שמיטה וט"ו בשבט
במשנה (ר"ה א, א) נמנה ט"ו בשבט כאחד מארבעה ראשי שנים, והוא מכונה 'ראש השנה לאילנות'. משמעותו של ר"ה זה היא לעניין מעשרות, ערלה, נטע רבעי, ויש אומרים – אף לעניין שמיטה (ועל כך – בהמשך). בשונה משאר ראשי-השנים חל ט"ו בשבט ביום חול רגיל, אך מכך שנקרא 'ראש השנה' ונמנה יחד עם שאר ראשי-השנים הסיקו הפוסקים שאין להתענות בו. כמו-כן נהגו שאין נפילת-אפיים בט"ו בשבט.
ט"ו בשבט מתייחד משאר ראשי-השנים בהיותו נחוג כיום חג, באכילת פירות ארץ-ישראל ובעריכת 'סדר ט"ו בשבט'. מה טעמו של דבר?
ניתן היה לשער שעניין זה נובע מחיבת הארץ, שמכיוון שר"ה לאילנות קשור בתופעות הטבע המיוחדות לא"י, סומן הדבר על-ידי אכילת פירות הארץ. ואם כן – אפשר להעריך שהמנהג נוסד ע"י מקובלי צפת, ולאחר שהובא להלכה ב'מגן-אברהם' (קלא, טו) נתפשט גם בחו"ל.
אך יתכן שמנהג זה קשור לעניין הלכה, ואלו שהנהיגוהו רצו להביע בזה את שיטתם המיוחדת; והוא – לעניין שמיטה.
נחלקו האחרונים אם נוהג ר"ה של ט"ו בשבט לעניין קדושת פירות האילן בשמיטה. כלומר: האם קדושת פירות שביעית מתחילה מא' בתשרי של שנת השמיטה ונמשכת עד סוף השנה, או שהיא מט"ו בשבט של שביעית עד ט"ו בשבט בשנה השמינית. כמובן, יש בדבר קולא וחומרא: קולא – בנוגע לפירות שחנטו מא' בתשרי של שנת השמיטה עד ט"ו בשבט; וחומרא – באותם הפירות שחנטו מר"ה של שמינית עד ט"ו בשבט. רוב האחרונים (פנ"י, רעק"א, פאה"ש וכן הסכים מרן הרב זצ"ל) סוברים שבא' בתשרי ראש-השנה לשמיטה אפילו באילנות, וכן פשטות לשון הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל ד, ט). אולם השל"ה כתב שאף לעניין שביעית ר"ה לאילנות הוא ט"ו בשבט, ופירש כן אף בדעת הרמב"ם.
אמנם השל"ה הוא יחיד בין האחרונים, אבל ב'ספרא' כמעט מפורש כדבריו, וכן מובא בערוך ובר"ח, ונראה שכן היה המנהג בארץ ישראל בכל הדורות. יתכן, אם-כן, שזו היתה הסיבה לקביעת מנהג אכילת פירות בט"ו בשבט – כדי לקבוע הלכה שט"ו בשבט הוא ראש-השנה לאילנות אף לעניין שמיטה.
(ע"פ: חקרי זמנים, כרך א' עמ' שיג-שיז;
המועדים בהלכה בפרק על ט"ו בשבט)
