ראש הישיבה הרב יעקב שפירא שליט"א
עשרה דורות מנח ועד אברהם
כתוב במסכת סופרים פרק אחד ועשרים הלכה ט: "האדם הגדול בענקים זה אברהם אבינו שהיה גבוה קומתו כנגד שבעים וארבעה אנשים ואכילתו ושתייתו כך היה כנגד שבעים וארבעה אנשים". מדרש פליאה! אברהם אבינו אכל כנגד שבעים וארבעה אנשים? מה הפשט?
כתוב שעשרה דורות היו מנח ועד אברהם אבינו (אבות ה ב). אם נספור מהחומש נראה שמוזכרים שבעים וארבעה שמות של אנשים מנח עד שמזכירים לראשונה את אברהם אבינו, א"כ כשבאים חז"ל לומר שאברהם אבינו היה גדול שבענקים, ושגדולתו הייתה כנגד שבעים וארבעה אנשים, הכוונה שהיה שקול כנגד כל הדורות שהיו לפניו מאז נח. דהיינו, אברהם אבינו כלל את כל האנשים שהיו בעשרת הדורות שמנח ועד אליו- נחשב כנגד כולם. הוא מצד אחד, שבעים וארבעה אנשים שבכל הדורות הללו מצד שני- והוא כנגד כולם. לכן הוא נקרא הגדול בענקים, כי הוא כלל את כולם.
פרשת השבוע עוסקת יותר בנח מאשר באברהם אבינו. יש דורשים אותו לשבח ויש שדורשים לגנאי. כמו המציאות של החיים. ולכאורה אם אפשר לדרוש לשבח, למה לדרוש לגנאי? אז רש"י אכן מדייק: "יש מרבותינו דורשים אותו לשבח… ויש שדורשים אותו לגנאי", כבר לא כתוב "רבותינו". רבותינו דורשים אותו לשבח, מי שדורש אותו לגנאי הוא לא מרבותינו. אבל זו המציאות של החיים. מה שלא תעשו – אלה יגידו: אילו היית אצל אברהם אבינו הייתה יותר גדול. יש כאלה שמוצאים את הזכויות שבכל דבר, ויש כאלה שמוצאים את הגנאי- מתחת לאדמה ומעל לאדמה.
מחיה- תיקון העולם
מה הפשט בכל פרשת נח? "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" אז נגזר עליהם המבול? "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו… וימח את כל היקום". הקב"ה מחה. זה כתוב גם בסוף פרשת בראשית, הקב"ה ראה את המצב העגום, "ויאמר ה" אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה" (בראשית ו ז). מה פירוש "אמחה"? מסביר רש"י על המקום: "הוא עפר ואביא עליו מים ואמחה אותו, לכך נאמר לשון מיחוי". אותו ביטוי כתוב גם לגבי עמלק- שיא הרוע עלי אדמות, "מחה אמחה את זכר עמלק" (שמות יז יד). מה המשמעות המיוחדת כשכתוב לשון מיחוי? יש מקומות שהקב"ה אומר, על חטא כזה וכזה תענשו כך וכך, אבל יש מקומות שזה הרבה יותר גרוע- יש מקומות שהקב"ה אומר: כל המטרה של בריאת העולם כבר לא קיימת! על זה אומרת התורה – "אמחה את האדם". כמו שבעמלק כתוב "אמחה"- והמשמעות שהוא בכלל לא שייך למציאות של העולם- העולם צריך להיות בלי עמלק, כך גם אומרת התורה שיש מציאות שה" ניחם כי עשה את האדם בארץ. "אמחה- הוא עפר ואביא עליו מים" לא בתורת עונש, אלא שצריך שהמציאות הנוכחית לא תהיה יותר, לא רק בתורת עונש, אלא שכביכול הקב"ה מחליף את העולמות. וזו גם הסיבה שקב"ה הביא דווקא מבול ולא אש או דבר אחר. דווקא על ידי מים יש לשון מיחוי – "הוא עפר ואביא עליו מים".
אז מה באמת קרה? אם הקב"ה רצה שהעולם יהיה מתוקן יותר הוא היה יכול להעניש אותם בדרך פשוטה יותר, ולאו דוקא בדרך שלוקחת ארבעים יום. הוא היה יכול להרוג אותם במכה אחת כמו שהיה בסדום, ונח לא יצטרך אפילו להכנס לתוך התיבה והוא היה נשאר חי. גם אחרי חטא העגל הקב"ה רצה למחות את עם ישראל- "ואעשה אותך לגוי גדול" (שמות לב י), בלי שמשה היה צריך להתחבא בתיבה כדי שלא יבוא עליו העונש, א"כ למה דווקא פה התורה מדגישה – ארבעים יום תהיה בתיבה וכו"?
ארבעים יום מבול- לידה של עולם חדש
כידוע בכל מקום בתנ"ך שבו כתוב ארבעים יום זהו פרק זמן שבו נוצרת יצירה חדשה- זמן היצירה המינימלית של עובר זה ארבעים יום, משה רבנו שהה בהר סיני לקבל את התורה ארבעים יום, "עוד ארבעים יום ונינווה נהפכת…" (יונה ג ד), אליהו בדרכו להר חורב ועוד.. אותו עיקרון קיים גם פה. התורה באה להדגיש שהקב"ה רוצה שהעולם הזה, שכפי שהוא נראה בדורו של נח יוחלף בעולם יותר טוב. לכן זה לא בא רק בתורת עונש- אמחה- אלא צריך לייסד עולם חדש. ולכן יש דגש על "ארבעים יום", זה לא בתורת עונש. ומעין זה מצאתי שכותב אור החיים הקדוש על בפרשה.
ישנם דברים מקבילים בין הנאמר כאן לנאמר בבריאת העולם. בבריאת העולם כתוב: "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים" (בראשית א ב), אח"כ המים זזו "ותראה היבשה" (שם א ט), אחרי שנראתה היבשה נראה הצומח, ואחרי שנראה הצומח נוצרו החיות, הבהמות והעופות, והאדם היה יציר כפיו האחרון של הקב"ה. ישנו פסוק בתהלים (קמב ח) [שמסתמא רובכם אומרים בישיבה אחרי התפילה] "הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי לְהוֹדוֹת אֶת שְׁמֶךָ בִּי יַכְתִּרוּ צַדִּיקִים כִּי תִגְמֹל עָלָי". מה זאת אומרת "הוציאה ממסגר נפשי"? אלא כפי שכתוב בחז"ל הפסוק מדבר על נח בהיותו בתיבה (ילקוט שמעוני תהילים תתפח). כך הרגיש נח בתיבה. הוא היה צריך לטפל בכל החיות בכל הבהמות. כתוב גם שהארי הכיש אותו בגלל שאיחר פעם להביא לו מזון (רש"י בראשית ז כג), לכאורה קשה מדוע הגיע לו עונש כזה שיישך אותו האריה? מה הפשט? דברים של חז"ל זה לא סתם סיפורים. אלא היות והארי שהיה בתיבה היה השריד האחרון של האריות עלי אדמות, אדם שמתעסק עם דבר שאין לו תחליף, חובת הזהירות שלו היא פי כמה וכמה. לא רק בגלל שנח התעצל והביא לו את המנה בסוף הוא הכיש אותו, אלא בגלל שהזהירות שלו היתה צריכה להיות פי כמה וכמה. על כל זה נח התפלל "הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך".
בניית עולם חדש- בדיוק כמו בריאת העולם!
כפי שאמרנו נח לא הסתתר בתיבה רק בשביל להנצל מעונש אלא היה לו גם תפקיד מעשי, לא רק תפקיד פאסיבי- הוא היה צריך להתחיל לבנות עולם חדש. העולם נמחה – עפר ומים. נח נבחר לברוא עולם חדש. לכן גם צורת היציאה שלו מהתיבה הייתה בדיוק כמו בבריאת העולם. בתחילה הארץ הייתה מלאה מים, ואז נראו ראשי ההרים, ורק אחרי שנראו ראשי ההרים הביאה היונה לנח את הצומח – עלה של זית. אחרי שהיונה הביאה את העלה נתנה הרשות לבהמות לצאת, וכמו בבריאת העולם, בסוף יצאו גם נח וכל משפחתו. בדיוק אותו סדר שהיה בבריאת העולם, היה גם בדור המבול. העולם נמחה, ומי שנשאר – חייב לברוא עולם חדש. הוא צריך לעשות את זה בדיוק באותה מתכונת של "רוח אלוקים מרחפת". לכן גם הצוויים שבאו לנח מיד אח"כ היו בדיוק כמו בבריאת העולם. בבריאת העולם הקב"ה אמר לאדם ואשתו שלא יאכלו מעץ הדעת, וגם נח ובניו ובנותיו נצטוו שלא לאכול בשר בנפשו. כתוב אצל האדם הראשון- "..וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ.." (בראשית א כו) – כך גם כאן אמר הקב"ה לנח ולבניו- "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם.." (בראשית ט ב) דברים שאפילו לאדם הראשון נאסר. לאדם הראשון ניתנה רשות רק על הצומח, ואילו לנח ניתן רשות על יותר מכך. יש פה תהליך של בריאת עולם חדש. העולם הקודם אמנם נכחד, אך מי שנשאר אחריו צריך להכין את עצמו בתוך תיבה בסגירות מסוימת ואז לבנות עולם חדש. לשון "מוראכם וחתכם" פירושו שיראת ד" שיש בכם תאציל גם על כל שאר הנבראים.
הסתגרות פנימה- כדי להשפיע החוצה!
על כך כותב הרב במוסר אביך (ב א), שהדברים נכונים לא רק לגבי עולם, אלא גם לגבי אדם בחיים הפרטיים שלו. "והדבר הפרטי באדם נלמד הוא מהכלל כולו, שלמדנו החסיד רמ"ח לוצאטו ז"ל בפירושו לאד"ר ט) מענין המבול ותיבת נח. שדומה לו הי" האידרא דרשב"י ע"ה, שהתיקונים נתקנו בפנים האידרא, כמו שנתקן העולם כולו ע"י גידול בע"ח והספקת מזונם, בתוך התיבה, רק לא הי" אפשר להתפשט בעולם מצד שמדה"ד גרמה שיהי" מבול ע"פ כל הארץ, לכלות פשע ולהתם חטאת. וכמו-כן התיקונים הגדולים של מאורות הקדושה לא הי" אפשר שיתפשטו בעולם, מפני טפשות לב אנשי העולם ע"י זוהמת מעשים רעים ותשוקות דמיוניות. אבל כשישלם העולם יצאו חפשי מהמאסר, וכן כשישלם הגוף יצאו חפשי אותם הכחות. והנה הקב"ה ברא את האדם בחכמה, והכין בטבעו כחות לתשובה, כיון שהתשובה קדמה לבריאת עולם, ע"כ שולט הוא בנפשו לכנוס אליו כחותיו, אבל הכנוס הזה מורגש בלב בתור עצבון ובשכל – בלחץ וקצר- רוח. אבל לא זהו התכלית, רק במשך התיקון צריך האדם לנסות כוחותיו אולי יוכל לשלח חפשי ויעבדו עבודת השי"ת ביתר שאת ; כי אי-אפשר לתלמוד-תורה להתרחב ולרדת אל עומק החכמה האמיתית ולעשות טוב וישר בפעולות גדולות כי- אם בנפש מלאה אמץ ורוח גבורה ללכת ברחבה, בלתי-מאוסרת. והוא ענין שילוח העורב והיונה. שימצא האדם בנפשו דרכים, שיוכל לנסות כחותיו בדבר שלא יהי" חשש הפסד וסכנה, כמו נח ששלח מעופפים שכנפיהם מגינות עליהם ממי המבול, וכשיראה שהקלקול לא נתקן לגמרי יאסוף אותם אל תיבתו, עד שידע כי חרבה פני הארץ, ואז יתישב הרבה עד שימצא בעצמו שמצד כבודו של הקב"ה וקיום תורתו ראוי לו להחפש, וזהו דוגמת מאמר השי"ת לנח צא מן התבה." העניין של תיבת נח, הוא לא רק סיפור היסטורי אלא גם הדרכה מעשית לכל אדם. כשיש לפעמים מציאויות שאדם רואה ומרגיש שהוא לא יוכל להשפיע לא על עצמו ולא על אחרים הוא צריך להתכנס לעצמו לבנות את עצמו, עד שהוא מרגיש שבאה אליו הקריאה של "צא מן התיבה", הקריאה שאומרת שהגיע הזמן להוציא מהכוח אל הפועל את כל מה שאצור וכנוס בך.
כתוב במדרשים שהיו הרבה טענות כנגד נח. הפטרת פרשת נח היא "כי מי נח זאת לי" (ישעיה נד ט). מסבירים חז"ל: למה המבול נקרא "מי נח"? מפני שנח לא התפלל על בני דורו אז הוא כאילו אשם. ולכאורה באמת קשה- למה לא התפלל נח על בני דורו? מה אכפת היה לו להתפלל? מאידך גיסא, כתוב במקום אחר שכשאברהם אבינו התפלל על סדום, הוא התפלל עד שהגיע ל"אולי יש שם עשרה צדיקים", על פחות מכאן הוא לא התפלל, למה? אומרים חז"ל (בראשית רש"י יט לב): כיון שראה שנח לא ביקש רחמים גם כן. אבל הרי אמרנו שנח לא משמש דוגמה! הוא לא התפלל על בני דורו בכלל! א"כ מה לומד אברהם אבינו שאם נח לא ביקש רחמים אז גם אני על פחות מעשרה לא צריך לבקש רחמים? מה הפשט פה?
"וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם" (בראשית ו יז) אומר רש"י על המקום: "הנני מוכן להסכים עם אותם שזרזוני ואמרו לפני כבר מה אנוש כי תזכרנו(תהלים ח ה)". למה רש"י לא מפרש כפשוטו? "וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם" מפני שמגיע להם עונש של מבול מים! אלא כמו שאמרנו בהתחלה, הקב"ה לא נותן להם עונש, אלא בגלל שהעולם הגיע להשחתה כ"כ גדולה, והוא ראה שהעולם לא ממלא את יעודו, אז ממילא זה לא העולם שהוא רצה שיברא וצריכים למחות אותו. א"כ אומר הקב"ה: בזה אני צריך להסכים עם אלה שאמרו לי מראש שזה טעות לברוא את העולם, וצריך לשמוח על נח -זה ינחמנו- שהוא יצמיח עולם חדש. ויתכן שע"כ לא ביקש נח רחמים על בני דורו, ואפילו הכי נתבע על כך מפני שצדיק בדורו יכול בתפילה להגן על הדור.
א"כ יוצאת פה לכאורה אכזבה גדולה מאוד. הקב"ה ברא את העולם, אדם הראשון חטא. הגיע נח, ודור המבול חוטאים- אז הקב"ה מביא מבול וצריך להקים עולם חדש. אחרי שקם עולם חדש, באים דור הפלגה ושוב חוטאים. יוצא שיש סוג של מהנדס עולמי, שכל מה שהוא בורא זה לא מוצא חן בעיניו, אדם הראשון חוטא, דור המבול חוטא, דור הפלגה חוטא – שום דבר לא הולך עד שמגיע אברהם אבינו שהוא הגדול שבענקים. שרק עליו כתוב "..וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ד"" (בראשית יח כב). מה היו הטעויות?
הערכה עצמית מופרזת
אדם הראשון לא ידע להעריך את העוצמות שיש לו, "איכה?!" אדם הראשון חטא בעץ הדעת. עץ הדעת גרם לו שיוסיף דעת, אבל גם יוסיף מכאוב- "וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם", עד שהיו צריכים לעשות לו כתנות עור (או אור- ב"ר כ יב). נח עצמו, אחרי שיצא מהתיבה, היה צריך ללמוד לקח מהמקרים הקודמים, ובכל זאת התורה מספרת לנו שגם נח עצמו השתולל והשתכר. הפוך ממה שהתורה רצתה ללמד אותנו בתקופת אדם הראשון. הגפן זה היה אותו העץ שאדם הראשון חטא בו (סנהדרין ע ע"א), רק שבעוד שהאדם הראשון לא העריך את עצמו מספיק, הדורות שבאו, דור הפלגה, אחריו העריכו את עצמם יותר מדי, סמכו על עצמם יותר מדי. מה זה היה הדור הפלגה? שמעתי פעם שיחה של ת"ח אחד אחרי שנפלו מגדלי התאומים בארצות הברית, שהוא אמר שזה היה ממש דור הפלגה, טכנולוגיה מתקדמת, הרבה "חומר ולבנים", לשלוט בכל העולם, כל הארץ תהיה שפה אחת, אינטרנט אחד, מחשוב אחד, לחיצת כפתור אחת, כל העולם נמצא תחת רגלינו. הקב"ה הראה להם שהקדמה הזאת מכלה אותם. בדקה אחת הכל נפל. הם ראו שיש בהם יותר מדי כח, "הכל בידים שלנו", והקב"ה הראה להם, שלפעמים הקדמה הזאת שנותנת הרגשה לאדם של "לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (יחזקאל כט ג), היא הורסת מיניה וביה. שני הבניינים קרסו. זה היה החטא הקדמון של דור הפלגה. עד שבא אברהם אבינו, שהוא ידע למצוא את האיזון בין הכוחות שיש לאדם לבין הענווה והביישנות- אחרת אי אפשר לעמוד לפני הקב"ה. לא כמו שהיה אצל אדם הראשון, לא כמו שהיה אצל נח, לא כמו בדור המבול, לא כמו בדור הפלגה ולא כמו שהיה בדורו של נמרוד.
ארץ ישראל- דרגת בראשית
כתוב בגמרא (זבחים קיג ע"א) שהמבול לא ירד בא"י, והגמרא לומדת את זה מהפסוק ביחזקאל (כב כד): "בֶּן אָדָם אֱמָר לָהּ אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם". בארץ ישראל ה"מקום" עצמו לא חטא. לכן כותב הרמב"ן (בראשית יט ה) שחומרת העונש שהקב"ה העניש את אנשי סדום היתה בגלל שהם היו בא"י, בה הקב"ה מנהיג את המקום לא כמו בשאר הארצות, אלא בהשגחה פרטית מיוחדת של "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם" (דברים יא יא), וכאן הכל תלוי בתפילה, בעבודת ה", לא כארץ מצרים, מפני שהמקום היחידי הטהור בעולם שנשאר אחרי המבול באותה דרגה של כוונת היצירה הראשונה זו חלקת האלוקים הקטנה שנקראת א"י. דהיינו, כל השינויים בכל העולמות שהיו מאז אדם הרשאון, הכל – להוציא את א"י, שם ההנהגה היא כפי הכוונה הראשונית שהיתה בזמן הבריאה. לכן שם ההנהגה היא אחרת, וכשחוטאים בה כמו אנשי סדום אז העונשים באים בצורה אחרת, בחומרה הרבה יותר גדולה מאשר בשאר מקומות.
כשיש טהרה יש ריח ניחוח
הרב כותב (אורות הקודש ח"ג עמ" סו): "תורת ישראל מבארת איך קיום העולם והמוסר האנושי תלויים זה בזה וממילא מובן ששכלול עולם ושכל המוסר גם הוא קשור קשר של קיימא וזה עיקר דעת אלוקים לישראל. חטא האדם, קלקל בכללו את מוסרו עד שמלאה הארץ חמס, השחית את דרכו, הרע את יצר מחשבות לבו, העולם מתוקמם עליו, יורד מבול ומוחה את היקום כולו. שורש האדם הנשאר מתחזק ביושרו, היושר מתאמץ בקישורו עם האלוקים (הכוונה לנח), עולה ומעלה עולות לה" והעולם מתבשם וברית נכרתת על קיומו עוד כל ימי הארץ" עומד האדם ומעלה עולות לד", "וַיָּרַח ד" אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ד" אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו". ודאי שזה לא היה שוחד, זה היה סימן. הגמרא בסוטה (מח ע"א) אומרת שבזמן שאין הנהגה של טהרה בעולם, אז בטל הריח בעולם. אין ריח מבושם בעולם. הריח של העולם הוא לא טוב. כשיש טהרה בעולם, זה מתבטא גם במציאות של העולם. בעולם מתוקן יש ריח ניחוח. זה מה שהפסוק בא לומר, שכשנח יצא מהתיבה הוא יצא בשביל לקיים את העולם מחדש, "וירח ה" את ריח הניחוח", זה היה הסימן שבאמת הטהרה חזרה לעולם ע"י נח ובניו, והתפקיד שלו עלי אדמות בוצע, ולכן הקב"ה אמר, שאם יש התחלה של עולם חדש- "לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם".
גדול המצווה ועושה
שם ויפת שמרו על כבודו של נח. חז"ל אומרים (ב"ר לו ו) ששם התחיל במצווה ויפת הצטרף אליו, ומשום כך בניו זכו לברכות גדולות יותר מזרעו של יפת. מסביר הנצי"ב: שם עשה את מה שעשה בגלל המצווה, ואילו יפת עשה את מה שעשה רק בגלל שהשכל האנושי אמר לו שכך צריך לשמור על כבודו של האב, ולכן ברכתו של שם גדולה יותר, מפני ששני אנשים שעושים אותו הדבר, אחד עושה את זה בגלל שהשכל מחייב, והשני עושה בגלל שזו מצווה (ולא שהוא מתכחש למה שהשכל מחייב, אלא שהוא עושה את זה בגלל שזו מצווה), אז גדול המצווה ועושה יותר ממי שעשה את זה רק בגלל השכל. כתוב בפרשת האזינו: "עַם נָבָל וְלֹא חָכָם" (דברים לב ו) ומתרגם אונקלוס: "עמא דקבילו אוריתא ולא חכימו". מפני מה נקראו ישראל עם נבל? מפני שהם "עמא דקבילו אורייתא"?! מסביר הגר"א בקול אליהו, שהאבות הראשונים לא קבלו את התורה, מפני שהם היו כל כך זכים כמו שכתוב על אברם אבינו ששתי כליותיו למדו אותו תורה (ב"ר סא א), אבל העולם ירד, והוא נצרך לקבל את ההדרכה המעשית דרך התורה. העולם לא יכול לכוון דעתו לדעת המקום כמו שעשו אברהם יצחק ויעקב. לכן חז"ל אומרים שהם "קיימו את כל התורה כולה עד שלא נתנה" (משנה קידושין ד יד) כלומר, שהם היו בעלי נפש זכה כ"כ שהיו יכלים להגיע לענינים האלה מתוך זכות הנפש. על זה אומר התרגום: :עם נבל"- "עמא דקבילו אורייתא", דהיינו, שהיו צריכים לקבל את התורה, שאם הם היו מזוככים יותר הם היו מגיעים לזה מעצמם גם בלי לקבל את התורה. אבל עכשיו, אחרי שקבלנו את התורה, כאשר אדם עושה משהו לא עפ"י השכל אלא מפני שהוא "מצווה ועומד", זו דרגה גבוהה יותר ממה שאתה עושה עפ"י השכל. בשו"ת חוות יאיר (סימן קסג) נשאל על חבורה שביקשה להתיר והונאה והסגת גבול זה לזה, והשיב להם כי לא ילקו עפ"י דין תורה וזה חטא דור המבול שמתוך הרגלם לא הקפידו כלל ובכל זאת נחרבו ואין זה קיום העולם עיין שם. ונפילתם היתה בדברים שהם דרך ארץ ועניינים שכליים כמו שכתב רב ניסים גאון בהקדמתו לברכות שיסוד ז" מצוות בני נח הם עניינים שכליים מאז בריאת האדם עיין שם, וכן כתב הרמב"ן בפרשתינו (בראשית ו יג), וכן כתב החיזקוני (ז כא) שיש מצוות שחייבים לשומרן מכח סברת הדעת. וכאן הדגישה התורה כי "בצלם אלוקים עשה את האדם" וביאורו כמו שכתוב בפירקי אבות (ג יד) "חביב אדם שנברא בצלם- חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם" וביאר שם התוס" יו"ט שהחיבה היתירה שנודעה לו על כך שנברא בצלם והביא מה שכתב הרמב"ם ב"מורה נבוכים" שצלם הכוונה הכח השכלי של האדם, על הדעת שיש בו, על התבונה שבו, וזה ניתן גם לבני נח, (ובפירוש הגר"א לאבות מילואים אות סא, כותב שממתן תורה ואילך נשאר לישראל בלבד ולא בני נח) ועל כן מצווים באלו העניינים השכליים שאי אפשר בלעדיהם לקיום העולם, וכמו שכתב בברכות (לג ע"א) "גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות שנאמר "כי קל דעות ד"" וברשב"א שם ביאר שאילו שני השמות של מידת הדין ומידת הרחמים.
המוסר האלקי טבוע באדם
הרב כותב באורות הקודש שיש אנשים שחושבים שכדי שאדם יהיה מוסרי הוא לא צריך להיות מחובר לתורה, והראיה שרואים הרבה אנשים שיש להם הנהגות מוסריות אע"פ שהם לא מחוברים לתורה, אז אולי נסיק מכאן שאדם יוכל להיות מוסרי אע"פ שאין לו תורה. אומר הרב שזו טעות! מה שאנשים בלי התורה יש להם נטיות מוסריות, זה לא בגלל שהאדם בלי התורה יש לו נטיה מוסרית, אלא בגלל שהאדם הוא יצירתו של הקב"ה, "האלוקים עשה את האדם ישר" (קהלת ז כט), הקב"ה הטביע באדם תכונות מוסריות בסיסיות, אבל כדי שאדם יפתח אותם הוא לא יכול בלי התורה, ואי אפשר להסיק מכאן שאם אדם רואה בעצמו דברים מוסריים גם בלי התורה, זה סימן שלא צריך תורה כדי להיות מוסרי, אדרבה, יש בו את הנטיה המוסרית לא בגלל שהוא הגיע לאיזו מסקנה מוסרית, אלא בגלל שהקב"ה נטע בו תכונות מוסריות. כך אומר הגר"א. כבר בזמנו של נח, שם התאמץ במצווה יותר ועשה את המעשה בגלל המצווה, בניגוד ליפת שעשה זאת רק בגלל השכל, לכן שכרו של שם היה גדול משכרו של יפת.
מה שאנחנו צריכים ללמוד מכם הוא כמו שכותב הרב במוסר אביך (ב א), שאנחנו יכולים ללמוד מהרמח"ל בספר "אדיר במרום" מתיבת נח, שהיא דבר שקיים אצל כל אדם, שיש לפעמים זמנים שאדם יתכנס בתוך עצמו וישמור את הכוחות החיוביים שיש בו בזמן שהוא רואה שבכל הנוגע אליו העולם עדיין לא מתוקן, עד שירגיש שבאה אליו הקריאה הגדולה של הקב"ה "צא מן התיבה!", שאז אדם יכול לתרום את חלקו כדי לבנות עולם חדש. אם על הקב"ה כתוב שהיה "בונה עולמות ומחריבן" (ב"ר ג ז), אין הכוונה שצריך להדבק בזה בדרכיו של המקום וצריך לדאוג ח"ו שכל פעם שמישהו בונה עולם שמישהו יחריב אותו, אלא אדרבה, צריכים לבנות עולמות, והכוונה היא שהאדם עצמו הוא עולם מלא, כמו שכתוב במשנה בסנהדרין: "לפיכך נברא האדם יחידי" (ד ה). האדם העולם המלא הזה יש לו השפעה לבנות עולמות אחרים, מפני שככל שהוא מלא כך העולמות האחרים נבראים בצורה ישירה או עקיפה. (והזכרנו בעבר דברי השפ"א ש"מלוך על כל העולם כולו בכבודך" הכוונה לאדם).
[סיפר לי פעם הרב לאו שהוא הלך פעם לבקר יהודי ניצול שואה. הוא ראה אותו שוכב בבית עם חלונות סגורים, בלי אויר וחמצן, והוא לא הבין איך הוא היה מסוגל לחיות כך. הוא התחיל לגלגל איתו שיחה. בין השאר, אמר לו אותו אדם: "מה אתה חושב, שאדם כמוני שהיה כך וכך שנים בשואה וראה שכל העולם נחרב, יכול לחזור לחיות חיים נורמלים? הרי זה לא נורמלי במצבים כאלה לחזור לחיות בחיים נורמליים! אני מספר את הסיפור הזה, כדי להסביר שכשנח השתכר, זה לא היה סתם ככה בגלל שהיה שיכור (כי על סתם שיכור בד"כ אומרים שיכור כלוט, לא כמו נח), אלא מפני שראה שהעולם נחרב, ועל זה אמר לו הקב"ה: גם אם ראית עולם נחרב, תדע שצריך לבנות אותו מחדש. לוט לא ראה עולם נחרב, אבל נח ראה שהעולם חרב, ראה את המבול, בנה מאה ועשרים שנה תיבה. על זה באה הדרכה של התורה, שלא זו הדרך. אומרים על אחד השיכורים שרצו לגמול אותו משכרות, לקחו אותו למסבאה כדי להראות לו איך נראה השיכור הכי גרוע. מצאו אחד כזה ושדכו ביניהם, הראו לו אותו. אלה שהביאו אותו חשבו שזה ישפיע עליו – שהוא יחשוב: "מה? ככה אני נראה?!" ראו אותו שהוא ניגש לשיכור הזה ושואל אותו: "תגיד לי, איפה קנית יין כ"כ טוב?!". אדם אחר עבר קורס גמילה מיין. ושם למדו אותו שלושים טעמים למה השתיה הזאת יכולה להרוס את הבריאות שלו, ובכל זאת הוא המשיך לשתות. שאלו אותו: "מה יהיה עם השלושים טעמים שלמדו אותך?" אמר להם: "אתם צודקים, אבל הטעם של היין יותר חזק…]
זה מה שאנחנו צריכם ללמוד מנח. דור המבול היה ראוי למתן תורה אילולא היה החטא, כפי שמביא הפרי צדיק בשם המדרש (שמו"ר ל ג) והזוהר (ח"ג רט"ז ב), אלא מפני שהשחית כל בשר דרכו על הארץ אז לא היה מתאים שהתורה תנתן בו. עכ"פ זה היה תפקידו של נח, להחזיר חזרה את העולם, גם אחרי המבול, לאותו "תהו ובהו", לאותו "חושך על פני תהום", לאותה התקופה שיש מים על פני הארץ ולהתחיל לבנות כל דבר לפי הסדר, שקודם כל "נראו ראשי ההרים", ואחרי זה הצומח ואחרי זה החי ואחרי זה האדם ואחרי זה לעבדה ולשמרה.
[יש אפשרות לבנות עולמות גם לאחר שנחרבו במידה זו או אחרת, מסופר על תלמיד שפנה לרבותיו ואמר להם: דעו- אני היום לומד במסכת בבא קמא את סוגיית נזק אש ש"כח אחר מעורב בו", נפלתי ע"י אש- ע"י "כח אחר מעורב בו", אין בי רוח חיים, גם זה נלמד מדור המבול "לחיות איתך"]
הקב"ה יזכה אך כולנו לזמן טוב, לימוד עם כוחות מחודשים ועולמות חדשים של תורה ועבודת ד", לימוד בחיות כובשת ומחיה גוף ונשמה אמן.
שבת שלום.
