הרמב"ן כותב גם בספר המצוות וגם בפירושו על התורה שמהפסוק הזה לומדים מצוות ל"ת שאסור לשכוח את מעמד הר סיני, כדי שנחנך את כל בנינו על אותו מעמד שהוא יסוד האמונה (כדברי הרמב"ם באגרות), ומתפלא על הרמב"ם שלא מנה את הפסוק הזה בתור לאו בפנ"ע.
ישראל ביקשו בהר סיני: "אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ד" א-להינו עוֹד וָמָתְנוּ… קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ד" א-להינו וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ד" א-להינו אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ" (דברים ה"). וכשהתורה מדברת על כך שהקב"ה נתן לנו נביאים, היא כותבת: "נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה" אלקיך אליו תשמעו ככל אשר שאלת מעם ה" אלקיך בחורב". כלומר, כל עניין הנבואה הגיע כהמשך למה שישראל שאלו מהקב"ה בהר סיני. על פניו, נראה שהרמב"ן צודק בדבריו, שהרי מוכח מכאן שהחיבור שלנו למעמד הר סיני לא היה רק חיבור לשעתו, אלא גם חיבור לעתיד לבוא.
ניתן לראות בעוד מקומות סייעתות לכך שהשפעתו של מעמד הר סיני נמשכת והולכת לאורך כל הדורות:
נפסק בהלכה שבסיום תפילת שמו"ע, האדם צריך לפסוע לאחוריו שלוש פסיעות. ה"בית יוסף" כותב בהלכות תפילה שאחד הנימוקים לכך הוא מעמד הר סיני. כמו שבמתן תורה, כשישראל זכו לעמוד לפני ה", נאמר: "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק", כך גם אדם שזכה לעמוד בתפילה לפני ה", צריך לפסוע אחורנית כביטוי ליראה וכבוד. רואים אם כן שאותה הנהגה שהייתה בהר סיני ממשיכה גם לאורך הדורות, ובאה לידי ביטוי בהלכות תפילה.
אנו אומרים בכל יום בברכות קריאת שמע "וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול". אומר המגן אברהם בשם הטור (סימן ס"): "איתא בכוונות ובכתבים והזכירות הללו הם מ"ע לכן כשיאמר ובנו בחרת יזכור מ"ת, וקרבתנו מעמד הר סיני". כלומר, גם לאחר מעמד הר סיני, גם לאחר שפסקה הנבואה, אנו מחדשים בקרבנו בכל יום את ההזדהות עם אותו מעמד.
מספרת הגמרא במסכת סוכה (כ"ח.): "תנו רבנן: שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן, שלשים מהם ראוים שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו, ושלשים מהן ראוים שתעמוד להם חמה כיהושע בן נון, עשרים בינונים. גדול שבכולן – יונתן בן עוזיאל, קטן שבכולן – רבן יוחנן בן זכאי. אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה, תלמוד, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קלים וחמורים וגזרות שוות, תקופות וגימטריאות, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים, משלות כובסין, משלות שועלים, דבר גדול ודבר קטן. דבר גדול – מעשה מרכבה, דבר קטן – הויות דאביי ורבא. לקיים מה שנאמר: "להנחיל אהבי יש ואוצרתיהם אמלא". וכי מאחר שקטן שבכולן כך, גדול שבכולן – על אחת כמה וכמה. אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל, בשעה שיושב ועוסק בתורה – כל עוף שפורח עליו מיד נשרף".
ונשאלת השאלה: הרי ריב"ז לא הניח תחום אחד בתורתו של הקב"ה שלא עסק בו. ואם זו היתה מדרגתו של קטן תלמידיו של הלל, אז במה היה התלמיד רבי יונתן ב"ע גדול ממנו? בכך שכל עוף שעבר מעליו נשרף? מה הגדולה המיוחדת בכך?
אומרים התוס" במקום: "שהדברים שמחים כנתינתם בסיני, שנתנה תורה באש. וכענין זה מצינו במדרש בעובדא דרבי אליעזר ורבי יהושע שהיו מסובין בסעודה וליהטה האש סביבם".
כלומר, מבארים התוס" שגדולתו של יוב"ע היתה בכך שהלימוד שלו היה הכי קרוב למציאות שהיתה בזמן מתן תורה, שבעת לימודו היה אפוף אש. בזה יוב"ע היה יותר גדול מריב"ז. הגדולה האמיתית של כל הדורות, נמדדה במידת הקרבה שלהם למעמד הר סיני.
ישנו ביטוי בירושלמי על תלמיד מסוים שדרש דברים שלא לפי המסורת של חז"ל. הירושלמי אומר על אותו תלמיד שהוא "קטוע מהר סיני" – אין לו את המסורת. "כל תורה שאין עמה בית אב" – כל תורה שאדם בוחן אותה רק לפי הכזית מוח שבקדקדו, כשהוא בוחן דברי אלקים חיים רק לפי הבנתו השכלית ותו לא, זה נקרא "קטוע מהר סיני".
אך לעומת כל המקורות הללו שמוכיחים את השפעתו הנצחית של מעמד הר סיני, באה המשנה במסכת אבות (ג", ח") ואומרת: "כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו שנאמר: "רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך"". ולכאורה, מוכח מכאן, שהפסוק הזה איננו ציווי שלא לשכוח את מעמד הר סיני, כפי שכתב הרמב"ן, אלא ציווי על האדם שלא לשכוח את לימודו. היעלה על הדעת שהרמב"ן יטעה בדבר משנה?
גם הרמב"ם עצמו, שעליו תמה הרמב"ן מדוע לא מנה את המצווה הזאת, לומד מהפס" הנ"ל את אותו ציווי שלומדת ממנו המשנה. כותב הרמב"ם בהלכות ת"ת (א", י"): "עד אימתי חייב ללמוד תורה עד יום מותו. שנאמר: "ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך", וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח".
אלא התירוץ הוא כך. כוונת הרמב"ן היא: ישנו איסור לשכוח את מעמד הר סיני כשלעצמו. והציווי הזה אינו סותר את דברי המשנה באבות שאומרת שהפס" מדבר על שכחת התורה, אלא משלים אותם. כשאדם יודע שתורתו מחוברת להר סיני, באופן טבעי הוא לא ישכח את התורה שלמד. אומר הרמב"ן: כשחיים כל הזמן בתחושה של "תורה מסיני", שמתן תורה הוא תהליך מתמשך ולא אירוע חד פעמי, ממילא התורה לא תשכח מלבו של האדם.
"ישראל שעמדו על הר סיני"
אמרנו בהגדה של פסח "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו". דהיינו, גם ללא קבלת התורה, רק עצם העמידה לרגלי הר סיני גם עליה אנו אומרים "דיינו". וקשה, מה העניין בקרבה לפני הר סיני ללא תורה?
ישנו ביטוי נוסף של חז"ל בגמרא בשבת (קמ"ו.): "ישראל שעמדו על הר סיני – פסקה זוהמתן" – אותה זוהמה שהביא הנחש לעולם בחטא אדה"ר. ולכאורה הגמרא היתה אמור להתנסח קצת אחרת: "ישראל שקיבלו את התורה פסקה זוהמתן". מדוע הגמרא תולה את זה רק בעמידה על הר סיני?
"ביום הזה באו מדבר סיני" (שמות י"ט). מדוע נכתב "ביום הזה" ולא "ביום ההוא"? אומר רש"י: "מהו ביום הזה? שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאלו היום נתנו".
לכאורה, היה ראוי שהעניין הזה ייאמר על קבלת התורה, על עצם המעמד, לא על ההגעה למדבר סיני?
אמר ר" צבי יהודה פעם: ההבדל בין ישראל לאוה"ע לא מתחיל בכך שאנחנו קבלנו את התורה והם לא. ההבדל מתחיל עוד קודם – ההבדל נובע מעצם הנכונות של עמ"י לגשת להר סיני, להיות "נכונים", להיות מוכנים לקבל את התורה. עצם ההחלטה הזו, זה מה שמפריד בינינו לבין אוה"ע. הנכונות היא דרגה בפנ"ע, עוד לפני שאדם מקבל בפועל את התורה. ולכן אומרים חז"ל: "ישראל שעמדו על הר סיני" – עצם הנכונות לעמוד על הר סיני גרמה לכך ש"פסקה זוהמתן". וכך גם בהגדה – "אילו קרבנו לפני הר סיני דיינו", מפני שעצם ההסכמה להתקרב להר סיני, היא זו שמפרידה ומבודדת אותנו מכל אוה"ע.
לכן אומר הרמב"ן שהזכרנו, ש"פן יסורו מלבבך כל ימי חייך", זה ל"ת שלא לשכוח את המעמד עצמו, גם את עצם הקרבה לפני הר סיני, עוד לפני קבלת התורה, ולהעביר את זכרו לדורות הבאים.
"זמן מתן תורתנו"
בכל התפילות אנו מבקשים מהקב"ה: "שתרגילנו בתורתך", "ותן חלקנו בתורתך", ואילו בשבועות אנו משתמשים בתפילה בביטוי אחר: "זמן מתן תורתנו". מה הגורם לשוני בין הלשונות?
התורה כידוע ניתנה בשני מועדים שונים – בתחילה בסיוון, ופעם שניה ביוה"כ. ונשאלת השאלה: מדוע אנו חוגגים את היום שבו ניתנו לנו הלוחות הראשונים שבסופו של דבר נשברו, ולא את יוה"כ שבו ניתנו לנו הלוחות השניים שנשארו שלמים? השאלה מתחזקת לאור דברי המשנה בתענית שאומרת (ד", ח"): "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו". "ביום חתונתו" – זו מתן תורה". ומבאר רש"י במקום: "יום הכפורים, שניתנו בו לוחות האחרונות". שוב – מדוע לא נחגוג את "יום חתונתו"? ולא רק שלא חוגגים, אלא שהתורה עוד הוסיפה, וגזרה שיש לצום ביוה"כ, ביום שבו זכינו לקבלתם של לוחות שניים? מדוע שמחים כ"כ על הלוחות שנשתברו?
שואל המהרש"א במס" ע"ז (ג".) (והקדימו הריב"ש בתשובות שמצוטט בס" "חוק יעקב" על הלכות פסח): הציווי בתורה הוא "תספרו חמישים יום", ולכאורה, היה צריך לחוג את חג השבועות ביום החמישים ואחד. אם כן, מדוע חג השבועות חל ביום החמישים לספירת העומר?
מתרץ המהרש"א: אנו מציינים את חג השבועות ביום החמישים לספירת העומר מפני שבאותו יום, עמ"י הוכשר להיות כלי קיבול לתורה. בתורה ישנה עוצמה רוחנית כזאת, שבלי כלי קיבול מתאים לא שייך לקנות אותה. ואת הכח המעמיד שאפשר לנו לקבל למחרת את הלוחות הראשונים, קבלנו רק ביום החמישים. ביום הזה הוכשרנו להיות כלים לקבל את התורה, וע"ז אנחנו שמחים באותו יום. ומוסיף המהרש"א : "כמ"ש: "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו" וכו"… כי יראת חטא קודם לחכמה במעלה ובזמן".
לפי דבריו של המהרש"א יוצא, ששמחתנו בחג השבועות היא על ההכנה שישנה מצד המקבל. על כך שמצידינו יש לנו כלי קיבול לקבל בו את התורה. זה עצמו היו"ט הגדול. ומבחי" האמת, ככל שמצד המקבל "יראת חטאו קודמת לחכמתו", כבר אז מתחילה אצלו קבלת התורה. כמו שהזכרנו קודם, לגבי "ישראל שעמדו רגליהם על הר סיני". אנו אומרים "דיינו" גם על המדרגה הזאת, מפני שזו דרגה עצומה מאוד, זו שמחה בפנ"ע, עוד לפני שקיבלנו בפועל את הלוחות.
לכן בחג השבועות אנו נוקטים בנוסח "תורתנו". משום שעיקר שמחתנו היא על המעורבות שלנו בקבלת התורה. רק לאחר מכן, כשהתחלנו לקבל מאת הקב"ה, אז אנו מבקשים מהקב"ה "תן חלקנו בתורתך" – במה שנתת לנו ביום שלמחרת יום החמישים.
ומאותה סיבה אנו מציינים את חג השבועות בסיוון ולא ביוה"כ. יוה"כ הוא באמת "יום חתונתו", אבל ה"וארשתיך לי לעולם" התרחש במעמד הר סיני. וראיתי בס"ד שכך כותב הגר"א ב"אבן שלמה" (פרק י"א), שנכון ש"יום חתונתו" זה יוה"כ, אז היה גמר הנתינה מצד הקב"ה. אבל ה"אירוסין", השלב הקודם, שלב ההכנה האמיתי שבלעדיו אין גם את החתונה – הוא ארע כבר אז בהר סיני. והשלב הזה, שהיה בהר סיני, לא הסתלק כשנשברו לוחות ראשונות. הלוחות אמנם נשברו, אבל בנ"י עדיין נשארו בדרגת כלים ראויים לקבלת התורה.
הגמ" בפסחים (ס"ח:) אומרת: "רב יוסף ביומא דעצרתא אמר: עבדי לי עגלא תלתא. אמר: אי לא האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא?". ואומר רש"י: "שלמדתי תורה ונתרוממתי" – נהייתי אישיות אחרת. בפשטות, רב יוסף ציין את קבלת התורה – לולא התורה שלמדתי, לא הייתי מתרומם כ"כ מבחי" רוחנית. א"כ, מדוע נקט דווקא בביטוי "האי יומא"? מדוע לא אמר "אי לא קבלת התורה דקא גרים"?
אלא שעפ"י דברי המהרש"א תתורץ הקושיה. רב יוסף לא ציין את קבלת התורה, אלא את עצם היום, את יום החמישים. מה מיוחד ביום החמישים? העובדה שבו נעשינו כלים עלולים לקבלת תורתו הקדושה. סביב התהליך הזה שעברנו ביום החמישים, נסובה שמחתו של רב יוסף.
הרמב"ם כותב במפורש בהלכות יסודי התורה, שהמעמד הגדול של הר סיני שנעשה בפרהסיא כזאת גדולה, זו ההוכחה הנצחית לאמיתות נבואתו של משה רבינו. נבואתו של משה רבינו לא הוכחה ע"י אותות ומופתים אלא ע"י הראיה של עמ"י בכללותו במעמד הר סיני שהקב"ה דיבר אל משה ואל ישראל פנים אל פנים. רואים מדבריו, שגם אחרי שבירת הלוחות הראשונים, המעמד הזה, הפרהסיא הזו, ההוכחה לנבואתו של משה רבינו, נשארת לנו לדורות, ללא קשר לשלמותם של לוחות הראשונים. כיוון שזה היום שקבע אותנו, את כולנו, להיות כלים לעבודת ה" לקבלת תורה.
"הכון לקראת א-להיך ישראל"
הפסוק אומר: "אתה הראית לדעת כי ה" הוא האלקים". מבאר רש"י: "כתרגומו אתחזיתא. כשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה פתח להם שבעה רקיעים. וכשם שקרע את העליונים כך קרע את התחתונים. וראו שהוא יחידי, לכך נאמר אתה הראת לדעת".
ועם כל זה, מי שמתבונן בפסוקים המתארים את קבלת התורה, רואה שנאמר שם במפורש: "ומשה נגש אל הערפל". ובתפילה בר"ה אנו אומרים: "אתה נגלית בערפלי טוהר". כלומר, היו כל מיני כיסויים ומסכים. כיצד תיושב הסתירה הזאת?
אומר הרמב"ם, ב"מורה נבוכים" (חלק שלישי, ט"): "…וזאת היא הכונה באמרו ענן וערפל סביביו, להעיר על היות המונע עכירות עצמנו… וידוע ג"כ ומפורסם באומה שיום מעמד הר סיני היה יום עב ויום ענן ומטר מועט… ותהיה ג"כ היא הכונה באמרו חשך ענן וערפל". דהיינו, מה שהתורה מתארת שמשה ניגש אל הערפל, זה לא תיאור המצב של מה שהיה שם בשטח. זו "הערה", תיאור, על עכירות גופנו. התורה מרמזת לנו שעוד לא היינו זכים במאה אחוז. היה לנו גם אז, קצת יותר מדי חיבור אל החומר. לכן מצידנו עוד לא היה לנו את הכח והיכולת לראות. אדם לא יכול להסתכל על השמש בלי מסכים שמבדילים בינו לבינה. וכך תיושב הקושיה: אמנם הקב"ה מצדו, פתח לנו את כל שבעת הרקיעים. הכל היה גלוי ברור ומבואר. אבל מצדנו, גם לאחר כל ההשתדלות, בכ"ז נותרנו בשר ודם, ולפיכך נותרו עדיין ערפילים ומסכים. אומר הרמב"ם: כל העניין הזה בא להראות לנו את החשיבות של ה"הכון לקראת א-להיך ישראל". שבלי ה"היכון" חסר משהו ביכולת של האדם להתחבר לדברים עליונים ונשגבים.
ובאמת, איך אפשר במציאות שלנו, מציאות שמקיפה, בלי לקטרג ח"ו, את כל מה שקיים כמעט, שסובבת סביב המושגים הגשמיים ביותר, כל מיני דברים שמכונים "הנאות החיים" כביכול, איך אפשר במציאות כזו להתחבר להר סיני? הדרך היחידה היא, שאדם יברר לעצמו מה הם החיים באמת, שהתורה היא מאור החיים, שההנאה האמיתית של החיים זה העונג הרוחני. ולשם כך צריך לנהוג כמו לפני מעמד הר סיני – צריך להכין כלים חדשים, מלבושים חדשים, צריך הכנות נכונות, "הכון לקראת אלקיך ישראל".
"ויחן שם ישראל נגד ההר"
וחלק מההכנה, היא כמו שנאמר במעמד הר סיני: "ויחן שם ישראל נגד ההר". וכפי שמבאר שם רש"י: "כאיש אחד בלב אחד". זו לא סתם סיסמה, אלא זו היתה ממש המציאות שהרי התורה מצווה שם שלא לעלות בהר ושלא ליגוע בקצהו, ואומרת: "פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל יְקֹוָק לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב" (שמות, י"ט). ואומר רש"י במקום: "ונפל ממנו רב – כל מה שיפול מהם ואפילו הוא יחידי חשוב לפני רב". כלומר, האחדות היתה כזאת ממשית, עד שגם היחיד נחשב כציבור.
הגמ" בסנהדרין (כ".) אומרת: "יראת ה" היא תתהלל – זה דורו של רבי יהודה ברבי אילעאי. אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אילעאי שהיו ששה תלמידים מתכסין בטלית אחת ועוסקין בתורה". חז"ל לא באים רק להראות לנו כיצד על אף הדוחק והמצוקה הם המשיכו ללמוד. חז"ל באו ללמד אותנו יותר מכך – איזו אהבה צריכה להיות בין אלו שלומדים תורה בביהמ"ד. שהרי אילולא שהיתה אהבה שכזאת, לא תתכן מציאות של "ששה מתכסין בטלית אחת".
בחג השבועות, לכו"ע בעי "לכם", כיוון שביום הזה, עוד לפני שקיבלנו את התורה, הוכשרנו לקבל את התורה, נהיינו כלים עלולים, הזדככנו עד כמה שיכולנו מהחומר, ומכיוון שכך, התורה שקיבלנו במעמד הר סיני נהפכה ל"תורה דיליה" של כל כלל ישראל. זו כבר לא היתה רק "תורת ה" חפצו", אלא באותו מעמד כל ישראל הגיעו למדרגת "תורה דיליה". וכשאדם מגיע למצב שהתורה שהוא קשור אליה היא "תורה דיליה", אז הוא יכול לשמוח – "כו"ע בעי נמי לכם". כי גם העמל של ההכנה לתורה, הר"ז דיליה.
"העם ההולכים בחושך ראו אור גדול"
עמ"י אמר "נעשה ונשמע". אם כן, אם יש רצון, אם מקדימים נעשה לנשמע, אז לכאורה לא נצרכת כלל כפיה? אז מדוע הקב"ה כפה עלינו הר כגיגית?
אומרים התוס" במס" שבת (פ"ח.): "ואף על פי שכבר הקדימו נעשה לנשמע, שמא יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה שיצאתה נשמתן" (ולא ניתן לומר שאם כן אז אולי היה כדאי שהתורה תינתן בלי אש, וממילא לא תהיינה סיבות לפחד, ונקבל את התורה ברצון ולא בכפיה, משום שכפי שהבאנו מקודם מכמה מקומות בחז"ל, זו הצורה של נתינת התורה – "והיו הדברים שמחים כנתינתם מסיני, והייתה האש מתלהטת סביבם").
המדרש תנחומא (פרשת נח, סי" ג") מציע הסבר אחר: "…וזו היא תורה שבע"פ שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול שהוא משולה לחשך שנאמר: "העם ההולכים בחשך ראו אור גדול" – אלו בעלי התלמוד שראו אור גדול, שהקב"ה מאיר עיניהם באיסור והתר, בטמא ובטהור… ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא את ההר כגיגית… ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר, והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה, ענו כלם ואמרו נעשה ונשמע מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט. אלא אמר להן על התורה שבע"פ שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו שנא" ואהבת את ה" אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".
דווקא על התורה שבע"פ נצרכת כפיה, מפני שטעות בהבנת התושב"ע מביאה לידי "העם ההולכים בחושך". וכידוע, הרמח"ל כותב ב"מסילת ישרים" שההולכים בחושך, מלבד העובדה שהם לא רואים, כשהם רואים, הם רואים דברים לא נכונים, מפרשים את המציאות בצורה מעוותת. אנשים לפעמים טועים, ובמקום לחיות את החיים האמיתיים הם עוסקים כל הזמן רק בתכנון החיים, ושוכחים את המהות, שוכחים את העיקר, גם אם הם לומדים, הם עדיין יכולים להיות בגדר "ההולכים בחושך". וזו הזכות הגדולה שבקבלת תושב"ע שהיא זו שמבררת לנו את אמתתם של החיים.
הגמרא בשבת (פ"ז.) אומרת: "…שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא עמו: הוסיף יום אחד מדעתו…". כלומר, משה רבינו הוסיף עוד יום אחד לשלושת ימי ההגבלה, ודחה את קבלת התורה שבכתב למחרת. יוצא אם כן, שביום קבלת התורה התגלה כוחה של תושב"ע. וע"ז ניתן לומר פירוש נוסף בדברי רב יוסף: רב יוסף אומר: "אי לא האי יומא", משום שהדגש הוא דווקא על היום, כיוון שבו התגלה כוחה של תושב"ע, כוחם של תלמידי חכמים. רב יוסף נקרא "סיני", ללמדנו שכל אלה שעמלים בתורה מחוברים לסיני. סיני זה לא רק ביטוי למקום, להר שבו ניתנה תורה, אלא זהו גם כינוי לגופם של ת"ח. כל ת"ח הוא בעצם אבן אחת העשויה בהר סיני. ע"ז אמר רב יוסף, אילולי האי יומא, היום הזה שבו ראינו את הכח של התורה שבע"פ, את עצם מציאות התורה בעולם, ולא רק בספרים, אז – "כמה יוסף איכא בשוקא".
[על אף שיש כאלה בטעות, בשוגג, ודאי לא קרוב למזיד, שמסתכלים על ת"ח רק כאנשים שנועדו להעביר מידע, ולא יודעים שכל תפקידו של ת"ח הוא לגלות את הנפש של התורה, שכל שיעור זה בעצם אמור להיות [הקידושא דסדרא?], זה אמור להיות אבן הפינה של הסוגיה.
הגמ" אומרת בסוף כתובות, שלא ידעה אמתו של בית רבי, מדוע התלמידים כ"כ התפללו עליו בזמן חליו. מסביר הרב בסוף "מדבר שור" שהטעות שלה הייתה שהיא חשבה שכל התועלת בת"ח, זה רק כל עוד שהם משמשים כמן "בית הוראה" כזה, אפשר לצלצל לקבל תשובה, אפשר ללוות אותם, לדבר דברים רציניים ולא רציניים, אבל לא ידעה אותה אמתא דבי רבי, שעצם המציאות של ת"ח, זה השילוב של תורה שבכתב עם תורה שבע"פ, השימוש ת"ח, יש תלמידים בכ"מ מקומות, שפוגשים את הרב במקרה באיזשהו מקום, ושואלים אותו: "הרב מה אתה אומר על זה, מה דעתך על זה". אילו זו היתה שאלה שבאמת מקננת בליבם, הם היו צריכים לבוא לביהמ"ד כדי לשאול, הם היו צריכים לדפוק בבית של הרב ולומר "יש לי קושיה". לפעמים השואלים עצמם מתייחסים לשאלה של עצמם כמן "טרמפ" כזה, לא תמיד בצורה רצינית. והתשובות בד"כ מגיעות בהתאם.]
"מי שרצה לזכות בכתר התורה"
הגמרא בברכות (ח".) אומרת: "אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי מנחם אמר רבי אמי: מאי דכתיב ועוזבי ה" יכלו – זה המניח ספר תורה ויוצא".
אין מצב יותר אמיתי שבו ספר התורה פתוח יותר מאשר חג השבועות. כפי שהבאנו לעיל – "אתה הראית לדעת" – זה היום שבו פתח לנו הקב"ה את כל שבעת הרקיעים. וכמו שאומר השל"ה הק", זהו יום הדין על חלקו בתורה של כל אחד ואחד.
כתוב בחז"ל שבזמן שהקב"ה נתן תורה לישראל ירדו מלאכים ועטרו וקשטו את ישראל בכתרי תורה. "גדולה תורה יותר מן הכהונה" – כתר תורה בדרגה גבוהה יותר מכתר מלכות וכתר כהונה. "יקרה היא מפנינים" – ממזר ת"ח גדול יותר מכה"ג שנכנס לפני ולפנים. מפני שאין לנו "לפני ולפנים" יותר גדול מאשר העיסוק בתורה. זהו שיא קרבת א-להים עלי אדמות שבשר ודם יכול להגיע אליה. להיות מחובר לקב"ה, להיות מושפע, לקבל, להבין, להתרומם.
כותב הרמב"ם בהלכות ת"ת (ג", י"ג): "לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה".
הסביר א"מ זצ"ל, שזהו יסוד המנהג להיות ערים לפחות בליל חג השבועות וללמוד תורה. שהיות ובמתן תורה בהר סיני הקב"ה הכתיר את כולנו בכתר תורה, אז באותו היום שבו מתרחשת נתינת התורה מחדש, ביום הזה אנו רוצים לזכות בכתרים הללו מחדש.
אנו מתפללים בכל יום "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו, אשרינו שאנו משכימים". לא תמיד אפשר להוציא את זה מהפה, בפרט כשלומדים תורה. בפרט כשעומדים לפני הקב"ה, בפרט כשמתחברים להר סיני [- תמיד אנו משכימים?]. אבל כשאנו מקבלים את התורה מחדש, "תורה חדשה תצא מאיתי", אז חלק מקבלת התורה זה שאדם יחשוב מה הוא מוציא מהפה.
לר" יהונתן אייבשיץ הייתה ישיבה של אלפי תלמידים. והוא כותב ב"יערות דבש" (דרוש א") שהוא התבונן על תלמידיו, וראה שאלה שפרחו וגדלו לא היו דווקא אלו שהיו בעלי הכשרונות הגדולים ביותר. כשרון הוא מתנת א-להים (לעומת ההתמדה שהיא ה"תורה דיליה" של האדם). אלא דווקא אלו שבזמן שאמרו את ברכות התורה, בזמן ברכת "אהבה רבה" חשבו על מה שהם מוציאים מהפה. הם אלה שגדלו, הם אלה שצמחו להיות גדולי תורה. והוא מוסיף שם ואומר: וכך אני מעיד על עצמי, שבימים שכיוונתי יותר בברכות התורה, ב"אהבה רבה", ב"אתה חונן לאדם דעת", הייתה לי יותר סייעתא דשמייא בלימוד התורה. ואם גאון כמו ר" יהונתן אייבשיץ אמר כך, אנן מה נענה אבתריה.
ירושלמי ר"ה פ"ד, ח": "כיוון שקיבלתם עליכם עול תורה כאילו לא חטאתם מימיכם".
רוקח רצ"ה: ע"כ צריך לשמוח בעצרת שהקב"ה מוחל עוונותיהם.
ולדבריו יש טעם חדש שבעצרת "בעי נמי לכם", בגלל המחילה.
תענית כ"ו ע"ב: "לא היו י"ט כיוה"כ". "ביום חתונתו זה מתן תורה (ופרש"י: יוהכ"פ). ובגמ" שם, שביוהכ"פ יש מחילה וניתנו לוחות, ז"א יו"ט של יוכ"פ הוא בגלל הלוחות והמחילה.
ולדברי הרוקח "ביום חתונתו", קאי גם על יוהכ"פ, וגם חג השבועות, וע"ע הגר"א שם בפרק ג" י"א: ביום חתונתו זה מתן תורה (ולא רק יוהכ"פ).
נפה"ח: עיקר תשובה מאהבה ע"י עסק התורה.
"בית הלוי" דרוש י"ז: "כשאמרו נעשה ונשמע, הר"ז לא סתם התחייבות על פעולותמסויימות, אלא הקנאת עצמותנו אליו יתברך. "והייתם לי סגולה מכל העמים", ובמכילתא: "תהיו קנויים לי ועוסקים בתורה, ובזה אנו שונים מכל העמים".
פסיקתא זוטרתא (מ" ל"ח): "ביום חתונתו", ביום מתן תורה, שהקדימו נעשה לנשמע (וכ"כ הגר"א בשיה"ש ג" י"). ונ"ל שלא כתוב כך על עצם מתן התורה, אלא מפני שהקדימו נעשה לנשמע. דהיינו, שהקדמת נעשה לנשמע מלמד שלא הייתה תורתם כך בשביל המעשה והעשייה, אלא הדבקות בעצם התורה, בעצם לימודה – עיין ב"אוורת התורה", וזה מה שהופך את היום הזה ל"יום חתונתו", זוהי כריתת הברית האמיתית עם הקב"ה.
וב"עין אי"ה" לשבת (פ"ח ע"א) מסביר את מהות הכפיה עליהם הר כגיגית, לבטא, כי לא רק מתוך רצון חופשי אנו מחוברים לתורה. כי לא תמיד רק מה שנעשה מתוך בחירה הוא הדבר הנעלה יותר. כי לפעמים האדם, הבשר ודם אנו לא רואים נכון את הדרך, את המטרה. ואם הכל תלוי בבחירתנו, הרי שאנו מצמצמים את יכולת הצמיחה שלנו.
והקב"ה יודע את האמת שבפנימיות הדברים, ישנם דברים גדולים שעדיין אנו לא בשלים לראותם, ובכה"ג צריך גם דחף וכפיה מלמעלה.
וע"כ ישראל הקדימו נעשה לנשמע. גם הם בסתר ליבם הבינו שיש כאן דברים גדולים, מעבר ל"נעשה", שע"י העשייה נגיע אליה, עדי עד שנגיע למצב של "הדר קבלוה". בהבנה והפנמה של דורות שלאחר מכן.
וזה מה שכותב הרמב"ם במו"נ ח"ג על הערפל שבמתן תורה, "ונגלית עליהם בערפילי טוהר".
כמה שנפתחו לפנינו השמים והרקיע, יש עוד לפני ולפנים נוספות. "בתי גואי", "גדול יותר מכה"ג שנכנס לפני ולפנים.
וראה בזה מש"כ בספר מאמרי ראי"ה, במאמר "ענן התורה וענן הגאולה", וזה לשונו: "ויאמר ה" אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם" (שמות יט ט). כל ההארות שבעולם, בשעה שאנו רוצים שיפעלו את פעולתן להגיה מחשכים ידועים, אנו צריכים לשים את כל המגמה שלנו, להסיר את המאפל החוצץ, את הלוט הנסוך על פני היסוד האורי, ולפי אותה המדה שאנו מחשפים את האורה, ככה חולפים המחשכים ואור בהיר מזריח את האפקים, הדרושים להיות מוארים. כלל זה נוהג בין במפעלים של האור המוחשי ובין במפעלים של האור השכלי הרוחני. יוצא מן הכלל הזה רק האור העליון, אורו של מי שאמר והיה העולם ברוך הוא, שהופעתו וגלויו אינם באים על ידי חשיפת האור, אלא דוקא ע"י הסתרת אורו. כי שתי סבות נמצאות בעולם שהן גורמות למחשכים : סבה אחת מצד הכח המזהיר, וסבה שניה מצד המקבל את האורה. בכל האורות שבעולם הסבה העיקרית למציאות המחשכים החומריים והרוחניים היא מיעוט ההארה, העלמת האור או צמצומו וזעירותו, ועל כן הפעולה המביאה להארה היא פעולת ההחשפה של ההתגלות האורית ושפעת רבויה, מה שאין כן במדתה של האורה העליונה. אור ד", ויאר לנו, נהורא עימיה שרא. המחשכים האנושיים באים ביחס לבחינה זו רק דוקא, מפני שעינו החלשה של האדם, שכלו המוגבל והרופף, איננו יכול להסתכל בזוהר הנורא של האורה האלקית, ומפני כך האנושיות המטומטמת בורחת מלפני ה" כעטלף הבורח מאור השמש. והסבה המביאה להאיר את האורה העליונה אורות כל האורות כולן, עקרה ושרשה היא רק הפעולה של העלמת האורה במדה ידועה. העטפתה וצמצומה וסתרה, הן הן גילויה … וכל הקשורים בקדושת ישראל, וקדושתה של תורה, שהיא לעד ולעולם מקור הגאולה, יבינו וידעו כי מעב הענן המסתיר את האור האלקי, תצא אורה אשר תופיע על הנשמות כולן, על כל ישראל ומהם על כל העמים, וכי "הנני בא אליך בעב הענן", במסתרים, במעשים אשר מבין הקרואים לעמוד בראשם ולעשותם, ישנם כאלה שאינם יודעים כלל את ערכם ואת מהותם, ביחס לתפקידם ההשגחיי העליון, הם נקראים בשמם ולא ידעו מי הוא הקורא אותם, וכמו אצל כורש הנכרי מתקיים גם בהם : אכנך ואאזרך ולא ידעתני. אבל הסוף של ההסתרה הנוראה הזאת, תהיה ההופעה היותר אדירה והיותר נצחית: למען ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. ומאופל וממסתור, עיני עורים תראינה באור חדש, אשר יופיע על ציון ועל מקראיה במהרה בימינו אמן".
"מודים אנחנו לפניך ששמת חלקנו בין יושבי ביהמ"ד". בעז"ה אנו משתדלים ונשתדל להיות מכוונים למתן תורה, להר סיני, לת"ח שהם ה"סיני" שבכל דור ודור, גם אחרי שפסקה נבואה – "חכם עדיף מנביא" – זהו המשך מעמד הר סיני. ובעז"ה, שהקב"ה יזכה את כולנו ללמוד וללמד, לשמור ולעשות. ולקבל את כל דברי התורה מחדש. וכל אשר יאמר הקב"ה, כל מה שהתורה תלמד אותנו בעז"ה, שנזכה לקיים אותה ולהקדים נעשה לנשמע כאיש אחד בלב אחד, באחריות משותפת על התורה, ששה בטלית אחת – "יראת ה" היא תתהלל".
