שיתוף דין ורחמים
מהבריאה דרך אדם, נח ואברהם
ר' יהושע לוי
שילוב רעיונות והגיגים על פרשיות החודש [ליקוט]
על הפסוק "כי ביום אכלך ממנו מות תמות שואלים המפרשים והרי לא מת? מלבד התירוצים הידועים (יומו של ה' שהוא אלף שנה או התירוץ מיום שתאכל מהעץ תהיה בר מיתה) יש תירוץ שעל פיו מוסברת מהות קיום העולם: אכן כל הגזירה של המיתה על האדם היתה לפני יצירת האשה אבל לאחר שבראה ונתנה לאדם שיתף עם האדם את מידת הרחמים ובזכותה לא מת שכידוע השרוי בלא אשה שרוי בלא ברכה… וטעם הדבר שידוע שכשאדם ישן לקח ה' עצם מעצמותיו וברא את האשה וכשאדם ישן נמצא הוא בעולם העליון ושינה היא אחת משישים במיתה ועל כן האשה קיבלה בינה יתירה כי תהליך היווצרותה התחיל כשאדם ישן והיה בעולמות העליונים שהוא כעין נבואה. ועל כן אמר שלמה בחכמתו מוצא אני את האשה מר ממות שכן דבק בה קצת מן המות בעת הווצרותה, אך, כל זה הוא לטובת העולם, שבעצם התחברות האדם עם חוה אשתו ביטלה את גזרת המיתה מעל האדם שכן דבק בה קצת מן המיתה, ועל כן נתן בו ה' את רחמיו ולא מת. וזהו שאמרו חז"ל רצה ה' לברוא את העולם במידת הדין, שכזו היא שלמות העולם האמיתית. וכמובא בבראשית רבה שאומר ה' מה אני יחיד בעולמי, אף הוא (האדם) יחיד בעולמו. שהיה שיא הבריאה, אך מכיון שראה שלא יכול לחיות לבדו, וזה היה לאחר ציוויו אותו שלא יאכל מעץ הדעת, עצם הפיתיון חייב לו עזר לשעת חירום, שאם בכל זאת יחטא ויאכל, שלא ימות ויגרום כליה לעולם. ועל כן ברא לו את האשה, שעמה יש תשובה אמיתית, שיכולה לבטל גם גזירה אלוקית, שגדול כח התשובה שמגיע עד כסא הכבוד ומשנה עולמות.
ניתן לומר עוד דבר על פי דברי חז"ל שאלולי התורה היינו למדים מוסר מהחיות. וזהו, שראה האדם שברא ה' לכל הנבראים זוגות והוא עצמו היה צריך לתת את השמות המתאימים לשורשם העליון (שכן בו היו טבועים כל יסודות הבריאה (מים אדמה אש אויר) כחיות בניגוד למלאכים שלא יכלו לעשות זאת בגלל שעשויים רק מיסוד האש ועל כן לא יכלו לעשות שתי שליחויות שעשויים הם מכח אחד), ולו עצמו לא מצא עזר, וראה שאולי כך צריכה להיות הנהגת ה' בעולם ע"י איחוד שני נבראים והולדה שתביא רחמים לעולם. שהרי מיד לאחר מכן כתוב לא טוב היות האדם לבדו, שכן טובים השנים מן האחד, שכן האחד משלים את השני, ואם האחד ימעד חס ושלום, הן בגשמיות והן ברוחניות יסעדו השני. זהו יסוד הערבות שבעם ישראל שקרויים גוי אחד בארץ, שכשהרשע חוטא הצדיק בזכויותיו מגן עליו.
יסוד זה (הערבות) אנו מוצאים בפרשיות הבאות, בהבדלים בין נח לאברהם אבינו, שכן בנח מצינו שכתוב אלה תולדות נח שרק אלו היו בניו, לעומת אברהם אבינו שעליו כתוב "ואת הנפש אשר עשו בחרן", שגיירו אברהם ושרה אחרים, והשפיעו מקדושתם על אחרים, והטו את העולם למדת הרחמים. ולעומת זאת נח לא התפלל על בני דורו ולא החזירם בתשובה, ובכך לא מנע את המבול. את יסוד זה למד אברהם אבינו מבריאת העולם (שהיתה צריכה להיות במידת הדין ושותפה עמה מידת הרחמים לבסוף), דרך אדם הראשון, וביטול גזרת ה', שנגרמה בעקבות שיתוף הרחמים והתשובה וכנ"ל, בניגוד לדרכו של לנח. על פי דרך זו נענה על השאלה המפורסמת ששואלים הפרשנים על רש"י, שאומר שאילו היה נח בדורו של אברהם אבינו לא היה נחשב לכלום. מהו אילו היה הרי באמת היה שכן נח נפטר כשהיה אברהם בן נ"ח שנים וראהו? אלא יש לתרץ אילו היה בדורו של אברהם, אברהם המשפיע על בני דורו, שלאחר ששונה שמו מאברם לאברהם השתנתה השפעתו על העולם וכן מזלו, שכן זה היה בסמוך לברית המילה, בה קיבל משמעות אחרת לחייו והשלטות על חושיו (שאם היה מזדמן לפניו דיבור טוב של אדם אחד לעומת אחר שדיבר רע, או מראה טוב ומראה רע, הקב"ה היה משמיע ומראה לו את הטוב מבינהם). וזהו דורו של אברהם, שיכול היה להשפיע על בני דורו ולהתנהג במידת הרחמים כהנהגת ה', וכן נהג גם בסדום. אותם למד מעצם בריאת העולם דרך אדם הראשון עד לנח והנחיל לנו את דרך זו. לכן אומתנו נצחית, בניגוד לעמים אחרים שלא למדו את דרך התשובה והנהגת ה' בעולם, בשיתוף הרחמים עם הדין, שכן כל העולם עומד בשיתוף הרחמים, ואת מסר זה למד אברהם אבינו והעביר לנו עד עולם.