכך דרכו של החק – יכול אתה לחקור על ה”מה” שלו, אבל בשום פנים לא על ה”למה”.

 

“כיון שהגיע לפרשת אמור אמר לו משה, רבונו של עולם במה תהא טהרתו, לא השיבו. באותה שעה נתכרכמו פניו של משה. כיון שהגיע לפרשת פרה אדומה אמר לו הקב”ה… זו טהרתו ולקחו לטמא…” (מ”ר שם).

התרופה לטומאה הכי גדולה בעולם של המת מוצאה את תקונה בטומאה אחרת ועל ידה היא נטהרת. כאותו הנסיוב למי שנשכו כלב שוטה שגם הוא ע”י זריקה מאותו הסם עצמו.

טומאת מת באה לעולם ע”י האכילה מעץ הדעת. הדעת העצמית של האדם, דעת שאיננה מתחשבת בשום ציווי עליון, שאינה רוצה להכיר איזה כח שליט עליה, דעת שהנה החטא הכי גדול, במחותה מעל האדם את צלם הא-לקים, עד כדי העמדת השאלה של “איכה”, אותה טומאת הדעת מוצאת את תקונה בבלי הדעת, בחק, החק הבלתי מוטעם והבלתי מובן, הבלתי ידוע ונראה כסותר את עצמו.

ולא שהדברים הם חק באמת. בדעת העליונה, בשכל העליון, יש ויש טעם לדבר, יש ויש מקור וקשר לטהרה ולאפר הפרה, אולם בפנינו חתום סתום הדבר, קצרה הדעת האנושית, הדעת היונקת מהחטא, מההתרחקות מהשכל העליון והדעת העליונה “לאחרים חקה לך אינה חקה” (שם מ”ר).

 

“ופניתי אני לראות את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו…” (קהלת ד’ ד).

ובראותנו את הדעת, את ההשגים הגדולים של המדע וחרושת המעשה, דעת שהיא מכוונת להרוס שלומו של עולם, כשרון מעשה שהוא מתגלה בעיקר לצורך מיתה, לצורך המתה, השיגי המחשבה כשהם מנוצל לשם הריגת בני אדם, אין לנו להתעמק ביותר כדי לראות את הדעת המביאה לידי מיתה.

כשרון המעשה איננו נובע מרצון ישר של הטבה לבריות, כל ההמצאות אינן באות בכדי להקל על האנושיות, אלא בכדי להכביד עליה, בכדי להעמיד חלק בהתפתחות יותר גדולה ועל ידי כך להיות מתחרה יותר מסוכן ויותר מצליח מהשני – קנאת איש מרעהו.

וכשרון זה בהיותו נובע ממקור הטומאה הוא אף מוביל לשם, ובמקום הקלה בחיים אנו רואים רק החמרה. וההמצאות היכולות להביא אושר הנן מיועדות רק להביא הרס ואבדן על האנושיות – זוהי תכונתו של מדע האדם.

 

“‘וממדבר מתנה’ – אין התורה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו כמדבר, שהוא מפליג עצמו מן הכל” (מ”ר י”ט). התורה איננה בורחת מהחיים, אין היא רואה את החיים כחטא. היא רואה את החטא רק במיתה. חטא גדול שכזה שגורר את הטומאה הכי גדולה. ואולם במה דברים אמורים בחיים שהם כמדבר, חיים שהציווי התורני, החק התורני, הוא להם הא”ב של ההתפתחות, חיים הבאים בהפלגה מן הכל, בהתרחקות מכשרון מעשה שהוא נובע מקנאת איש מרעהו, כי אם בכשרון מעשה שהוא נובע דוקא מאהבת איש לרעהו, כמדבר הזה שהוא מופלג מן הכל. רק בזה ועל ידי זה יכול האדם להגיע לטהרה שלמה, טהרת חיים, חיים הנובעים ממקור החיים.

(תרצ”ח)

נגישות