שיחה לפרשת תרומה

שיחה לפרשת תרומה
ראש הישיבה הרב שאול ישראלי זצ"ל




 

לפרשת תרומה

 

"בשעה שאמר הקב"ה למשה עשה לי משכן התחיל מתמיה ואומר: כבודו של הקב"ה מלא עליונים ותחתונים והוא אומר לי עשה משכן וכו'. אמר לו הקב"ה: לא כשם שאתה סבור כך אני סבור, אלא כ' קרש בצפון וכ' בדרום וכו' במערב וכו'".

עיין ספורנו (משפטים), שלאחר חטא העגל חל שינוי, שמקודם נאמר: "מזבח אדמה תעשה לי", והעבודה היתה ע"י בכורי ישראל. אולם לאחר החטא נאמר עשיית המשכן ועבודה ע"י כהנים.

כן. במחשבה תחלה לא עלה להקים משכן מזהב וכסף ונחשת. זבחי אלקים רוח נשברה, מזבח אדמה פשוט. ללא כל הוצאות מיותרות, ללא כל הכנות מיוחדות, ללא מגביות וללא הכרזות. אין צורך בתרומות ואין צורך בנדיבות לב. מזבח אדמה, אדמה מאדמת הארץ, וכל אחד הוא הכהן, ולכל אחד יש גישה ישר אל קדש הקדשים.

אולם התרחש משהו בעולם. הברק של העגל סנור את העינים. לא הלך הלב אחרי מזבח אדמה, נמשך הלב אחרי הברק החיצוני ושוב איבד את ערכו הציווי הקודם – "מזבח אדמה". האם יתרומם הלב אשר סונור כבר למראה מזבח אדמה פשוט? הן יבוז לו, הן יבטלו. הן ימשך שוב אחרי העגל, זה העגל המבריק המושך. ואם כך הדבר – כלום יש תקנה? עגל זהב הוא עבודה זרה, ומזבח אדמה הוא קודש שנתחלל. אז בא הציווי ויקחו לי תרומה וכו' זהב וכסף ונחשת. אם אין ערך לפי מדרגתם במזבח אדמה, אם נמשכים הם אחרי הברק המתעה, נצל את הברק הזה, הפח בו רוח חיים, הפנה את השאיפה הזאת לצד הקדוש. יהא זה מזהב, אבל יהא זה לא עגל, אלא תהא זו תרומה למשכן. כן, בודאי אין זו מדרגת מזבח האדמה. בודאי שכאן יש צורך בהכרזות ובמגביות, ובבנקטים ובדינרים, וכאן יש מקום למחפשי הכבוד להתלות, שכן בעלי הזהב לא יתנו את זהבם אלא אם כן יקבלו תמורת זה כבוד ותהלה ופרסומת וכו'. אך גם לזה יש ערך. מוטב שיתנו למשכן משיתנו לעגל. ובסופו של דבר יוקם המשכן ותשרה השכינה. "לא כשם שאתה סבור כך אני סבור, אלא כ' קרש בצפון וכ' בדרום וח' במערב וכו'" וכך תהיה השראת השכינה.

 

אם מבחינת "מזבח אדמה" לא נוכל להעריך את היהדות האמריקאית, הן יכולים אנו להעריך אותה מבחינת "ויקחו לי תרומה". אכן יש כאן "ויקחו". לא נתינה מנדבת לב מוקדמת, יש כאן צורך בחיפוש אמצעים, "ויקחו", לוקחים מהם. כל מיני דרכים ננקטות, וישנם מומחים לאותו דבר היודעים כבר כיצד להשפיע על היהודי האמריקאי שיפתח את צרורו. מסדרים בנקטים, מפרסמים את תמונת הנדבן בעתונים, אבל בסופו של דבר נענים ובמקום נתינה לעגל נותנים למשכן.

וגם משכן כזה חשוב, וגם שם יש השראת השכינה. כי ישראל קדושים הם ויש יש לו ואינו רוצה, אבל נותן בסופו של דבר… וכך אנו עדים למגביות של מליונים דולרים הזורמים מדי שנה מאת יהודי אמריקה לבנין הארץ. ויש לומר שיש בזה בחינה כפולה ואולי יותר מהתועלת שניתנת בזה לבנין הארץ יש בזה משום תועלת ליהדות אמריקה שעל ידי כך יש לה האפשרות לשמע משהו על מה שמתרחש בארץ, ועל יד זה היא גם מתקשרת עם הארץ. על ידי כך מתלבות ההרגשות העמומות המקננות בלב, אשר אלולי המגביות הללו לא היה מגיע אליהם ענין המדינה בכלל.

הוא הדבר אשר אמר הקב"ה למשה: "לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי", ישנם כוחות נפש נסתרים בישראל, שיכולים להתגלות גם על ידי דרכים עקלקלות. ובסופו של דבר נבנה מזה משכן ובסופו של דבר בא על ידי זה השראת השכינה.

"מאת כל איש אשר ידבנו לבו", כל עוד יש בלב איזו הרגשה טובה, אפילו אם בפועל אינה מוכרת ומורגשת, אף אם בחוץ הרי זה מכוסה בערמות של רמץ, "תקחו" – תקחו בעל כרחו, תקחו גם אם אין לו רצון ממשי, כי בסופו של דבר זה גופא ישפיע וזה יהיה "את תרומתי".

נגישות