שיחת פרשת השבוע אחרי מות קדושים

שיחת פרשת השבוע אחרי מות קדושים
ראש הישיבה הרב יעקב שפירא שליט"א




טובים השנים מהאחד
נאמר בפרשת השבוע: "וַיְדַבֵּר ה" אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה" וַיָּמֻתוּ". בחז"ל מופיעים כמה טעמים למה הם מתו: היו שתויי יין, הורו הלכה בפני משה רבם, ציפו שימותו משה ואהרון כדי שהם ינהיגו את הדור, ולא נשאו נשים וכו". הרב ישראלי אמר, שאין אלה ארבעה עניינים נפרדים, אלא הכל נובע משורש אחד – גאווה. יש מושג שנקרא "שיכור ולא מיין", אלא מגאווה. ממילא הורו הלכה בפני רבם. ולכן גם אמרו: "מתי ימותו שני זקנים אלה בשביל שאני ואתה ננהיג את הדור", כביכול מתוך אידיאל. ולא נשאו נשים, מפני שחשבו שאף אחת לא ראויה למעלתם. הם רצו לשנות את נוסח ההנהגה, פרישות וכו", ועל כן לא נשאו נשים. ואילו על פי דין, גם כהן גדול כשר רק כשיש לו בית – זו אשתו.
במדרש מובא טעם נוסף (ויקרא רבה כ, ח): "שלא נטלו עצה זה מזה". ולכאורה לא מובן, מה החטא הכל כך גדול בזה עד שלכן מתו שניהם?
אפשר להבין זאת על פי הגמרא בברכות (דף ו ע"א) שאומרת, שיש הבדל בין אדם שלומד יחידי לבין שניים שלומדים יחד: שניים שלומדים יחד נכתבים דבריהם בספר הזכרונות. ומבאר המהרש"א שם, שכשלומדים שניים בחברותא – הדברים מתלבנים ומתבררים באופן הרבה יותר טוב, "אבל האחד – אפשר שיבא לטעות בלימודו ולא ניתן ליכתב". וכדברי הגמרא במכות (דף י ע"א), שת"ח חכם היושב ועוסק בתורה לבד, לא רק שלא מחכים, אלא שנהיה יותר טיפש, משום שלא יודע לבדוק את האמתיות שבדבריו[1].
אבי זצ"ל סיפר לי, שכשר" איסר זלמן מלצר למד עם בנו היה מחנך אותו לומר סברא הפוכה, שכדי לראות אם הסברא נכונה צריך לראות מה עומד כנגדה. ולכן כאשר ריש לקיש הלך לעולמו, ר" יוחנן יצא מדעתו והיה בוכה וצועק: "היכא את בר לקישא?! היכא את בר לקישא?!", "כי הוה אמינא מילתא – הוה מקשי לי עשרין וארבע קושייתא, ומפרקינא ליה עשרין וארבעה פרוקי, וממילא רווחא שמעתא" (בבא מציעא פד ע"א). דהיינו, אחרי כל התירוצים לקושיות כבר לא נמצאים באותו מצב כפי שהיה לפני הקושיות, אלא הקושיות מעוררות את המחשבה עד שההבנה בסוגיא לגמרי שונה, "וממילא רווחא שמעתא".
הקושיות הן המפתח להבנת הסוגיא. כשלומדים כמו שצריך לא יכול להיות שמבינים את הכל מיד. [היה בחור אחד בישיבה שסיים המון מסכתות. שאל אותו אבי זצ"ל: היו לך קושיות על מה שלמדת? וענה: לא כל כך… ואמר לו אבי: סימן שלא הבנת כלום!]. אולם זו לא סיבה לעצור, שגם התוספות לפעמים נשארים בשאלה וממשיכים הלאה לתוספות הבא. וכן לא צריכים לחפש את הקושיות מתחת לשלחן, – הכל נמצא על השלחן.
"או חברותא או מיתותא" (תענית כג ע"א). ר" צדוק אומר, שהחברות האמיתית נולדת על ידי הלימוד שביחד. ובאור החיים על התורה ישנו ביטוי: יש אחים בגופים ויש אחים בנפשות. כל מי שלומד מספר שנים בישיבה יכול לראות את זה. יש חברים שנהפכים כביכול ליציקה אחת. [שמעתי שיש בישיבות שוק חברותות לקראת סוף הזמן… אבל זה לא צריך להיות ככה. חברותא זה מלשון חבר. לא כל סוף זמן מחליפים חברים.] 
הרמב"ם בפירוש המשניות למסכת דמאי מסביר למה תלמידי חכמים נקראים בלשון המשנה "חברים", שהמובן "חבר" במשנה הכוונה אחד שנזהר בענייני טהרה ותרומות ומעשרות, ואם כן מדוע נקראים בשם הזה? עונה על כך הרמב"ם: "לפי שחברתם נעימה זה לזה". וכמו שאמרו: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", שאין כוונת המימרא הזאת לומר מהו התפקיד המוטל על תלמידי חכמים, אלא זהו ציור של המציאות. ועל הפסוק "השם גבולך שלום" מובא בשם החתם סופר, שתלמיד חכם יודע לשים את הגבול לכל דבר, ואפילו למחלוקת, והוא לא מותח את החבל יותר מידי, ועל ידי כך שם שלום.
על כן נדב ואביהו נתחייבו בנפשם על שלא נטלו עצה זה מזה. אפילו ביניהם הם לא ידעו להסתדר. אדם לא יכול להשפיע על אף אחד כל עוד אין לו חיבור אל השני. היציאה מהמסגרת האגואיסטית מתחילה בחברותא, שהרי מיעוט רבים שניים, ומשם עוברים הלאה. כלומר, הבעיה אצל נדב ואביהו לא הייתה רק עצם הגאווה, שכל אחד חשב שהוא בעצמו מספיק לבדו, אלא זה שלא ידעו להתחבר.
קדשים תהיו בהקהל נאמרה
הנקודה הזאת מופיעה גם בפרשת קדשים: "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה" אֱלֹהֵיכֶם"[2]. ומפרש רש"י: "מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל". המפרשים על רש"י שואלים: לכאורה כל התורה נתנה לכל ישראל, ואם כן מהו הדגש המיוחד שפרשה זו נאמרה בהקהל?
השפת אמת מביא על כך פירוש רעיוני מקורי (פרשת קדשים תרמט):
”אמרו חז"ל, שפרשה זו נאמרה בהקהל. הרמז, שע"י התאחדות בכלל ישראל זוכין לקדושה, דכ": ה"א מתהלך בקרב מחניך, והוא מחנה ישראל, שנבדלת ונפרשת מתערובות; אז השכינה ביניהם. ואיתא בש"ק: אתאחדת ברזא דאחד וסט"א ערקית. לכן הקדושה מתגלה בשבת קודש. ויש לומר מחניך הוא שבת, וכמו שבמחנה התאספות בנפש, כן בש"ק התאספות בזמן.”
אדם אגואיסט שהוא רק לעצמו לא יכול להיות קדוש. ועל כן נאמרה פרשה זו בהקהל, שרק אז אדם יכול להגיע לדרגה של קדושה.
בהקשר לכך, מובא בזוהר הקדוש, שכאשר הרב היה מגיע ללמוד את פרשת קדשים ביחד עם תלמידיו, הייתה שורה עליהם שמחה גדולה. ולפי השפת אמת הקישור הוא הפלא ופלא, שכל המובן של הפרשה הזאת שהיא נאמרה בהקהל, דהיינו שלומדים ביחד, ולכן הייתה שמחה גדולה מאוד לתלמידים שלמדו עם רבם.
אותו רעיון כותב הגאון ר" שמעון שקאפ בהקדמה לספרו שערי יושר:
”במצוה זו (קדושים תהיו) כלול כל יסוד ושורש מגמת תכלית חיינו, שיהיו כל עבודתנו ועמלנו תמיד מוקדשים לטובת הכלל, שלא נשתמש בשום מעשה ותנועה, הנאה ותענוג, שלא יהיה בזה איזה ענין לטובת זולתנו, וכמובן בכל הקדשות שהוא התיחדות למטרה נכבדה. והנה כשהאדם מישר הליכותיו ושואף שתמיד יהיו דרכי חייו מוקדשים להכלל, אז כל מה שעושה גם לעצמו להבראת גופו ונפשו הוא מתיחס ג"כ אל מצות קדושה, שעי"ז יטיב גם לרבים, שבטובתו לעצמו הוא מטיב עם הרבים הצריכים לו. אבל אם הוא נהנה הנאה מן הסוג המותריות, שאינן דרושות להבראת גופו ונפשו, הנאה זו היא נגד הקדושה, שבזה הוא מטיב לעצמו לרגע לפי דמיונו, ולזולתו אין שום תועלת.” 
ובהקדמה לנפש החיים כתב ר" איצלה מוולוז"ין, – בנו של ר" חיים מוולוז"ין, תלמידו המובהק של הגר"א, – שר" חיים היה נוזף בו על שהוא לא מיטיב מספיק לאנשים אחרים. אין הכוונה שעכשיו כל תלמיד ילך להתנדב בכל יום פה ושם. אלא צריך שכל השאיפות הרוחניות שלו, כל הלימוד שלו, כל ההתקדמות האישית שלו, – הכל יהיה במגמה לטובת הכלל (ועיין עוד בעולת ראי"ה על "ויהיו נכסיו קרובים לעיר").
כמו כן כותב הרב באורות הקודש (ח"ג, עמ" קמז):
”האדם צריד להחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות, הממלאות את כל מהותו, עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על דבר גורלו הפרטי, שזהו מוריד את האדם לעומק הקטנות, ואין קץ ליסורים גשמיים ורוחניים, המסובבים מזה. אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו, ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות, לכללות הכל, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל, לכל היקום. ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה.
וכל מה שהתפיסה הכללית היא יותר חזקה אצלו ככה תגדל שמחתו, וככה יזכה יותר להארת האור האלהי, כי שם מלא חל על עולם מלא, ולית שכינתא שריא באתר חסיר, וכיון דבאתר חסיר או פגים לא שריא, איך תשרה באתר שהכל נטול וחסר, ואין שם כי אם נקודה דלה מצערה ואפסית, שהיא הפרטיות האנכית לבדה.
והתביעה הזאת להיות תמיד נתון ביסוד הכללי, בצרורא דלעילא דביה חיי כולא, הוא יסוד נשמת הצדיקים, המתהלכים לפני האלהים, ומתענגים על ד". והם צריכים להתחזק לדעת את עצמות רצונם, ושלא לעזבו משום מניעה שבעולם, רק תמיד יגדלוהו יקדשוהו ויפארוהו, ויזכו לברכת ד", מיסוד בכל מכל כל.”
ועוד שם כתב (עמ" קנז):
”כל מה שהאדם מתעלה יותר בצורתו הרוחנית, מרגיש הוא יותר את הערך הגדול של הרבים, הציבור מתחיל להיות חי בתוכיותו, בלבבו ועומק רצונו הוא מרגיש את הצרכים הרבים של הציבור, את גודל הערך של החיים, המפעמים בכללות הציבור, והוא עומד כולו לעיני רוחו כדמות חטיבה אחת, הוא מרגיש את המציאות הממשית של הציבור, ומתמלא אליו אהבה וכבוד אין קץ. ואז הרי הוא מתעלה להיות מנהיג ציבורי אידיאלי, מחשבותיו מתקדשות בקדושת הרבים, ומוסרו מתעלה להיות צדיק לרבים, ואור נשמתו מתחילה להאיר בקדושת אורו של משיח.”
שלא נהגו כבוד זה בזה
נאמר בגמרא (יבמות סב ע"ב): ”אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה… תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת.”[3]
אין כבוד אלא תורה, כמו שאמרו במסכת אבות (פרק ו, ג): "הלומד מחבירו הלכה אחת – חייב לנהוג בו כבוד, ואין כבוד אלא תורה, שנאמר: כבוד חכמים ינחלו (משלי ג, לה)". ומאותו פסוק נלמד גם שאסור ללמד תורה לתלמיד שאינו הגון, שהוא כזורק אבן למרקוליס, שנאמר (משלי כו, ח): "כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה כֵּן נוֹתֵן לִכְסִיל כָּבוֹד" (חולין קלג ע"א). וזו הייתה טעותם של תלמידי ר"ע, שלא נהגו כבוד – לא התייחסו לחבריהם כתלמיד הגון, מפאת חשיבה מוטעית, והרי התורה ניתנה על מנת שלא נחזיק טובה לעצמינו בלבד. ואכן רבי אלעזר בן שמוע, אחד מחמשת תלמידיו של ר"ע לאחר שמתו הראשונים, אומר בפרקי אבות (ד, טו): "יהי כבוד חבירך כמורא רבך". מדגיש "כמורא רבך", כי מדין מורא רבך אסור להרהר אחרי רבו. כלומר, לא די בכך שתכבד את חברך, אלא גם שלא תהרהר אחריו. כל זוג של תלמידים אחד כלפי השני הרי הוא כמלמדו תורה, ומתלמידי יותר מכולן (ועי"ש בתוי"ט).
 
בין פסח לעצרת
משמע שבין פסח לעצרת זהו זמן המסוגל להיענש על שלא נהגו כבוד זה בזה, שלכן מתו דווקא אז. וצריך להבין, מה המיוחד בזמן הזה?
המהר"ל (תפארת ישראל כה) מחדש, שהכלל "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו" (סוכה נב ע"א) נכון לא רק לגבי בן אדם, אלא גם לגבי זמנים. ישנם זמנים מקודשים יותר בהם מתלבשים כל מיני מקטרגים. בכל דבר "זה לעומת זה עשה אלוקים", וכגודל הקדושה כך גודל הקטרוג. וככל שהדבר קדוש יותר, הוא צריך לשמירה וזהירות יתירה.
הימים שבין פסח לעצרת הם ימי הכנה לקבלת התורה, וכמו שכתב ספר החינוך (מצוה שו): "נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו". ומוסיף הרמב"ן (ויקרא כג, לו), שכל אותם ימים הם כמו חול המועד אחד ארוך. ושבעת השבועות הם כנגד שבעת ימי השבוע שהיו בבריאת העולם. וככל שמתקדמים – הזמן קדוש יותר; כשם שבימות השבוע, ככל שמתקרבים לשבת – הזמן קדוש יותר. 
עתה מובן מדוע מתו דווקא בין פסח לעצרת. שבזמן כזה מקודש יש קטרוג גדול יותר, וממילא הוא צריך לשמירה יתירה, כדברי המהר"ל. וכשם שהקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה – בתור בני אדם, כך הוא מדקדק בזמנים המיוחדים, לפי המהר"ל.
בזה ניתן לבאר את עומק הפשט בדברי הגמרא בקידושין (דף ל ע"ב): "יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום". הפני יהושע שם שואל: "לא ידענא מאי רבותא שייך בזה, דפשיטא דהכי הוא, דמה נשתנה יום מיומים שלפניו?". ולפי המהר"ל, החידוש הוא לא מצד האדם אלא מצד הזמן. לפי דבריו, לכל יום יש מעלה משלו, "כל זמן מאיר בתכונתו". וממילא, אי אפשר להשוות את היום לאתמול או למחרת. וזה החידוש שמתחדש עליו בכל יום[4].
כשם שהכלל הזה נכון לגבי בני אדם ולגבי זמן, כך הוא נכון לגבי המקום. בפרשתנו הזהיר הקב"ה את ישראל (יח, ג): "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ". ומפרש שם רש"י: "מגיד שמעשיהם של מצריים ושל כנעניים מקולקלים מכל האומות, ואותו מקום שישבו בו ישראל מקולקל מן הכל". דווקא בארץ ישראל, ארץ הקודש, הם מקולקלים יותר מכולם (ועיין שפת אמת אחרי מות תרמח).
ספירה מעידה על חשיבות. "כל דבר שבמניין – אפילו באלף לא בטיל", וזאת בגלל החשיבות שיש בו. ובתהילים נאמר (צ, יב): "לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע וְנָבִא לְבַב חָכְמָה". ופירש האבן עזרא: תן לנו לב לדעת למנות ימינו, ואז נביא בקרבנו לבב חכמה. ודווקא בפרק זה מתחילים במילים: "תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים" שהוא תואר שנכתב על משה רק פעם אחת בתורה, להבליט את חשיבות המבקש עניין זה של לדעת את חשיבות כל יום. למנות ימינו. וזו חשיבות ספירת העומר – ספירה לכל אחד ואחד (מנחות סה ע"ב).
וזה לשון הרמב"ן הנ"ל: "…והימים הספורים בינתיים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני והוא יום מתן תורה". ובשפת אמת פרשת אמור (תרלב) שאל, מדוע ספירת העומר כתובה בתוך פרשת המועדות, שלכאורה אינה מן עניינו של המועד?
ובזה יש להבין מה שכתבו התוספות במסכת מנחות (סה ע"ב ד"ה וספרתם) לגבי זבה, שסופרת ואינה מברכת, כיוון שיש אפשרות שתסתור את ספירתה ע"י שתראה שוב זיבה. וצריך  בירור, הרי גם בספירת העומר יש חשש שישכח ולא יוכל להמשיך בספירה? ולהנ"ל, הרי בספירת העומר כל יום ויום הוא גם עניין בפני עצמו, מלבד הכוונה להגיע אל עצרת – שבועות, כי בכל יום יש לו את העבודה שלו.
כמעשה ארץ מצרים וארץ כנען לא תעשו
המהר"ל שואל (בגור אריה), מאחר שמעשיהם כ"כ בזויים ומאוסים, כפי שאומר רש"י, משום מה צריך כל כך להזהיר את בני ישראל שלא יעשו כן? בדומה זה שאל הרב מבריסק על הפסוק (דברים כט, טז): "וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם" – מאחר שהתורה קוראת לעבודה זרה שיקוץ וגילולים, למה יש חשש שמישהו יתחבר לזה? וענה: בתחילה אכן זה נראה לו כשיקוצים וגילולים. לאחר שמתרגל קצת זה נראה לו כסתם עץ ואבן. ובסוף זה כבר מוציא חן בעיניו ככסף וזהב.
לכן התורה כל כך מזהירה לא לעשות כמעשה ארץ מצרים. לא פשוט לשבת שם ארבע מאות שנה מבלי לשנות את הנורמה ההתנהגותית. כשאדם יושב למשך זמן במקום מסוים, הדברים החשובים שלהם נכנסים לו לראש באיזשהו מקום.
[הרב פנשטיין אמר שבארצות הברית צריך להפריש עשירית מהזמן בתור תרומה. כי בארה"ב אומרים שזמן זה כסף, וממילא גם על הזמן חל דין מעשר כספים.]
על זה אנו מתפללים "ושבור עול הגויים מעל צווארנו". אין הכוונה רק שהאומות לא ישלטו בנו בגוף, אלא הכוונה שלא יחדרו אלינו מהגויים כל מיני דברים שלא שייכים אלינו, וגם כשזה לא נוגד ממש את ההלכה, שעל זה התורה מדגישה: "כמעשה ארץ מצרים וכו"", בכ"ף הדמיון, להורות שלא להתחבר לדברים האלה כלל.
אין לנו מה לחפש בכל מה שקשור לאומות העולם, הן בהלכות והן בנהגות, – הכל נמצא בתורה. אין צורך לרעות בשדות אחרים, יש לנו מספיק משלנו. גם אם לפעמים נראה שהגויים כותבים את זה בצורה ספרותית יפה יותר. [ראיתי שרב מסוים אמר, שראה ספר אחד של גוי בו כתובים רעיונות הרבה יותר גדולים לגבי מצוות כיבוד אב ואם, מאשר כתבו חז"ל. אני לא מאמין לזה, אע"פ שמי שפרסם זאת בשמו הוא אדם נאמן. מאוד צרם לי איך אפשר לדבר כך.]
לאור אותו רעיון, מבאר הרב זצ"ל את התפילה שאומר מביא הביכורים: "וברך את עמך את ישראל", ומפרשים חז"ל: "בבנים ובבנות" (מעשר שני ה, יג). אין הכוונה רק ריבוי בנים ובנות. אלא שיהיו בנים ובנות כאלה שהם "מעמך ישראל", שאת כל הכשרונות היהודיים הטמונים בהם יוציאו על דברים שמתאימים לעם ישראל ולא על כל מיני דברים אחרים.
קדשים תהיו
נחלקו הפרשנים בפירוש המצווה "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ". הרמב"ן מפרש: לא להיות נבל ברשות התורה; כלומר לא לפרוץ מסגרות בדברים שהתורה לא אוסרת במפורש. ובמקום אחר כתב הרמב"ן, שאזהרה לבן סורר ומורה היא מכאן. לפי זה, בן סורר ומורה מתחייב מיתה משום שעבר על "קדושים תהיו". ולכאורה תמוה, וכי באים בטענות לילד בסביבות גיל בר מצווה על שעבר על "קדושים תהיו"? בכל אופן מוכרחים להסביר שלפי הרמב"ן זה עניין של חינוך.
אך רש"י מפרש: "קדושים תהיו – הוו פרושים מן העריות ומן העבירה". והקשה המהר"ל (בגור אריה), שלכאורה עריות ועבירה זה אותו דבר? ויש להסביר: כדי שלא נחשוב שהדברים שהתורה אמרה לנו להתרחק מהם, זה רק משום שהם בגדר של עבירה, אלא הם צריכים להיות מאוסים בעינינו גם לולא שקבלו שם עבירה. צריך להתרחק מכל אותם דברים גם בגלל עצם העובדה שזה עריות וגם משום שהתורה קוראת להם עבירה.
[היה מקרה באחד ששכר שוחט לשחוט בהמה. השוחט בדק גם במקומות שלא רגילים לבדוק, שבד"כ באותם מקומות סומכים על הרוב או על החזקה, ונמצאה טריפה. אותו שוכר טען שעשה לו נזק, בזה שבדק במקום שלא צריך לבדוק; שאילו לא היה בודק אז הבהמה לא הייתה טריפה. שאלו את הרב אלישיב, והשיב: "שהוא ישלם לשוחט על שהציל אותו מאיסור טריפה!".
שאל אותי רב אחד שמתעסק רבות בשחיטה: לכאורה קצת לא מובן הפסק הזה. גם אם אילו לא היו בודקים את הבהמה הזאת, אותו אחד לא היה נחשב כעובר עבירה, שהרי סומכים על החזקה או על הרוב, ואם כן זהו פטור עוד יותר גדול מאונס. השבתי לו: מי שאוכל בהמה שאליבא דאמת היא טריפה, רק שסמך על החזקה והרוב, מי אמר שאין לגביו "ונטמתם בם"?
בספר עוללות אפרים (לנכדו של הבעל שם טוב) מביא תשובה של הרמב"ם לאיזו קהילה ששאלה אותו שאלה בענייני אמונה, והשיב להם: "בידקו את השוחט"[5]. ולכאורה מה הקשר בין התשובה לשאלה, זה כמו "טענו חיטים והודה לו בשעורים"? אלא כוונת הרמב"ם, מסביר העוללות אפרים, שסוג כזה של שאלה מורה שיש אצלם בקהילה משהו שגורם לטמטם את המח והלב, ולכן כדאי להם לבדוק את השוחט וממילא לא יצטרכו לקבל ממנו תשובה.]
נסיים בדברי הרב (אורות ישראל ב, א):
”כנסת ישראל מיסדת היא כלה על הבסיס של המוסר האלהי העליון. על כן כל התנשאות מוסרית הנמצאת באישיה הפרטיים מוסיפה לה כח. ולהפך, נפילת מוסר, וכל רשע, לפי ערך הכעור והרע שבתוכו, כך היא מחלשת את כחה ואת היחש שיש ליחידיה אל כללותה.
לכן דוקא תשועת ישראל תלויה היא בתשובה, בההטבה המוסרית במעשה, ברגש ובשכל, ולא כן תשועת עם אחר. ישנם עמים כאלה, שהכח המדביק אותם הוא דוקא איזו שאיפה כללית של רשע, של חפץ התגברות ללא שום אידאל של צדק, וממילא הוא מלא רשע, מפני שמה שהוא דוחק את רגלי יתר העמים, אשר יבוא עמהם במגע, הוא דבר שאין בצדק עליו יסוד נכון, ואם כן הוא מיסד כלו ברשעה, על-כן יכולים הם להיות מתחזקים גם-כן על-ידי תגברת רשע, ולחזק את אגדתם על-ידי איפת זדון. לא כן הוא בכנסת-ישראל. את היחש, שיש ליחידים שבה אל כללותה, אי-אפשר לתלות בשום חק אחר כי-אם בחק העליון של אהבת הטוב היותר נשגב, שהוא עומד להמלא במלוי שאיפותיה היותר פנימיות של כלליות האמה. על-כן כל המעשים שהם נובעים בדרך ישר, או גם בדרך מסובב, מהטוב העליון, הנם מחזקים את כחה, והעזיבה שלהם מחלישה היא את כחה.”
שבת שלום.
 
[1] הרב שוורץ אמר לנו בשם הרב צבי יהודה, שכתוב ביעב"ץ, שבארץ ישראל המציאות שונה ואפשר ללמוד לבד, שאווירא דארץ ישראל מחכים. ובכל אופן, זה לא אומר שצריך דווקא ללמוד לבד.
[2] כתוב בספרים הקדושים, ש"קדושים תהיו" זה לא רק ציווי, אלא הבטחה שכל יהודי בסופו של דבר יהיה בדרגת "קדושים תהיו", מפני שזה המקום הטבעי לו.
[3] באחת משיחותיו של הרבי מחב"ד פירש, שדאגו יותר מידי לכבודו של הרב"ה שלהם, וכל אחד נאבק על כבודו של הרב"ה, אך זה בזה לא נהגו כבוד…
[4] עוד נאמר בקידושין שם: "בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין". על פי מאמר זה ביאר בשו"ת באר משה (בהקדמה) מה שאמרו במקום אחר (שבת קיט ע"ב): "כל המבזה תלמידי חכמים אין לו רפואה למכתו". המכה של האדם היא יצר הרע, והרפואה לכך היא התורה, כמ"ש בקידושין. אך אדם שמבזה ת"ח, בעצם מבזה את התורה עצמה, וממילא התורה לא יכולה להיות עבורו תבלין, ונשאר בלי רפואה למכתו.
[5] תשובה זו לא מופיעה בשו"ת הרמב"ם שלפנינו. שלחתי פעם לשאול את הרב קפאח אם הסיפור נכון, והשיב שכן, אע"פ שזה לא כתוב.

נגישות