ראש הישיבה הרב יעקב שפירא שליט"א
נדיבות הלב
נאמר בפרשת השבוע (שמות כה, א – ח): "וַיְדַבֵּר ה" אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי… וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". ומפרש רש"י: "ויקחו לי תרומה – לי לשמי. ידבנו לבו – לשון נדבה, והוא לשון רצון טוב. ועשו לי מקדש – ועשו לשמי בית קדושה".
בית קדושה, פירושו של דבר, בית שמכיל את הקדושה, כלומר בית בו שורה שכינה. אנחנו איננו יכולים לגרום לקדושה בעצמנו, אלא אנחנו מצדנו צריכים לעשות את ההכנות כדי שהקדושה תחול עלינו מלמעלה. וכך כותב המסילת ישרים בפתיחה לביאור מידת הקדושה (פרק כו): "ענין הקדושה כפול הוא, דהיינו: תחלתו עבודה וסופו גמול, תחלתו השתדלות וסופו מתנה. והיינו: שתחלתו הוא מה שהאדם מקדש עצמו, וסופו מה שמקדשים אותו, והוא משז"ל (יומא לא ע"א): אדם מקדש עצמו מעט מקדשים אותו הרבה". גם האדם עצמו הוא מעין מקדש, גם הוא בית בו השכינה שורה. תחילה האדם צריך לעשות השתדלות מצדו – אתעוררותא דלתתא, ואת השאר הקב"ה לו ייתן במתנה.
יש לעיין בסדר הפסוקים בפרשה. תחילה התורה מצווה: "ויקחו לי תרומה", ורק לאחר מכן התורה אומרת לשם מה נועדה התרומה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". כל מי שמבין קצת בענייני ממון יודע, שכדי לבקש מאדם תקציב לפרויקט מסוים, עליו לתאר קודם כל את הפרויקט הגדול, ורק לאחר מכן לבקש את התקציב. אם כך, לכאורה הסדר היה צריך הפוך, קודם כל לומר: "דבר אל בני ישראל ושכנתי בתוכם", ולאחר מכן: "ויקחו לי תרומה גו"".
שאלה נוספת אותה שואל הנצי"ב: איך ייתכן שכל עניין המקדש תלוי בנדיבות הלב? וכי אילו בני ישראל לא היו נודבים אז לא היה מקדש? [ואמנם אכן בזמן דוד ושלמה לא אספו תרומות מהציבור, אלא דוד ושלמה נדבו את הכל. אך בכסף שאסף דוד לא השתמשו, מפני שחכמים באו אליו בטענות שהיה יכול לפרנס משפחות רבות בכסף הזה[1]]. ועונה על כך הנצי"ב, שבאמת אילו לא היה נודבים מעצמם, היו צריכים לכוף את הציבור לתת, ואכן הייתה זו ירידה בדרגה, והיה בזה חסרון ב"לשמי" ובנדיבות הלב.
על כל פנים, עולה מכאן עקרון חשוב מאוד – היסוד הוא הרצון של האדם. לא בכדי רש"י מפרש: "ידבנו לבו – לשון נדבה, והוא לשון רצון טוב". התורה דורשת מהאדם את הרצון, את נדיבות הלב, בנית המקדש היא כבר התוצאה. ועל כן התורה הקדימה את סדר הדברים, מפני שהיסוד והתוכן הפנימי הוא הנדיבות.
על פי זה מבאר השפת אמת (שקלים תרלד) את העניין שנתקשה משה רבנו עם עשיית המנורה, שאמר לו הקדוש ברוך הוא: השלך את הככר לאור והיא נעשית מאליה, ולכך לא נכתב "תעשה" אלא "תיעשה" (רש"י כה, לא). וכן נתקשה עם מטבע מחצית השקל, והראה לו הקב"ה כמין מטבע של אש (רש"י ל, יג). ומסביר ש נדיבות הלב היא המהות של הציווי שציווה הקב"ה את בני ישראל, שמכוחה בנו את המקדש. ככל שנדיבות הלב והרצון גדול יותר, יש גם יותר סיעתא דשמיא לעשות את המקדש, כמו שהבאנו מהמסילת ישרים: תחילתה השתדלות וסופה מתנה. ולכן אמר הקב"ה למשה שהמנורה תיעשה מאליה, שמשה היה צריך לעשות מצדו את כל ההכנות עד גבול היכולת של בשר ודם, והיא כבר תיעשה מאליה. וזו הסיבה שהראה לו מטבע של אש ומנורה בתוך האש, שהאש מסמלת את ההתעוררות, את החיות, את החמימות ואת הכוחות שפורצים מהאדם.
זו גם הייתה גדולתו של אברהם אבינו. הקרבן הראשון שהקריב אברהם אבינו בהר המוריה היה קרבן עולה (שהרי את יצחק לא הקריב). אברהם אבינו לא נצטווה על העולה, אלא הרצון להקריב את העולה בא מתוך נדיבות ליבו. זהו הסמל והדוגמה לקרבן האמיתי שמקריבים בהר הבית.
אותו דבר כשיצאו בני ישראל מארץ מצרים, שרו את שירת הים (שמות טו, א): "אָשִׁירָה לַה" כִּי גָאֹה גָּאָה", ומיד אמרו (שם ב): "זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ", ומפרש רש"י בשם חז"ל: אבנה לו נווה. ברגע שעלה בלב בני ישראל לומר שירה, הרגישו מבפנים התעלות כל כך גדולה. ועם הרצון הכל כך נכון ואמיתי הזה, החליטו להתחיל לבנות את בית המקדש, בית קדושה שם תמשיך השראת השכינה שנגלתה אליהם בקריעת ים סוף, עוד לפני שנצטוו על כך.
ויקחו לי – לשמי
צריך לברר מדוע התורה מדגישה לגבי המקדש: "ויקחו לי תרומה – לשמי", יותר מכל מצוות אחרות? וכבר עמד על כך השב שממעתתא בהקדמתו: "יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה – בא לשמה, כדאיתא בש"ס פסחים נ" ע"ב ובכמה דוכתי. והנה בפרשת ויקחו לי תרומה, פירש"י: "לי – לשמי", וצריך ביאור, דבתרומה בעי לשמה יותר מבשאר מצות, ואדרבה יעסוק אפילו שלא לשמה כו" כנזכר?".
הרמב"ם בשמונה פרקים מביא שני סוגי מצוות. ישנן "מצוות שכליות", אותן השכל האנושי מחייב לעשות; וישנן "מצוות שמעיות", שאילולא התורה גזרה עליהן, לא היינו יודעים שצריך לעשותן. הרמב"ם דן איזה סוג של מצוות גבוה יותר. לדבריו, כשאדם עושה מצווה שכלית, ואע"פ שמבין אותה בשכלו בכל זאת עושה אותה לא בגלל השכל שלו שמכוון אותו לכך, אלא מפני שהקב"ה ציווה אותו לעשות כך, זו המדרגה הגדולה יותר.
על פי דברי הרמב"ם מובן הדגש: "ויקחו לי תרומה – לשמי". שאף על פי שגם בני ישראל רוצים שיהיה להם מקדש, שזהו דבר שכלי שיהיה מקום בו כל ישראל יתאספו להקריב קרבנות, מכל מקום הכל צריך להיות "לי – לשמי", שזו מעלה גבוהה יותר.
התרגום יונתן בן עוזיאל מפרש, שהתרומה תינתן מתוך נדיבות הלב ולא באחד מכל דרכי הכפיה. ואמנם אדם שהתחייב בקרבן ולא רוצה להביאו – כופים אותו, וכן כופים על כל המצוות; אבל בבית המקדש אין כפיה, מפני ששם המהות היא נדיבות הלב, שהכל יבוא מתוך אתעוררותא דלתתא. והטעם לכך, שבשביל לבנות בית קדושה, ההתחלה צריכה לבוא מצד האדם עצמו, ואז הקדושה תשרה במקום, וכדברי המסילת ישרים שהבאנו. זהו ההבדל בין שאר המצוות, שיכול לעשותן שלא לשמה, לבין בנין בית המקדש.
ידועים דברי הספורנו בתחילת פרשת פקודי (שמות לח, כא), שהמשכן לא נפל בידי אויבים, אלא פרקו אותו מעצמם, ואילו בית ראשון ושני נפלו בידי האויבים. ההבדל ביניהם, משום שהעשייה במשכן הייתה מתוך "ויקחו לי – לשמי". לעומת זאת, בעשיית הבית ראשון השתתפו פועלים מצור, הייתה שם יד זרים, וזה גרם לכך שנפל בידי האויבים. וכן בית שני, היוזמה לבנות אותו התעוררה על ידי כורש שהיה מלך גוי, ועל כן החזיק מעמד אפילו פחות יותר מאשר הבית הראשון. מכאן למדים, שככל שיש יותר "לשמי", הדבר יציב יותר.
לפי זה ניתן להסביר את דעת הראשונים הסוברים שבית המקדש השלישי לעולם לא יחרב. מפני שהבית השלישי ירד מן השמיים, כמו שאומר רש"י, בשיא הקדושה והטהרה. ומאחר שיהיה בשיא הקדושה, לא יצטרכו לפרק אותו, וכמובן שלא ייפול בידי האויבים.
המקדש הפרטי של כל אדם
זהו היסוד בבנין המקדש הכללי, וכך גם היסוד בכל אדם בבנין מקדשו הפרטי.
הר"ן בדרשות אומר (דרוש ח), שאף שאין לנו היום בית מקדש, המציאות של תלמידי חכמים שבכל דור לכשעצמה היא כמו מקדש. וכשם שבזמן שהמקדש היה קיים, כל השפע הרוחני שיורד לעולם עבר דרך המקדש: נבואה, תורה, סנהדרין וכו"; כך גם היום, הצדיקים הם כמו צינורות דרכם עובר כל השפע הרוחני שיורד לעולם, ואמנם לא באותו מינון כמו שהיה בזמן המקדש.
וכך כותב החתם סופר בדרשותיו (ח"ב עמוד שנז), שיש עניין בזמן התפילה להיות סמוך לצדיקים. והביא עצה זו בקיצור בהג"ה לשו"ע (או"ח סימן קב): "חנה עמדה להתפלל בתוך ד" אמותיו שישב שם נביא, ועשתה כן מפני שזו סגולה נפלאה להתפלל בצד הצדיק".
איתא בגמרא במסכת יומא (ג ע"ב): "כתוב אחד אומר (דברים י): "ועשית לך ארון עץ", וכתוב אחד אומר (שמות כה): "ועשו ארון עצי שטים", – הא כיצד? כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום". ולקמן (עב ע"ב) הגמרא שואלת אותה שאלה, ומתרצת: "מכאן לתלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו". ובמסכת שבת מפרשת הגמרא (דף קיד ע"א): "איזהו תלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו? – זה שמניח חפצו ועוסק בחפצי שמים".
תלמיד חכם שמניח חפצו ועוסק בחפצי שמיים
אין אלה שלושה מאמרים נפרדים, אלא הם מתחברים זה לזה וביחד אומרים דבר אחד. מעלתו של הארון, שמקומו אינו מן המידה (יומא כא ע"א), דהיינו שאינו תופס מקום כביכול. תלמיד חכם כזה שמזניח את ההשתלמות האישית שלו ומבטל את כל כולו לטובת הרבים ועוסק בחפצי שמים, הוא דומה לארון שאינו תופס מקום, ואדם כזה נקרא שעושה רצונו של מקום. "מניח חפצו ועוסק בחפצי שמים" אין הכוונה שבמקום לעסוק ב"ביזנס", הולך ללמד תורה לאחרים. אלא כעסקיו של משה רבנו, שכשירד מן ההר נאמר (שמות יט, יד): "וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם", ומפרש רש"י: "מלמד שלא היה משה פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם". ונשאלת השאלה, אלו עסקים היו כבר למשה רבנו? ומפרש בעל התפארת שלמה על התורה פשט הפלא ופלא: הכוונה כמו שמברכים בבוקר: "לעסוק בדברי תורה". למשה רבנו הייתה מסירות נפש לעזוב את העסקים הרוחניים שלו שהם לטובת עצמו, וללכת לעסוק בהשלמת הרמה הרוחנית של העם. כאותה מדרגה של אברהם אבינו, כדברי החת"ס (בהקדמה לשו"ת חלק יו"ד), שהייתה לו מסירות נפש כל כך גדולה לטובת העולם, אפילו כשזה על חשבון ההשלמה הרוחנית שלו. ואין הכוונה שלא הייתה לו שלימות רוחנית חלילה, אלא שהיה יכול להרבה יותר, שהרי היה טפל לשרה בנביאות, כידוע. זהו ת"ח שמניח חפציו ועוסק בחפצי שמים, ועליו נאמר שעושה רצונו של מקום, ומעלתו כמעלת הארון שמקום הארון אינו מן המידה, ולכן זוכה לברכה שאחרים עושים את הארון בשבילו.
נאמר בספר דברים (י, ח): "בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה" אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה"". וצריך בירור, שהרי על שבט לוי מוטל לשאת את כל הכלי המשכן, ואם כן מדוע התורה מדגישה ששבט לוי הובדל לשאת את הארון יותר מאשר שאר הכלים?
הפירוש הוא על פי אותו עקרון שאמרנו. שבט לוי שכולו קדש קדשים המבטלים עצמם כדי לעלות את הרמה הרוחנית של עם ישראל, הם כמו הארון שמקומו אינו מן המידה. לכן התורה מדגישה את הקשר של שבט לוי דווקא עם הארון, מפני שדרגת שבט לוי מתחברת יותר עם הארון יותר משאר כלי המשכן, שהארון מסמל את הת"ח שמניח את הפעולות הנצרכות להשלמת עצמו לטובת חפצי שמיים, כמו שאמרנו.
ישנם הסוברים שאין הארון בכלל המצווה של "ועשו לי מקדש", אלא נעשה ככלי להניח בו את הלוחות. ועל כן לא עשו בבית שני ארון אחר, לאחר שהארון גלה לבבל- כיוון שעיקרו לצורך הלוחות והעדות שלא היו בבית שני. וכ"ה לשון הגמרא בברכות (נה,א): בשעה שא"ל הקב"ה למשה לך לבצלאל ואמור לו עשה לי משכן ארון וכלים וכו"", עיי"ש. הרי לנו שאין הארון בגדר כלים. וזהו שכתוב "מקום הארון אינו מן המידה" (יומא כא.) שאינו כלי בפני עצמו אלא בית קיבול ללוחות והארון בטל אליהם, והתורה עצמה הרי היא למעלה מגבולות המקום וגבולות הזמן.
"למה זכה בנימין ונעשה אושפיזין לגבורה, שהיה ארון נתון בחלקו וכו"" (רש"י יומא יב.) רש"י מדגיש מצד שהארון נתון בחלקו ולא רק מפני קירוב המקום, אלא היות והארון היה "מכוון ביותר כמקומו של מזבח ומידותיו היו מכוונות הרבה" (רמב"ם בית הבחירה פ"ב, ה"א-ב), והיות ובנימין לא תפס מקום לעצמו, "שהיה יעקב אוכל ושותה עימו, נשען עליו ויוצא, נשען עליו ונכנס, אמר הקב"ה שם אני משרה שכינתי (ספרי, וזאת הברכה). על כן דווקא הארון שאינו מן המידה ניצב בחלקו של בנימין, הבטל אל יעקב וזכה שתשרה שכינה בחלקו.
זו היא מדתן של ת"ח באמת, שיוקרתם נרמזת בפרשת הארון.
עניין השכינה בישראל
עיקר הנקודה בכל העניינים בפרשה היא להוריד שכינה לארץ, ע"י בניית בית המקדש. אולם יש לשאול, מהי השכינה?
מפרש ר" צדוק הכהן מלובלין בספרו רסיסי לילה (עמוד עג): "וידוע ששכינה הוא מה שה" יתברך שוכן בתוך לבבות בני ישראל, ועל כן נקראו "כנסת ישראל", כי הקב"ה ליבם של ישראל. וכלל מעמקי לבבות בני ישראל הוא הכנסיה (כינוס) להתכלל בשכינתו ישראל במה ששוכן בתוכם".
לכל יהודי בפני עצמו יש מדרגה, ולכלל ישראל יש מדרגה עצומה למעלה מכל דרגה של אדם פרטי. הרב זצ"ל מביא בשם בעל ספר העקידה, שבחירה חפשית היא רק ביחס לפרט, אך לכלל ישראל אין בחירה חפשית להחליט שמהיום אינם יהודים יותר. זהו הביטוי לשכינה, שהיא הופכת את כל כנסת ישראל לחטיבה ויחידה אחת, וממנה לא שייך להיפרד, שבזה אין בחירה חפשית לכנסת ישראל.
העניין שרק לאדם פרטי יש בחירה חפשית לא להיות שותף עם א-ל, ואילו לכלל ישראל אין בחירה חפשית להתנער מהיעוד המוטל עליהם, מובא במאמרי הראי"ה (קריאות גדולות, מאפיקים בנגב, עמוד 321), וכך כותב הרב: "באמת ובלב תמים אנו חפצים בתקומת עמנו, אם בלב נאמן הננו חפצים להכשיר את עמנו לגאולתנו ופדות נפשנו, להשבתו מארץ שביו וגלותו, אל המקום אשר היה שם אהלו בתחלה, נעשה ונצליח, מי זה לא ישתתף, מי זה לא יתן יד, מי יעמוד מנגד לעמלים עם הצבור? מי יודע. אולי סוד החכמה האלהית גוזרת שתהיה ראשית צמיחת ישועת ישראל באה דוקא ע"י השתדלותנו בכחותינו, ואם לא נשתדל אנחנו, הבחירה נתונה לאדם הפרטי, אבל הרבה שלוחים למקום ימצאו משתדלים אחרים. כי הסבות ערוכות הנה בידי רבון כל העולמים להוציא חפציו אל הפועל: גם הבחירה החפשית, גם ההתחכמות האנושית, הכל סובבים והולכים ובאים למלאות אותן העצות הגדולות של גדול העצה ורב העלילה יתברך שמו. ע"כ כל פתח הנפתח, כל מקרה המזדמן, שאפשר לצפות ממנו לישועה, אין אנו רשאים לעבור עליו. אע"פ שבטוחים אנו שלא תאבד ממנו הישועה, אבל אולי נאחר את הטובה תחת שנוכל להקדימה. ואולי סוף כל סוף יזדמנו הסבות המעשיות והמוסריות, באופן כזה שתהא הפרחת ישועת עמנו ע"י מעשי אדם המסובבים ממתנשא לכל לראש. א"כ למה לא נהיה אנחנו הזוכים, הפועלים והעושים, ביותר אותם אחינו המצוינים בתורה ויראת שמים".
אותו עניין כותב הרב במדבר שור בדרוש לפרשת זכור (הדרוש ארבעה ושלושים). גם שם הרב מדבר על קדושת כלל ישראל, שאיננה תלויה בשום דבר פרטי: "שמעלת ישראל מצד כללם היא המעלה האמיתית שלהם, וזו המעלה היא גדולה כ"כ עד שהיא למעלה מכל בחירה. ועפ"ד נאמר נכון שהדבר המוטל תחת הבחירה בענין מעלת ישראל אינו כ"א השלמות של ישראל שהיא מצד חיצוניות שלהם, שהוא מה שמגיע ג"כ להיות או"ה מושלמות על ידם, בזה החלק שייך בחירה, ואפשר ח"ו לאבד לפי שעה את המעלה הזאת. אבל מעלתן מצד עצמם שע"ז נכרתה ברית, ד"ז תלוי בקדושת הכלל ואינו משתנה". ובהמשך כותב שעל זה חרה אפו של עמלק.
כך גם כותב הרב בעין אי"ה (ברכות ח"א אות קמח) לגבי אלישע הנביא עליו האשה השונמית אמרה (מלכים ב ד, ט) "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא עֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד": "הקדושה ענינה להתרומם מעל לתאות המורגשות, באופן שלא יפעלו על האדם כלל, ואף בהיותו עסוק בהם לא ימשיכו לבבו כלל להיות נוטה אחריהם. וזאת היא הקדושה במובנה האחד שהיא התעלות טבעית, שלפי הטבע בשעה שהאדם מתעסק במורגשות, הוא נמשך אחריהם ברב או במעט, ומי שכבר הגיע למעלה רמה, ששכלו שליט עליו תמיד גם בעת התעוררות ההרגשות, הוא קדוש באמת. ויש עוד מעלה, שהאדם אם כבר הפך טבעו לטוב כולו, אז אין צריך כ"כ לשמירה שכלית, ועצם חומרו נמשך אל הטוב ולא יגורהו רע". קדושה היא דבר יציבא קביעא וקיימא, שלא שמתנדף בכל רוח מצויה.
אחת הברכות בפרשת בחקותי היא (ויקרא כט, יב): "וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם", ומפרש רש"י: "אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם, ולא תהיו מזדעזעים ממני". מבאר זאת הרב באורות (אורות ישראל)*, שלא יזועו הכוונה שאנשים יחיו חיי קדושה נעלה עד כדי כך שלא תהיה סתירה בין העיסוק הרוחני לעיסוק הגשמי שלהם. שלא יהיה הבדל בין מה שעושים בתוך הישיבה למה שעושים מחוץ לישיבה. שלא יהיה הבדל בין תוך הזמן לבין הזמנים. אלא שיהיה שוויון גמור בין כל הכוחות של האדם. זוהי התכלית של קדושת ישראל.
בזה מובן מדוע הוקדמה לפרשת בנית המשכן פרשת משפטים, המדברת על פרטים שבין אדם לחברו, שנראים לנו כדברים קטנים לכאורה. שזו ההקדמה ל"ועשו לי מקדש – עשו לשמי בית קדושה". ככל שאדם ניצב לפני הקב"ה, הוא מרגיש יותר את הצורך להפוך את עצמו לבית קיבול לקדושה. מפני שאדם הזוכה להיפך לבית קיבול לקדושה, מוסרת מעליו המלחמה והתסיסה הפנימית שיש לבני אדם בכל מצב; אם זה בתוכו פנימה, ואם זה בחיים מבחוץ; אם זה בתוך הישיבה, ואם זה מחוצה לה ובבית. זה שיא הקיום של ההבטחה של "והתהלכתי בתוככם – שלא תהיו מזדעזעים".
חודש אדר
אנחנו כבר בחודש אדר. הפרי צדיק כותב, ש"אדר" מלשון דירה. ואמרו חז"ל (ביצה טו ע"ב): "הרוצה שיתקיימו נכסיו – יטע בהן אדר". אדר הוא משהו קיומי, שהופך את כל מה שיש לאדם לקיומי. בחודש אדר אדם יכול להפוך את כל כולו למעון לקדושה.
מי שזוכה להיות בחודש אדר במקום תורה, אין ספק שיוכל להגיע אל החג מתוך שמחה אמיתית שאינה סתם הוללות.. זה קורה באופן טבעי, אי אפשר לתכנן את זה, אי אפשר לכתוב את זה, אלא זה צונח מאליו. פתאום אדם רואה את הפנים האמתיות שלו, בדיוק כמו שרואה את הפנים שלו בחודש אלול. לא בכדי אמרו: פורים – כפורים, שבשניהם מתגלה התוכן הפנימי האמיתי של האדם.
[פעם בחור מישיבה תיכונית שביקר בישיבה אמר לי: "ה-"אלול" שלי זה פורים אחד גדול. איך שאני מתנהג בשאר ימות השנה – זה אני". אמרתי לו: ידידי הצעיר, אתה טועה. הפנים האמיתיות שלך הם באלול, ואיך שאתה מתנהג בשאר ימות השנה – זה הפורים, זה המסכה שלך.]
[בבסיס אחד בצבא ארה"ב הגיע המפקד לחייליו ואמר להם: "מי שיהודי – יקום!", ואף אחד לא קם. וכך קרא פעם שניה ושלישית, עד שבסוף קמו ארבעה בחורים. אמר להם המפקד: "אני יודע שעוד יומיים ראש השנה. לכן אני נותן לכם שבעים וארבע שעות חופש". לפני יום הכפורים שוב הגיע המפקד ואמר: "מי שיהודי – יקום!", והפעם קמו הרבה יותר. אמר להם המפקד: "רבותי, יש לכם טעות. מי שהיה יהודי אז, הוא יהודי גם בערב יום הכפורים. מי שלא נבהל ולא התבייש לעמוד ולומר "אני יהודי", הוא יזכה לחופש ביום הכפורים". הסיפור הזה עמוק עמוק מי ימצאנו. הקב"ה משלם לאנשים כאלה את שכרם בכפל כפליים, וכמו שהבאנו מהמסילת ישרים, מידת הקדושה – תחילתה עבודה, וסופה מתנה].
אחד משישה דברים שגנאי לו לת"ח הוא שלא יפסיע פסיעה גסה. ואם פסע, תקנתו "להדריה בקידושא דבי שימשא (ברכות מג,ב). וצ"ב מהו התיקון בקידוש של שבת למי שפוסע פסיעה גסה. הרב זצ"ל מסביר בעין אי"ה שם, שהאדם איננו שלם ותמיד יהיה בנפשו מרחק רב בין התכלית לאמצעי ואם ישא את נפשו לאיזה תכלית כל מערכת האמצעים יהיו לפניו כמשא כבד, וממצב נפשי כזה באה פסיעה גסה. אבל אדם השלם שיודע שיש צורך בפעולות רבות ע"מ להגיע לשלמות, יכיר בכולן תכלית נשגבה, בעצם העיסוק בהבאה את עצמו אל השלימות, וע"כ מוצא מנוחה בכל פעולותיו, וזה העונג הגופני בשבת, עיי"ש. וכ"כ בעין איה (ברכות פרק ה" אות מ"ג): "יסוד עבודת ה" הטהורה להכיר באמת שתכלית ההצלחה הוא להיות הולך ומשתלם. וכן באוה"ת (ה",ו"): "עיקר יסוד שלמות שלו הוא העריגה והחפץ אל השלמות, והחפץ הזה הוא יסוד התשוקה (וע"ע מוסר אביך (א",ח") ובריש מילין (עמוד ל"ג קדמא ואזלא)), שנזכה לכך בב"א.
שבת שלום.
***
[1] ועיין הקדמה למנחת אברהם חלק ג".
