שיחה לפרשת משפטים

שיחה לפרשת משפטים




 

למה נסמכה פ' דינים לפרשת מזבח לומר לך שתשום הדיינים אצל המזבח. סמיכה זו אינה רק סמיכה במקום. סמיכה היא גם בעצם תכנה. כך דרשו חז"ל "אל הכהן ואל השופט" בזמן שיש כהן יש שופט ואין ישיבת סנהדרין לענין דינים הצריכים סנהדרין אלא כשיש ביהמ"ק, ואין סנהדרין בשום מקום יכול לדון אלא א"כ סנהדרין של לשכת הגזית ישנה.

מהו הקשר שבין הדין לבין המזבח? משו"מ בהתבטל הסנהדרין המרכזי שוב אין דיני נפשות?

"מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי". ואם אמנם גם בני נח נצטוו על הדינים מ"מ לא נצטוו אלא על היסוד הכללי של העמדת דיינים, אבל לא נצטוו איך לדון וכיצד לדון. בישראל יש גם החוק, משפטי הדינים קבועים ואין רשאים לשנותם. ואם אמנם יש כאן הדין "אשר תשים" שדרשו חז"ל להבינם טעמו של דבר, הרי מצד שני למדנו "שם שם לו חק ומשפט", שראשית כל מוכרחים לקבל את הדבר בגדר חק, ורק לאח"כ יכולים גם לעיין בענינו, ומצוה גם לעיין בו למען יעמדו על התבונה האלקית אשר בו. לא אמרה תורה לנו לדון עפ"י השכל האנושי לחוד והר"ז נקרא דיין בערכאות, אלא אמרה תורה לדון לפי המשפט האלקי, וחייבה התורה לשאת וליתן ולעסוק בדברי תורה עד כדי כך שיקנו קנין נפשי את החק האלקי שיהפך ויהי' גם כפי הבנתנו, שההבנה שלנו תותאם לפי ההבנה האלקית.

כי המשפט הישראלי איננו רק "שלמא בעלמא" שתכנו ישוב העולם, שהמשפט לפ"ז אינו אלא אמצעי והמטרה היא ישוב העולם. בישראל ישוב העולם נהפך כשהוא לעצמו למטרה, לדרך אשר על ידו מתגשמת החוקה הא'לקית, הצדק הא'לקי, והשכל הא'לקי בעולם.

שונה הוא החק התורני, המשפט התורני, מאחר. ישנם בו דברים שלפי המשפט השכל האנושי נראים לפעמים כרכים מדאי ולפעמים כקשים מדאי, כי שונה היסוד שבהם.

[הדין הראשון שאנו קוראים בפרשה, דין העבד העברי, יסודו בהדגשת העובדא של אדון עולמים בעצם הדין של ששת שנים, שהוא מקביל עם המספר של בריאת העולם. בהכרח של השחרור בסופו של דבר "וקראתם דרור בארץ", ובדין הרציעה שענינו עבדי הם ולא עבדים לעבדים.

הוא רך ממה שנראה לנו לפי שכלנו הפשוט בזה שפוטר הוא את הגנב בתשלום. אבל הוא נראה קשה בזה שהוא מאפשר גם מכירה עבור אי תשלום הגניבה.

סימן ההיכר של העולם החדש והתפארות בהישגיו הוא ביטול העבדות מן העולם. התורה אינה  בעד זה. במקרים מסוימים אפילו "לעולם בהם תעבודו" וגם במקרה שלנו "ועבדך שש שנים".

אולם בשים לב ועיון אנו מוצאים עד כמה היתה הדרך שהציעה התורה יותר יעילה למלחמה בשחיתות. התשלום של הכפל מצד א' שהי' יכול לתת לגנב להרגיש את הטעם של חסרון כיס, את הצורך לעמול בכדי להרויח על תשלום הקנס זה עצמו כבר יכול להחזיר אותו. אך המכירה לעבדות, שמכניס אותו לתוך מעגל של חיי משפחה מסודרים של "כי טוב לו עמך", לא להכניס אותו בתוך סביבה של פושעים, שכל עיקר התחברותם אינה יכולה אלא להביא לימוד מידות מגונות האחד מהשני והעמקתם. היא היא שחושבת להחזיר אותו לתיקונו.

ברור שזה תלוי בשני תנאים, א', שהאיש הנידון עדיין לא עומם בו כלה הזיק האנושי, שהנפילה שלו אינה אלא מקרית ושעלול הוא בטיפול מתאים להתעורר ולשוב לאיתנו. וב', שהאדון שלו ידע לעורר בקרבו את זה ע"י התנהגות עדינה שמקיים את "הכי טוב לו עמך" אם א' משני הדברים חסר אין כל תועלת בדין זה]

חקות שמים וארץ הם, חקים שבהם ברא את עולמו ושע"כ השרישו לנו חז"ל את היסוד שעפ"י שד' מיתות בטלו דין ד' מיתות לא בטל. ושאל יתברך בלבו כי הנה לאשרי אין חוקת סנהדרין קיימת, המשפט הא'לקי קיים הוא וישנו ומוצא לו את הדרכים לקיומו.

המזבח והמשפט הם שני מקומות בהם בא לידי מגע עם א'לקים. המזבח נקרא מטיל שלום בין ישראל לבין הקב"ה. עיקר יעודו להחזיר את היחסים המתעותים לתיקונם. ע"י עבודה של הקרבנות, שצריכה להיות עבודת הלב המסתמלת במעשה, חוזר האדם למצבו הנורמלי. והחזרת הפרט והכלל למצב נורמלי הם שמאפשרים את הפעולה של הסנהדרין כנציגי הקב"ה בעולם. וזהו התוכן של "לפניהם", לפני הסמוכים אלה שקיבלו סמכותם איש מאיש עד מרע"ה, שהוא קיבל זה מאת הקב"ה. אלה שלהם מסר הקב"ה את התפקיד שיש לו וזהו שאמרו כל הדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית.

"לאמתו" של הקב"ה, שחותמו אמת. ישנה אמת שלפי דעת בנ"א היא אמת, אבל זו אינה עדיין האמת לאמתו. השותפות לקב"ה אינה בזה שעושים דינים למען שלום העולם. השותפות היא בזה כשהדינים הם לפי השכל הא'לקי, השכל התורני. וזהו מה שאמרו א'לקים נצב בעדת אל. כשנתבטל המזבח מתבטל הסנהדרין. כשנתבטל הקונטקט של האדם לקונו, נתבטל גם הקשר מלמעלה למטה ואין דיני נפשות בידי סנהדרין ישנה עדיין סמכות פעולה למען קיומו של עולם אבל לא זו עיקר המגמה.

אבל כשנשאלת השאלה כיצד אפשר להחזיר את הדבר לתיקונו נמסר לנו הדרך "ציון במשפט תפדה", עדיין נשאר פתח קטן של קיום המשפט הממוני אם אמנם בצורה מצומצמת בדרך של שליחותייהו קעבדינן. זה יכול להחזיר את המצב לקדמותו שלא יצטרכו בני האדם להיות הקרבנות כאשר אנו מקריבים עכשו יום יום. נשאר עדיין הפתח הצר שלכל הפחות יזהרו לא לעשות בלי משפט, להחזיר את כבוד האדם שהוא הצלם הא'לקי על תילו, שתפסקנה הרציחות הקטלניות ברחובותינו, ושירום כבוד המשפט הממוני התורני.

או אז נחזר למצב הקודם שישיב שופטינו כבראשונה, הסנהדרין כבאי כוח הקב"ה בעולם שותפים למעשה בראשית.

*     *     *

"ואלה המשפטים". גם המשפטים, גם הדברים האלה אשר אם לא נכתבו בדין שיכתבו, גם אלה הדברים שהם לכאורה מובנים ומתקבלים על דעת כל אדם חושב, גם הם מסיני נאמרו. ווי"ו החיבור מקשרתם למה שנאמר לעיל עניני המזבח והזבח דברים שבחק ושאין להם יסוד ואחיזה בשכל האנושי לאמר, גם אלה המשפטים צריכים שתהא עשייתם מכח הציווי העליון, גם כאן אל תתגדר בשכלך, גם כאן עשה מכח המשמעת הא'לקית אשר קבלת עליך בסיני.

ואעפ"י שהדין שבערכאות מתאים עם דין התורה, מ"מ נאמר "לפניהם" ולא לפני הנכרים. ולמד הרשב"א, שמכש"כ לדון בישראל דיני ערכאות. מכאן שגם כשהדין הישראלי מתאים עם הערכאות אין לדונו אלא מכח שהוא צו א'לקי, לא מכח שהוא מושג בשכל האנושי. כי יש גבול לשכל ויש גבול לשלימות שהאדם יכול להגיע מצד השכל האנושי לבד. יכול האדם להגיע לידי שלימות מוסרית של הכרה בחירות האדם, ברשות ההגדרה העצמית בהכרה שכל אחד אדון לעצמו, אפשר להגיע לידי הכרה שאסור לאדם לפגוע בחבירו, אבל אי אפשר להגיע לידי הכרה שחובל בעצמו אינו רשאי, שחירות האדם מוגבלת היא.

אדרבא לפי חירות נראה הדבר שרשאי ורשאי הוא לעשות בעצמו מה שהוא רוצה. שאין האדם עצמו רשאי לקנות אדון לעצמו, שאין האדם נמצא רשאי להיות בן-חורין לצמצם את חירותו, זה אפשר להגיע רק ע"י ההנחה של "עבדי הם", של אדנות חי העולמים, אשר אינה מאפשרת לאדם לאבד את חירותו, אשר לזה איננו בן-חורין.

עיקרון אי ההתערבות האהוב כ"כ על העמים הדמוקרטיים יסודו בהנחה של חירות, של חופש ההגדרה העצמית. עקרון של הדמוקרטיה הוא שלטון הרוב נובע מתוך הנחת היסוד של חופש הפרט. מתוך הנחה זו הגיעו להכרח על השלטת דעת הרוב, כפיפת דעת המיעוט לאינטרס של הרוב. ואנחנו עדים לכל התוצאות הנפסדות אשר בעקרון הזה, אשר הרוב מודרך רק באינטרסים של הרוב, ומספר יותר גדול של אנשים בעלי אחדות אינטרסים מתרכזים בכדי לנצל את המיעוט. אנחנו נתנסינו גם במורא של חופש ההגדרה העצמית ועקרון אי ההתערבות.

גם בתורה יש דין רוב דעות, אבל כבר הגדיר יפה הרב עמיאל זצ"ל את ההבדל בזה שבישראל רק אשר אינם מעונינים יכולים וצריכים להכריע, באשר היסוד הוא כי המשפט לאלקים הוא. ומכאן הדין לא תהי' אחרי רבים לרעות, ומכאן היסוד שקשר רשעים אינו מן המנין. וזה חשוב שראשית כל יהא הדין בגדר חק, ורק אח"כ יהפך למשפט. שם שם לו חק ומשפט.

מכאן שגם הדין תורה הוא (ברכות ו') ואינו רק שלמא בעלמא. ומכאן שקיום המשפטים אף הוא דורש את ההנחה אשר תשים, יסודות משפט אלקיים, אשר עם זה יש באפשרות לקבלם לרכשם להבינם – כשלחן הערוך.

אלה הדברים אשר אנחנו צריכים לדעת עכשו כשנצטרך לנהל תעמולה עבור המשפט העברי המקורי וחוקי החברה כאשר נקבעו בתה"ק.

(תש"ח)

נגישות