על חודש ניסן נאמר: "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחֹדשי השנה" (שמות יב, ב). בשנים עברו דיברנו על המושג של "החודש הזה לכם", שכמו שחז"ל דורשים על יום טוב ש"בענין נמי לכם" (פסחים סח ע"ב), "חציו לד" וחציו לכם" (שם), כך אומרת התורה: בחודש ניסן צריך לשלב גם את ה"לכם". יש הרבה עניינים שהאדם צריך להשלים בבין הזמנים, שלא לדבר על הנושא של העזרה בבית. בתוך עמנו אנחנו יושבים, יש כאלה שחוזרים הביתה, והאוירה שם קצת שונה מהאווירה שבישיבה, וצריך למצוא את האיזון המדויק, כיצד להשלים את הקו האווירי הזה, מהחיים בישיבה לתוך "החודש הזה", חודש ניסן.
כתוב במדרש (ילקוט שמעוני קצא) ש"החדש" הוא מלשון התחדשות. והדבר מקביל למה שכתוב בחז"ל (ויקר"ר כט, ו) על הפסוק "תקעו בחדש שופר" (תהלים פא, ד), ש"שופר" הוא מלשון "שפרו מעשיכם". אך יש הבדל משמעותי בין התחדשות להשתפרות, בין חודש ניסן לבין חודש תשרי – שיפור, פירושו שהאדם מתקן את הדברים שעשה בצורה לא הכי מוצלחת. אך התחדשות זו דרגה הרבה יותר גדולה. התחדשות זו יצירה חדשה, זו בריאה חדשה, כמו שהיה בחודש ניסן. יציאת מצרים היתה בריאה של יש מאין, כפי שכותב הרב זצ"ל באורות שכשעם ישראל נולד ביציאת מצרים, אין זה גוי שנוסף לו משהו, זו יצירה מחודשת, שכדברי הכוזרי (א, מא), היא מעבר לדומם, צומח, חי וכו".
ועיין במדבר שור דרוש א" שעמד על כך שיש כאן לשון "ראש וראשון", ומבאר שם, שבאומרם ראש חודשים הכוונה לכך שכל מה שקיים בהמשך הזמן כבר נכלל בנקודה הראשונית והיא כוללת את כל ההווה והעתיד גם יחד. העתיד כבר כאן, וזו סגולתו של חודש ניסן, [וכעי"ז כתב הגר"א בריש ביאורו על תפילת יו"ט, שבברכת אבות כלולים ברמז כל שאר הבקשות והתשבחות שבהמשך התפילה. וע"ע שפת אמת למס" שבת דף יא ע"א בד"ה לא יעמוד].
כותב הרב בשמונה קבצים קובץ ה (קז): "כל מה שיגביה מעופו יותר, וכל מה שיהיה המקור החידושי יותר מפכה פלגים יבלי מים חדשים, מיום ליום ומשעה לשעה, כה תרבה אחיזתו המקורית ביסודי הפשטיות הראשונה, שהיא הבסיס היסודי לכל מעוף עליון, והקטנות והגדלות מחברות ביחד. בפסח באים אנו לגודל זה. אנו רואים את עצמנו ביותר בירור כאילו אז יצאנו ממצרים, כאילו אז הננו מחדש נולדים, כאילו בפעם הראשונה הננו שואלים את משה רבינו, על אמרו א-להי אבותיכם נראה אלי, מה שמו, והוא משיב לנו את התשובה המקורית, שלעד ולעולמי עולמים לא תתם ולא תסוף מלחשוף לנו את אוצרות גניזותיה, סתריה וגילויה, עמקי שירותיה והרחבת פשטותה, אהיה אשר אהיה. ד" א-להי אבותיכם, א-להי אברהם א-להי יצחק וא-להי יעקב שלחני אליכם, זה שמי לעולם וזה זכרי לדור ודור". ההתחדשות של פסח, של חודש ניסן, אינה מועד שעושים לזכר למה שהיה בעבר, אלא שכפי שבאותו תאריך היתה יצירה מחודשת, כך בכל שנה ושנה שומעים מחדש את קריאתו של משה ואת הסכמתם של בני ישראל.
חז"ל דורשים את הפסוק "קול דודי הנה זה בא מדלג על הרים מקפץ על הגבעות" (שה"ש ב, ח) על יציאת מצרים. "מדלג על ההרים", מסבירים חז"ל (ר"ה יא ע"א): "בזכות אבות. "מקפץ על הגבעות" – בזכות אמהות". בכל מקום מזכירים רק את זכות האבות, אך פה מזכירים גם את זכות האמהות. ואכן חז"ל במסכת סוטה (יא ע"ב) מלמדים אותנו שבזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים – מדגישים במיוחד את הנושא הזה. זהו הזמן של הדילוג, של קפיצת המדרגות, וזו ההתחדשות שיש בחודש ניסן לעומת מה שיש בחודש תשרי. "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל" – זה לא רק ציון של זמן מסוים, אל של האופן – באותה התחדשות שהיתה ביציאת המצרים הראשונית, כך יהיה גם כל מה שיבוא בעקבותיה. "בניסן עתידים להיגאל" – בדרך של דילוג, של קפיצה, בזכות נשים צדקניות, בזכות האמהות.
יש משהו בניסן שגבוה יותר ממה שאנו מקבלים בחודש תשרי. זהו זמן של התחדשות ויצירה מחודשת. הגמרא אומרת שזכות אבות תמה, ואומר השפת אמת (פסח תרמ"ב ד"ה בשה"ש מדלג) שלא כתוב באף מקום שזכות אמהות תמה – יציאת מצרים, שהיתה בזכות נשים צדקניות, בזכות האמהות, לעולם לא תמה. כל מה שבא בעקבות הזכות הזו, לעולם לא יגמר. לכן יציאת מצרים לא היתה רק לשעתה, אלא היא הווה שהוא עתיד. יציאת מצרים היא השורש לכל הגאולות העתידיות (עי" הקדמה לנצח ישראל; ישראל ותחייתו כח). יש מחלוקת בגמרא (ר"ה י ע"ב) האם העולם נברא בניסן או בתשרי. שואלים הראשונים שהרי זו מחלוקת במציאות! ועונים התוספות שבניסן עלתה המחשבה לברוא את העולם, ובתשרי העולם נברא בפועל. מה פירוש? לכל יצירה בעולם יש מגמה ותכלית, ויש את האמצעים להגיע לאותה מגמה. המחשבה הראשונית היתה בחודש ניסן, ואין זה רק קדימה בזמן – המחשבה הראשונית נותנת את הכיוון הכללי. כשהעולם נברא בתשרי, הוא נברא בשביל התכלית של חודש ניסן, שבו יצאנו ממצרים ונולד עם ישראל. זו התכלית והמגמה, של כל הבריאה, שנבראה בפועל בחודש תשרי. לכן הנקודה המרכזית של חודש ניסן היא ההתחברות לנקודה הראשונית של בריאת העולם, של המגמה של יציאת מצרים. ולכן אומרים חז"ל שיציאת מצרים באה בדרך של דילוג, "מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות", ולא בדרך טבעית וישרה. ודווקא בזכות אמהות, שזכות שלא תמה ולא תיפסק.
החסד – התכונה הישראלית
מדוע אנו פותחים את הגדה ב"כל דכפין ייתי וייכול…"? אנו נכנסים הביתה, סוגרים את השערים ואז מכריזים בשמחה שמי שרעב יבוא לאכול. אם אדם מתכוון לכך ברצינות, הוא צריך לתלות פתק בבית הכנסת כבר חודש קודם, לברר מיהם אלו שאין להם איפה לעשות את הסדר! [פעם, אחרי תפילת מעריב של ליל הסדר, ניגש אל אבי זצ"ל יהודי ואמר לו: כבוד הרב, אין לי איפה לערוך את הסדר. אמר לו אבי: בבקשה, בוא אלינו. אמר היהודי: כבוד הרב, האמת שיש לי מקום. רק רציתי לראות האם אתם מתכוונים ברצינות למה שאתם אומרים בתחילת ההגדה… אנשים אחרים אמרו לי: יש פה בית חב"ד, יש פה מישהו שמארגן סדר ציבורי…]. בפשט, הכוונה בכפילות הלשונות "ייתי וייכול" ו"ייתי ויפסח" היא שמצוות אכילת מצה מתחלקת לשתים – אכילת המצה והאפיקומן, כתוב שאכילת מצה צריכה להיות לתיאבון, ולכן אין אוכלים מצה בערב פסח כדי שיאכל אותה לתיאבון, ועל זה אנחנו אומרים: "כל דכפין" – מי שרעב, יבוא ויאכל את המצה. אך האפיקומן נאכל על השובע, בסוף, ועליו אנו מוסיפים: "כל דצריך ייתי ויפסח". אך מ"מ, מדוע אנו אומרים זאת אחרי שאנחנו נכנסים לתוך הבית? מסביר הרב בעולת ראיה (הגש"פ ד"ה כל דכפין) שבאמת האמירה הזו לא נועדה כדי להזמין את האורח, את זה צריכים לעשות הרבה קודם. האמירה הזו באה להסביר לנו על מה אנחנו עושים את היום טוב הזה, את חג הפסח. מפני שכשירדנו במצרים היה קיפאון של כל התכונות היסודיות של עם ישראל, שהיינו אמורים ללמוד מאברהם, אבינו. ויסוד המידות של אברהם אבינו הוא מידת החסד, "ויטע אשל בבאר שבע" (בראשית כא, לג). לישראל יש שלושה סימנים: רחמנים ביישנים וגומלי חסדים (דברי"ר ג, ד). אך כל עוד היינו במצרים, לא היתה יכולה מידת החסד לבוא לידי ביטוי. וברגע שהשתחררנו משעבוד מצרים, הדבר היחידי שזכינו בו מאליו, במין "תעשה ולא מן העשוי", הוא מידת החסד, שאנחנו יכולים לבטא ולהוציא מן הכוח אל הפועל את התכונה היהודית הישראלית הזו, את כוח הנתינה. לכן אנו פותחים כך את ליל הסדר, כדי לציין לעצמנו שליל הסדר בא לבטא קודם כל את הדבר הראשוני שקיבלנו ושהיה חסר לנו כל עוד היינו משועבדים במצרים – מידת החסד, מידת הנתינה, ההתדבקות באברהם אבינו.
"מדלג על ההרים"
מדוע באמת היתה צריכה יציאת מצרים לבוא בדרך של חיפזון, של "מדלג על ההרים"? מסביר המהר"ל (גבורות ד פנ"א) שזה בא ללמדנו שיציאת המצרים ויצירת עם ישראל אינם דברים שקשורים לכללי הטבע, בתוך מגבלות הזמן. כבר מרגע היצירה, מציאות עם ישראל בעולם אינה טבעית. הגמרא (חולין קכג ע"ב) אומרת ש"כהנים זריזים הן", ומבאר המהר"ל שהכוונה שכל הפעולה שהם עושים, היא למעלה מגבולות הזמן. כל עיסוק בדבר רוחני, בדבר שבקדושה, אינו תחת מגבלות הזמן. עשרה נסים נעשו בבהמ"ק, מפני שהרוחניות, שהיא המציאות האמיתית, אינה אמורה להיות נתונה תחת השפעות הזמן. וכן החיפזון ביציאת מצרים בא לבטא שלא רק שנולדה אומה חדשה, אלא שהיא איננה תחת מגבלות הטבע והזמן. הרב כותב באיגרות (ח"ג, תשנג) שעם ישראל אינו כפוף ל[] האיטית, אלא יש לו כוח רוחני של קפיצה ודילוג. כלומר, יציאת צרים, שהיתה בדרך של "מדלג על ההרים", לא היתה משהו חד פעמי. היא הטביעה את רישומה במהותה של כנסת ישראל, ומאז יש לה את הכוח הזה, כמו שהבאנו מהמהר"ל, להיות מעל הזמן, מעל הכל, לפעול גם בדברים שהם בדרך של קפיצה ודילוג. [הגמרא אומרת שאין תוקעים בשופר בר"ה שמא יקח את השופר ויעביר אותו ארבע אמות ברה"ר כדי ללכת למישהו שילמד אותו תקיעת שופר. שואל התוספות שהרי לפי בן עזאי שסובר ש"מהלך כעומד דמי", אין היכי תימצי שאדם יעביר ד" אמות ברה"ר באיסור! ומתרץ שהחשש היה שהאדם ילך לחכם לא בדרך של פסיעות, אלא שהוא יקפוץ בבת אחת ד" אמות, ולכן גזרו חז"ל שלא לתקוע בשופר. שאלו את ר" לייבל"ה איגר: בגלל חשש כזה רחוק לא נתקע בשופר?! אמר להם ר" לייבל"ה איגר: זה חשש רחוק?! וכי עולה על הדעת שמי שרוצה ללמוד לתקוע בשופר יכול ללכת לאיטו, כמו זקן, ביישוב הדעת?! כשאדם להוט ללמוד איך לתקוע בשופר – ודאי שהוא יקפוץ!].
יציאת מצרים, שהיתה בדרך של דילוג, היתה ההמראה של עם ישראל.אך מאידך, הגאולה האחרונה, אומרים חז"ל, היא בדרך של קמעא קמעא. הרב חרל"פ כותב במעייני הישועה (ח"א פ"ו): "בגאולה העתידה יגאלו הנפש והגוף גם יחד, הן בדרך נס והן בדרך טבע, הן לאט לאט והן בחפזון, הנפש בנס ובחפזון והגוף בטבע ולאט ולאט. ולפי שבמצרים היה בעיקר שחרור הנפש, לכן היתה הגאולה בחפזון, "כי בחפזון יצאת מארץ מצרים" (דברים טז, ג), ומצד הגוף נשאר עם ישראל בצביינו הגלותי, לפחד מכל דבר ולחשוק ולחזור אל הגלות, "נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר יד, ד). לא כן הגאולה העתידה, הגאולה האחרונה שאין אחריה גלות, שאז יגאל גם הגוף, ולפיכך היא מתנהלת לאט לאט, קימעא קימעא, (ירושלמי ברכות פ"א), "כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ד" ומאספכם א-להי ישראל" (ישעיה נב, יב). אמנם כל זה הוא רק בגאולת הגוף, אבל גאולת הנפש תהיה גם לעתיד בחפזון, "ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים" (מלאכי ג, א)". וכ"כ במילים אחרות בתחילת פירושו להגדה של פסח.
ישנם כוחות של דילוג, של קפיצה, ולפעמים יש מהלכים שנחשבים ל"קמעא קמעא", השאלה היא מתי זה נאמר, האם כלפי יציאת מצרים, או כלפי מה שיהיה בעתיד, האם מדובר על גאולת הנפש או על גאולת הגוף. לאחר יציאת מצרים אמר הקב"ה: "דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות" (שמות יד, ב), ומסביר השפת אמת בפרשת בשלח (תרל"ד ד"ה דבר): "לאשר יצאו בנ"י בחפזון ממצרים והיה שלא בהדרגה, ואין זה דבר של קיימא, הוצרכו לשוב, והענין כמ"ש והחיות רצוא ושוב, ע"י המרוצה מהתלהבות יותר מהכח, ע"ז צריך להיות מיד בחינת שוב, ועל ידי זה יש לו קיום". כלומר, לפעמים יש לאדם תשוקה אמיתית לקפוץ, כמו שהבאתי מר" לייבל"ה איגר, אבל יש פער בין כוחות הגוף שלו לבין הצעד הרוחני הגבוה שהוא עושה, ועל זה אומרת התורה: "דבר אל בני ישראל וישובו", שאסור לשכוח את השלבים עליהם דילגת. בסופו של דבר, צריך שהגוף עצמו יהפך לבית קיבול לרוחניות, מפני שאם אדם מדלג על השלב הזה, ופועל רק בדרך של דילוג וקפיצות – אומר השפת אמת: יכול להיות ש"אין לו קיום".
והנה בליל הסדר מקפידין לכתחילה לומר את ההלל קודם חצות, ושיטת הגר"א בספר מעשה רב, שרק את החצי הראשון של ההלל יאמר קודם חצות משא"כ בחצי השני, מפני שהפרקים הראשונים בהלל עוסקים ביצי"מ, וזו הייתה כבר קודם חצות, ואילו הפרקים האחרונים עוסקים בגאולה העתידית. וכאמור, הגדה של פסח עוסקת בחירות הגוף ובחירות הנפש, וביצי"מ מלבד היציאה הפיזית משעבוד מצרים, באה גם חירות הנפש, שקרבנו המקום לעבודתו, שנהיינו "עם" היוצא ממצרים, עבדי ה" ולא עבדי הזמן. והוא כאמור לפנינו, וחירות הנפש הייתה לפני חצות, ועליה מוסבים פרקים ראשונים של ההלל, ואותה יש לומר קודם חצות, והיא הייתה בדילוג ובקפיצה.
חז"ל אומרים ש"ישראל קדשינהו לזמנים" (ברכות מט ע"א), ולכן אפשר לחתום "מקדש ישראל והזמנים", ואין זה נחשב שמסיימים את הברכה בשני סוגי חתימות, מפני שהכל דבר אחד. ישראל אינם רק מקדשים את הזמן מבחינת הקביעה מתי יהיה ר"ח ומתי יהיו המועדים. הכוונה היא שישראל נמצאים מעל מגבלות הזמן. . ידוע מה שכתב ריה"ל ש"עבדי הזמן עבדי עבדים הם, עבד ד" הוא לבדו החפשי". "עבדי הזמן", דהיינו – מי שאינו בדרגת ישראל, מי שהזמן מכתיב לו את העשייה, ולא להיפך – "עבדי עבדים הם". הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ג ה"ד) כותב שתפקיד השופר הוא לעורר את "אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן". דהיינו, ההשתעבדות לזמן סותרת לאמת, וכשהזמן מכתיב לאדם מה לעשות, במקום שהוא ינצל את הזמן למה שצריך לעשות, עליו לעשות תשובה. כתוב שהקב"ה הוציא אותנו "ביד חזקה ובזרוע נטויה" (דברים ד, לד; ה, טו), ומסביר הרב, בחוברת שנקראת "גנזי ראיה", שהפירוש הוא שיציאת מצרים היתה מצד אחד בדרך של דילוג, ומצד שני, כמו שאמר השפת אמת, בדרך של "וישובו", של תיקון כל מה שדילגנו עליו. יש את העבודה העצמית של האדם, ויש את מה שמקנים לו משמיים, אז יש מצבים, כמו בזמן יציאת מצרים, שמוכרח להיות דילוג מעל הטבע ומסגרות הזמן, אך צריך להשלים את החסר, את בפער שיש בין מעמדו הגופני של האדם לבין דרגתו הרוחנית. (עיין בהגדה של פסח, הוצאת מכון הרצי"ה, עמ" רכ).
ממשיך הרב באגרות ואומר: "לא חלישות-כח הוא זה מה שישועתם של ישראל היא קמעא-קמעא כי אם גבורת-גבורות, כביריות עליונה המקפת כל וממלאה את הכל", כלומר, אין מדובר על "קמעא קמעא" של עצלות, [כמו שאמרו לי פעם שיש טיפוסים כאלה, שלמדו פה פעם, וכשהמשיח יגיע הם יגידו לו: "אל תמהר מדי, חכה, קמעא קמעא"…]. הקב"ה מנהל את העולם מצדו, ויש דברים שאנחנו מצדנו צריכים לעשות, וזו גבורה שאדם יפעל בדיוק בדרך שמתאימה לו. ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו וב"ב משועבדים היינו לפרעה במצרים, הכוונה על השעבוד הרוחני, כמבואר בנתיבות בביאורו להגדה. וע"כ מדגישים שהיתה זו יציאה שהוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, וע"י כך נפעל בנפש כל העם לדורות חרות עולם, כמ"ש המהר"ל בגבורות ד" פרק נב.
השאיפות צריכות להיות הרבה מעל ומעבר. "הרחב פיך ואמלאהו" (תהלים פא, יא), אומרת הגמרא (ברכות נ ע"א): "ההוא בדברי תורה כתיב". על מה הפסוק מדבר? "אנכי ד" אלקיך המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו" – דהיינו, התכונה, הבנייה והיצירה של עם ישראל ביציאת מצרים, שבאה בחיפזון, אינה מאפיינת רק את היציאה ממצרים, אלא כפי שאמרתי, תכונה זו הוטבעה באותם שיצאו ממצרים, שיש להם הכוח הזה של "הרחב פיך ואמלאהו" – "בדברי תורה כתיב". (ובפרי צדיק פרשת שופטים אות יז כותב שהיות ובמצרים היו בלי תורה, היה צורך בחפזון, דאל"כ, בלי תורה ובלי החפזון, היו שוקעים במ"ט שערי טומאה עי"ש).
המפרשים הראשונים שואלים מדוע אין ברכה על מצוות אמירת ההגדה. ייתכן שהתשובה טמונה בברכת "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" – כל עוד היינו בארץ מצרים, לא היה לנו זמן משלנו, היינו עבדים. ברגע שיצאנו ממצרים, ניתנה לנו שליטה על הזמן. "עבדי הזמן עבדי עבדים הם, עבד ד" הוא לבדו החפשי", מפני שהזמן נתון לידו. א"כ, בעצם ברכת "שהחיינו" אנו מרמזים למה שקיבלנו ביציאת מצרים, שיש לנו בכלל מושג של "זמן". מפני שאדם שהזמן משפיע עליו, אין לו זמן משלו, הוא משועבד לכל מיני עניינים חיצוניים שהם "מולדת חוץ" ואינם "מולדת בית", ולכן הוא עדיין בגדר של עבד, ולא בגדר של אדם חפשי.
סוף הזמן
וכל מה שדברנו לעת עתה, אינו נכון רק לגבי יציאת מצרים, אלא גם לגבי כל אדם פרטי, ביציאתו הפרטית האישית מהמיצרים של מצרים. "לכל זמן ועת לכל חפץ" (קהלת ג, א), יש תחילת זמן ויש סוף זמן, ו"כל זמן מאיר בתכונתו" (אגרות ראי"ה ח"ב אגרת שעח). יש תכונה מסוימת לתחילת הזמן ויש משמעות שונה לסוף הזמן, וכמו שביציאת מצרים, יש את הקפיצה, את הדילוג ואת השאיפה, ויש גם את ה"קמעא קמעא" – שהאדם לא ידלג על השלבים המתאימים לו בסולם של רבי פנחס בן יאיר, כדי שיהפך לכלי לכל השאיפות והדרגות הרוחניות שהוא יקפוץ אליהן. כפי שציינתי, אחת הנקודות המרכזיות של נושא יציאת מצרים הוא השליטה על הזמן. פעם סדר בוקר היה מתחיל בשעה תשע. המהר"ל כותב שהגדה של פסח נקראת סדר כדי לומר שגם לניסים יש סדר – יש סדר שהוא מעל הזמן. נכון שאנו שואפים לרוחניות ולהיות מעל הזמן, אך אין הכוונה לזה, תשע זה ג"כ סדר…
חז"ל מונים מעשים שבזכותם נגאלו ישראל, ואחד הדברים הוא "שלא שינו את לשונם" (שמו"ר א, כח). מהי הזכות הגדולה בכך? הגמרא אומרת שחז"ל גזרו שלא ללמוד חכמה יוונית, אבל התירו ללמוד לשון יוונית, מפני שנאמר: "יפת אלקים ליפת" (בראשית ט, כז), מה ההבדל בין חכמה יוונית ללשון יוונית? מבאר הרב במאמרי הראי"ה (ח"ב עמ" תעז) שחכמה יוונית היא התוכן, והלשון היא הביטוי החיצוני. ואמרו חז"ל שאסור ללמוד חכמה יוונית – לנו יש את החכמה שלנו, "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" (דברים ד, ו), אבל בלשון, בכלי ביטוי חיצוני, התירו חכמים להשתמש. אז כשחז"ל אומרים ש"לא שינו את לשונם", לא מדובר על התכנים, אלא אפילו על הביטוי החיצוני. יציאת היתה מאורע כל כך, גדול שנצרכה הזכות הזו, שבני ישראל שבאותו הדור לא התפתו ללכת אחרי הכלים החיצוניים, שעברונו הם "מולדת חוץ", שבאים ממקורות זרים. כל אחד מאיתנו יודע שזו מציאות שמתבטאת לאו דווקא ב"לשון יוונית". "שלא שינו לשונם", הכוונה היא לא להכניס כל מיני נורמות – לא רק מבחינת החכמה, אלא גם בלשון – אפילו דברים שנראים רק חיצוניים, "מה כל כך נורא בזה…". אנחנו יודעים שבמציאות שלנו יש דברים חיצוניים שמתחילים ב"לשון", ולאחר מכן הם הופכים ל"חכמה", ואז הכל מתבלבל. יצאנו ממצרים בזכות כך "שלא שינו את לשונם", שבני ישראל לא היו מזויפים מתוכם, שכל התכונות הטבעיות שהקב"ה נתן לנו ביציאת מצרים לא היו חיצוניות לנו, אלא זו הייתה בנייה של דבר מהותי שקיים בנו והיה עתיד להתגלות אח"כ במתן תורה. דבקות בתורה אף פעם אינה יכולה להיות בדרך של "חציו לכם וחציו לד"". וכפי שאמרנו פעם, זה שיש בין הזמנים אינו הופך את מצוות תלמוד תורה למצות עשה שהזמן גרמא.
(בית המדרש כולו נבנה ע"י בנייך אלו בונייך, כמ"ש בגמ" תענית דף ד. והרי שיעור בונה הוא בכל שהוא, כמ"ש במשנה במס" שבת דף קב ע"ב, ואמרו בדף קי"ד: מאי בנאין, אלו ת"ח שעוסקין בבניינו של עולם כל ימיהן, וכ"א יש לו את החלק המיוחד שלו בבניין התורה, שאין אתה בן חורין ליבטל ממנה, ומאידך, לא עליך המלאכה לגמור).
"שלא יהיה לבך חלוק על המקום"
יש בחז"ל ביטוי: "שלא יהיה לבך חלוק על המקום" (ספרי ואתחנן לב). מבאר ר" שלמה מקרלין בספרו שמע שלמה: שלא יהיה לבך חלוק על המקום שאתה נמצא בו. מפני שאם אתה, או אחרים, מכניסים לך כל מיני ספקות, זה נקרא ג"כ שליבך חלוק על המקום. בכמה מקומות בש"ס, כאשר מדברים על המושג של "ביטול תורה", לא מדברים דווקא על ביטול הזמן. זה אינו המושג האמיתי של ביטול תורה. ביטול תורה תלוי ממה הוא נובע, מאיזה הכרח האדם עושה את מה שהוא עושה. לא כל דבר שהאדם עושה מוגדר כביטול תורה – למשל, מצווה שא"א לעשותה על ידי אחרים, איננה ביטול תורה, ורק שהתירו לעשות אותה! ראיתי באחד האחרונים שדן מה יהיה הדין באדם שלא היה צריך לבטל תורתו למצווה מסוימת, מפני שהיה מישהו אחר שיכול היה לעשות אותה, אך בכל זאת הוא עשה, האם הוא מקבל עליה שכר כמצוּוה ועושה, או כמי שאינו מצוּוה ועושה. ב"ה, כבר הגיעו לחקירות כאלה… מ"מ, ביטול תורה אינו עצם הביטול של הזמן, השאלה מאיפה זה נובע. (ע" חפץ חיים בספרו אהבת חסד ח"ג רפ"ח בהגה, ובמס" עירובין דף סח, שאמר אביי שהיות וטרוד בגירסתו ע"כ לא עסק בעירוב של מקום).
לכל שדבר יש את הזמן שלו, ולכן כאשר אנחנו מגיעים ל"ישורת האחרונה" של הזמן, אנו צריכים לחזור על מה שמדגישים ואומרים אחרי הלימוד: "מודים אנחנו לפניך… ששמת חלקנו מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקנו מיושבי קרנות". "יושבי קרנות", כפי שביארנו בעבר, אין הכוונה ליושבי הקרנות שמחוץ לבית המדרש. הפירוש הוא – ששמת חלקנו בין יושבי בית המדרש, ולא בין יושבי קרנות בית המדרש. גם זו מדרגה גדולה.
אני חושב שההודאה הזו איננה רק הודאה כלפי שמיא. מותר גם להודות לתלמידים, למי שמשקיע, וגם מי שלא יוצא לו הרבה מאוד להשקיע. לפעמים האדם אינו יודע להעריך את בית המדרש שהוא נמצא בו עד שהוא יוצא ממנו. יש תופעה כזו, שרק אחרי שהאדם יוצא מבית המדרש, הוא יודע להעריך אותו. [היה לי פעם חברותא חברותא צעיר, מצוין, שאמר לי באמצע הלימוד: הרב, אני יוצא החוצה לשאוף אוויר צח. אמרתי לו: צא החוצה, אבל אתה טועה במינוח – האוויר הצח הוא פה, ולא בחוץ!]. הגמרא בבא קמא (כ ע"א) דנה בדין זה נהנה וזה לא חסר, והי מספרת שמישהו שאל שאלה, ואמרו לו: "לא הוית גבן באורתא בתחומא", לא הייתה איתנו במקומנו כששאלו את השאלה הזו. מהו "מקומנו"? כתוב שם בהגהה בשם ספר הערוך שהכוונה לבית המדרש. המקום האמיתי, שעליו אמרו חז"ל ש"אדם מכבד את מקומו" (תענית כא ע"ב), הוא בית המדרש, ועל כך אנו מודים לקב"ה ואומרים: "ששמת חלקנו מיושבי בית המדרש". כשאדם מוציא את המלים הללו מהפה, עליו לחשוב על משמעותם, ולהכיר טובה גם לבית המדרש, בלי קיטורים, ש"לא יהיה לבך חלוק על המקום". רק כשאדם יודע להודות ולהעריך את מה שיש בבית המדרש, הוא יכול לבקש מהקב"ה שתהיה לו סייעא דשמיא ושיזכה באמת להפנים את מה שלמד. אבל אדם שאינו יכול להוציא מהפה את ה"מודים אנחנו לך" על בית המדרש שהוא נמצא בו, כיצד יכולה התורה לשפיע עליו? אדם צריך להוקיר, לייקר, לכבד ולהעריך את העמל שלו עצמו בבית המדרש. לא תמיד האדם יודע להעריך את מה שהוא עושה. אבל באותה מידה הוא גם צריך להעריך את מה שאחרים עושים לו – אם זה במסירות גוף, אם זה במסירות נפש ואם זה בכל דבר שהוא לטובת לומדי התורה. לא תמיד יודעים באמת להעריך זאת, מפני שלא יודעים כמה מאמצים, כמה ימים, כמה לילות, וכמה מחשבות משקיעים בכדי לרומם את בית המדרש. על אחת כמה וכמה בסוף זמן, כשאומרים "מודים אנחנו לך", על כל אחד מהזווית שלו לחשוב על הדברים הללו. הדברים אמורים כלפי התלמידים שאינם נשואים, על אחת כמה וכמה כלפי האברכים, ועל אחת כמה וכמה כלפי נשותיהם. זו מסירות נפש לתת לבעל לגדול בתורה. [כשהייתי בישיבה לצעירים לקחו אותנו פעם לבקר אצל ר" אריה לוין. הוא עשה לנו סיור בבית הקטן שלו, ואח"כ בבית המדרש שהיה סמוך לבית, ואמר לנו: פה לומדים תלמידים ואברכים "וסוף הכבוד לבוא" (נדרים סב ע"א). הרבה זמן לא הבנתי למה הוא אומר לנו זאת. היינו בסך הכל בני ארבע עשרה או חמש עשרה. אלא שהוא רצה שנאמין לא רק במה שאנו עושים, אלא בכך שהתורה באמת תגדל אותנו].
הגמרא במסכת זבחים (צט ע"א) דנה האם היסח דעת של כהן בעבודה פוסל את הקרבן. השפת אמת בחידושיו, אע"פ שהוא מדבר בלימוד, אומר שם וורט חסידי: יש מקום לדון האם היסח הדעת יפסול את הקרבן, מפני שבזמן שהכהן מסיח דעתו, זה נחשב כאילו הוא יצא מהמקדש, מפני שהגדר שהאדם נמצא במקדש הוא שכל כולו במקדש, אבל אם יש משהו ממנו שכרגע איננו במקדש – אי אפשר לומר שכל כולו בפנים. מסופר שתלמיד של ר" מאיר שפירא מלובלין, בישיבת חכמי לובלין, שהיה חסיד גור, אמר לרבו שהוא רוצה ליסוע לרבי מגור בחג השבועות. אמר לו ר" מאיר שפירא: איני מבין, בחג השבועות עוזבים את הר סיני?! ענה לו התלמיד: נכון שפה הר סיני, אבל משה רבנו נמצא שם… כתוב ש"אתפשטותיה דמשה בכל דרא ודרא" (תיקונ"ז קיד ע"א). משה רבנו נמצא בהר סיני, ואם פה זה הר סיני, אז גם משה רבנו נמצא פה! אז גם זה חלק מה"מודים אנחנו לפניך ששמת חלקנו מיושבי בית המדרש".
הכרת הטוב
יש נושא שבדרך כלל איננו מדברים עליו, אבל השנה צריך לעשות זאת. צריך גם להוקיר טובה לאותם שעוזרים גם בגשמיות על כל המשתמע מכך. ואין צריך לנקוב בשמות, מפני שאינני חושב שזה דווקא ורק באנשים מסוימים. יש להוקיר טובה על עצם היוזמה להיטיב עם בחורים, צריך לומר להם תודה רבה, ואין זה משנה אם זה מנהל המטבח, עובדי המטבח או אלו שרוצים להירתם ולעזור למטבח, לפנימייה ולכל מיני דברים אחרים. נכון שאין זה שייך אולי ל"מודים אנחנו לך ששמת חלקנו בין יושבי בית המדרש", אבל להכיר טובה ודאי שצריך. כתוב: " וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ד" אלקים על הארץ ואדם אין לעבד את האדמה" (בראשית ב, ה), ואומר שם רש"י (ד"ה כי) שהקב"ה לא הוריד גשמים לעולם מפני שעדיין לא נברא אדם הראשון, וממילא לא היה מי שיכירים בטובתם של הגשמים. אומר שם המהר"ל בספר גור אריה, שמכאן מוכח שאין עושים טובה למי שאינו יודע להכיר טובה! ובתחילת מסכת ע"ז מחדשים התוספות (ה ע"א ד"ה כפויי) – על פי הסבר המהרש"א – שכפיות טובה איננה רק שנותנים למישהו טובה ואינו יודע להחזיר טובה, אלא גם שהאדם אינו רוצה לקבל טובה בגלל שהוא יודע שהוא יצטרך לומר אחר כך "תודה רבה" למישהו.
יש אנשים שמקטרים רק כשטוב להם. אם רע להם, אז רע, אבל את הטוב קשה להם לקבל, ולכן הם קצת מקטרים, כדי שהטוב יעבור למישהו אחר. "ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם" (שמות טו, כג), מסבירים בשם הרבי מקוצק ש"כי מרים הם" אינו מוסב על המים, אלא שאותם שלא יכולו לשתות את הים, היו אנשים מרים, וממילא כל מה שנכנס לפה נהיה מר. אבל ב"ה אנחנו איננו נמצאים במרה, אנחנו נמצאים במקום שבו יש הרבה שדואגים קודם כל לרוחניות, שהרב זצ"ל כותב באורות הקודש שהיא המציאות הממשית, הקיום הממשי של העולם. זו המציאות שיותר מציאותית מהדברים הגשמיים. כל דבר גשמי מתכלה בשלב מסויים, אך הרוחניות לעולם איננה מתכלה. אז כפי שאמרתי, צריך להכיר טובה ולהודות לכל מי שדואג לבית המדרש, לעצם הלימוד, ולכל אלה שדואגים גם לצדים הגשמיים, מפני שבישיבה גם לדברים הגשמיים יש נגיעה לדברים רוחניים.
"עשות ספרים הרבה!"
בספר קהלת נאמר: "ויֹתר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ". הפירוש הפשוט של הפסוק הוא שצריך להיזהר מלעשות הרבה ספרים. אך הים של שלמה, בהקדמתו, מפרש שהפסוק מדבר בלשון חיובית – צריך להיזהר ולעשות "ספרים הרבה אין קץ! ומה זה נוגע לענייננו? אני חושב שאחד הדברים שצריך להשתדל בו בהזמן הבא, זה לעסוק יותר בכתיבה. דעו לכם שחלק גדול מהציבור אינו נמצא בדרגה רוחנית כ"כ גבוהה, שאם אינך כותב ספר בדרגה של אורות או מסילת ישירם – חבל על החיבור. זה לא נכון, יש תועלת אפילו לדברים הפשוטים ביותר, ועאכ"ו ב"לימוד". ואיני מדבר רק על התועלת שיש לכותב, אלא גם מצד המקבל. יש הרבה דברים שלנו, שנמצאים בבית המדרש, נראים דברים מאוד ברורים, אבל הציבור אינו שומע זאת. לכן, לעניות דעתי, צריך לעסוק יותר בכתיבה. איני אומר שכל בחור מש"א צריך להתחיל לכתוב ספרים – אע"פ שב"ה הבחורים הללו היו הראשונים שהוציאו חוברת יפה מאוד של שיעורים – אבל צריך שהדברים יצאו לרשות הרבים, ואפילו בהלכה. אם יש אברכים שעוסקים שנים רבות בהלכה – לא להתבייש לכתוב! ולאו דווקא בדרך של סיכום, יש הרבה מאוד ספרים שעוסקים בכך. יש לעסוק בבירורי הלכה, ולעסוק גם בבירור של הלכות דעות וענייני אמונה. מצד אחד, הציבור היום מאוד מבולבל, ומצד שני, הוא גם צמא לשמוע.
כמובן שצריך תמיד ביקורת, אין זה פשוט. הרמב"ם כותב שלפני שאדם מוציא משהו לציבור, עליו לעבור כמה וכמה פעמים על הדבר, לראות שאין שם טעות, מפני שלפעמים טעות אחת משנה את הכל, כמו שמספרת הגמרא בבבא בתרא (כא ע"ב) שהיה מישהו שטעה אפילו במחיית עמלק, בין "תמחה את זֵכֶר עמלק", ל"תמחה את זָכָר עמלק", והגמרא שם אומרת: "שבשתא, כיוון דעל על"! אז מלבד כל הדברים שדיברנו עליהם, בגלוי ושלא בגלוי, אני חושב שכדאי למצוא את הדרך לעשות איזשהו ועד, שידרבן את הכתיבה ואת החבורות. אין דבר שמפתח את האדם בלימוד – חוץ מהשיעורים והחברותות – יותר מכך שהוא יתרגל לומר חבורות. זה ממש מפתח. למה את ההגדה של פסח אנחנו אומרים בדרך של שאלה ותשובה? זה אינו תוספות, או רמב"ן! אלא שעצם השאלה היא סימן לחרות. יש מקומות שאסור לשאול שאלות, אך ההגדה של פסח היא סימן לחרות, וזה מתבטא בזה שצריך גם לומר אותה בנוסח של שאלה ותשובה. מותר לשאול! יש תשובות, אך צריך להבין כל דבר. בלי ה"ואם תאמר" של תוספות, אי אפשר ללמוד שום סוגיה בעיון. זו המטרה העיקרית, אלא שצריך לדאוג שהיא תתבצע, וזה נמצא יותר בידכם מאשר בידנו – לכתוב יותר לחבורות, להדפיס אותן, לעבור עליהן ולשכלל אותן. בנוסף, יש לכתוב גם על נושאים שהציבור מתעניין בהם.
איני אוהב לערב את ענייני הרבנות בענייני הישיבה, אבל לפעמים "אהבה דוחקת את הבשר" (ב"מ פד ע"א). הבעיה שלנו היום אינה הרפורמים, אלא הרפורמה – "לא צריך להיות ברמה כל כך גבוהה, אל תשגע אותנו, תן לנו להסתפק במועט…". המשנה באבות (פ"ד מ"ה) אומרת: "הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד והלומד על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות". שואל רבנו יונה: מדוע מי שלומד תורה שלא על מנת לעשות, זוכה ללמוד וללמד?! גם את זה הוא אינו אמור לקבל! ומתרץ שודאי ששניהם מדברים על אדם שלומד על מנת שיעשה, אלא שישנם שני סוגי עשייה: יש אדם שמברר את השיטות, יודע את כל הסברות שלהן, וכשהוא הולך להכריע יש לו מרחב כיצד לפסוק, וגם כשהוא בא לשאול רב הוא יודע איך לשאול. אך יש אדם שגם כשהוא לומד על מנת לעשות, הוא "מסתפק במועט" – ועליו אומרת המשנה ש"אין מספקים בידו אלא ללמוד וללמד". כשיש בחינות ברבנות, כמה אנשים באמת ובתמים לומדים את הדברים בעיון? וכמה אנשים, במקום ללמוד שו"ע, לומדים "היכל שלמה", שזה ספר מצוין מאוד, אבל רק למטרה אחת – לחזור. זהו ספר מצוין. הייתי קרוב מאוד למחבר שלו זצ"ל, אבל הוא עשה אותו בתור שאלות לחזרה. ככה לומדים הלכה?! אדם שבאמת רוצה להתחבר לתורה, כותב ר" צדוק, צאיך ללמוד בעיון, והמציאות מוכיחה את זה. אין זה אומר שלא צריך ללמוד בקיאות. צריך להקיף הרבה מסכתות, ובפרט אם זו מסכת בבא בתרא. איך אמר לי אחד מחכמי ישראל – בכל שנה יורד ר" שמואל רוזובסקי כיתה. פעם היו לומדים אותו התלמידי חכמים, לאט לאט למדו אותו גם בישיבות, אחר כך זה הגיע לישיבה קטנה, ועוד מעט ילמדו אותו גם בבית הספר… זו איננה דרך הלימוד.
פעם חשבו לשנות את בין הזמנים. הם התלבטו מאוד, ועשו גורל הגר"א, ויצא להם הפסוק: " השמרו לכם עלות בהר ונגע בקצהו" (שמות יט, יב) – לא לשנות את הסדרים. כתוב שלמשה רבנו ניתנו הפסקות כדי להתבונן בין פרשה לפרשה. אדם צריך להפנים, וכמו שאמרתי בתחילת הדברים – בתוך עמנו אנחנו יושבים. יש כאלה שחוששים מהחודש הזה – לא מהמפגש עם הבית ח"ו, אלא מהמפגש עם הסביבה. ככל שאדם יצליח לשמור לפחות על תחילת סדר היום, ככל שהוא יתפלל בצורה נורמלית בשש וחצי או בשבע בבוקר – היום שלו יהיה שונה לגמרי. רוב הבעיות מתחילות מהפיזור, וכפי שמתבטא החובות הלבבות: "הרחמן יצילנו מפיזור הנפש".
"רוח הטומאה"
לא תמיד אנו מדברים על הנושא של שמירת העיניים בפרהסיא, מפני שכך מקובלנו מהרצי"ה. ובאמת יש נושאים שצריך לדבר עליהם פעם אחת, מפני שיותר מדי עיסוק בדברים הללו הוא לא טוב. אבל היום, כשמדברים על כך, לא מדברים על שמירת העיניים כפשוטו. (וכן מובא בספרו של בן הח"ח שכך נהג אביו, ע"ש). המצב היום הוא כמו שאמר לי ר" אבי שוורץ בשם הרב גולדברג, הרב של כפר פינס, שהיה תלמיד מובהק של החפץ חיים, שהחפץ חיים נתן פעם שיעור בישיבת ראדין והביא את הפסוק: "ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ" (זכריה יג, ב). שאל הח"ח: למה הקב"ה צריך להבטיח שהוא יעביר את רוח הטומאה מן הארץ, דבר שלא נאמר לגבי דברים אחרים? והסביר שישנם דברים שאם אדם רוצה שהם לא יכנסו אליו הביתה, הוא נועל את הדלת, שם רשת צפופה וכו". אך יש דבר אחד שאין לאדם שליטה עליו: הרוח. תמיד יהיה איזה סדק קטן שדרכו תחדור הרוח, על אף שהאדם אינו רוצה זאת. וזו ההבטחה של הקב"ה, שרק הוא יכול לעשות – "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ"! אין להתסנוור ממה שקורה בחוץ. יש שם דברים טובים, אבל לצערנו יש גם דברים אחרים. ועיקר העיקרים הוא לא להפוך את הבית לרשות הרבים, לא להכניס לבית את הדברים שבאמת אינם שייכים למי שלמד תורה.
כתוב שהקב"ה אינו מביא תקלה לצדיקים, ואומרים התוספות (שבת יב ע"ב ד"ה רבי ועוד) שזה נאמר רק באיסורי אכילה. ומדוע? למה לא נאמר שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים בכל הדברים? מפני שעל מאכלות האסורים התורה אומרת "ונטמתם בם" (ויקרא יא, מג). הרמ"א (יו"ד סי" פא ס"ק ז) כותב שאם האם אינה יכולה להניק את בנה – יש לתת אותו למינקת יהודייה, ולא גויה, מפני שמה שמקבל האדם בתחילת גידולו, משפיע עליו. והחשש מ"ונטמתם" – מכל "ונטמתם" שהוא – הוא הרציני ביותר אצל תלמיד חכם..
רבנו יונה כותב שיש מושג של צניעות הדיבור, ומוסיף הרב חרל"פ וכותב שצניעות הדיבור ושאר סוגי הצניעויות משפיעים אחד על השני. והוא אמר שלעיתים הוא היה בוחן אנשים לפי סגנון הדיבור שלהם. אז אם יש מושג של "ונטמתם בם", שהוא הדבר החמור ביותר, מה הנפק"מ אם זה בא על ידי מאכלות או על ידי דברים אחרים?
ורבנו יונה כותב בשערי תשובה, בפירושו על מסכת אבות ובפירושו על מסכת ברכות, שאם תראה בן אדם שמסנגר על הרשעים – לכאורה הוא צדיק יסוד עולם, אך אומר רבנו יונה שזה נכון רק בתנאי שעל אנשים ישרים הוא גם כן מסנגר. אבל אם אתה רואה "עולם הפוך" – צריך להיזהר. למה אני אומר את זה? הדיבור הוא מאוד משמעותי, הוא משפיע גם על הדברים האחרים. אני מגלה את דעתי שאין זה קל לעמוד לפני כל התלמידים ולדבר. צריך לחשוב על כל מילה שמוציאים מהפה, וצריך להיזהר מאוד שלא לקטרג ח"ו על אף אחד. להיפך, צריך להרבות תמיד בחיוב, אבל כשאין ברירה שאני. וכל אותם הדברים שנמנעתי מלהגיד – יהי רצון כאילו הייתי אומרם. אני מקווה שכמל מה שדיברנו, קצת בסתר וקצת בגלוי, יצאו מן הכוח אל הפועל דברים טובים. באמת יש לי הכרת טובה גדולה לכל התלמידים והרמי"ם בישיבה, ואני מקווה ש"כפנים הפנים לפנים" (משלי כז, יט). שתהיה לכולם סייעתא דשמיא, שידעו לעבור את החודש הזה בשמחה, ולהיכנס לחג הפסח כפי שכל אחד מצפה מעצמו, ושנתמלא בעז"ה בכוחות מחודשים, שזו המהות של חודש ניסן – "החדש הזה לכם".
