לפרשת שמות
"ויהי שם לגוי" (דברים כ"ו ה), "הנה עם בני ישראל" (שמות א' ט). מפליאה היא הדרך. אבל כך היא. התהוות האומה דוקא בתנאים כאלה. התהום שנכרתה בין העם המצרי לבין המשפחה הקטנה של שבעים הנפש היא שעשאתם לעם, היא שיצרה בתוכם את ההכרה ואת הצורך לשמר על פרצופם. יתכן מאד, שאילולא זה, אילולא אותן מחיצות שהקימה האומה השלטת, אילולא אותה התחכמות שבאה מתוך עין צרה של נשמה דלוחה, כי אז היתה אט אט נמוגה אותה משפחה, מתמסמסת מתערבת ומתמזגת בתוך עם הארץ, והיה נעלם זכרה, והיו תמים לריק חלומות של אבות. התודעה הישראלית נוצרה על הרקע של השחיתות המצרית. תרבות מצוחצחת בשטחיה העליונים, עם הישגים מדעיים גדולים, עם בניני תפארת, קברי מלכים ענקיים, עם מעמדות שליטים החיים חיי מותרות והוללות. אולם ביסוד הדברים הרי כל זה בנוי בדם ובזיעה של מליונות עבדים, אשר עמלו להוציא מהם כל זיק של הכרה עצמית, אשר עמלו והצליחו להוציא מהם כל כשרון של מחשבה, אשר נטעו בתוכם את ההכרה של גזעים פחותי דרגה, אשר אין תפקידם אלא בעבדותם, אשר כוונו את הבנתם לראות דבר זה כיציב וכקיים אשר אין לערער עליו.
ובתוך אותה מדינה בעלת חלוקה של מעמדות, עולם של שני סוגים: בני אדם מסוג טורפים – שתפקידם ליהנות, שתפקידם לשלוט, שתפקידם לרוצץ; ואנשים מסוג שני – חמורים, שתפקידם להטות שכם, לקבל הכל, לקבל בלי ריטון, לקבל בלי התאוננות, לנשך את השוט; ביניהם נקלעה המשפחה בת שבעים הנפש. בהתחלה עוד היה כף המאזנים מעוין. עדיין היה יד ושם בחצר המלך, ובהכרח היה להתחשב אתם. אולם הנה מת הדור הזה, ודור חדש קם, מעמד של שליטים, והמונות המונות של חול אדם מאחורי הריחים. ובין אלה נמצא קיים משהו מיוחד במינו, מין בריה טומטום, לא הא ולא הא, לא שליטים ולא עבדים, לא מנצלים ולא מנוצלים. היתכן דבר כזה? היוכל להחזיק מעמד? זהו גוף זר במערכה המדינית המצרית. זה מסוכן. זה יכול להרוס את כל השקפת העולם, זה יכול להרוס את כל אשיות הממלכה – הבה נתחכמה!
והנה גויס המנגנון הממלכתי כולו ועצות מעצות שונות נשמעו, ודעות מדעות חוו, עד נתקבלה ההחלטה – דבר זה לא יקום ולא יהיה, עוד כח ביד מצרים להשליט את רצונה על קמצוץ אנשים, משפחה גדולה, היושבת לה בגאותה הרחק משאון החיים, והורסת בעצם מציאותה את השלוה של המעמד האציל. ואט אט מתהדק החבל. ואם מתחיל הדבר משרי מסים, הרי זה ממשיך דרך "ויבן ערי מסכנות", וממשיך ב"ויאנחו בני ישראל מן העבודה".
והנה דוקא מעשים אלה גילו את התהום שבין העולמות. כאן נתגלתה התרבות בנוולותה ועירומיה, כאן נתברר למשפחה הישראלית מה טיבה של מדינה זו, מה רחוק הדבר להיות מלבב. ובזה נסתם הגולל על האפשרות של התערבות, התבוללות הטמעות – "ויהי שם לגוי".
ואם יקר המחיר אשר שולם, הרי במחיר אחר לא היה נקנה הדבר. ההכרה הישראלית חושלה ומוסיפה מידי פעם להתחשל ולהתעמק דוקא ע"י הנלחמים בנו, הרוצים להכחידנו, ולהעבירנו מן העולם.
*
"ויגדל משה ויצא אל אחיו" (שמות ב' יא). כמה עז וכמה טוהר, כמה ממדת הצדק מתגלה במעשה הזה של מרע"ה. הנה לפניו הזדמנות מיוחדת במינה, הזדמנות שאינה חוזרת. במזל יוצא מגדר הרגיל הוא ניצל ממות בטוח ועולה בבת אחת בגרם המעלות, לבית המלכות! ומה מזהיר העתיד המשקיף לו, ומה לו לאותם עבדים נמקים אשר עלה בידו באורח כל כך מוצלח להחלץ מתוכם. האם אין כדאי לו להמשיך לו את אורח חייו בצורה זו? האם לא כדאי מה שיותר מהר לשכח את אשר לחש על האזן האח הבכור והאחות הבכירה והאב והאם?
אולם לא! – "ויגדל – ויצא", הוא רק חיכה להזדמנות. מעטות אמנם האפשרויות אשר בהם הוא יכול להציל, עמוק עמוק נתקעה המחרשה בגב העם אשר רק עכשו התחיל לחיות, והוא אינו יכול אלא להטות שכם לזקן הנדכה והשוחח תחת כבד משאו, לילד אשר רק עכשו חונך לעבדות עולם. והנה באה הזדמנות – "איש מצרי מכה…". מקרה אחד מאלפי מקרי יום-יום, אשר לא ישים איש לב להם, כמכה כמוכה מקבלים את זה כדבר מובן. אולם משה מזדעזע. לא יוכל לשתוק!
האם יוכל במעשהו זה לפעול משהו להקלת המצב, האם אין במקומו של אותו נוגש אשר יהרג אלפים חדשים, אשר יכבידו עוד יותר את העול ואשר יתנקמו שבעתים, נקמת אחם ההרוג? הוא לא ישאל חשבון, רגש הצדק מתקומם והוא פועל.
הרק מתוך אהבת אומתו? הרק מתוך רגש חזק של משפחתיות הוא עושה מעשהו? לא. הן מחר ידבר משפטים גם את שני היהודים בני העם האחד אשר יתקוטטו ואשר ירימו יד איש על רעהו.
אולם בזה עוד לא תם החזון. הנה הלשינו עליו, והוא בורח, בורח מאוכזב מלא כאב על האומה אשר ירדה פלאים, ואשר נודע כבר הדבר למשום מה היא משועבדת. ולכאורה היה צריך כבר להניח ידו מכל הענין של חיפוש הנרדפים, בפרט כשאין לו שום שייכות לדבר. והנה שוב "ויקם משה ויושיען"!
ותכונה זו של אי אפשרות לסבול עול, של מלחמה למען עולם של צדק ואמת היא הנה התכונה של האיש אשר נבחר ע"י ההשגחה להיות האיש אשר על ידו תנתן תורה לעמו ישראל!