בסוגית העגל (פ' תשא) יש קושי רב: א', איך זה נהפך העם, פתאום נחרד ונבהל ולא קם נגד מרע"ה בגייסו לעומתם את בני לוי. הרי לפני כן נאמר: "'וירא אהרן ויבן' – מה ראה שראה חור זבוח". איך זה פתאום נהפך לבם והרשו לעשות למרע"ה מה שעשה עם העגל שלהם.
כן קשה למה בכלל שבר את הלוחות – ע"ז נאמר ישראל מומרים, והרי רק הערב רב עשה זאת והשאר נשארו נאמנים, א"כ למה שבר הלוחות בגלל הערב רב.
כן לא מובן מה שהקב"ה אמר לו: "ואעשה אותך לגוי גדול", והרי עדיין נשארו שלומי אמונים, ולמה היה צריך לאיים בזאת.
אך נראה שאכן היתה להם אכזבה מכל העגל, הרי הם טענו: "עשה לנו אלהים", הרי הם רצו איזה אידיאה שבגללה ובשמה ילכו "ילכו לפנינו". הם רצו להכנס לארץ והיה צריך איזו רוח מנחה, והרי הם נשארו באמצע, אכן אחר המעשה מה יצא מכל האלהים שלהם? עגל ומחולות ויקומו לצחק, ע"ז ג"ע ושפ"ד, זה כל מה שנשאר מהעגל. מעתה לא היה קשה למרע"ה לשבור אותו, הוא כבר היה שבור מעצמו. התרוקנה הרוח, האידיאה חלפה ואיננה, ונשארה השוקת השבורה.
אכן מאידך, התאכזב מרע"ה מהמאמינים, משלומי אמונה. היכן היו קודם? למה נתנו לבצע זאת, למה לא פקחו את עיניהם, הרי אתמול אמרו "נעשה ונשמע". אכן קרה כאן גם אצלם איזושהי התרוקנות. הייעוד היה "והוצאתי והבאתי", כי התורה מתקשרת עם "ואלה המשפטים…", והללו הרי הם קשורים עם חיי עם נורמליים, עם עבדים ושפחות, גם עבריים גם נכרים, עם שוורים עם מזיקים וניזקים, וכו' וכו'. כי הרצון האלקי היה לא הנזרות מוחלטת, אלא חיים קדושים, חיים משועבדים "לפניהם" ולא לפני עכו"ם, אך משפטים שיש להם כוח כפיה, שיש כאן ממלכתיות וכו' וכו'.
אך הם היה נוח להם בישיבה במדבר, הרי לחמם ניתן ומימיהם נאמנים. היה כאן כבר השורש שאח"כ פרה רוש ולענה במעשי המרגלים – אשר לפי חז"ל היתה טענתם, לא ניתנה תורה אלא אוכלי המן וכו', וע"כ כל אלה הערב רב, לא היו מקושרים עם כלל ישראל הצדיקים. לא רק בענין "אשר ילכו לפנינו", אלא בכלל לא ראו ענין בזה. הרי זה ערב רב שמדבר על "ילכו לפנינו", שמדברים וחולמים על ארץ משלהם, אלה הם רעיונות זרים, רעיונות של הגויים, ולא ככל הגויים בית ישראל. ע"כ היו מראש מסויגים מהם, לא היה איכפת להם מה שהם עושים, זרים הם וזרים ישארו. ולכן יצא הקצף על כל בית ישראל, ולכן שבר הלוחות, שלא יחשבו שניתן לבנות עם. ללא בית רעך ושורו וחמורו…
