שיחת פרשת השבוע ויצא תשעח

יציאה מבאר שבע והגעה לחרן

"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" אומר רש"י שהתורה חוזרת על מה שכבר כתוב בסוף הפרשה הקודמת. למה התורה חוזרת? שאלה נוספת: האם הוא באמת הלך לחרן? הרי חז"ל אומרים שהוא נטמן ארבע עשרה שנה לפני שהוא הלך ללבן בבית שם ועבר, יוצא שזה נכון שיעקב יצא מבאר שבע – מאיפה שהיו יצחק ורבקה. וזה גם נכון שהוא רצה להגיע לחרן, אבל זה לא היה בבת אחת. ליעקב אבינו היו שתי שליחויות: של יצחק ושל רבקה. יצחק אמר לו עם מי להתחתן, תצא החוצה תישא אישה. יעקב אבינו לא היה בשיעור ב", בן כמה הוא היה? רבקה אמרה לו ללכת כדי שעשו לא יהרוג אותו. שתי מטרות שונות, שני ציווים שונים, שע"פ ההלכה בשביל שני הדברים האלו מותר לצאת לחו"ל. לישא אישה וללמוד תורה. והגמרא אומרת (ברכות ח.) "על זאת יתפלל אליך כל חסיד לעת מצוא" אחד מה"מאן דאמר" אומר שהכוונה של "לעת מצוא" זו אישה שנאמר "מצא אישה מצא מה טוב". ויש שם פירוש שני שאומר ש"לעת מצוא" זה תורה שנאמר "כי מוצאי מצא חיים". אז על שני הדברים האלו כתוב להתפלל אחד עם השני, ושני הדברים האלו כתוב שמותר לצאת לחו"ל – לישא אישה וללמוד תורה, אם הוא לא מוצא דבר כזה פה בארץ. יעקב עשה פה שתי שליחויות, לצאת לחו"ל לישא אישה לצאת לחו"ל ללמוד תורה בבית שם ועבר, אבל למה הוא הפסיק באמצע בבית שם ועבר?

מקום שהתפללו אבותי

בהמשך הפרשה כותב רש"י על "ויפגע במקום" וכו" אפשר עברתי על מקום שהתפללו שמה אבותי ואני לא אתפלל? קרה לו נס וקפצה לו הדרך, שהוא הגיע חזרה במהירות וגם בית המקדש קפץ לקראתו. [הייתי פעם ברוסיה והייתי צריך להגיע לעיירה שקוראים לה "טולא". רק אח"כ נודע לי שזו העיירה ששמה גדל ה"מכתב מאליהו" – הרב דסלר, שלאביו היה שם מפעל שבו הוא העסיק במסווה בחורים צעירים בתור "פועלים" כדי שילמדו תורה. מי שלא היה פועל לא יכל לחיות שם. ושם פתחו בפעם הראשונה אחרי הקומוניסטים מבנה ליהודים שהיה בו בית כנסת, בית ספר, מקווה, מועדון לזקנים וזקנות, ולא זוכר מה עוד, חמש קומות כל דבר היה משהו אחר. וכדי להגיע לשם אז אם לבעל שם טוב הייתה קפיצת הדרך לי היו קפיצות בדרך, כבישים כאלו אף פעם לא נסעתי. אבל הבנתי למה המקום הזה חזר לתחייה, בגלל שיש לו זכות ראשונים. יש שם הרבה בחורים צעירים שלמדו תורה בסתר אצל האבא של המכתב מאליהו.] אז אם יעקב הוא בר הכי לקפיצת הדרך, למה זה לא קרה לו כשהוא הלך לחרן? שמה היה צריך להטלטל בדרכים, רק כשהוא הולך חזרה לבית המקדש צריך את הנס של קפיצת הדרך?

בפשטות הכוונה היא מפני שההליכה של יעקב היא על פי ציווי של אב ואם, אז כל פסיעה זה מצווה, הם אמרו לו ללכת. אבל החזרה למקום בו התפללו בו אבותיו זה לא היה ע"פ ציווי, זה היה ע"פ התשוקה של יעקב אבינו. לכן שם הייתה קפיצת הדרך.

זה בפשט, אבל יש פה משהו יותר גודל. למה יעקב אומר אפשר שעברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ואני לא אתפלל שם? ואם לא התפללו שם אבותי, אז הוא לא היה צריך לשאול את השאלה: איך עברתי על מקום המקדש ואני לא מתפלל שם? מקום המקדש שם אדם הראשון הקריב קרבנות ושמה נח הקריב את הקרבן, ושמה הייתה עקידת יצחק. את כל זה מביא הרמב"ם בהלכות בית הבחירה. אז יעקב אומר אני צריך לחזור להתפלל שמה מפני שזה מקום שהתפללו אבותי, זה הסיבה היחידה? קדושת המקום לבד היא לא קובעת שצריך להתפלל שם?

האדם נמצא איפה שהמחשבה שלו

השבת זה יארצייט של הרב חרל"פ. הרב חרל"פ אמר פעם שהרב זצ"ל היה בלונדון לפני הצהרת בלפור, לפני מאה שנה, יותר, שמה הוא חיבר את הספר "ריש מילין" שכל כולו קבלה. למה? הרצי"ה כותב שם בהקדמה (הוא מביא את זה בהקדמה לספר מוסר אביך) שבזמן שיש מלחמה נוראה כזו בעולם בזמן מלחמת העולם הראשונה שנהרגים בלי גבול העולם כמעט עומד להיחרב, אז כדי להחזיק מעמד אתה צריך לרדת לעומר השיטין של התורה. ולכן אז הרב עסק בנושאים קבליים וחיבר את הספר ריש מילין. שאל הרב חרל"פ איך ספר כזה עמוק בענייני קבלה (אמנם הוא לא עבה) אפשר לחבר בחו"ל? על כרחך אמר הרב חרל"פ כנראה שהקב"ה עשה איזה שביל של איזה רוח קדושה מא"י עד המקום שהרב נמצא כדי שהוא יוכל לחבר את הספר הזה. במילים שלנו, במילים אחרות, הרב היה בלונדון אבל הוא בעצם היה בא"י. במקום שמחשבתו של האדם נמצאת שם הוא נמצא, כך כתבו בספרי החסידות ובהרבה ספרים אחרים. איפה שהמחשבה שלו שמה הוא. לחסידים זה נדמה שזה כתוב בספרי החסידות, אבל זה כתוב במפורש ברמב"ן למסכת עירובין לגבי איפה אדם יכול ללכת בשבת. אומר שם הרמב"ן מקום שמחשבתו של האדם נמצאת שמה המקום שלו. [כשאבי זצ"ל יצא פעם ראשונה לחו"ל, כשהוא חזר בא אליו אחד מבוגרי הישיבה שנאלץ לצאת לחו"ל לאיזה נושא של כשרות ושאל את אבי אם זה צורך מספיק חיוני בשביל לצאת. אמר לו "לא". שאל אותו, אז למה הרב יצא? אז הוא אמר את הסיפור הזה על ר" יעקב משה. לא הייתי שמה אבל היה כנראה איזה שביל או רוח או משהו מקדושה של א"י. כמובן שהוא אמר לו את זה עם חיוך. אז התלמיד הזה אמר לאבי אז גם אני רוצה ליסוע באותו שביל! אז הוא אמר לו השביל הזה הוא מאד דק, אתה לא נכנס לשם. מי שהכיר את אותו אחד ידע שפיזית זה היה מאד נכון. אבל איך שלא היה בסוף הוא נסע.]

קביעת מקום

למה יעקב רצה להיות דווקא במקום בו התפללו אבותי? לא מספיק שהמקום הזה הוא מקום קדוש מצד עצמו?

כתוב בספר "כלי חמדה" על התורה, {הוא היה אחד מגאוני פולין. לפני שהרב זצ"ל היה מדבר בשיחה בסעודה שלישית זה היה אחד משלושת הספרים שבאופן קבוע היו מונחים לו על השולחן, חוץ מהחומש והמדרש וכדומה. היה מונח על השולחן "ליקוטי תורה" של בעל התניא, היה מונח על השולחן "שפת אמת", והיה מונח על השולחן "כלי חמדה" על התורה, וכל ספר הוא מכיוון אחר.} מחדש בעל ה"כלי חמדה" על התורה: המקום שהיה בו עקידת יצחק ומזבח של נח, ושל אדם הראשון – הם היו קדושים רק לשעתם ולא לעתיד לבוא. לכן לפי דבריו יעקב אבינו לא אמר אני רוצה להתפלל בגלל קדושת המקום, מפני שאז קדושת המקום עד שיעקב הגיע אליה, היא הייתה קדושה באתכסיא, יעקב אבינו כשבא לשמה והרגיש שזה מקום שאבותיו התפללו בו, אז לכן הוא רצה להתפלל. וכך כתוב כמעט במפורש ברש"י שם שאברהם אבינו אחרי העקדה התפלל שבזכות העקדה התפילות של עמ"י לכפרת עוונות במקדש ביו"כ וכדומה – הם יתקבלו. קדושה לעניין התפילה זה כבר היה קדוש מזמן העקדה, אבל קדושת המקום לעתיד לבוא, קדושה נצחית, כנראה שעדיין לא היה.

חז"ל אומרים (ברכות ו:) "כל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו" למה צריך קביעות מקום לתפילה? מה אכפת אם נתפלל יום אחד בישיבה, ויום אחד באוהל יצחק, ויום אחד בזופניק, תלוי מתי שקמים מה הבעיה? חז"ל אומרים לא כך. אומר הנודע ביהודה בספרו צל"ח על מסכת ברכות שם, זה כמו מים, גם אם אחרי שמרתיחים אותם הם מצטננים, אח"כ יותר קל להרתיח. כשלאדם יש קביעות מקום אז יש שמה איזה חיבור קדושה בין האדם למקום, אז הוא לא ישיג את ההשגות שיש לו במקום שהוא כבר קבע אותו לתפילה, כשהוא יילך למקומות אחרים.

לבקש ניסים?

והיסוד הזה של הצל"ח הוא מאד מאד גדול לא רק לגבי תפילה. בעל "שואל ומשיב" מביא את שאלת הפוסקים האחרונים מה יעשה מי ששכח "על הניסים" בחנוכה בברכת המזון או בתפילה. אז כתבו שהוא יאמר בסוף שהוא מבקש מהקב"ה שיעשה לו ניסים כמו שנעשו לאבותינו בימים ההם וכו", הרי לא מתפללים על ניסים? כמה מגונה אדם זה שנעשו לו ניסים (ע"פ שבת נג:)! פתאום בחנוכה אם שכחת "על הניסים" תאמר בסוף הרחמן הוא יעשה לנו ניסים, כמו שעשית לאבותיו בימים ההם בזמן הזה? הרי לא מתפללים על מעשה ניסים! אומר בעל ה"שואל ומשיב" דבר הפלא ופלא. הוא אומר שההנהגה של הקב"ה בחנוכה הייתה הנהגה ניסית, "כל זמן מאיר לפי תכונתו" (אגרת שע"ח), אז ההנהגה הניסית של ימי החנוכה זה ההנהגה הטבעית לאותם הימים. מפני שבזמן שהקב"ה עושה נס אז זה מטביע גם בזמן עצמו את כל אותם הדברים, וגם הוא מביא את המשל הזה שמים שמחממים אותם שאחרי שהם הצטננו יותר קל לחמם אותם שוב. אז כל מה שלא מתפללים על מעשה ניסים זה רק כשאתה מתפלל בזמן שזה לא הדרכה של נס, אבל כשהזמן עצמו הוא זמן ניסי, אתה יכול להתפלל על נס.

[כשהיה פיגוע בשכונת הר נוף לפני שנתיים, פגשתי שם ת"ח ראיתי אותו שהוא מאד חיוור, שאלתי אותו מה קרה לך, הוא אומר לי ניצלתי בנס, אני יצאתי והרשע הזה נכנס. אמרתי לו אז תשמח! הוא אמר לי נתמעטו זכויותי, זה מה שהטריד אותו. למה נתמעטו זכויותי? שמי שנעשה לו נס כתוב שזה בא על חשבון משהו. אמרתי לו שיסתכל בספר של ר" צדוק הכהן מלובלין שנקרא פוקד עקרים באו תא". ר" צדוק כותב שם שלא מתפללים על מעשה ניסים זה על דבר שהוא יוצא מבקשה שהיא נגד הטבע, אבל אם אדם מבקש למשל ילדים, שטבע העולם זה להוליד, "לא תוהו בראה אלא לשבת יצרה", גם אם ח"ו יש לאדם בעיה זה לא נקרא להתפלל על מעשה ניסים, מפני שזה טבע העולם שכך יהיה. אז כותב שמה ר" צדוק גם טבע העולם שהאדם יחיה, אז מי שנעשה לו נס על חיים אז מי אמר שאומרים נתמעטו זכויותי? זה קטע נפלא מאד של ר" צדוק בספר פוקד עקרים.]

אותה סברה אומר הצל"ח בברכות (ו:), וזה מה שהיה עם יעקב אבינו. הוא לא ביקש בגלל שהמקום מצד עצמו הוא קדוש, זו הייתה קדושה זמנית, אבל הקדושה של מה שהמקום התקדש ע"י תפילה של אבותי אין בזה דיונים של קידשה לשעתה או לעתיד לבוא, זה לא גרע מקובע מקום לתפילתו, יש שמה כבר הרבה קדושה.

כתוב בפרקי אבות (ג,ב) "שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים" לא בגלל שאם הם לא עומדים אז זה מושב לצים. אומר הרב"ה מקומרנא סימן שבמקום הזה נתבטלו הרבה אנשים, לכן קשה לך ללמוד שם. בשביל להתפלל וללמוד צריך מקום קדוש. אז נכון שאם הקב"ה מגלגל אדם למקום שלא דרכה שמה כף רגל זה בגלל שהאדמה זועקת שמישהו יבוא יתפלל שמה, אבל זה לא כמו אותה דרגה של הקובע מקום.

על זה אמר יעקב אבינו "אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי" קפצה לו הדרך. אומר השפ"א שקפצה לו הדרך בגלל התשוקה שלו, כגודל התשוקה של הבן אדם לדברים שבקדושה, אז "כמים פנים אל הפנים" גם הקב"ה נותן לו את משאלות ליבו. כך כותב השפ"א כמה וכמה פעמים בפרשת ויצא.

תפילת ערבית רשות

יעקב שרצה להיפגש עם קדושה – הוא הרגיש את הקדושה של "מקום שהתפללו אבותי", ובגלל ההשתוקקות הגדולה שלו לכן גם קפצה לו הדרך. הדרך קפצה עכשיו ולא קודם לכן כשהוא הלך לחרן אע"פ שזה היה מצווה של כיבוד אב ואם, אבל הוא עשה את זה בגלל המצווה. הדבר שבולט יותר אצל יעקב לעומת אברהם ויצחק, זה הרצונות של יעקב מעבר למה שאנחנו מצווים. רק על תפילת ערבית אומרים שהיא רשות. כל אדם שנשאל ברחוב יגיד לנו שמה שאדם יוזם מעצמו, הוא פחות, "גדול המצווה ועושה" ממי ש"אינו מצווה ועושה", וזה נכון. אעפ"כ, אומר הרב ב"עולת ראיה" יש גם דרגה יותר גדולה שכשאדם מעצמו הולך להתפלל. לא שהוא מדלג על הציווי אלא גם מחדש משהו בתפילה. נכון שבתפילה הזו צריך כוונה יתירה, יותר גדולה מאשר תפילה רגילה, כמו שכתוב בשו"ע שכשאדם מתפלל תפילת נדבה הוא צריך לכוון יותר, מי שלא יכול לכוון אז לא יתפלל תפילת נדבה – ככה כתוב. בנדבה ורשות שהם תפילת ערבית זה כמעט אותו דבר, זה היה כוחו של יעקב אבינו. עי" חידושי הגר"ח על הרמב"ם, הלכות תפילה.

רצונו של מקום

הבאתי לכם פעם מה"מסילת ישרים" שלעשות רצונו של מקום זה לא רק לעשות את מה שהוא מצווה, אלא גם לעשות דברים שאנחנו יודעים שזה יהיה נחת רוח לפני המקום גם מבלי הציווי, כמו בכיבוד אב ואם. אומר ה"מסילת ישרים" אם אדם מביא משהו לאבא שהוא יודע שיהיה לו נחת רוח הוא מקיים מצוות כיבוד אב, הוא לא צריך לחכות עד שהאבא יצווה. וכך כותב הרב חרל"פ: הגמרא אומרת בזמן שעושים רצונו של מקום מתקיים בנו הפסוק "ועמדו זרים ורעו צאנכם" (ישעיהו סא,ה) אז שואלים מדוע ב"והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי" אז עושים רצונו של מקום ובכל זאת שמה כתוב "ואספת דגנך" – אתה לבד? אומר הרב חרל"פ "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי" למה שאני מצווה, אבל עושים רצונו של מקום זה דברים שאני יודע לעשות נחת רוח לקב"ה גם דברים שהוא לא במפורש ציווה. [כשבאו פעם לרב זצ"ל עם שאלה האם להעדיף עבודה עברית או עבודה לא של יהודים, כמה השיעור של ההפסד? לפעמים הפער הוא עצום! אז הפוסקים דנו בזה, עד שליש, לא כל אחד יכול לעמוד בזה. אבל את הרב זצ"ל שאלו בקשר לבנייה כאן בארץ, והראו לו חוות דעת של כל מיני ת"ח, והוא אמר שלא מספיק לדעת מה התורה אומרת. צריך גם לדעת מה התורה רוצה. ואת זה צריך ללמוד מתוך התורה הכתובה בכתב בתורה שבע"פ, לדעת מזה מה רצונו של מקום, זה למעלה מהציווי.] זה היה דרגתו של יעקב אבינו מעבר לאברהם ויצחק. עליהם כתוב בחז"ל שהם קיימו את כל התורה כולה עוד לפני מעמד הר סיני. אצל יעקב אבינו הייתה גם דרגה יותר גדולה, לקדש גם את הרשות, תפילת ערבית רשות יש לה משהו שהיא יותר גדולה מדברים אחרים.

הגמרא בברכות (כח.) אומרת שהיה מחלוקת על תלמיד שתוכו כברו או אין תוכו כברו, האם יכנס לבית המדרש. והגמרא מביאה את הסיפור הזה בהקשר לסיפור אחר. שרבן גמליאל היה נשיא והיה ויכוח הלכתי בינו לבין ר" יהושע האם תפילת ערבית רשות או תפילת ערבית חובה, וכתוצאה מויכוח הם היו צריכים להחליף את ר"ג בר"א, ור"ג היה מבין אלו שחושבים שתלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש. אבל ברגע שהחליפו את הנשיאות מר"ג לר"א אז הוציאו את השומר מפתח בית המדרש. נקטו שמעכשיו לא מקפידים שיבואו ללמוד רק מי שתוכו כברו ושלא צריך את זה? זה לא הכוונה. אומר ה"חידושי הרי"ם" תלמיד אין תוכו כברו כל עוד הוא מחוץ לבית המדרש אבל ברגע שהוא יטעם משהו מבית המדרש הוא כבר יהיה תלמיד שתוכו כברו. אל תדון אותו איך הוא נראה בחוץ, צריך לראות איך הוא ייראה בפנים. גם אלה שבפנים צריכים להסתכל ככה וגם אלה שבאים מבחוץ צריכים להסתכל ככה.

יראת העונש ויראת הרוממות

אז יש פה שני דברים שהם חופפים, שסילקו את השומר מכותלי בית המדרש, וזה בא ביחד עם הסיפור שתפילת ערבית רשות. ונראה לי שזה לא בא באקראי. ברגע שהתלמידים ראו שיש מושג כזה של עבודת ה" שהיא רשות, לא שהיא רשות שהכוונה היא שהכל הפקר, "אני רוצה", "לא בא לי". אלא ברגע שאדם מקבל מושג שהתורה סומכת על האדם שהוא ידע איך ללמוד מתוך התורה מה זה רצונו של מקום, סומכים על השיקול דעת שלו שהתורה תגדל גם אותו, אז אומרת הגמרא נתווספו ארבע מאות או שבע מאות ספסלים בבית המדרש. הם רצו את הבית המדרש הזה. לא בית מדרש של הפקר ח"ו. אלא שיש גם מושג של רשות שיש גם מושג של לעשות רצונו של מקום, שאדם בודק מה טוב ומתאים בשבילו עוד מעבר למה שאנחנו מצווים, כמה עוד אפשר להוסיף. לא לכל דבר שמים מחסומים. יש דיון במסילת ישרים בהקדמה, ובספר "מידות ראי"ה" של הרב זצ"ל במידת היראה: היראה הפשוטה תמיד זו יראת העונש, זה כן טוב או לא טוב? כותב הרב שיש אנשים שאם הם מתרגלים יותר מיד ליראת העונש, זה לא טוב. נכון שמצד אחד צריך להאמין שהעולם מנוהל בשכר ועונש אבל אנשים שכל מה שהם עושים זה רק בגלל זה, הם יכולים לפעמים להיכנס לעבודת ה" קצת דכאונית. הכל אסור לי, פה שמים ברקסים ושמה שמים לי ברקסים.  יראת ה" האמיתית היא יראת הרוממות שהאדם מבטל את עצמו לרצונו של מקום. אבל אי אפשר להגיע בלי היראה הבסיסית, שזה מה שהתורה אומרת. והרב חרל"פ כותב על כך (מי מרום, פרקי אבות, פרק ב") למה בכל זאת הדרך היא קודם כל לעבור את יראת העונש? אומר הרב חרל"פ יסוד עצום שכדאי לזכור אותו, האדם מורכב מגוף ונפש, ועם כל חלק מהחלקים של האדם צריך לדבר בשפה שלו, ועם החומר – ככה הוא כותב – צריך לדבר בעברית שמדברים אל החומר. אתה לא יכול לדבר עם הצד הגופני של האדם במושגים יותר מידי גבוהים שהוא בכלל לא מבין על מה אתה מדבר. כשאתה מדבר עם הצד הרוחני של האדם תדבר גבוה ואז תרומם אותו, אבל אתה צריך לדעת שהאדם מורכב גם מעניינים חומריים גשמיים, ולכל דבר יש את השפה המתאימה לו. לכן אי אפשר בלי יראת העונש גם אחרי שמגיעים ליראת הרוממות, כך כותב הרמב"ם בפירוש המשניות (אבות א,ב), גם אם משהו עובד לא לשם קבלת פרס, אלא לשם שמיים, לשם שמיים אמיתי [לא על הלשם שמים שאצל חלק מהדור שלנו שאצלם השם שמיים זה השמים כסאי, זה שם שמיים מיוחד], בכל זאת כתוב בסוף אותה משנה "ויהי מורא שמיים עליכם". אומר הרמב"ם בפירוש המשניות וככה גם אומר שם המהר"ל בדרך חיים גם אם אתה מגיע להשגות מאד גבוהות אל תשכח את היראה הפשוטה היא גם כן משפיעה על הבן אדם.

"וירא יעקב"

"וירא יעקב", זו הייתה המידה של יעקב אבינו. הוא זכה לראות מלאכי אלוקים מהשמיים ועד הארץ, הוא חולם עליהם. הוא חולם על מלאכים כל עוד הוא בא"י, כשהיה בחו"ל הוא חלם על כבשים. פה בארץ הוא חלם על דברים גדולים, בסוף הפרשה מה כתוב? שהמלאכים באו להתבונן ביעקב אבינו. יעקב אבינו התעלה לדרגה רוחנית שלא הוא זה שצריך לחלום על המלאכים אלא שהמלאכים באים לראות אותו. "והנה ה" ניצב עליו" כותב בנפש החיים הקב"ה הוא מקומו של עולם הוא מחזיק את העולם אבל הקב"ה יצר צדיקים בעולם שכביכול השכינה בנויה עליהם וזה מה שכתוב "והנה ה" ניצב עליו" – על יעקב אבינו. כמה שיעקב נתעלה יותר הוא לא שכח את ה"ויהי מורא שמים עליכם". לכן "וירא יעקב". הוא קיבל כאלו השגות גבוהות הוא היה אדם כזה אמיתי, אמת זה דבר שיש לו יציבות. יש משנה במקוואות שמדברת על מים סרוחים, מה זה מים סרוחים? מים שכל הזמן עומדים, שאין להם נביעה פנימית. חכמת סופרים לעתיד לבוא תסרח. החכמה תסרח? אבי זצ"ל אמר לעתיד לבוא יהיה חכמים כאלו שיהיו חכמים אבל כל אחד יחזור על מה שהשני אומר, לא יהיה להם שום נביעה שלהם להוסיף עוד משהו, לחדש עוד משהו בתורה. כשאדם מגיע לדרגה גדולה הנביעה צריכה להיות יותר גדולה. [הייתי פעם עם הרב אליהו בחו"ל. ביום שישי הוא הלך למקווה שפתחו אותו מוקדם לפני שהציבור מגיע. הוא נכנס למקווה, הבלן הגבאי שם אמר מה אני הייתי צריך לבוא בגלל הרב הזה מא"י לפתוח את המקווה יותר מוקדם? הרב אליהו נכנס למקווה ואמר שהמקווה פסול. ההוא התחיל לצעוק עליו, מה אתה הרב שלנו? אתה תגיד לנו המקווה פסול? שאלו אותו למה זה פסול? הוא אמר להם שיש כאן נזילה של המים החוצה. שאלו אותו מאיפה אתה יודע, אמר להם בדרך נורמאלית כל מקום שיש מים הכי נקיים בעולם, כשהם עומדים במקום אחד אז יש שם ריח של מים שעומדים. וכשהגעתי פה הרגשתי שהאויר כאן הוא צח לגמרי סימן שהמים לא עומדים כל הזמן, יש פה משהו, יש פה איזה סדק שכנראה המים יוצאים החוצה. צריך לחפש. ומצאו והוא צדק.] יעקב אבינו התעלה, הוא כל הזמן הוסיף, הוא לא שקט על שמריו, ועל זה כותבת התורה "וירא" – זו המידה של יעקב אבינו. כמה שהוא יותר גדול זה מביא אותו לדרגה של יראת ה" גדולה יותר. הגמרא (יומא סט:) אומרת שירמיהו שאל במצב שנוכרים מקרקרים בהיכלו, בבית המקדש, איה נוראותיו? איך אנחנו יכולים לכנות את הקב"ה "הנורא"? מה רואים מפה? חז"ל אח"כ דוחים את זה ואומרים שזה שהקב"ה שומר על כבשה אחת בין שבעים זאבים "הן הן גבורותיו הן הן נוראותיו". אבל בתחנון מה אנחנו אומרים? "עד מתי עוזך בשבי ותפארתך ביד צר עוררה גבורתך וקנאתך על אויבך", עד מתי אנחנו צריכים למצוא פשטים כאלה ש"הן הן גבורותיו והן הן נוראותיו", שהקב"ה שומר עלינו משבעים זאבים. אז אנחנו מבקשים מהקב"ה תעורר גבורתך שיהיה הנוראות והגבורות כפשוטו, ולא בדרך של פשט של "הן הן נוראותיו". אבל מה רואים מהגמרא הזו? איפה המקום שצריכים להתגלות הנוראות והגבורות? הנוראות של הקב"ה, נורא אלוקים – ממקדשיך. "מורא גדול" כתוב בהגדה של פסח זה גילוי שכינה, איפה שיש גילוי שכינה יותר גדול שם המורא יותר גדול. בית המקדש שזה מקום גילוי השכינה הגדול ביותר בעולם לכן חז"ל אמרו "איה נוראותיו" איך יכול להיות שבמקום שיש גילוי שכינה הכי גדול נוכרים מקרקרים בהיכלו, אז חסר במורא!

"וראה כל העם את מעשה ה" כי נורא הוא" (שמות לד,י) כשהקב"ה הבטיח למשה אחרי חטא העגל שתשרה שכינה בישראל ולא באוה"ע על זה כתוב וראה העם את כל מעשה ה" את ה"ונפלינו", מה הוא יראה? "כי נורא הוא", מפני שזה יביא לידי מורא שמים. לכן דוד המלך שדיבר על המקדש, אז על מה הוא אמר "עד מתי עוזך בשבי"? הוא רוצה להגיע למקום שהוא נקרא בלשונו של דוד "משכנות לאביר יעקב". זו הייתה המידה של יעקב אבינו ביחס לאברהם ויצחק.

לכן כשיעקב אבינו הגיע למקום, למקום המקדש הוא זה שהתפלא "אפשר אני מגיע למקום שהתפללו בו אבותי" מקום שיש שמה קדושה מקום ששמה צריכה להתגלות מידה של יעקב אבינו, איך זה שאני לא מתפלל שמה. ובגלל הקדושה הזו, בגלל הנוראות שהייתה מידתו של יעקב אבינו – קפצה לו הדרך לחזור למקום המקדש.

נטמן בבית עבר

יעקב יצא מבאר שבע זה נכון, אבל הלך לחרן זה גם נכון. אבל ארבע עשרה שנה? למה הוא עשה את זה? [היה מעשה עם יהודי שנכנס לבית מסוים ובשלב מסוים חותנו או השווער זה לא בדיוק אותו דבר אמר לו טוב תורה עם דרך ארץ, תתחיל לעבוד קצת, ידע אפילו לצטט משנה. הלך להתייעץ עם הרב"ה אמו לו הרב"ה אני מכיר את החתן שלך יש לו המון כוחות אל תאיץ בו, אמר לו רב"ה אבל הרי כתוב טוב תורה עם דרך ארץ? מה עכשיו צריך לטעות בדבר משנה? לטעות בדבר משנה זה לא פשוט. אז באו לרב"ה טוב תורה עם דרך ארץ, אמר לו הרב"ה יותר טוב שיהיה לך קושיה על משנה אחת, מאשר שהוא לא ידע את כל התורה כולה. תשובה מצוינת, לא רק בשביל הסיפור]. למה הוא הלך ארבע עשרה שנה? אני רוצה לקרוא לכם משמירת הלשון. כתוב בספר שמירת הלשון: (חלק א" שער התורה פרק ט") "ועתה נדבר אודות יעקב אבינו עליו השלום, הנה ידוע בעת שהלך מבית אביו לחרן היה בן שישים ושלוש וכשבא לבית לבן היה בן שבעים ושבע, ואיה היה ארבע עשר שנים שבינתיים? אמרו חז"ל היה בבית מדרשם של שם ועבר. ולכאורה קשיא על יעקב אבינו עליו השלום וכי זה הזמן והעונה ללמוד תורה? הלא היה בן שישים ושלוש ועדיין לו היה לו שום בנים ובפרט שאומה ישראלית הקדושה צריכה לצאת על פני האדמה רק על ידי יעקב אבינו ולא איש אחר. והרי כל זה היה ידוע ליעקב אבינו, כמו שאומר רש"י שהוא פנה ללבן תנה לי את נשותי כי מלאו ימ" אומר רש"י מתי אני אעמיד שנים עשר שבטים, אז הוא ידע את התפקיד שמוטל עליו שזה מצווה גדולה שיילך תכף אל בית לבן, כמו שאמר לו יצחק ולא להתעכב ולהפריש את עצמו פתאום ללימוד. ולתרץ כל זה נראה בפשיטות דהִנה יעקב אבינו ידע בלבן כי בוודאי לא יתרצה לתת לו את ביתו, בלתי שיקבל עבור זה מתנה גדולה, והיה ידוע שיעקב אבינו נעשה עני בדרך ע"י אליפז, א"כ בוודאי יהיה מוכרח לעבוד אצלו עבודת עבד. וישא מבנותיו כמו שציווה לו יצחק וכמו שבאמת היה לבסוף. והיה ירא יעקב אבינו לרדת אצלו ולהתעכב שם, כי ידע את לבן כי רמאי הוא וירצה להעבידו מן העולם. כמו שהעיד עליו הכתוב לבסוף. לולא שאלוקי אברהם היה בעזרו. וגם ביתו היה מלא טומאת תרפים ואין בכוחו לעמוד כנגד טומאה רבה כזו בלתי זכות קדושת התורה. ובבית לבן לא יהיה אפשרותו להיות דבוק בתורה. על כן הקדים את עצמו ונס אצל שם ועבר ארבע עשרה שנה ולמד שם בהתמדה רבה כי כל הארבע עשרה שנה לא שכב לישון פעם אחת שנת קבע כמו שהעיד עליו הכתוב וישכב במקום ההוא אומר רש"י אבל בשעת הלימוד לא ישן". שלא תבינו אותי לא נכון ח"ו, כל רגע שאדם לומד זו דרגה עצומה, גם מי שלא לומד ארבע עשרה שנה. "אתם ידעתם כי בכל כוחי עבדתי את אביכם". כתוב בתוספתא בב"מ שמהפסוק הזה לומדים שפועל שעובד אצל מישהו צריך לאכול בזמן ולישון בזמן כדי שיהיה לו כח לעבוד את האדון בכל כוחו. ואם הוא כל הזמן לא יישן, וכל הזמן לא יאכל, ולא ידאג גם לבריאות שלו, אז הוא לא יוכל לומר על עצמו שאני עובד את האדון בכל כוחי. את זה לומדים מיעקב אבינו. והיות והגמרא אומרת שאנן אגירי יומי אנן (עירובין סה.), אנו עבדים של הקב"ה, אז מי שרוצה באמת באמת לעבוד את הקב"ה בכל כוחו – שיעבוד כמו יעקב אבינו. כל דבר צריך לעשותו בזמן. ויש כאלה לפעמים שחושבים שהם יוכלו לישון לילה אחרי לילה עד לפנות בוקר. אחרי זה נהרס להם כל הבוקר וכל אחרי הצהריים וכל הסדר יום שלהם, זה לא שייך. זו תוספתא מפורשת שלומדים את זה מיעקב אבינו.

חרן – חרון אף

ולפי דברנו נכון מאד החשבון של ארבע עשרה שנה. כי ידע שבבית לבן יהיה ארבע עשרה שנה שאי אפשר יהיה לו לשוב לביתו כל עוד שלא נולד יוסף, כאשר ילדה רחל את יוסף אמר שלחני ואלכה, ויוסף נולד רק אחרי ארבע עשרה שנה כמו שכתוב ועבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך לכן הלך יעקב לבית שם ועבר כדי שיוכל לעמוד בבית לבן. זאת אומרת שההפסק שלו של הארבע עשרה שנה זה לא הפסק בין באר שבע ל"וילך חרנה" זה היה ההכשר מצווה שבלי זה הוא לא היה יכול להגיע לחרן. רש"י הרי כותב לנו בסוף פרשת נח "וימת תרח בחרן" מה זה החרן הזה? אומר רש"י נון הפוכה לומר לך עד אברם היה חרון אף של מקום בעולם. "וילך חרנה" כתוב גם בזוהר במקום ששם יש חרון אף, יש את לבן, שמה יש טומאה. יעקב אמר ללבן "מה פשעי ומה חטאתי כי דלקת אחרי" אומר ה"אלשיך הקדוש" ברגע שיעקב אבינו ראה שלבן רוצה להידבק בו הוא רוצה להיות חבר שלו הוא נבהל מזה. למה הוא נבהל מזה? מפני שהוא פתאום הבין שלבן רואה כל מיני נקודות יפות אצל יעקב אבינו, יעקב אבינו מתחיל פתאום להידמות ללבן, אז על זה יעקב שאל אותו איזה חטאים אתה מוצא אצלי שאני פתאום דומה לך, מה פתאום אתה רוצה להיות חבר שלי? לבן ויעקב זה שני עולמות. וזה מדויק בפסוקים. יעקב אמר לנשותיו אני רואה את פני לבן אביכן שאינם כתמול שלשום, מה הפירוש שאינם כתמול שלשום? לא הכוונה שכל הזמן היה רגוע ועכשיו אני רואה אותו שהוא כועס. יכול להיות שזה הפירוש, יותר עמוק, אני מתחיל להתרגל אליו. אם אני מתחי להתרגל לרוע, אני יותר לא יכול לשבת פה. לכן הקב"ה אמר לו שצריך לקום ולצאת. אבל אנחנו לא לבן והלוואי ונהיה יעקב. כתוב ב"חתם סופר" בתשובות יש הרבה יעקב שרודף אותם לבן, ומעט לבן שנרדפים על ידי יעקב. זה כותב החת"ס בתשובות.

חודש כסלו

חודש כסלו – חודש חורפי, גשום, קצת חושך בחוץ. לא סתם חושך אלא "וחושך על פני תהום" אומרים חז"ל זה גלות יוון, שרצתה להחשיך את עיניהם של ישראל. והאור שהדליקו כנגד החושך זה היה בזמן הכי חשוך. וזה מה שיעקב אבינו בא ללמד אותנו. הוא רואה השגות גדולות, הוא קונה את הבכורה, אומר לו הקב"ה דווקא אתה בכלל הכוחות והיכולות שלך אתה גם יכול ללכת חרנה, מלשון חרון אף. אתה יכול גם להוציא את כל הדברים החיוביים שאפשר להוציא גם ממקומות כאלה חשוכים. ולכן אצל יעקב אבינו שהיה איש האמת, כל הנסיונות שלו היו בנויים במידת השקר, הפוך מהמידה שלו. ויעקב ניצח. כתוב בהקדמה של אגרות ראי"ה כמדומני מביא שם בשם חז"ל מסתמא בזוהר שזו דרגתו של משיח שיכול להאיר את החושך הכי גדול וזה מה שעשה יעקב אבינו. הקב"ה "הוריד אותו" בבית שנקרא לבן אבל הלבן הזה ביקש לעקור את הכל, את כל החושך של העולם, השליח האמיתי שיכל היה להאיר את החשיכה זה היה יעקב אבינו, שיהיה שבת שלום לכולם ובשורות טובות ומעשה אבות סימן לבנים.