שיחה לפרשת פנחס

שיחה לפרשת פנחס
ראש הישיבה הרב שאול ישראלי זצ"ל




 

שיחה לפרשת פנחס

 

 

רוב רובה של פרשתנו, פרשת פנחס מוקדש להכנות לקראת הכניסה לארץ. ספירת כל עדת בני ישראל כל יוצא צבא, ההוראות להפלת הגורל וסדר ההתנחלות, חוקת המשפט של דיני הירושה, מינויו של יהושע בן נון כממלא מקומו של משה, וכן המלואים לדיני הקרבנות שלא נהגו בהיותם במדבר, כל זה כרוך בהתכוננות לכיבוש הארץ ולהתנחלות בה.

יוצא דופן במובן זה נראה לכאורה הקטע הראשון, שהוא לפי ענינו שייך לפרשה הקודמת ובו מסתכמת עמדת התורה לאותו מעשה נועז שעשה פנחס מבלי שנצטוה על זאת בפירוש: "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם". אותה שלשלת יוחסין של פנחס שבאה כאן במלואה לא בכדי הוזכרה. כפי שמוסרים לנו חז"ל היה זקוק להגנה מיוחדת לאחר הבקורת שנתקבל בה מעשהו בצבור: היו השבטים מבזים אותו – הראיתם בן-פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל? לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן. ודבר גדול בא זה ללמדנו, לימוד לשעה ולימוד לדורות. השבטים שקיטרגו היה יסוד חזק לקטרוגם. להרוג מתוך התפרצות רגשות? ללא דין, ללא דיין וללא דיון, היתכן כדבר הזה בישראל? האם אין זה בסתירה עם ההנחה שבצלם אלקים ברא את האדם? האם זה עולה בקנה אחד עם מה שלמדנו: סנהדרין ההורגת אחת בשבע שנים נקראת חובלנית? האם מתאימה התנהגות זו לנכדו של אהרן אוהב השלום ורודף השלום? האם אין כאן מריתחת דמים של בני נכר? האם אין כאן מורשת ממקור לא טהור – בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה?

ולזאת באה התורה ומעמידה אותנו על יחוסו: פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, הנני נותן לו את בריתי שלום. לאמר: לא זו בלבד שאין זה בסתירה עם מסורת אבותיו אלא זהו המשך ישיר של מסורת זו. כי על כן אותה התלהבות קודש, אותה שכחה עצמית והקרבה עצמית שציינה את דרכו של אבי אביו באהבת השלום שלו, אותה התלהבות עצמה בתנאים אחרים הופכת לקנאות לוהטת, לשלהבת אש ולרצון בל ירתע להשמדת שרש פורה רוש ולענה מישראל.

רק ההשקפה השטחית מוצאת סתירה בין הגדרת אלקי ישראל כאל רחום וחנון לבין הגדרתו כקנא ונוקם, בין מאמר חז"ל המלמדנו: מה הוא רחום אף אתה רחום, לבין המאמר האחר: כל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן יותרו מעיו. לאמתו של דבר הכל היינו הך. ה"קנא ונוקם" בא לשמור על ה"רחום וחנון" בקנאות ובהקפדה. בלי אמצעי שמירה זה היתה מדת הרחמים משמשת רק מחסה ומסתור לכל מעול ולכל מרצח למלא תועבות לבו ללא כל חשש כי יבא על ענשו. ומבחינה זו הרי פנחס בקנאתו עשה אותו שירות לשלימות העם ולשלומו לא פחות ממה שעשה זאת אבי אביו ברדיפת השלום שלו.

ולימוד זה שהתורה מלמדת אותנו משתלב יפה דוקא בפרשתנו. הוא בא בתקופת אתנחתא בין מלחמה למלחמה, בין מלחמת סיחון ועוג בעבר הירדן מזרחה לבין מלחמת שבעת העממים בעבר הירדן מערבה. הוא בא להזכיר וללמד לבל יראו כל תורת החסד והרחמים נעשית פלסתר ע"י מעשה כיבוש ארצות, ע"י צו ההשמדה של לא תחיה כל נשמה; לבל יראו את מלחמתם כמלחמות כל הגויים כנובעת מאהבה עצמית ורצון הקיום המפעם בקרב כל החי; שיזכרו שצבאם צבא ה' הוא ומלחמתם מלחמת ה' היא, מלחמת ביעור הרע, מלחמת השמדת התועבה, ואשר על כן אין אכזריותם אלא רחמים ואין קנאתם אלא הבאת שלום, שלום אמת לעולם.

ומאות שנים אחרי זה אנו שומעים את הד אותה חרדה לשמירה על טהרת דרכו של ישראל מפי אליהו הנביא בפרשת השבוע: קנא קנאתי לה' אלקי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל. קנאה זאת היא נחלת יחידי סגולה בכל דור ודור, והיא שעומדת לנו שישמר הקו וברית הדורות לא תופר לנצח.

נגישות