שיחת פרשת השבוע וישלח

"וישלח יעקב מלאכים"

"וישלח יעקב מלאכים לפניו". תחילת העניין מופיע בפרשת השבוע שעבר (בראשית לב א). "וישכם לבן בבוקר, וינשק לבן לבנותיו, וילך וישוב למקומו, ויעקב הלך לדרכו, ויפגעו בו מלאכי א-לקים". והמשך הדברים בתחילת פרשתנו: "וישלח יעקב מלאכים לפניו, אל עשיו אחיו, ארצה שעיר שדה אדום". יעקב אבינו שולח מלאכים, ורש"י מדגיש: "מלאכים ממש", ולא שליחים. מה מכריח את רש"י להדגיש – דווקא מלאכים? אמנם קל להסביר, שמדובר באותם המלאכים מסוף הפרשה הקודמת, אך עדיין צריך להבין. ובהמשך, אומר יעקב: "כה תאמרו לאדוני לעשיו, כה אמר עבדך יעקב: עם לבן גרתי, ואחר עד עתה". רש"י מפרש שני פירושים: "לא נעשיתי שר וחשוב, אלא גר; אינך כדאי לשנוא אותי על ברכות אביך, שברכני "הוה גביר לאחיך", שהרי לא נתקיימה בי. דבר אחר, גרתי בגימטריא תרי"ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי, ותרי"ג מצוות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים". אומר רש"י, שלמעשה יעקב אבינו מדגיש לעשיו, "ותרי"ג מצוות שמרתי". וכי לעשיו אכפת מזה? הפירוש הראשון של רש"י מובן – הברכות לא התקיימו, אז אין סיבה שעשיו ישנא עוד את יעקב.

"לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל"

בהמשך, כשיעקב נאבק עם שרו של עשיו, כתוב פעמיים (לב כט, לה י) שהמלאך אומר ליעקב: "לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל, כי שרית עם א-לקים ועם אנשים ותוכל". רש"י מבאר שם (לה י ד"ה כי שרית), ש"כי שרית" זה לשון ישרות, לשון שררה. לא לָקַחְתָּ את הבכורה בעקבה, מלשון עקב – אלא זה הגיע לך. על הפסוק "אין כא-ל ישורון" (דברים ז, יב) כותב הרמב"ן שהכוונה ליעקב אבינו, מלשון ישרות. יעקב אבינו הוא ההפך ממה שעשיו חשב עליו. הוא נקרא "יעקב", מלשון "עקב", לשון ערמה. והתורה מעידה עליו, גם בפרשתנו וגם בדברים – לשון ישרות. ידוע, כדבריו של הנצי"ב בהקדמתו לספר בראשית, שישרות היא תעודת הזהות של כל הנכנס בפתחה של ישיבה. אפילו ליום או יומיים. למה האבות נקראו "ישרים"? מבאר הנצי"ב, מפני שאבותינו היו ישרים בהליכות עולם – גם בין אדם למקום, וגם בין אדם לחבירו. להבדיל מתקופת בית שני, שנחרב בגלל שנאת חינם. ולא מפני סתם שנאת חינם – אלא שנאת חינם לשם שמיים, דהיינו: מי שלא חושב כמונו הוא אפיקורס, מורידין ולא מעלין. ועל זה נחרב בית שני. על זה העידה התורה, שהאבות נקראו (במדבר כג י): "תמוֹת נפשי – מות ישרים". ישרות, אם כן, דווקא באדם הישר גם בבין אדם למקום וגם בבין אדם לחבירו. והנצי"ב חוזר על כך בכל אחד מחיבוריו: "מרומי שדה" על הש"ס, שו"ת "משיב דבר", בפירושו על השאילתות, בפירוש על שיר השירים. בכל אחד מהספרים הנ"ל, הנצי"ב חזר על הרעיון הזה, על המימרא הזאת. זו היתה עבורו אבן יסוד. כפי שאמרנו, יעקב למעשה שולח מלאכים ממש, כדי להעביר לעשיו מסר: אל תדאג, לא נעשיתי שר וחשוב, ואין סיבה שתשנא אותי. הברכה "הוה גביר לאחיך" – לא נתקיימה בי. האמנם לא נתקיימה בו? והרי המלאך, כפי שהרגע אמרנו, שינה את שמו של יעקב ללשון שררה, כדברי רש"י. ולא עוד, אלא שכתוב, שהקב"ה נגלה ליעקב במראות הלילה, ואומר לו מפורש: "ולא יקרא שמך יעקב, כי אם ישראל". הקב"ה חוזר ומדגיש, שיעקב הוא בעצם ישראל – וגם שם רש"י מפרש: לשון שר ושררה. ועם כל זאת, איך יעקב מעביר לעשיו מסר, שאיננו אלא אדם קטן ופשוט?

מובא עוד במדרש, שיעקב לא שלח לעשיו מתנה חד פעמית וצנועה. הוא שולח במשך שישה חדשים כמויות אדירות של גמלים, ועוד מתנות נוספות כפי שהתורה מפרטת. וכפי שביררנו מדברי רש"י, הוא שולח אליו מלאכים ממש. איך כל זה עולה בקנה אחד – עם העדות של יעקב על עצמו?

המלאכים – המצוות

לכאורה הדברים יתבארו, לאור דברי הרמב"ם בהלכות מזוזה (פ"ו הי"ג). כותב הרמב"ם: "חייב אדם להזהר במזוזה, מפני שהיא חובת הכל תמיד. וכל זמן שיכנס ויצא – יפגע ביחוד השם, שמו של הקדוש ב""ה; ויזכור אהבתו, ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן. וידע, שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים – אלא ידיעת צור העולם; ומיד הוא חוזר לדעתו, והולך בדרכי מישרים. אמרו חכמים הראשונים: כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו, וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו – מוחזק הוא שלא יחטא, שהרי יש לו מזכירין רבים, והן הם המלאכים שמצילין אותו מלחטוא, שנאמר: "חונה מלאך ה" סביב ליראיו ויחלצם"". והנה, הרמב"ם, שהיה פשטן, מבאר את הפסוק בתהילים (לד ח): "חונה מלאך ה" סביב ליראיו ויחלצם" – שהוא מדבר על המצוות. אדם המוקף במצוות, עליו נאמר הפסוק – "חונה מלאך ה" סביב ליראיו". אם כן, שולח יעקב לעשיו מלאכים ממש – "כי מלאכיו יצווה לך", ואומר לו: "ותרי"ג מצוות שמרתי", כלומר, יש לי זכויות, והמצוות הם המלאכים ששומרים עלי.

נתמעטו זכויותי

ועדיין, יחד עם כל הזכויות, כתוב שיעקב פחד – "הצילני נא מיד אחי מיד עשיו… פן יבוא והכני". מבאר רש"י (ד"ה קטונתי): "נתמעטו זכויותי, על ידי החסדים והאמת שעשית עמי, לכך אני ירא, שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא" – מפני שכל מי שנעשה לו נס, כתוב (תענית כ:) שמתמעטות זכויותיו. בהלווית הרוגי הפיגוע בהר נוף, פגשתי תלמיד חכם רציני, שחיבר ספר על דיני שומרים. הוא שהה באותה העת בבית הכנסת – וניצל מגרזן שהונף ממש מול עיניו. הוא אמר לי: נתמעטו זכויותיי! וראיתי על פניו, שיחד עם הבהלה המובנת מאליה, גם זה באמת כאב לו. עניתי לו: זה אומר שהיו לך הרבה זכויות. כמה ימים לאחר מכן, היה זה ביום שישי, התקשרתי אליו ואמרתי לו: שמע, כתוב בגמרא שאדם לא יבקש שיעשה לו נס – מפני שמי שנעשה לו נס, מתמעטות זכויותיו. ומבאר ר" צדוק הכהן מלובלין (ספר פוקד עקרים, אות א"), שהיינו דווקא כשאדם מבקש שייעשה לו נס – שלא כדרך הטבע. אבל, אם אדם מבקש שייעשה לו נס כדרך הטבע, כפי שמצינו למשל אצל חנה, שביקשה ללדת – הרי זה לא נגד הטבע, בטבעה של אישה ללדת, ורק אצל חנה היתה בעיה – אכן, אומר ר" צדוק, שבכהאי גוונא לא מנכים לו מזכויותיו. ובאמת אותו יהודי, שהעניין הסעיר את רוחו, נרגע קצת בעקבות הדברים.  לגבי חנוכה, הבא עלינו לטובה, מצינו בהלכה (או"ח סי" קפז סעיף ד" בהג"ה, סי" תרפב סעיף א" בהג"ה) שמי ששכח לומר "על הנסים" בברכת המזון, כשמגיע ל"הרחמן" – וצריכים להגיד "הרחמן" – שם הוא יוסיף בקשה: "הרחמן הוא יעשה לנו נסים, כמו שעשית לאבותינו" וכו". וכל המפרשים על השו"ע שואלים: והרי כתוב שאין לבקש על נס! אז למה בחנוכה, אם שכח להודות, צריך לבקש בתוך "הרחמן" בקשה לניסים?

עונה על כך ה"שואל ומשיב", בפירושו על התנ"ך "דברי שאול": הקב"ה עשה לנו נס בחנוכה. ואין הכוונה לזמן רגיל, שנעשה בו נס – אלא הימים נהפכים לימים של נס. אלו ימים, שיש בהם סגולה לניסים. ובזמן כזה, שהקב"ה טבע בו מהות של הנהגה ניסית – מותר בהם לבקש גם על נס. בשאר ימות השנה, לעומת זאת שהם לא זמן ניסי – בהם שייכים דברי חז"ל, שמנכים לו מזכויותיו. בספרו "מחזיק ברכה" על או"ח, שואל החיד"א: מדוע בחנוכה אין חיוב על משתה ושמחה, כשם שמצינו בפורים? ומביא בתשובתו כמדומני, את דברי הרמ"ע מפאנו שמבאר, שהיות וחנוכה היה בארץ ישראל – זה קרוב אל הטבע שישראל ינצחו. מה שאין כן כשהמאבק הוא בגולה, בפרס ומדי, שהנס הוא גדול יותר מפני שזה רחוק מהטבע שינצחו. משום כך דווקא על הנס של פורים קבעו משתה ושמחה, אך לא על הנס של חנוכה. אם כן, חנוכה הוא זמן של נס בארץ ישראל, עד כדי כך שזה קרוב לטבע שיהיו ניסים כאלו. משום כך מבאר ה"שואל ומשיב" שמותר לבקש שיעשה לנו ניסים בחנוכה, ואין חוששים שיתמעטו זכויותינו בעקבות הנס. אנו חוזרים ליעקב אבינו. יעקב אבינו, כדברי חז"ל, פחד שיתמעטו זכויותיו. חז"ל שואלים (תענית כ:): מדוע? והרי יש לו הבטחה מהקב"ה. מה גם שיעקב ביקש לחיות, שזו לא בקשה על טבעית. אמנם, הלכה היא (ספרי בהעלותך פסקא יא) שעשיו שונא ליעקב, משום כך נגיד שלהינצל מעשיו זה מעל הטבע? קשה לומר כך. [מי זה המאן דאמר ש"בידוע שעשיו שונא ליעקב"? זה ר" שמעון, שבכל הש"ס דורש טעמא דקרא (ב"מ קטו. ועוד), אבל כשמגיעים לברר את הסיבות לשנאתו של עשיו ליעקב – שם גם ר" שמעון מודה, שאין טעמא דקרא. שנאה בלתי מובנת, הלכה שעשיו שונא ליעקב].

"ויעקב הלך לדרכו"

יעקב שולח מלאכים ממש. כל זאת אחרי שלבן שב למקומו, כמבואר לעיל, ויעקב הולך לדרכו. ה"משך חכמה" מבאר, שיעקב ישב כ"כ הרבה שנים עם לבן, והיינו מצפים שלבן ילמד גם כן איזה משהו קטן מיעקב. אולי קצת מידות. ובכל זאת – שום דבר, לבן נשאר במקומו. לבן הארמי נותר אותו רמאי כשהיה. הרב האלשיך, היה בן דורם של ה"בית יוסף" ובעל ספר "חרדים", שלושתם היו בצפת. סיפר לי הרב אליהו זצ"ל, שה"בית יוסף" היה שם הרב, האלשיך היה הדרשן, ובעל ספר "חרדים" היה השמש. זו תמונה של עיר נורמלית. האלשיך דיבר פעם על הרמאויות של לבן, ומנה שבעים רמאויות שלבן רימה את יעקב. גם האר"י הקדוש, שהיה באותה תקופה באותו בית כנסת, ישב שם וחייך. הבחין האלשיך בחיוכו של האר"י הקדוש, ולאחר התפילה ניגש ושאל אותו: מדוע חייכת? ענה לו האר"י הקדוש: בשעה שמנית את הרמאויות שרימה לבן ליעקב, עמד פה לבן בעצמו, ועל כל דבר שמנית – הנהן בראשו, שאכן כך היה. אכן, זו היתה התכנית שלי, אבל היתה רמאות אחת, שגם לבן אמר: על זה לא חשבתי. לבן שב למקומו. הוא נשאר אותו לבן. ואילו לגבי יעקב מעידה התורה: "יעקב הלך לדרכו". מציין ה"משך חכמה", שהליכה היא התקדמות ממקום למקום. האדם לא נקרא "עומד", אלא "מהלך", תמיד עולה מדרגה לדרגה. כמו שכתוב (זכריה ג ז): "ונתתי לך מהלכים, בין העומדים האלה". זה כתוב על אדם שנפטר, וכבר לא יכול להתקדם עוד. יעקב הלך לדרכו. כל הזמן התרומם ממדרגה למדרגה יותר גבוהה. הוא שמר תרי"ג מצוות. יעקב מגיע לעשיו, ואומר לו: "לא התקלקלתי בבית לבן". איך עשית זאת? "תרי"ג מצוות שמרתי". לא תמיד יודעים לשים עין על הפרטים הקטנים. ישנם אנשים שאוהבים לצאת בהצהרות בומבסטיות: "אני דתי בלב!" לא כן יעקב אבינו, ששמר בבית לבן על מדרגתו הרוחנית, מתוך שמירת תרי"ג מצוות בשלימות. החת"ם סופר כתב, שיש הרבה לבן שרודף את יעקב, ומעט יעקב שרודף את לבן. איך אפשר להיות במקום אחד יותר מעשרים שנה בלי להתקלקל? על ידי "תרי"ג מצוות שמרתי". ירדתי לפרטים. לא למכלול, להצהרות הגדולות – אלא הורדתי לשפת המעשה. להוריד את ההצהרות הבומבסטיות לשפת המעשה, זה לא דבר כל כך פשוט.

הרוחניות מרוממת את הגשמיות

אנחנו רואים ששני הפירושים שברש"י שמובילים לכאורה למקומות הפוכים: לפי הפירוש הראשון, אומר יעקב אבינו לעשיו: לא נעשיתי שר וחשוב, אני כלומניק, תירגע. ובפירוש השני: אני צדיק. לכאורה דבר והיפוכו? ובאמת, הכוונה היא אחת. רצה יעקב להודיע לעשיו: אל תחשוב שהברכה החומרית שבירך אותי אבא, השפיעה על האישיות שלי. תפקידו של יעקב אבינו היה בדיוק הפוך, לרומם מקדושתו גם את הכלים החומריים. יש איגרת נפלאה מאוד של הרב זצ"ל, איגרת תשמ"ג. הרי מובא בחז"ל (שבת לג:) שכשיעקב אבינו הגיע לשכם, הוא תיקן שם מרחצאות, שווקים ומטבע. וכי דווקא בשכם נזקק לפתע יעקב אבינו לתקן תקנות של בנק ישראל? עונה הרב שם באיגרת, שיעקב אבינו ידע ששכם היא מקום מועד לפורענות, ששם עתידה להחלק מלכות בית דוד. על איזה רקע נחלקה? מפני שאותו הדור לא האמינו, שמי שהוא תלמיד חכם וקדוש כיעקב אבינו, או דוד המלך, יש לו את הכוח להנהיג את האומה. הם חשבו שזה מתאים יותר למפלגות פוליטיות. לכן יעקב אבינו, כשהוא מגיע לשכם – כך מבאר הרב – היכן שנחלקה מלכות דוד, הוא רוצה להקדים תרופה למכה. להראות שאותו יעקב, "תתן אמת ליעקב", אותו יעקב שישב בלילות ולמד, דווקא הוא זה שיודע לתת את הדעת על התיקון לטובת הציבור – בשווקים, במטבע ובמרחצאות. וכך כותב ב"מסילת ישרים", שהדרגה הגבוהה של האדם, הצד הרוחני שבו, מגביהה ומרוממת אף את הצדדים החומריים איתם הוא אמור להתעסק. לכל אחד יש תפקיד. מעשה איש ופקודתו. השאלה היא, מהי נקודת המבט שלו. ובאמת, זה מה שיעקב אבינו אומר לעשיו: אינך כדאי לשנוא אותי על ברכות אביך, שברכני "היה גביר לאחיך". הברכה לא התקיימה כפי שאתה, עשיו, הבנת אותה. לא נעשיתי שר, לא נעשיתי גביר ולא חשוב. מעשה ביהודי אחד שהגיע לאחד מגדולי ישראל, ואמר: זכיתי בפיס גדול בארה"ב, ואשתי מרגישה שיש עין הרע כלפינו, ופתאום הכול אחרת. איך אוכל להחלץ מההרגשה שאולי מקנאים בי? ענה לו אותו תלמיד חכם: ובכן, האם סיימת כבר ש"ס? ענה לו אותו יהודי: לא. ובכן, האם חצי ש"ס? – לא. – אולי איזה סדר בש"ס? – לא. אולי במשניות סיימת חצי ש"ס? – גם לא. נענה אותו תלמיד חכם ושאל: אם כן, במה יקנאו בך?… ואלו גם דברי יעקב לעשיו. ברכת "הוה גביר לאחיך" שהתברכתי, היא לא כפי שנדמה לך. אצלי, להיות שר וחשוב, זה מה שהקב"ה יברך אותי בהמשך. "יקרא שמך ישראל" – שאנחנו ישרים יותר, אנחנו רוחניים יותר. ודווקא מתוך כך אנחנו יכולים לתקן תקנות בשכם, מרחצאות, מטבע ושווקים. אבל ברכה של "שר וחשוב" כפי שאתה חשבת שיצחק אבינו בירך, זו ברכה שכלל לא התכוונתי לקחת. לכן שני הפירושים האלו ברש"י משלימים האחד את השני. אצלי העיקר – "תרי"ג מצוות שמרתי". לא סתם הדיבור באופן כללי, אלא ההורדה לשפת המעשה. מעשה ביהודי שהגיע לתלמיד חכם אחד, וסיפר לו שאשתו מעוניינת לשפץ את הבית. שאל אותו הרב, מדוע. ענה לו: זה אחד מהדברים שמרחיבים דעתו של אדם – דירה נאה. אותו רב, באמת אחד הרבנים הכי צנועים בארץ. חמישים שנה לא סיידו את הבית שלו, הכסאות שלו מלפני שני דורות, מיטות סוכנות וכדומה. ענה לו אותו רב: תסתכל על הבית שלי. יש לי דירה נאה, והיא מרחיבה מאוד את דעתי. בשביל מה צריך לשפץ? ובאמת, לא כל אחד חי ברמה כזאת. לא צריכים להנהיג כך כהנהגה כללית.

המצבה

את אותו עניין בדיוק אנחנו מוצאים בפרק ל"ה בפרשת השבוע. יעקב, אחרי שנשתנה שמו לישראל – בונה מצבה. זה כתוב בפסוק י"ב. בפסוק הקודם כתוב, שיעקב בנה מזבח, וכאן כתוב ששינו את שמו, והוא בנה מצבה. מדוע הוא בנה מצבה? והרי התורה אומרת בספר דברים (טז כב) שאסור לבנות מצבה – "אשר שנא ה" א-לקיך". ובאמת, מביא שם רש"י בדברים את המדרש, שהמצבה היתה אהובה לפני הקב"ה בזמן האבות, ומשום כך בנה יעקב מצבה. אבל לאחר מכן הגויים הפכו את המצבה לחוק לעבודה זרה, ולכן התורה אסרה עלינו לבנות מצבה. אומר הרב באגרות בחלק ג" (אגרת תשמו): מה ההבדל בין מצבה למזבח? בצורת הבניה שלה. מזבח הוא שנים עשר אבנים, כמו שיעקב לקח כשהוא רצה לישון, ונהפכו לאבן אחת. וכן באליהו (מלכים א, יח לא): "ויקח אליהו שתים עשר אבנים, כמספר שבטי בני יעקב…". מבאר הרב באגרות, שמצבה – בגלל שהיא גוש אחד של אבן – זה מורה שיש עניין בעולם להקים מצבה דווקא. לא שתיים עשרה אבנים, אלא לקרוא באופן כוללני, שצריך לעבוד את ה" – בלי לרדת לפרטים, מה עבודת ה" כוללת. זה היה השלב הראשון, תקופת האבות – להחדיר בעולם את ההכרה שיש בורא. כשאדם חי באופן טבעי את ההכרה שיש בורא לעולם, הוא נזהר יותר במעשיו. מזבח שבנוי משתים עשרה אבנים, בא לומר יותר מזה – שצריכים לרדת ולקרוא לציבור, לעבוד בדרך של מזבח – בפירוט של עבודת ה". לרדת לפרטים של חיי היום יום. אז, בתחילת הדרך ובזמנם של האבות, אכן היה צורך בתקשורת גדולה, לקרוא בשם ה". "ויקרא אברם בשם ה" א-ל עולם" (בראשית טז טו). אבל בדרגה הבאה, שהעולם מתקדם לקראת השלימות של מעמד הר סיני והגאולה העתידית, אי אפשר לדלג על מה שהאמונה הזו מזכה אותנו. עשה ולא תעשה. אמרו חז"ל, שיעקב אבינו חזר על פכים קטנים (חולין צא.). זה לא בא לבטא שיעקב היה קמצן חלילה, אלא שיעקב אבינו ידע להבחין בערכם של הפרטים הקטנים ביותר. אדם רואה הרבה לכלוך, האם יאמר: למה לנקות את זה? גם כך ישאר לכלוך? – הוא לא צודק. כל פרוטה מצטרפת לחשבון גדול. כפי שהזכרתי מקודם, זה בדיוק מה שיעקב אבינו שולח לעשיו: "ותרי"ג מצוות שמרתי". אפילו שהאבות חיו לפני מתן תורה, היתה בקרבם ההשתוקקות לקרוא בשם ה", לא רק באופן כוללני – בצורה של  מצבה, אלא בצורה של מזבח, עם ירידה לפרטי הפרטים. על זה אומר רש"י בספר דברים, ש"את המצבה" – שהפכו אותה לחוק לעבודה זרה – "שנא ה" א-לוקיך". עובדי עבודה זרה יודעים תמיד לדבר בגדול. אבל מבחינתם, כשתרצה לתרגם את ההדרכות הגדולות לעולם המעשה – אלו שטויות. אין לזה שום כיסוי בעבודה המעשית. נשארים באטמוספרה מסויימת, גם הישרים שבהם. כשהרב זצ"ל מבאר את הברכה "ברוך… שלא עשני גוי" (עולת ראיה ח"א עמ" 71), הוא מדגיש שאין הכוונה להודות על כך שלא עשה אותי איזה גוי מסכן ועבד בקצה העולם, אלא גם שלא עשה אותי נשיא ארה"ב. על הכי טוב שבהם יברך "שלא עשני גוי". להוריד את זה לשפת המעשה – לא כל אחד יכול.

"עולמך תראה בחייך"

כתוב בגמרא (בבא בתרא יז.): "תנו רבנן: שלושה הטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין העולם הבא, אלו הן: אברהם, יצחק ויעקב. אברהם דכתיב ביה "בכל", יצחק דכתיב ביה "מכל", ויעקב דכתיב ביה "כל"". מפרש רש"י שם: "באברהם כתיב: (בראשית כד) "וה" ברך את אברהם בכל"; ביצחק כתיב: (שם כז) "ואוכל מכל", ביעקב כתיב: (שם לג) "וכי יש לי כל" – כלומר, לא חסרו שום טובה". הטעימן מעין העולם הבא? על איזה עולם הבא אנחנו מדברים פה? שואל התוספות (ד"ה שלשה): "תימה לרשב"א – אמאי לא חשיב נמי איוב, דאמר לעיל: (דף טו:) "והאתונות רועות על ידיהם – מלמד שהטעימו הקב"ה מעין עולם הבא"? ויש לומר, דאיוב לא היה אלא בחד מילתא, ואברהם ויצחק ויעקב נהנו מעין עוה""ב מכל וכל". כלומר: מתי שייך לומר, שלאדם יש משהו "מעין העולם הבא"? כשזה כולל את כל המכלול, של כל מה שיש בעולם הבא. בברכת המזון אנחנו מבקשים, שהקב"ה יברך אותנו בכל מכל כל. מה שהקב"ה ייתן לנו, יהיה מעין העולם הבא. שנוכל, בהתרוממות הנפש שלנו, כל אחד לפי דרגתו, להפוך את העניינים האלה לעניינים שהם מעין העולם הבא. לתת להם תוכן הרבה יותר אמיתי. כותב התניא ב"איגרת הקודש" (פ"ב), לגבי דברי יעקב אבינו "קטונתי מכל החסדים". מתי האדם מקבל מושג של המשמעות שלו, של מי ומה הוא? כשהוא אומר "קטונתי". אין הכוונה – נהייתי נעבעך, עשיתי כל כך הרבה חסדים, ונתמעטו זכויותיי, איזה מין ענווה מזוייפת כזאת. לא נכון! מתי האדם מקבל על עצמו מושג? כשהוא פוגש את גדול הדור. הוא מרגיש בטל לידו, שהוא כזה ענק. כלומר: לא שהוא עצמו כזה אפס וכלומניק, אלא – תראה מי מתעסק איתי! גדול הדור… כמה מרחק יש ביננו שצריכים להשלים אותו. כך הם דברי יעקב אבינו: הקב"ה נתן לי חסד! וממילא נבין, שהמילה "קטונתי" כוונתה – שהקב"ה מתקשר איתי ונותן לי, ואז אני מקבל קנה מידה – מה באמת גדול ומה באמת קטן. אלו דברי בעל ה"תניא". אומרת לנו התורה, שיעקב נשתנה שמו פעמיים. פעם אחת – על ידי המלאך, ופעם שניה על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו. מובא בגמרא (ברכות יב:), שגם לגבי יציאת מצרים שלעתיד לבוא, יהיה שעבוד מלכויות עיקר, ויציאת מצרים טפל. מה שכתוב בנביא שלעתיד לבוא לא יזכרו את יציאת מצרים, אין הכוונה בכך שלא יזכרו כלל, אלא שכל זה יהיה טפל ביחס לגאולה ושעבוד מלכויות. והגמרא מביאה דוגמא: כמו שכתוב אצל יעקב אבינו "לא יקרא שמך יעקב, כי אם ישראל", והגמרא מדגישה שאין הכוונה שיתבטל לגמרי השם של יעקב, כמו שנהפך שמו של אברם לאברהם – אלא שהשם יעקב יהיה טפל לשם ישראל. עיקר השם יהיה ישראל, והשם הנלווה יהיה יעקב. הגר"א מדייק, שלא סתם הגמרא מביאה את הדמיון הזה, שיציאת מצרים תהיה לעתיד לבוא טפילה לגאולה משעבוד גלויות. זהו בדיוק אותו יחס בין יעקב לישראל. כמו שיש הבדל בין יציאת מצרים – שהיתה התערותא דלעילא, לגאולה העתידית, שתהיה פי כמה מיציאת מצרים, אותו דבר שהקב"ה אמר ליעקב – ישראל יהיה שמך, לשון עתיד, שמתי יעקב יגיע לשיא מעמדו, להיות ישורון או ישראל – שר חשוב? רק לעתיד לבוא. ואלו דברי יעקב לעשיו: הברכות של עשיו עדיין לא התקיימו היום, "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה", ואז כתוב (עובדיה א כא): "ועלו מושיעים לשפוט את הר עשיו" ורק אז – "והיתה לה" המלוכה", אבל עד אז לא הגענו למצב של "ישראל". אנחנו עדיין בגדר של "יעקב". גם זה חלק מהשליחות של עם ישראל. עם ישראל לא הגיע לקצה ההתגלות שלו בעולם. כרגע אנחנו בשם של יעקב, ולעתיד לבוא נהיה בשם של ישראל – אבל זה לא ימחק את שם יעקב. אלא ששם יעקב יהיה טפל, כמו היחס בין יציאת מצרים לגאולה העתידה.

היחס בין החומר לרוח

יש הרבה אנשים טועים, שלא מסוגלים להפנים את היחס שבין חיים חומריים לחיים רוחניים. זה נראה להם באמת תרתי דסתרי, הגם שבמבט שטחי נדמה שזה אכן כך, כמו אש ומים. כך כותב רבינו יונה בתחילת מסכת אבות. הרב כותב במאמרו "אחדות ושניות" (מאמרי ראי"ה עמ" 234): הרוחניות, מלבד עדניה הגדולים לאין תכלית כשהיא לעצמה, היא נותנת עז וגדולה גם לחיים החומריים. וכשאתה רואה שמתגבר החפץ בקרב האומה לבסס את חייה החומריים, סימן הוא, שהרוחניות התגברה בעולם, עד שהתרוממה גם מעלת החומריות, הדרושה להשלמת תכנית היצירה. כשהרוחניות מתגברת אז מוצאים בני האדם טעם לחייהם. אז הם מבינים ומרגישים שכדאי לחיות. ערך החיים אז הולך ועולה, ועל כן מבקשים אז בני האדם לבסס יותר את החיים החומריים, שיהיו יותר בטוחים, יותר רחבים ונאים. אז ירבו בעולם שלום אהבה וחדוה, "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה". כי הרוחניות הגדולה והנשגבה, המקפת את הכל וחודרת אל תוך הכל, ממלאה בנחלי עדניה גם את החיים הריאליים החומריים, ומצרפת ומזככת אותם, מפני שלפניה אין העולם החומרי נפרד מהעולם הרוחני, אחדות שלמה יש בין שני העולמות האלה, כי שניהם ממקור אחד מוצאם "כי ביה ה, צור עולמים". ואולם קצרי ההשגה, כשהם רואים בעולם נטיה כלפי החיים החומריים, מתנפלים על החדוש הזה ובקנאתם לחומריות הם מבקשים לבטל לגמרי את הרוחניות, שלדעתם היא סותרת את החומריות החביבה עליהם. והם מעבירים קו בין החומריות ובין הרוחניות ; והעולמות, שהם באמת אחד, נפלגים אצלם לשנים, הסותרים זה את זה. ועם ישראל גוי אחד בארץ, שהשניות שנואה לו על פי שרש נשמתו, מרגיש כי ההפרדה בין החומריות ובין הרוחניות מסבה לו צער גדול ועמוק, והוא מבקש לו דרך לשוב אל האחדות. אין עם ישראל יכול לסבול את השניות, שהיא עבודה זרה. והוא בא בכור ברזל להזדכך ולהנקות מחלאתה של עבודה זרה זו. אין תקנה לעבודה זרה אלא נתיצה ואבוד, ויד פושעי ישראל בה בראשונה. הם, מקימי הפסל, ממהרים בעצמם לנתצו. פושעי ישראל סוף סוף גם הם בני עם אחד, גם הם אינם יכולים לסבל את השניות, ועל כן הם מקדימים בעבודת הנתיצה. נותצים הם מתחילה את הרוחניות החלוקה מעל החומריות וסותרת לה. בבקרת עזה הם מבקרים אותה ומראים את כל שקרה והפסדה. מנתצים ומשברים הם רוחניות זו בקנאות המיוחדת לעם ישראל ושמחים רגע לראות כי האליל של הרוחניות היה למעי מפלה. ואולם מחוסר הבחנה עמוקה… לפעמים, אמנם, אנו רואים שבעלי הרוחניות, צדיקי הדור, נוטים לנזירות ופרישות ומואסים בחומריות. אבל זהו סימן שבא קלקול בעולם, וכדי להתרפאות מן הקלקול הם משתמשים בסמים חריפים, שהבריא, כמובן, אינו צריך להם כלל. צריך להיזהר, לא להתבלבל במאמר הזה. צריכים עין רוחנית כדי לראות מה שהרב כותב על הדברים החומריים. יש ביטוי בחובת הלבבות, ש"הצדיקים הגמורים יראו בלא עין, וישמעו בלא אוזן". צריך במצבים כאלה ראיה רוחנית, כדי לראות איך "מדבר ה" – שמים נעשו". איך כל דבר בעולם הוא למעשה כלי שרת לצד הרוחני, שהוא התוכן האמיתי של החיים. זה היה תמצית הויכוח בין יעקב לעשיו. כשעשיו קנה את הבכורה בעד נזיד עדשים – יש לך בזיון יותר גדול מזה? בודאי שלא. בכל זאת, התורה כותבת בהמשך: "ויבז עשיו את הבכורה". המפרשים שואלים: זה פסוק מיותר? כשאתה מספר על עשיו, שבחמש אגורות מכר את הבכורה, זה הביזיון הכי גדול, בשביל מה התורה צריכה לכתוב אח"כ "ויבז עשיו את הבכורה"? מוכרחים לפרש אחרת. התורה לא באה לומר לנו, שלמכור בעד נזיד עדשים זה ביזיון. זה ודאי. אבל גם אדם, כאשר הוא חוטא ונכנסת בו רוח שטות, אחרי זה תופס את עצמו – וחוזר לעצמו. אומרת התורה: אל תחשוב שעשיו חזר יותר מאוחר לשפיות. כשראה מה שעשה – הוא הפך את זה לאידאולוגיה. אחרי שהוא מכר, הוא חיפש את כל אלף התירוצים שיש בעולם, כדי להראות לכולם שהבכורה באמת לא שווה. באמת כדאי למכור את זה בנזיד עדשים. וזו תופעה ששייכת לכל בני עשיו. בכל רוע בעולם – נכנסת רוח שטות. אבל יותר מסוכן, כאשר אדם לוקח את רוח השטות הזאת, וכדי לתרץ אותה, הוא מייצר ממנה לאחר מעשה שיטה אידאולוגית שלמה, שכך צריך להיות. על זה אומרת התורה: "ויבז עשיו את הבכורה".

חיים של קידוש ד"

כתוב בישעיהו (כט כב-כג): "לכן, כה אמר ה" אל בית יעקב אשר פדה את אברהם: לא עתה יבוש יעקב, ולא עתה פניו יחוורו. כי בראותו ילדיו מעשה ידי, בקרבו יקדישו שמי, והקדישו את קדוש יעקב, ואת א-לקי ישראל יעריצו. וידעו תעי רוח בינה, ורוגנים ילמדו לקח". מה כתוב פה? תגיע תקופה, שקידוש השם בעולם יהיה כ"כ גדול, שהוא לא יגיע רק על ידי מי שהוא רוחני מדרגה ראשונה. "לא עתה יבוש יעקב, ולא עתה פניו יחוורו". תקופה,שלא יהיה לנו במה להתבייש. בדיוק הפוך. "כי בראותו ילדיו, מעשה ידי בקרבו". יש מדרש (מגילה י:), שהקב"ה גוער במלאכים: "מעשה ידי טובעים בים, ואתם אומרים שירה?"  זה נאמר על המצרים, נטולי הזכויות, שהדבר היחידי בהם שהם מעשי ידיו של הקב"ה.על כך אומר הנביא, תגיע תקופה שאנו נראה אנשים שכאלה, שלא נוכל למדוד אותם לפי תורה ומצוות שיש בהם, וכל מה שנוכל לומר אודותם הוא – שהם מעשה ידי ה". והם יקדישו את שמו – "והקדישו את קדוש יעקב, ואת א-לקי ישראל יעריצו". הנביא מדבר על שתי התקופות של עם ישראל. כשעם ישראל נמצא בגלות, זו ההנהגה שנקראת "יעקב"; וגם את "א-לוקי ישראל", כפי שהבאנו ששמו של יעקב השתנה לשם ישראל – על שם מה שיהיה בעתיד. זה ישפיע כל כך באטמוספרה, עד ש"ידעו תועי רוח בינה, ורוגנים ילמדו לקח". זה מה שאומר הנביא על יעקב ועל ישראל. לא מעצמי אני אומר לכם את זה. הרמב"ם בספר המצוות (עשה ט), כשמביא את המצווה לקדש שם שמיים – ולקדש שם שמיים, כפי שדיברנו כמה פעמים, אין הכוונה רק לההרג על קידוש השם. קידוש שם שמיים היותר גדול – הוא לקדש את החיים. כך כותב הרשב"ם על התורה, כשהקב"ה אומר לאהרון אחרי מה שקרה לבניו (ויקרא י ג) – "בקרובי אקדש", אין הכוונה על אלה שפגעה בהם יד ה", אלא על אותם שנשארו לאחר מכן. הם ממשיכים לקדש את השם, זה קידוש השם הכי גדול בכל המכלול שיכול להיות. הרמב"ם במצוות קידוש השם מביא את הפסוקים האלה, עדותו של הנביא על עם ישראל לעתיד לבוא. "כי בראותו ילדיו מעשה ידי, בקרבו יקדישו שמי, והקדישו את קדוש יעקב, ואת א-לקי ישראל יעריצו". אנו, בכל מה שאנו עושים, נזכה – וזו התכלית של כל הבריאה, לקדש שם שמיים[1].

[יש אברך בישיבה – כולם אוהבים וכולם ברורים – שהיה עושה תכנית ללימוד של אחרי הצהריים של הפרקים הנוספים בבבא מציעא, עם שאלות חזרה. זה לא בחינה, זה לא תעודה וכל מיני דברים אחרים – אלא לשם חזרה. אני חושב שאנו חייבים להכיר לו טובה על מה שהוא עושה. ואין ספק שאם אנחנו מדברים על "להגדיל תורה ולהאדירה" – הרי שכל דבר שביכולתו לרומם את התלמיד הפרטי ואת הישיבה, אין ספק שצריך להכיר טובה. ואני מנצל את השיחה שהייתה לי הערב כדי להודות לו בריש גלי].

שבת שלום

[1] בפוסקים כתוב שיש אומרים פרשת וישלח במוצש"ק, עיין סידור היעב"ץ, וישנם דעות אחרות בנושא עיין באר היטב רצ"ט סקי"ד. ועכ"פ זו הפרשה של המעבר משבת קודש לימי החולין, מהשפעת השבת על משך ימי השבוע, וכפי ההדגשים שאמר יעקב לעשו, כמבואר לעיל.