ראש הישיבה הרב יעקב שפירא שליט"א
בחקתי תלכו – שתהיו עמלים בתורה
כתוב בתחילת פרשת בחקתי: "אם בחקתי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם", וכתב רש"י: "יכול זה קיום המצות? כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו הרי קיום המצות אמור, הא מה אני מקיים אם בחקתי תלכו – שתהיו עמלים בתורה".
יש להבין מדוע הפירוש של "בחקתי תלכו" הוא שתהיו עמלים בתורה? רש"י לא מביא פס" שמוכיח זאת אלא כותב שמוכרחים לומר שאין הכוונה למסגרת הרשמית של תורה ומצוות, אך מניין שהכוונה לעמלה של תורה? ועוד יש לשאול: וכי עמל תורה אינו חלק ממה שכבר נאמר "מצוותי תשמורו"? הרי חלק ממצוות תלמוד תורה הוא לעמול בתורה, וכמו שאנו מברכים "לעסוק בדברי תורה". בעל הטורים לא מביא ראיה מהפסוק אלא כותב ש"אם בחקתי תלכו" עולה בגמטריה כ"דברי תורה".
עניינו של העמל נשנה במפורש במסכת אבות (ה כג): "לפום צערא אגרא", כלומר הקב"ה נותן שכר לפי העמל. ולכאורה לא רק בתלמוד תורה השכר הוא לפום צערא אלא בכל מצוה ומצוה, וא"כ יש להבין במה מתייחד בתחילת פרשתנו עמל תורה מעבר לעמל בשאר המצוות? מעבר לכך קשה, מדוע התורה לא אומרת בפירוש שצריכים לעמול על התורה? למה התורה רומזת זאת במילים שדרכם נלמד בפילפולים וגימטריות? לכאורה היה אפשר לומר לישראל בפירוש שאם תעמלו בתורה ומצוותי תשמורו השכר יהיה כמפורש בפרשתנו.
שכר פסיעות למקום שכינה
אבי מורי זצ"ל היה מסביר שהעניין שמצינו שישנו בהליכה שייך רק בהליכה שמובילה את האדם להיפגש עם השכינה. הגמרא במסכת סוטה (כב א) אומרת, שלמדנו שיש שכר פסיעות מאלמנה שהיתה הולכת לבית הכנסת של ר" יוחנן ולא לבית הכנסת שבשכונתה. ר" יוחנן שאל אותה מדוע אינה הולכת לבית הכנסת שבשכונתה, והיא ענתה לו: "רבי, ולא שכר פסיעות יש לי?". וודאי שאין הכוונה שתמיד עדיף ללכת דווקא למקום רחוק, וכמובן שאדם שיכול ליטול את הלולב בבית הכנסת שלו, לא צריך לחפש בית כנסת רחוק יותר בשביל שכר פסיעות, אלא שהאלמנה הלכה להתפלל בבית הכנסת של ר" יוחנן שיש בו יותר השראת שכינה. וכבר הדגיש עניין זה במהר"ל, ועיין בהקדמה למנחת אברהם ח"ב באריכות.
אבי מורי זצ"ל חידש שהיות ושכינה למעלה מראשותיו של חולה (שבת יב ב), יש שכר פסיעות גם על ההליכה לבקר את החולה, כדברי הגמרא (בבא מציעא ל ב): "והודעת להם את הדרך- זו גמילות חסדים, ילכו- זו ביקור חולים…". כלומר, ההליכה לחולה היא לא רק הכשר למצוה של ביקור חולים אלא מצוה בפני עצמה, יש בה שכר פסיעות. [ר" אריה לוין פירש את דברי הגמרא שכשאדם הולך לבקר חולים לא טוב להתעכב הרבה ולהפריע, אלא לאחל רפואה שלימה, לעזור במה שצריך וללכת.]
אברהם אבינו נצטווה ללכת לא"י, למקום שבו שרויה השכינה, והמצוה היא גם ההליכה בעצמה ולא רק ההגעה שלו לארץ ישראל, כיוון שהליכה לקראת שכינה, היא מצוה ויש עליה שכר. כך יש להבין את דברי התורה "אם בחקתי תלכו", התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה (זוהר חב א), וכתוב שאדם שלומד תורה הקב"ה לומד תורה כנגדו. לימוד תורה הוא המפגש הגדול ביותר, שאין למעלה ממנו, עם התגלות השכינה עלי אדמות, השכינה שורה במקום שיש בו תורה. לכן התורה אומרת: "אם בחקתי תלכו"- כיון שהתורה היא השיא של גילוי שכינה יש מצוה בעצם ההליכה אליה ומקבלים עליה שכר. כך כותב רש"י במסכת סוכה שהפטור של העוסק במצוה פטור ממצוה חל גם על בחורים בזמן שהולכים ללמוד תורה.
א"כ אע"פ שהתורה יכלה לומר בפירוש שיש לעמול בתורה, התורה רצתה להדגיש את החשיבות שיש בהליכה בדרך למפגש עם הקב"ה בעמל תורה. ואת כל זה ללמוד דוקא ע"פ התורה שבע"פ שעמל התורה הוא בעיקר בתושבע"פ כמו שכתוב להלן בשם התנחומא.
חשיבות עמל התורה
במדרש תנחומא (פרשת נח סימן ג) כתוב שהתורה ניתנה רק למי שעמל בה, ועליו נאמר "העם ההולכים החושך ראו אור גדול". המדרש שואל מדוע הקב"ה כפה על ישראל הר כגיגית במתן תורה, הרי הם קיבלו אותה מעצמם כשאמרו "נעשה ונשמע"? ומתרץ המדרש שעל התורה שבכתב אמרו נעשה ונשמע, והכפיה היתה על התורה שבעל פה מפני שאי אפשר ללמוד אותה, אלא מי שאוהב את הקדוש ברוך הוא ואת תורתו בכל לבבו ובכל נפשו.
בעבודת השם יש קשיים, יש עליות ויש מורדות. אין אדם שעמל בתורה ולא מרגיש צמאון גדול יותר, הלומד לא מרגיש שהוא שבע ממה שהוא למד ואינו צריך עוד. זו ההרגשה הבריאה ביותר ביחס ללימוד תורה, והיא לא מייאשת אלא אדרבה מעוררת להתקדם מחיל אל חיל.
דוד המלך בתהילים (קיט קסב) אומר: "שש אנוכי על אמרתך כמוצא שלל רב". כתוב ביאור בשם רע"א לפסוק זה, משל למלך שפותח את אוצרות זהבו למישהו, ונותן לו לקחת כמה שהוא יכול. כמובן שאדם זה מרגיש שמחה וששון, אך יש בו נקודה עצובה על כך שאין לו יכולות גדולות יותר והוא לא יכול לקחת יותר זהב. ועל זה אמר דוד המלך "שש אנוכי על אמרתך", שמחה גדולה, אבל- "כמוצא שלל רב" יש לי קושי כי הייתי רוצה להספיק עוד. [לפני כמה שנים נכנסתי לחדר שבו למד אבי מורי זצ"ל, הוא לא הרגיש שנכנסתי וראיתי אותו נשען על הסטנדר ליד מדף הספרים שבו מונחים תשובות החתם סופר, בנו הכתב סופר המהרש"ם והאבני נזר והוא ממלמל לעצמו: "נו מה יהיה? את זה ואת זה מזמן לא קראת". ברגע שהוא הרגיש שנכנסתי אמר לי שלום והחל לשוחח איתי על נושא אחר.] על עניין זה אומרת התורה: "אם בחקתי תלכו", שתלכו לקראת השכינה שבעמל תורה, תרצו ותשאפו עוד ועוד מעבר למה שיש.
הרמב"ם (הלכות יסודי התורה ד יג), והשולחן ערוך (יו"ד רמו ד, וע"ש בגר"א סקי"ח) כותבים שקודם אדם ימלא כריסו בש"ס ופוסקים, ורק אח"כ יטייל בפרדס. לגבי לימוד הנסתר, הלשון היא "לטייל בפרדס", אך לימוד הנגלה, תורה שבעל פה, עיון עמוק בסברה, ראשונים ואחרונים נקרא הליכה. כשאדם מגיע לשלב שמי שראוי לכך מגיע אליו וזוכה לעסוק בתורת הנסתר הוא כבר לא הולך אלא מטייל. יש חלקים בתורה שאדם יכול לטייל בהם כל הזמן, "ארוכה מארץ מידה", זו מעלתה של התורה.
עמל התורה של ר" יוחנן
הגמרא במס" תענית (כא א) מספרת שאילפא ור" יוחנן למדו תורה, אך כשהם הגיעו למצב שהפרנסה היתה דחוקה להם יצאו להתפרנס. הם ישבו במקום מסוים ובאו שני מלאכי השרת, ור" יוחנן שמע שאחד המאלכים אומר לשני לפגוע בהם כיוון שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. אמר לו חבירו, נעזוב אותם כיוון שאחד מהם עתיד לגדול בתורה ואין זמנו למות עכשיו. ר" יוחנן שמע את שיחת המלאכים, ואילפא, שלמד איתו, לא שמע. ר" יוחנן שאל את אילפא האם הוא שמע משהו, וכשאיפא ענה לו שלא, חשב ר" יוחנן לעצמו: אם אני שמעתי ואילפא לא שמע סימן שהוא עתיד להתגדל ועזב את עיסקם. ואכן ר" יוחנן חזר לתלמודו, התגדל והרביץ תורה, ואילפא לא.
ישנם הרבה מימרות של ר" יוחנן שעוסקות בחובה של עמל תורה: "ר" יוחנן אמר: לא בשמים היא ולא מעבר לים היא- לא תמצא לא בסחרנים ולא בתגרים" (עירובין נה א). "ואמר רבי יוחנן איזהו תלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו זה שמניח חפצו ועוסק בחפצי שמים" (שבת קיד א). "איזהו תלמיד חכם, ר" אבהו בשם ר" יוחנן כל שהוא מבטל עסקיו מפני משנתו" (קהלת רבה פרשה ז). חז"ל דורשים (שיר השירים רבה פרשה ח) את הפסוק "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" על האהבה של ר" יוחנן לתורה. הגמרא ביומא (פו א) מביאה את דברי ר" יוחנן, שחילול השם הוא כשאישיות כמוהו תלך ד" אמות בלא תורה. לכן סיבב מסובב הסיבות שר" יוחנן שמע את שיחתם של מלאכי השרת נשאר בלימוד והרביץ תורה בישראל.
אילפא היה ת"ח, רש"י שם במס" תענית כותב שאילפא היה למדן יותר גדול מר" יוחנן, אבל כיון שהיה אצלו הפסק, בסופו של דבר ר" יוחנן עלה עליו.
כפי שהבאנו לעיל מדברי המדרש תנחומא שכדי לזכות בתורה שבעל פה אדם צריך להתפלל שתהיה לו באמת אהבת ה" ומתוך כך הוא יצליח.
ל"ג בעומר- איזון ביחס הרוחניות והגשמיות
ישנם מסורות רבות לבאר מה עניינו של ל"ג בעומר. הוא יום שפסקו בו תלמידי ר"ע למות, והוא יום פטירתו של רשב"י שבו גילה את כל סודתיו לתלמידיו. החת"ס בתשובותיו (יו"ד רלג) אומר שהשמחה בל"ג בעומר היא מטעם נוסף שביום זה, י"ח באייר, התחיל לרדת מן לישראל במדבר.
המן הוא האוכל הכי פחות גשמי, וכתוב שהוא נבלע בעצמות. האוכל משפיע על האדם, אכילה בכשרות ובטהרה משפיעה על האדם, הגישה של האדם אל כל דבר מגושם משפיעה עליו. האדם צריך להעלות את האכילה שלו שתהיה לשם שמים. זה קל יותר וטבעי יותר כשאדם אוכל מן – לחם מן השמיים, ולא לחם מן הארץ. החת"ס מבאר שהייחוד של ל"ג בעומר הוא שביום זה זכינו למפגש עם מן מהשמים.
על הפסוק בפרשתנו "ונתתי שלום בארץ, ושכבתם ואין מחריד", כתב בעל שם משמואל (פרשת וירא תרעז) בשם אביו, שהכוונה לאיזון בין הגשמיות לרוחניות. כך הוא מסביר את הדלקת הנרות בשבת משום שלום ביתו, והכוונה היא שיש איזון בין הכוחות, ואין התנגשות בין הגשמיות לרוחניות, אלא מוצאים את הדרך לאזן ביניהם. בשבת, שהוא יום של קדושה, כשאדם מרבה בסעודתו הדבר לא עומד לו לרועץ מפני שזו אכילה של קדושה. אין בשבת התנגשות בין הצד החומרי לצד הרוחני שבאדם. על זה נאמר "ונתתי שלום בארץ".
בזמן שנלך בחקותיו של הקדוש ברוך הוא, אנחנו מתברכים בגשמי ברכה והארץ תתן פריה, עד שאפילו אילנות סרק יוציאו פירות, כמו שכתב רש"י על המשך הפסוק: "ועץ השדה ייתן פריו- הן אילני סרק, ועתידין לעשות פירות". אין הכוונה שהקב"ה יהפוך את סדרי הטבע, אלא באמת מבריאת העולם המציאות היתה צריכה להיות כזאת, אלא שהאדמה קלקלה ובמקום שתוציא טעם העץ כטעם הפרי היא הוציאה טעם העץ לא כטעם הפרי (רש"י בראשית א יא), ובעתיד העולם יחזור לתיקון השורשי שלו עד כדי כך שטעם העץ יהיה כטעם הפרי, ועתידים אילנות סרק לתת פירות.
לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן
כתוב במכילתא בפרשת בשלח בשם רשב"י שלא נתנה תורה אלא לאוכלי מן. בספר שמות התורה מספרת שהקב"ה ציווה את משה לקחת צנצנת מן ולהניח אותה לפני ה" ופרש רש"י: "והנח אותו לפני ה" – לפני הארון" (שמות טז לג). יש קשר בין צנצנת המן לבין הארון שבו מונחים הלוחות, התורה, שניתנה לאוכלי המן, הם חטיבה אחת. ועוד כתב רש"י (שם לב): "למשמרת לדרותיכם- בימי ירמיהו, כשהיה ירמיהו מוכיחם למה אין אתם עוסקים בתורה?! והם אומרים נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה? מהיכן נתפרנס? הוציא להם צנצנת המן ואמר להם (ירמיהו ב לא) "הדור אתם ראו דבר ה"", שמעו לא נאמר אלא ראו, בזה נתפרנסו אבותיכם, הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו". הרמב"ם כותב (הלכות בית הבחירה ד א) שגם אחרי שנחרב בית המקדש ארון העדות נגנז יחד עם צנצנת המן במחילות ששלמה המלך הכין מראש, גם מכאן רואים את הקשר שיש בין השנים.
בעצם זוהי משנתו של רשב"י במחלוקתו עם ר" ישמעאל (ברכות לה ב): "תנו רבנן ואספת דגנך, מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (יהושע א) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: ואספת דגנך – הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל. רבי שמעון בן יוחי אומר, אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר (ישעיהו סא) ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו", ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר (דברים יא) ואספת דגנך". רשב"י סבר שאין להניח בשום אופן חיי עולם ולעסוק בחיי שעה. וכן כתב נפש החיים שער א". ועי" בזה בהקדמת ספר בית שרגא לפסחים.
משום כך אמר רשב"י במסכת סוכה (מה ב) "ראיתי בני עלייה והן מועטין, אם אלף הן- אני ובני מהן, אם מאה הם- אני ובני מהן, אם שנים הן- אני ובני הן". רשב"י ור" אלעזר בנו היו כאוכלי המן, שהרי הם הסתתרו במערה כשברחו מהשלטון הרומי, והקב"ה עשה עימם חסד ועבר להם מעיין של מים חיים באותה מערה, והיה להם עץ חרובים לאכול (שבת לג ב), והם למדו בתורה, עסקו בחיי עולם ולא בחיי שעה.
זהו עומק דבריו של החת"ס, בי"ח באייר, היום שבו החל לרדת מן לישראל, הקב"ה לימד את הדרך של רשב"י ביחס שבין עולם הרוח לעולם הגשמי. הגמרא בברכות שם אומרת שהרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, זוהי אינה דרך לרבים, אבל היא כן דרך לאנשים מיוחדים, לאנשים רוחניים שדבקים בדרכו של רשב"י ושואפים שכל משאם ומתנם יהיה בתורה. התורה לא ניתנה אלא לאוכלי המן, ועל זה השמחה המיוחדת בל"ג בעומר, י"ח באייר, שהוא היום שבו נפרצה הדרך ובו נטבעה חותמת לאותם שרוצים להיות מקבלי התורה.
רשב"י ותורתו קדש קדשים
בפיוט "בר יוחאי" רשב"י מכונה "קודש הקודשים". בפיוטים של הקדמונים יש לדייק בכל ביטוי, וההסבר לביטוי זה הוא מה שכתב הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל שמי שנשאו ליבו להיות כמו שבט לוי, שיש לו מסירות נפש מיוחדת לדרכו של רשב"י, לחיי עולם, לתורה, הרי זה נתעלה להיות קודש קודשים.
עניינו של ל"ג בעומר הוא ייחודו של תורת רשב"י – להיות קודש קדשים לחיי עולם. משום כך הגמ" במסכת מועד קטן (ט א) מספרת שרבי יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים למדו פרשת נדרים אצל רבי שמעון בן יוחי. בערב הם נפרדו ממנו לשלום, ולמחרת בבוקר כשרצו לצאת מהעיר באו להיפרד ממנו שנית. אמר להם: וכי לא נפרדתם ממני אתמול? ענו לו: "למדתנו רבינו תלמיד שנפטר מרבו ולן באותה העיר צריך ליפטר ממנו פעם אחרת". אמר רשב"י לבנו: "בני אדם הללו, אנשים של צורה הם, זיל גביהון דליברכוך". רשב"י חינך את בנו שכאשר הוא ניתקל באנשים של צורה, שיודעים לומר לרב על מה שלמדו ממנו "לימדתנו רבינו", שמפנימים וחיים את מה שלמדו, כדאי שילך לקבל מהם ברכה.
[אין ללכת לאנשים שנראים "באבות" ומנצלים מצוקות של אנשים אלא רק לתלמידי חכמים שהם הברכה הגדולה ביותר. הגמרא (בבא בתרא קטז א) אומרת שמי שיש חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים. המאירי שם מפרש שמעבר לכך שהחכם יברך אותו ויתפלל עליו הוא גם ילמד את מי שיש לו חולה בביתו איך להתפלל בעצמו. מסופר על רבי שעזב עיירה מסוימת, אמרו לו בני העיירה: רבי, עכשיו אתה משאיר אותנו בלי רבי!", ענה להם: "אתם רק מרוויחים, שהרי כשאני הייתי הרבי שלכם, באתם אלי עם הצרות שלכם, ואני הייתי מתווך ביניכם לבין הקב"ה, עכשיו שאני הולך תדברו ישירות אל הקב"ה בלי מתווכים".]
לחם מן השמים
בליל הסדר אנו אומרים: "אילו סיפק צרכנו במדבר ארבעים שנה ולא נתן לנו את המן דיינו". לכאורה המן הוא חלק מצרכנו במדבר, ומדוע הם מוצגים כדברים נפרדים? הרמב"ם כותב (הלכות יסודי התורה ח א) שמשה רבנו עשה רק ניסים לצורך וכדוגמא כותב שצרכנו למזון, והקב"ה הוריד לנו מן. א"כ מדוע אנו מפרידים בין המן לבין צרכינו במדבר?
בגמרא ביומא (עה א) מבואר שהמן, שהיה לחם מן השמים, היה תשקיף על מצבו הרוחני של האדם, לצדיקים ירד על פתח ביתם, ולרשעים במרחק גדול יותר. אם כן המן היה מראה לאדם באיזה דרגה רוחנית הוא נמצא. הוא לא היה רק אוכל כדי שלא יהיו רעבים אלא הגמרא שם אומרת שהוא היה מלבין עוונותיהם של ישראל. לכן, לא בכדִי כשגנזו את הארון לפני חרבן הבית גנזו ביחד איתו את צנצנצת המן מפני שהם אגודים זה בזה.
רבנו בחיי מסביר בפרשת בשלח (שמות טז) שאת צנצנת המן אהרון נצטווה לקחת ולא משה על מנת לרמוז לכהנים מורי התורה שעתידים לצאת מאהרון שיהיו מזונותיהם בהרווחה בלא עמל כאוכלי המן בשעתו. בהקדמת ה"שב שמעתתא" כתב מעבר לכך, שאילו לא היו אוכלים אבותינו את המן במדבר לא היתה אפשרות להבין את התורה בעומק כפי שצריך, מפני שהיינו מגושמים מדי, וחסרי העדינות הנפשית שנצרכת כדי ללמוד תורה.
בל"ג בעומר ירד המן בפעם הראשונה ועם ישראל נהיה ראוי לקבלת התורה כיוון שניתנה תורה לאוכלי המן, שתמיד מחוברים לארון העדות, שעליהם אומר רש"י בתחילת הפרשה "שתהיו עמלים בתורה". הם הקיום של העולם, הם זוכים לאושר הגדול ביותר עלי אדמות, וככל שאדם זוכה למידה זו יותר, כך הוא רואי לאחוז בשיפולי גלימתה של התורה.
גל של עצמות או תיקון העולם
הגמרא במסכת שבת (לג ב) מספרת שכשיצאו רשב"י ובנו ר" אלעזר מהמערה ראו אנשים שחורשים וזורעים, "אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה? כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!" ישבו במערה עוד שנים עשר חודש כיוון ש"אמרי משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש. יצתה בת קול ואמרה צאו ממערתכם", הם יצאו וכל מה שהכה רשב"י ריפה ר" אלעזר. עד שראו יהודי עם הדס בערב שבת אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור, אמר רשב"י לבנו ראה כמה חביבין המצוות על ישראל, ונחה דעתו". לכאורה הדברים קשים. ראשית, מה השייכות של משפט רשעים בגיהנם לרשב"י ובנו בני העלייה? וכן מה התהליך שבתחילתו רשב"י ור" אלעזר בהתחלה שרפו כל מה שראו ואחרי זה עברו מהפך?
הרב זצ"ל פירש בעין איה כך: "יצתה בת קול ואמרה להם להחריב עולמי יצאתם, חזרו למערתכם. הדעה האלהית אמנם הלא היא למעלה למעלה מחכמת כל חכם, היא הסכימה שדוקא מכל הרעות וכל ההשפלות הנמצאות בהוה ומכל סדרי החיים המקולקלים, דוקא כשיצאו אל הפועל עם כל ניוולם וכיעורם, ודוקא כשתנתן להם שליטתם בכל הזמן הנדרש ע"פ חכמתו של יוצר כל ברוך הוא, דוקא מכל הרע והכיעור הזה תצא האורה היותר שלמה, כשאחר כל הרחבתו יוחזר לטובה וממנו בעצמו יאירו אורים לצדיקים וישרי לב. על כן צריך דוקא עם הקדושה העליונה לרדת עד עומק של שפלות החיים, לקיימם כפי מה שהם ולזככם לאט לאט, עד שיעלו אל מה שנועד להם על פי חכמת יוצר כל ברוך הוא. וכיון שעוד לא באתם עד אותה המעלה איך לקשר את כל החיים בירידתם כמו שהם אל התעודה העליונה, וחפצכם להחריב את המצב של ההוה כדי לבנות על משואותיו עולם מתוקן במהרה, ולא לשכללו קמעא קמעא עד שישוב לתיקון השלם ויוחזר הרע לטוב, ע"כ שונו למערתכם, להוסיף עוד מעלה, עד שמרוב החכמה והקדושה תוכלו דוקא על ידה לרדת מטה מטה אל החיים, לתקנם כפי חפץ השם יתברך".
הרב זצ"ל מבאר שכוונת הבת קול לומר לרשב"י ובנו שעליהם לגדול עוד בתורה כדי שיוכלו לחבר את הקודש, את התורה גם למציאות ולרומם אותה. רק מי שהגיע לרום הפסגה בחכמה ובקדושה יכול לדעת איך להעלות את המציאות ממצבה הנוכחי ולחברה לתורה. ויש להוסיף דמה שכתוב בגמרא שראו מי שלקח 2 הדסים כנגד זכור ושמור, וכן הוא בגמרא בכתובות שר" יהודה רקד עם 2 הדסים , הכוונה שהדס יש בו חוש הריח, וריח לא נפגם בחטא אדם הראשון כמ"ש בבני יששכר, וע"כ במשיח נאמר והריחו ביראת ה" , חוש של קדושה טבעית שמאז לא נתקלקלה. וז"ש בגמרא שראו זקן עם הדסים המסמלות את הטוהר הטבעי שלא נתקלקל מעודו, והוא מצוי אצל כל אחד ואחד, ונחה דעתו. ועוד שרשב"י שאל האם יש כאן משהו לתקן , זאת אומרת לאחר יב חודש חיפש דרך לתיקון הכלל, ועיין ב"איגרות" שמלכות בית דוד נתחלקה- שלא ידעו כי מלכות של תורה משפיעה ומנהיגה גם את כלל המציאות. ועל כן יעקב תיקן מטבע, ומרחצאות ועוד, ע"ש.
הרצי"ה מביא ב"לנתיבות ישראל" בשם צדיקים, שצדיק גמור מצליח לאהוב אפילו רשע גמור, אך צדיק שאינו גמור אוהב רק רשע שאינו גמור. ככל שאדם חי יותר בקדושה, הרוע בעולם מפריע לו לפעמים יותר מכל דבר אחר, אבל הוא יודע שתפקידו הוא לקחת את כל כוחותיו ואיתם לתקן עולם במלכות שדי.
עיקרון זה באה הבת קול ללמד, וכי באתם להחריב את עולמי? יש מי שחושב שאפשר לתקן את העולם רק בדרך של מלחמה וחורבנות, ובניגוד לזה למדנו שמי יתקן את העולם אם לא אותם בני עלייה? לכן הם מבינים שהתורה מרוממת את האדם, וכמה שהוא יותר מרומם הוא מרומם יותר את הבריאה. וכך כותב המסילת ישרים בפרק א" שכשהאדם מתקדם הוא מקדם את כל הבריאה שנבראה לצורכו ביחד איתו "אם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עימו".
כך יש להבין את דברי הגמרא שהם נכנסו למערה לי"ב חודש כיוון שמשפט רשעים בגיהנם י"ב חודש. כלומר כשם שמטרת משפט הרשעים בגיהנם הוא לזכך אותם מטומאתם כך, להבדיל, ובזעיר אנפין, נכנסו רשב"י ור" אלעזר למערה להזדכך ולהתקדש יותר על מנת שיגיעו למעלה כזו שיוכלו לרומם את המציאות של העולם.
אדם לעמל יולד
הגמרא בסנהדרין אומרת (צט ב): "אמר רבי אלעזר כל אדם לעמל נברא שנאמר (איוב ה) כי אדם לעמל יולד איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו הוי אומר לעמל פה נברא ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה כשהוא אומר (יהושע א) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך הוי אומר לעמל תורה נברא". השל"ה הקדוש בחיבורו, בחלק על חג השבועות שואל מדוע ר"א לא אומר שפשוט שאדם לעמל יולד זה לעמל תורה כיוון שכתוב והגית בו יומם ולילה כבר בתחילת דבריו? ומדוע צריך את כל הלימודים?
[כמובן, מה שהגמרא אומרת לעמל שיחה אין הכוונה לסתם שיחה חסרת תוחלת, אע"פ שגם לשיחה סתמית יש מקום. בספר בית אהרון על בבא קמא מתלמידו של הנצי"ב מוולוז"ין כתוב בשם הגר"א שאחד מדרכי קניין תורה הוא מיעוט שיחה במובן החיובי, יש צורך גם לדבר קצת, להיות בן אדם נורמלי, ולא כל היום, וכל יום ב"תענית" דיבור.
בפרשת נח כתוב בהתחלה "נח איש צדיק תמים היה בדרותיו" ואח"כ כתוב שה" אומר לו "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה". וכתב רש"י שמזה שלא אמר לו תמים לומדים שאומרים לאדם מקצת שבחו בפניו. ולכאורה צדיק זה רוב שבחו והיה לו לומר רק תמים שהוא מקצת שבחו? אפשר לדון האם צדיק עולה על תמים או תמים עולה על צדיק שהרי ה" אמר לאברהם "התהלך לפני והיה תמים". אבל אפשר לפרש שלנח היו שלשה מדרגות: איש, צדיק ותמים וכשהקב"ה לא אומר לו את מעלת "איש" כבר זה מקצת שבחו. כמו שאנו אומרים לפני התפילה "לעולם יהא אדם" ואח"כ "ירא שמים".]
השל"ה מבאר שהכוונה לתחומים שבתוך התורה עצמה אם העיקר עמל פה או דברים אחרים, שהרי לא כולם מבינים שהעיקר הוא להיות עמלים בתורה שזה הרפואה הטובה ביותר לגוף ולנפש, וכשם שאדם שלוקח תרופה לא צריך לבדוק כיצד היא משפיעה עליו כך אדם שעמל בתורה יודע שהיא הטוב האמיתי והרפואה. לכן חז"ל רצו לפרש שאין למעלה מעמל תורה, העמל תורה של בחקתי תלכו שבעצמו מביא את אדם לאהבת ה".
"ונתתי גשמיכם בעיתם", התורה מבטיחה, שכשנלך בחוקות ה" יהיה ריבוי גדול ועצום של שפע רוחני ושפע גשמי. אבל כשזה בא אחרי שתהיו עמלים בתורה, כשהאדם נמצא בשיא העמל של תורה, ככל שהוא גדול יותר, כך זה לא עומד אצלו בסתירה, כמו שאמרנו לעיל שכשרשב"י ובנו התעלו יותר במערה הם רוממו את מי שעסק בחיי עולם ולא שרפו אותו כמקודם. זה מה שהתורה מלמדת אותנו, שאם בחקתי תלכו, המדרגות הרוחניות של הכלל ושל הפרט הם מביאים את המטרה שלא תהיה סתירה בין העוצמות הרוחניות לבין המציאות הגשמית.
וכך כותב הרב בסוף עין איה ברכות על מסכת ביכורים (עמוד 322) שבהבטחה של התורה על ארץ זבת חלב ודבש וארץ שאבניה ברזל, התורה מתכוונת לא רק לומר את השפע הגשמי שיש בא"י, אלא ללמד שבזמן שאנחנו במקום הטבעי שלנו, אנחנו יכולים להתרומם לדרגות גדולות של עבודת ה" והשפע הגשמי לא ירחיק אותנו מעבודת ה" אלא אנחנו נוכל לקרב אותו לרבש"ע.
בפירוש רבותינו זקנים בעלי התוספות על פרשת בהר הם שואלים מדוע פרשיות בהר בחקתי נמצאות בתורת כהנים שלכאורה מדבר על ענייני המקדש, הקודשים, החטאים והכפרות. אלא שבהמשך באה פרשת בהר ללמד אותנו את קדושת ארץ ישראל ואחרי זה פרשת בחקתי שמדברת על מצב של קדש קדשים. כיון שכל הקדושות שלמדנו עליהם לפני כן במהלך חומש תורת כהנים נובעות מקדושת התורה, כדברי ר" פנחס בן יאיר ש"תורה מביאה לידי זהירות" ולכל המדרגות שבאות אחריה. ודאי שבני התורה ובפרט אתם שזוכים לשבת וללמוד לא רק בבקיאות שזה חשוב מאוד, אלא גם ללמוד בעיון, ואני באמת מאמין שכל אחד שיסתכל אחורה ידע שלא חשב כשנכנס לישיבה, שיגיע למה שהוא הגיע היום ב"ה.
אשריכם ישראל שאתם נקראים בנים למקום, שהקב"ה נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו. ובע"ה בימים האלה לקראת חג השבועות "הוא יפתח לבנו בתורתו וישם בלבנו אהבתו ויראתו".
שבת שלום.
