שמיטת כספים
א. הגדרת מצות שמיטת כספים
1. חובת המצוה המוטלת על המלוה
2. מצוה על המלוה היוצרת חיוב ממוני כלפי הלווה
3. מצוה המשמטת את החוב מאליו
4. היחס בין מצות שמיטת החוב לאיסור נגישתו
ב. השלכות הגדרת המצוה על דיניה
1. שמיטת כספים כשמיטת החוב או שמיטת השעבוד
2. חיוב קטנים במצות שמיטת כספים
3. ספק מצות שמיטת כספים
א. הגדרת מצות שמיטת כספים
1. חובת המצוה המוטלת על המלוה
אומרת התורה בספר דברים (טו,ב):
וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו לא יגוש את רעהו ואת
אחיו כי קרא שמיטה לה"
מבואר שהפסוק כולל גם מצות עשה של "שמוט כל בעל משה ידו" וגם מצות לא
תעשה של "לא יגוש". באופן פשוט זו מצוה המוטלת על המלוה לשמט את החוב,
אולם אין זו הגדרה ממונית לגבי החוב עצמו, גם לאחר שעברה השמיטה הלווה
עדיין חייב למלוה את הממון ומשועבד לפורעו, אלא שהמלוה מצווה לשמוט את
החוב, ואם אינו שומטו הוא גם עובר על לאו של "לא יגוש".
כן נראה מדברי המשנה בשביעית (י,ט) האומרת שהמחזיר חוב בשביעית צריך
המלוה לומר שהוא משמט את החוב, ואם אע"פ כן הלווה רוצה לפרוע את חובו אז
יכול המלוה ליטול את החוב, באופן פשוט נראה מדברי המשנה שהלווה עצמו צריך
לפרוע את החוב, אלא שעל המלוה מוטלת חובה להשמיט את חובו.
וכן מבואר בדברי היראים (השלם סימן קס"ד, דפוס ישן סימן רע"ח):
וחוב שעבר עליו שביעית אינו רשאי לווה לעכבו אלא על פי מלוה, שכל זמן שלא
השמיטו מלוה חייב לפרוע, אלא לווה יזמין מלוה לדין שישמיט לו חובו כאשר
צווהו היוצר, ובי"ד יחייבו למלוה לומר משמיט אני כאשר צווהו חכמים, כדתנן
בסוף שביעית המחזיר חוב לחברו בשביעית צריך שיאמר משמיט אני, ואם אמר
אע"פ כן יקבל ממנו, שנאמר וזה דבר השמיטה, ואם המלוה אינו רוצה לומר
משמיט אני, יכפוהו בי"ד, כדתניא בכתובות על פריעת בעל חוב מצוה… אבל
מצות עשה, כגון שאמרו לו עשה סוכה ולולב, ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא
נפשו.
מבואר בדברי היראים שמוטל על הלווה לפרוע את החוב, ומלבד זה על המלוה יש
מצוה לשמוט את החוב, ואומר היראים שכך נראה מדברי המשנה האומרת שהלווה
צריך לפרוע את החוב, אלא שהמלוה צריך לומר שהוא פורע את חובו .
2. מצוה על המלוה היוצרת חיוב ממוני כלפי הלווה
אמנם בגמרא בגיטין (לז:), אומר רב נחמן שהמלוה נאמן לומר שהיה לו פרוזבול
ואבד, כיוון שחזקה שאין אדם מניח את הדרך המותרת ולוקח דווקא את הדרך
האסורה. ומבואר בדברי הגמרא שדווקא משום שיש את החזקה המלוה נאמן לומר
שהיה לו פרוזבול.
לכאורה לא מובן למה הוא צריך את הנאמנות הזו, הרי המלוה אינו מחויב בחיוב
ממוני כלפי הלווה, אלא מצווה לשמוט את החוב, וזו מצוה שלו המוטלת עליו,
ואין ללווה זכות לתבוע את המלוה על קיום מצוה זו בבי"ד, שהרי זהו עניין
של המלוה המצווה על השמיטה. ובכל מצוה נראה שאם האדם אומר שהוא קיים אותה
אין הוא צריך לסיבת נאמנות להוכיח את דבריו, כיוון שאין זה דיון בינו
לאדם אחר, אלא עניינו האם הוא מקיים את מצוותו או לא .
אלא נראה מדברי הגמרא, שגם אם שמיטת כספים היא רק מצוה המוטלת על המלוה
ולא מגדירה הגדרות ממוניות בחוב, מכל מקום יש לומר שזו מצוה המגדירה
שמחמת המצוה המלוה משועבד ממונית ללווה – הוא משועבד כלפיו לשמוט את
חובו, ולכן יש ללווה יכולת לתבוע את המלוה בבי"ד על שמיטת החוב, וצריך
שתהיה למלוה סיבה לנאמנות לטעון כלפיו שהוא לא מחויב לשמוט את החוב.
וכן מבואר בדברי היראים עצמו:
שכל זמן שלא השמיטו מלוה חייב לפרוע, אלא לווה יזמין מלוה לדין שישמיט לו
חובו כאשר צווהו היוצר.
מבואר מדברי היראים, שהלווה יכול לתבוע את המלוה בבי"ד לשמוט את חובו כפי
שהוא מצווה. המצוה יוצרת ללווה זכות כלפי המלוה – שהמלוה משועבד ללווה,
והלווה יכול לתבוע את המלוה בבי"ד כדי לממש את שעבודו .
וכן נראה מדברי הגמרא במכות (ג:) האומרת שיכול המלוה להתנות שהשביעית לא
תשמט את חובו כיוון שזהו תנאי בדבר שבממון, ואין בזה חיסרון של מתנה על
הכתוב בתורה. ואם השמיטה היא רק מצוה המוטלת על המלוה יש לומר שאין זה
נחשב דבר שבממון, שהרי סוף סוף זו רק מצוה על המלוה לשמוט את חובו, אלא
שגם זה מובן לפי המבואר כאן – שגם לשיטת היראים המצוה מגדירה זכות ממונית
ללווה כלפי המלוה ועל זה המלוה מתנה.
אמנם לכאורה זה אינו מספיק, כיוון שלפי המבואר כאן המצוה היא קודם כל
מצוה המוטלת על המלוה, אלא שכתוצאה מהמצוה המוטלת על המלוה גם מוגדרת
זכות ממונית ללווה, לתבוע את מימוש אותה מצוה. ולפי הסבר זה גם אם המלוה
מתנה שלא תשמט אותו שביעית, זהו רק תנאי ממון ביחס לזכות הממון של הלווה.
אולם ביחס למצוה המוטלת עליו לשמוט את החוב התנאי לא יועיל, והוא עדיין
יצטרך לשמט את החוב.
אלא נראה שמוכח מיכולת המלוה להתנות על השמיטה, שמהות המצוה המוטלת על
המלוה היא מצוה כלפי הלווה, לשמוט לו את חובו. יכולת התביעה של הלווה את
המלוה בבי"ד אינה רק שעבוד שהוא תוצאה של המצוה המוטלת על המלוה. אלא
יותר מכך, זו מהות המצוה המוטלת על המלוה – שעבוד כלפי הלווה לשמוט לו את
חובו. ולכן המלוה יכול להתנות על מצוה זו, ואם הלווה ימחל זה יועיל .
3. מצוה המשמטת את החוב מאליו
אומרת הגמרא בגיטין (לו:), שחכמים תיקנו שמיטת כספים אע"פ שאינה נוהגת
מהתורה בזמן שאין היובל נוהג, ומקשה הגמרא כיצד יתכן שאדם חייב לפרוע את
חובו מהתורה ואמרו חכמים שיישמט חובו, ועונה אביי שזו עקירת דבר מהתורה
בשב ואל תעשה. רבא מתרץ אחרת ואומר שכיוון שהפקר בי"ד הפקר, יכולים חכמים
לעקור דבר מהתורה ע"י הפקרם.
לפי אביי מבואר שכיוון שזו עקירת דבר ב"שב ואל תעשה" חכמים יכולים לעשות
זאת, ואם השמיטה רק קובעת שמוטלת מצוה על המלוה לשמוט את החוב, לא מובן
למה זו עקירת דבר ב"שב ואל תעשה", הרי זה ציווי של עשה, שהמלוה צריך
לשמוט את חובו . אלא נראה שמוכח מכאן שהשביעית מגדירה הגדרה ממונית בחוב,
זו לא רק מצוה המוטלת על המלוה, אלא זהו דין מדיני החוב, שיישמט בשביעית
מחמת חיוב המלוה במצות שמיטת החוב. המצוה מגדירה שהחוב נשמט ושעבוד הלווה
פוקע גם ללא שהמלוה שומטו, אלא שהמלוה מצווה לשמוט את החוב ולא לתבוע
אותו, כלומר שלא לגוש את הלווה.
וכן אומר המרדכי בגיטין (סימן ש"פ):
ולפי העניין נראה דשביעית אפקעתא דמלכא הוא, אע"ג דלא אמר משמט אני וזו
השיב לעניין השמטת כספים קבלתי שהשביעית משמטת מאליה, אע"פ שלא אמר משמט
אני. אלא מצוה הוא דרמיא עליה באמירה דכתיב וזה דבר השמיטה. ומכל מקום אם
בא להחזיר במוצאי שביעית, כלשון המחזיר חוב בשביעית, יאמר לו משמט אני.
אבל אם לא בא להחזיר במוצאי שביעית, כלשון המחזיר חוב בשביעית, אין צריך
כלום, דשמוט ועומד הוא.
אומר המרדכי, שהחוב נשמט מאליו, זהו דין ממוני – ולא רק מצוה – שחוב
הממון פוקע בסוף השביעית. אלא שאם הלווה בא לפרוע את חובו המלוה מצווה
לומר שהוא משמט את חובו.
לפי"ז מובנים דברי הגמרא בגיטין שהלווה יכול לתבוע את המלוה על כך שחוב
נשמט, כיוון שהחוב נשמט מאליו, וממילא אין למלוה זכות לתבוע את חובו, וזו
זכות ממונית של הלווה בממונו שהמלוה לא יתבע אותו על פירעון חובו. וגם
מובנים דברי הגמרא במכות שזה נחשב דבר שבממון שניתן להתנות עליו, כיוון
שהמצוה מגדירה הגדרות ממוניות בחוב שהוא נשמט.
4. היחס בין מצות שמיטת החוב לאיסור נגישתו
אומר הרמב"ם בספר המצוות (עשה קמ"א) שהצטוינו לשמוט את החובות בשמיטה.
ועוד אומר (לא תעשה ר"ל) שאדם מוזהר שלא לתבוע את החוב, כיוון שהחוב
נשמט. נראה מכך שהחוב עצמו נשמט מאליו בכל מקרה, אלא שהאדם מוזהר שלא
לתבוע את חובו וע"י זה לגוש את החוב, וכדברי המרדכי. ולכן אומר הרמב"ם
(שמיטה ויובל ט,ד). שכיוון שעברה שנת השמיטה החוב אבד, ולא אומר שמוטל על
המלוה לשמוט את החוב, כיוון שהחוב נשמט מאליו .
ולגבי התובע את החוב בשביעית, אומר הרמב"ם (שם, הלכה א") שהוא מבטל את
הלאו של "לא יגוש". ולכאורה לא מובן, למה הרמב"ם לא אומר שגם עובר על
ביטול עשה של שמיטת החוב, וכמבואר עד עתה שאע"פ ששמיטת כספים אינה רק
מצות עשה, אלא גם דין ממון, של הפקעת חוב הממון בסוף השביעית, בכל זאת גם
יש מצוה על המלוה לומר ללווה בסוף השביעית שהוא משמט את חובו. ובכך שהוא
תובע את אותו חוב, הוא מבטל את המצוה . וכך אכן אומר החינוך (מצוה תע"ז)
שעובר גם על ביטול עשה.
נראה שלדעת הרמב"ם המצוה של שמיטת כספים לשמוט את החוב מגדירה חיוב
ממוני, שכיוון שהמלוה מצווה בשיטת כספים המצוה משמטת את חובו. מהות המצוה
היא לא מצוה על האדם, אלא מצוה בחוב, שהוא יהיה נשמט, ולכן המצוה מגדירה
את המצב הממוני של החוב, שהוא נשמט מאליו. ולכן ביחס למצות עשה של שמיטת
כספים סובר הרמב"ם שלא שייך לדון על ביטול המצוה, כיוון שכל תוכן המצוה
הוא שהחוב יישמט, וזה אכן קורה מאליו. אלא שהמלוה גם מצווה במצות לא
תעשה, שלא לתבוע את החוב, ואם הוא תבע הוא עובר על איסור נגישה, אולם
החוב עצמו נשאר שמוט.
אולם החינוך סובר שאפילו אם מהות מצות השמיטה היא דין ממוני, המגדיר את
המצב הממוני של החוב, זו עדיין מצוה, המוטלת על המלוה, והמצוה המוטלת
עליו היא המגדירה גם את החוב. ולכן סובר החינוך שבכל מקרה בו המלוה אינו
מקיים את דיני השמיטה, אינו מקיים את הדין הזה שהחוב נשמט, הוא מבטל עשה.
לפי הסבר זה מובן שלדעת הרמב"ם איסור הנגישה הוא פועל יוצא של הגדרת המצב
הממוני של החוב, התורה במצות שמיטת כספים הגדירה שהחוב נשמט, וכתוצאה מכך
גם אסור למלוה לתבוע אותו, לנגוש בלווה. ולכן לדעת הרמב"ם (שמיטה ויובל
ט,ד) האיסור לתבוע את החוב הוא רק בסוף השביעית, לאחר שהחוב נשמט, אולם
במשך כל השנה השביעית מותר למלוה לתבוע את חובו.
אולם לדעת הרא"ש (גיטין פרק ד" סימן כ"). המלוה מצווה כבר בתחילתה של
השביעית שלא לנגוש את הלווה, ולכן הבי"ד לא נזקקים לתביעתו לפירעון החוב,
וכן לא כותבים לו פרוזבול. אלא שהוא יכול לקבל את החוב אם הלווה פורעו
מרצונו, ורק בסוף השביעית החוב נשמט לגמרי.
נראה שהרא"ש סובר שאיסור הנגישה אינו נובע מהגדרת המצב הממוני של החוב,
אשר נשמט. אלא זו מצוה שעיקרה על המלוה, שלא לנגוש את החוב – לא לתבוע
אותו, ולכן כבר מתחילת השביעית הוא מצווה שלא לתובעו, ומחמת מצוה זו גם
נשמט החוב בסוף השביעית. אלא שבניגוד לדעת היראים, הסובר שגם המצות עשה
היא רק מצוה על המלוה, והחוב אינו נשמט מאליו, לדעת הרא"ש מצות השמיטה
מגדירה את המצב הממוני של החוב, והוא נשמט מאליו. ומכל מקום איסור
הנגישה אינו פועל יוצא של המצב הממוני של החוב, אלא הוא איסור קודם המוטל
על המלוה. ואיסור זה אינו איסור רגיל, אלא הוא יוצר שעבוד של המלוה
ללווה, וכמבואר לעיל לדעת היראים. זו זכות ממון של הלווה שהמלוה לא ישעבד
אותו בתביעתו, וכהמשך לכך גם קבעה התורה במצות השמיטה את המצב הממוני של
החוב עצמו, שהוא נשמט בסוף השביעית.
ב. השלכות הגדרת המצוה על דיניה
1. שמיטת כספים כשמיטת החוב או שמיטת השעבוד
אומרת הגמרא בגיטין (לז:) ע"פ דברי המשנה בשביעית (י,ח) שאם לאחר שהמלוה
אומר ללווה שהוא משמט את החוב, הלווה אומר שאע"פ כן הוא רוצה להשיב את
החוב, המלוה יכול לקחת את החוב. ואומרת הגמרא שיכול המלוה לתלות את הלווה
עד שיאמר רוצה אני.
לכאורה לא מובן, כיצד יכול המלוה לכפות את הלווה לשלם את החוב, והרי החוב
נשמט ואינו, וכפיית הלווה לשלם היא מעשה גזלנות. והראשונים אכן מבארים
שאין למלוה רשות לכפות את הלווה בכח לפרוע את החוב. אלא כוונת הגמרא לומר
שעיניו של המלוה תלויות בלווה, עד שיפרע לו את חובו.
אולם רש"י (ד"ה "ותלי ליה") מבאר שהכוונה היא כפשוטו – שהמלוה תולה את
הלווה עד שיסכים לפרוע את החוב . ולפי דבריו לא מובן כיצד המלוה מקיים את
מצות השמיטה אם הוא כופה את הלווה לשלם לו. וכן מקשה הרא"ש על פירושו.
אלא שרש"י (ד"ה "צריך" וד"ה "שנאמר וזה דבר השמיטה") מבאר שאת מצות
השמיטה הוא מקיים בכך שהוא אומר ללווה שהחוב נשמט, ובזה מסתיימת מצותו,
ואח"כ הוא יכול לכפותו, ואפילו לתלותו, עד שיסכים לפרוע לו את חובו.
נראה שלדעת רש"י, מצות שמיטת כספים אינה מצוה להשמיט את החוב – לוותר על
גביית החוב. והמצוה גם אינה מגדירה הגדרה ממונית בחוב, שהחוב נשמט. אלא
הוא סובר כדברי היראים, שזו מצוה המוטלת על המלוה, להשמיט את החוב. אלא
שבעוד שלשיטת היראים משמעות שמיטת החוב היא ויתור על החוב, לדעת רש"י
המצוה היא רק לוותר על תביעת החוב, ולכן די בכך שהמלוה אומר ללווה הבא
לפרוע את החוב שהחוב נשמט – שהוא אומר לו דיבור של שמיטה, כדי לקיים את
מצוותו. אולם כל זה בתנאי שהלווה ביוזמתו בא לפרוע את החוב, ואז המלוה
יכול לומר שהוא מוותר על פריעת החוב, ובכך לקיים את מצוותו. אבל אם הלווה
לא פורע את החוב מיוזמתו, אין למלוה רשות לכפותו על פירעון החוב, כיוון
שעליו לקיים את מצות שמיטת החוב, עליו לעשות מעשה ויתור על תביעת החוב,
וברור שכפיית הלווה נחשבת כביטול המצוה של ויתור על תביעת החוב.
ומוסיף רש"י (ד"ה "עד דאמר הכי") שגם אין בכפיית הלווה לפרוע את החוב
איסור נגישה, כיוון שהמלוה לא תובעו בבי"ד, ואין הלווה נותן לו את הכסף
בתורת חוב, אלא כמתנה.
ולכאורה לא מובן למה אין בכך איסור, שהרי אם זו מתנה, זהו מעשה גזל ,
שהמלוה כופה את הלווה לתת לו.
אלא נראה שאין כוונת רש"י לומר שזו מתנה גמורה. כיוון שהחוב עצמו לא נשמט
כתוצאה ממצות שמיטת הכספים, אלא השעבוד של הלווה כלפי המלוה. מצות השמיטה
אינה מתייחסת לחוב עצמו, אלא לשעבוד – לתביעה של המלוה את הלווה. החוב
עצמו לא התבטל כתוצאה משמיטת הכספים, אלא רק שעבודו של הלווה כלפי המלוה
לפרוע את החוב נשמט, ולכן גם איסור הנגישה אינו איסור על עצם גביית החוב,
אלא מתייחס רק לשעבוד – לכך שאסור למלוה לתבוע את הלווה בבי"ד . אולם
עדיין שמורה למלוה הזכות לכפותו כדי לשלם את חובו, ובתנאי שהוא כבר קיים
את מצות השמיטה, בכך שויתר על תביעת החוב.
אולם שאר הראשונים, המבארים שאין למלוה היתר לכפות את הלווה להשיב לו את
החוב, מצות שמיטת הכספים אינה רק מצוה לוותר על תביעת החוב, אלא זו מצוה
לוותר על החוב עצמו. וגם איסור הנגישה מתייחס לחוב עצמו, שהמלוה לא יכפה
את הלווה על התשלום, שלא יגוש אותו. ולכן אומר הרא"ש שאם המלוה כופה את
הלווה לפרוע את החוב בטלה תורת שמיטת כספים, כיוון שתכלית מצות שמיטת
כספים היא למנוע את המצב הזה של נגישת הלווה.
והרמב"ם (שמיטה ויובל ט,כט) אומר שהמלוה יכול לסבב בדברים את הלווה עד
שהוא יאמר לו שהוא רוצה לשלם, מחד חולק הרמב"ם על דברי רש"י וסובר שאין
למלוה רשות לכפות את הלווה בכח לפרוע את החוב, ומאידך הרמב"ם גם לא אומר
שהמלוה רק מחכה עד שהלווה ישלם לו, שהוא תולה עיניו בלווה, כפי שאומרים
שאר הראשונים. אלא הוא אומר שהמלוה מסבב עם הלווה בדברים, עד שהוא מסכים
להחזיר את החוב.
נראה שהרמב"ם גם סובר כרש"י, שמצות השמטת החוב היא השמטת השעבוד הממוני
שבין הלווה למלוה, הוויתור על תביעת הלווה, ולא של החוב עצמו. אלא שבעוד
שלדעת רש"י מצוה זו מוטלת על המלוה עצמו, ולכן מוטל עליו לומר דיבור של
שמיטה המורה על ויתורו על תביעת הלווה, ואם הלווה לא פנה אליו מיוזמתו
לפרוע את החוב, אין למלוה רשות לכפותו לשלם, לדעת הרמב"ם המצוה מגדירה את
המצב הממוני של החוב – של שעבוד הלווה למלוה. ולכן אפילו אם המלוה תובע
את הלווה, אין הוא עובר בביטול עשה, כיוון שאין כל משמעות לתביעתו, ובי"ד
לא יזדקק לה, כיוון שהשעבוד בין הלווה למלוה בטל. ואע"פ כן סובר הרמב"ם
שלא ניתן לכפות את הלווה בכח, כיוון שמשמעות שמיטת השעבוד של הלווה למלוה
היא שאין למלוה שום זכות לכפותו על תשלום חובו, ואף לא רשות לתבוע אותו,
ואפילו מחוץ לבי"ד.
נראה שגם רש"י מודה שיכולת הכפייה של המלוה את הלווה בכח, מבוססת על
שעבוד הלווה למלוה. אלא שרש"י סובר שמצות השמיטה אינה מגדירה הגדרה בחוב
עצמו או בשעבוד, אלא זהו חיוב המוטל על הלווה לוותר על תביעתו. ולכן גם
איסור הנגישה הוא רק איסור לממש את תביעתו בבי"ד, אך השעבוד קיים, ולכן
הלווה יכול לכפות את הלווה מחוץ לבי"ד. אולם הרמב"ם סובר שמצות השמיטה
שומטת את שעבוד החוב עצמו, וכתוצאה ממנה הלווה כלל לא משועבד למלוה.
ואיסור הנגישה הוא איסור המתייחס לשעבוד, זהו איסור על המלוה לנגוש –
להמשיך לשעבד את הלווה לאחר שהשעבוד נמחל. ורק בדברים מותרת, כיוון
שבמעשה זה המלוה אינו משעבד את הלווה. וגם אין בכך ביטול של מצות שמיטת
הכספים.
2. חיוב קטנים במצות שמיטת כספים
אומרת הגמרא בגיטין (לז.) שיתומים לא צריכים לכתוב פרוזבול כיוון שבי"ד
הוא אביהם של יתומים לדאוג להם, וככותבים עבורם. ומבואר בדברי הגמרא
הללו, שגם אם המלוה הוא יתום יש לומר שהוא חייב בשמיטת כספים, ורק מתקנ"ח
של פרוזבול יש לומר שחובם אינו נשמט. והתוספתא בשביעית (ח,ח) אומרת שאומר
רבי שמעון שיתומים שירשו חוב מאביהם אין שביעית משמטת את חובם, כיוון
שנאמר "שמוט כל בעל משה ידו" (דברים טו,יב), כלומר שמצות שמיטה מוטלת
דווקא על הנושה, ויתומים אינם נחשבים נושים.
ובין לדברי התוספתא ובין לדברי הבבלי מבואר שעצם שמיטת כספים שייכת
ביתומים . אמנם יש מקום לומר שלגבי יתומים קטנים הפטורים ממצוות, כלל אין
מצות שמיטת כספים, ולכן אין השביעית משמטת את חובם. ואע"פ שהשביעית עצמה
משמטת את החוב, ואין זו רק מצוה המוטלת על המלוה לשמט את החוב , עדיין
נראה שדווקא מי שמצווה לשמט את חובו גם מגדירה המצוה שחובו נשמט ואין הוא
יכול לגבותו, ודברי הגמרא הם דווקא לגבי יתומים גדולים החייבים במצוות,
שלגביהם יש לומר שבחוב שירשו הם פטורים מעיקר הדין, כדברי התוספתא. ואילו
לגבי חוב שלהם יש לתקן להם כיוון שאין הם יודעים לכתוב פרוזבול, כמבואר
בדברי הגמרא .
ומכל מקום מדברי הרמב"ם, (שו"ת, מהדורת בלאו, סימן ש"צ) נראה שלא כך, אלא
אומר הרמב"ם, שיתומים קטנים אינם צריכים לכתוב פרוזבול כיוון שבי"ד
דואגים להם, כמבואר בגמרא בגיטין, ולא אומר הרמב"ם שכיוון שהם קטנים
ופטורים מהמצוות אין חובם נשמט, ומבואר בדבריו שאע"פ שהם פטורים ממצות
שמיטה מכל מקום חובם נשמט. וכן נראה מכך שהרמב"ם (שמיטה ויובל ט,כד) כורך
יחד את את דין היתומים עם דיני פרוזבול, מדבריו נראה שדווקא מדין תקנ"ח
של פרוזבול אין חובם נשמט, ולא מעיקר הדין.
בדברי הרמב"ם הללו מבואר חידוש, כיוון שהיה מקום לומר שאפילו לשיטת
הרמב"ם – שהמלוה התובע את החוב אינו עובר בביטול עשה של מצות השמיטה,
כיוון שהמצוה מגדירה את דינו של החוב, שהוא צריך להישמט בשביעית, וגם אם
המלוה יתבע אותו זה לא משנה, כיוון שהשעבוד נשמט – מכל מקום המצוה המוטלת
על המלוה היא המגדירה את דין החוב, ורק מי שמצווה במצוה זו גם נשמט חובו.
אולם מדברי הרמב"ם הללו נראה שמצות השמיטה היא מצוה של השמטת השעבוד
הממוני שבין המלוה ללווה, ועיקר המצוה הוא השמטת אותו שעבוד ממון, ומכך
נובע גם האיסור לנגוש את הלווה – לתבוע את אותו שעבוד. ועיקר המצוה של
שמיטת החוב אינה מצוה על המלוה, אלא זו מצוה המגדירה את המצב הממוני של
החוב, של השעבוד שבין המלוה ללווה, שהוא פוקע, ומחמתה גם מוטל איסור
לנגוש את הלווה. ולכן גם במקרה שהמלוה לא מצווה במצוה, כקטנים, מכל מקום
חובו נשמט, כיוון שהמצוה מגדירה שכל חוב שקיים נשמט.
וכל זה נכון דווקא לרמב"ם לשיטתו, אולם לדעת הרא"ש – שעיקר המצוה היא
באיסור לנגוש, לתבוע את הלווה, ומחמת כך גם נשמט החוב – יש לומר שדווקא
מי שמצווה שלא לתבוע את הלווה גם חובו נשמט, וקטנים שאינם מצווים באיסור
זה חובם גם אינו נשמט.
אמנם יש מקום לומר שגם אם עיקר המצוה הוא באיסור נגישה, יש לומר שכיוון
שהחוב נשמט מאליו יש ללמוד מכך שהגדרת המצוה היא שאין זו מצוה פרטית על
כל אדם, אלא זו מצוה הקובעת דין לכל ישראל, שאמרה תורה שחובותיהם של
ישראל יופקעו מחמת שיש איסור נגישה שמגדיר שיש ללווים זכות שלא להיות
נגושים ע"י החוב, ולכן אע"פ שהמלוים הם קטנים שאינם בני מצוה, מכל מקום
התורה הגדירה שחובם הוא חוב שיש בו נגישה, ולכן הוא נשמט בשביעית. ומובן
שיש צורך בסיבת פטור של היתומים מכתיבת הפרוזבול.
אלא שעדיין קשה, שהרי בדברי התוספתא מבואר שחוב היתומים אינו נשמט כיוון
שהם לא נחשבים כנוגשים, ואילו הגמרא אומרת שחובם היה ראוי להישמט, ולא
אומרת שהם כלל לא נחשבים כנושים, אלא שבי"ד אביהם של יתומים.
אלא שמבאר הר"ן בשם הרמב"ן שיורשים פטורים מדין מהשמטת חוב אביהם מדין
תורה, כיוון שבחוב אביהם רק אביהם נחשב כנושה, ולא הם. ולכן צריך לומר
שכוונת הגמרא האומרת שהם פטורים רק מתקנ"ח היא דווקא לחוב שלהם, אשר בו
הם מוגדרים כנושים, ולכן שייכת בו שמיטת כספים.
אולם מדברי הרמב"ם האומר שיתומים פטורים רק מחמת תקנ"ח, ולא מחלק בין חוב
שירשו מאביהם לחוב שהם הלוו, נראה שבכל מקרה הם פטורים רק מתקנ"ח, ושלא
כדברי התוספתא והרמב"ן האומרים הם פטורים מעיקר הדין לשמט חוב שהם ירשו.
וכן מבואר בדברי רש"י (ד"ה "אין צריכין פרוסבול") האומר שדברי הגמרא
שבי"ד אביהם של יתומים מוסבים גם על חוב של אביהם . ומבאר הר"ן שם שלדעת
רש"י, חכמים חולקים על דברי רבי שמעון בתוספתא וסוברים שגם חוב של אביהם
נשמט בשביעית. ונראה שרש"י והרמב"ם סוברים שכיוון שהגמרא סתמה את דבריה
לגבי היתומים, יש ללמוד מכך שבין חוב שלהם ובין חוב של אביהם, נשמטים
בשביעית מעיקר הדין.
נראה שהתוספתא אומרת שטעם הפטור של היתומים הוא משום שדווקא חוב שמשה ידו
נשמט, והכוונה שדווקא חוב שהמלוה נוגשו נשמט, אולם לגבי חוב של יתומים
שירשו שלא הם הלווהו יש לומר שהם לא נחשבים כנוגשים ולכן אין הוא נשמט,
כיוון שדווקא חוב כזה אשר בו שעבוד הגוף קיים מתחילה עד הסוף, שיש מצב
של שעבוד הלווה למלוה כל הזמן, יש לומר שהוא חוב שיש בו נגישה, שהלווה
נחשב נגוש, ולכן יש לשומטו. אולם טעם זה מובן דווקא לדעת הרא"ש האומר
שעיקר המצוה היא שלא לנגוש את החוב, עיקר המצוה הוא בביטול הנגישה של
המלוה את הלווה, ביטול אותו מצב שהלווה נגוש. ודווקא כאשר הלווה משועבד
מתחילה עד סוף למלוה יש לומר שזהו מצב שהוא נגוש, ואת המצב הזה אסרה
התורה, וממילא קבעה שהחוב נשמט. אולם במקרה שהיתומים ירשו את החוב,
והלווה לא היה משועבד מתחילה ועד סוף למלוה, אין זה חוב נגוש שאותו
השמיטה התורה.
אולם לדעת הרמב"ם ורש"י עיקר המצוה היא שמיטת החוב כדי להפקיע את השעבוד
הממוני שבין הלווה למלוה, ולכן גם חוב כזה שאין בו נגישה, שאין בו שעבוד
מתחילה ועד סוף, נשמט. המצוה מגדירה הגדרה בעצם החוב שהשעבוד נשמט גם
כשאינו צריך נגישה, ולכן מסיקה הגמרא כחכמים החולקים על דברי רבי שמעון,
וכל הפטור של היתומים הוא רק משום שבי"ד אביהם של יתומים.
3. ספק מצות שמיטת כספים
הגמרא במכות (ג:) מביאה שתי לשונות לגבי המלוה ממון לחברו וקוצב זמן של
עשר שנים לפירעון החוב, האם חוב כזה נשמט בשביעית או לא. ואומר הרא"ש (שם
פרק א סימן ג) שכיוון ששביעית בזמן הזה מדרבנן, הרי שזה ספק דרבנן שמקלים
בו, והמלוה גובה את חובו:
ומיהו נראה דהלכה כלישנא בתרא… דשביעית בזמן הזה דרבנן ואזלינן לקולא.
וכ"כ הרמב"ן שם:
דאמרינן בשביעית בזמן הזה דהיא מדרבנן, והלך אחר המיקל.
והב"י (סז,יג) תמה על דברי הרא"ש שהרי מדובר בספק ממון, האם הלווה צריך
לשלם את חובו או לא, ויש לומר שאין מוציאים ממון מספק מיד הלווה . ולפי
דברי היראים שהשביעית עצמה אינה משמטת את החוב, אלא זו רק מצוה המוטלת על
המלוה לשמט את החוב, מובן שאין לדון על הספק כספק ממון, כיוון שכל עוד
המלוה לא השמיט את החוב הלווה משועבד לגמרי לפירעון החוב, אלא שהמלוה
מצווה לשומטו, וממילא בזה יש לדון כספק מצוה, כלומר כספק איסור .
אולם נראה שהרא"ש חולק על דברי היראים ואומר שהחוב נשמט בשביעית גם ללא
שהמלוה משמטו, ולכן הרא"ש (שו"ת הרא"ש כלל ע"ז סימן ד") מביא את דברי
הרמב"ן החולק על דברי היראים, ואומר שאע"פ שהמלוה מבקש לעבור על מצות
התורה, בכל זאת החוב נשמט:
שביעית משמטת המלוה ומפקעת שעבודה לגמרי, ואפילו בא המלוה לעבור על דברי
תורה, ולתבוע חובו לאחר שביעית הלווה פטור, הלכך אין המלוה יכול לעכב
השטר.
והרא"ש מביא את דברי הרמב"ן ולא חולק על זה.
ובתשובה אחרת שם אומר הרא"ש עצמו:
שרגילין בארץ הזאת להוציא שטרות שעברו עליהם שישים ושבעים שנה, ובי"ד
מגבין בהם אותם ואין חוששין לשמיטת כספים… מנהג כזה שהוא לעבור על דברי
תורה, ולהוציא ממון שלא כדין אין הולכין אחריו.
מבואר בדברי הרא"ש שמלוה הגובה חוב שעברה עליו שביעית גובה את הממון שלא
כדין, ולפי דברי היראים יש לומר שאת החוב גובים כדין, כיוון שאין החוב
נשמט מאליו, אלא שהמלוה עובר על ביטול מצות עשה של "שמוט", אלא נראה
שמוכח מדברי הרא"ש הללו שגם הוא סובר שהחוב נשמט מאליו, ולכן אומר שמלוה
הגובה חוב שעברה עליו שביעית מוציא ממון שלא כדין .
וממילא לא מובן לפי דבריו, למה הספק הזה נחשב כספק איסור, ולא כספק ממון.
אלא שמתרץ הב"י שכיוון שעיקר הספק הוא לגבי האיסור של השביעית, ולא לגבי
הוצאת הממון, יש לומר שדנים את זה כספק איסור.
נראה בביאור דבריו, לפי המבואר בשיטת הרא"ש, שעיקר מצות השמיטה היא איסור
הנגישה, לתבוע את הלווה, ומחמת איסור זה גם נשמט החוב. ושמיטת החוב היא
פועל יוצא של אותו איסור, כדי שהאדם לא יעבור על שעבוד הלווה, גם נשמט
חובו . ולכן תמיד נכון לדון על הספק בשמיטה כספק איסור, האם איסור הנגישה
קיים או לא. והגדרת המצב הממוני של החוב אינה עומדת בתוכן הספק כיוון
שמהות אותו מצב ממוני הוא רק כדי שלא יעבור על האיסור, ולכן אין לדון
עליו אלא רק על הספק של האיסור .
והגמרא בגיטין מביאה את דעת רבי יוחנן שנראה שאין שביעית משמטת חוב עם
שטר שיש בו שעבוד נכסים, ולבסוף מסיק רבי יוחנן שלמעשה אין גובים חוב כזה
כיוון שאע"פ שאנו מדמים לומר כך לא נעשה מעשה. ואומר הרמב"ן (ספר הזכות
דף יח ע"א) שמדברי הגמרא הללו מוכח שיש דין שמיטת כספים מדין תורה גם
בזמן הזה, וממילא יש לומר שזהו ספק איסור תורה ולכן נוהגים בו לחומרא,
אולם אם זהו רק איסור של תקנ"ח בספק יש להקל ולפסוק גם ע"פ הדמיון של
המקרים.
לפי דבריו מוכח שיש לומר שאכן זהו ספק איסור ולא ספק ממון, ולכן הוא לא
מבאר שדברי רבי יוחנן הם מצד שזהו ספק ממון ואין להוציא ממון מספק מיד
הלווה מחמת שאנו מדמים. ומכל מקום לדברי הרא"ש דברי הגמרא לא מובנים,
שהרי הרא"ש סובר ששמיטת כספים בזמן הזה היא רק מתקנ"ח, כמבואר בדבריו
במכות, וא"כ לא מובן למה אין לדמות באיסור מתקנ"ח.
באופן פשוט נראה לומר שכיוון שמדובר בהוצאת ממון מיד הלווה לכן אין
להוציא ממון ע"פ דימוי של הדינים, וממילא מוכח שדנים על הספק כספק ממון
ולא כספק איסור. ולפי המבואר בשיטת הרמב"ם שעיקר המצוה היא בשמיטת החוב
הממוני שבין המלוה ללווה יש לומר שתמיד הדיון הוא האם קיים חוב, ולגבי
החוב הזה מצווה המלוה על שמיטתו, וכן שלא לנוגשו. ולכן יש לומר שתמיד
הדיון הוא דיון של ספק ממון, ושלא כדברי הרא"ש .
ובביאור דברי הרא"ש יש לומר, שדווקא אם יש ספק לגבי האיסור האם איסור
הנגישה קיים או לא, יש לדון אותו כספק איסור, וכך נכון לומר לגבי ספק
הגמרא במכות שזהו ספק האם יש איסור נגישה בחוב לעשר שנים. אולם אם מדובר
בחוב שודאי שיש בו את החיוב של שמיטת כספים, אלא שהספק הוא בהגדרת הממון
בחוב – האם הוא נחשב כגבוי כבר למלוה, או שמא יש לומר שהוא עדיין ביד
הלווה – בזה יש לומר שזה ספק ממון, וכך יש לדון עליו, כמבואר בגמרא
בגיטין, ששם החוב עצמו הוא ודאי חוב ששייך באיסור נגישה, אלא שהספק הוא
רק האם כיוון שיש למלוה שעבוד בנכסים הממון נחשב כגבוי כבר ואין בזה
נגישה חדשה, ואין זה ספק לגבי הגדרת המצוה עצמה, אלא ספק כיצד להגדיר את
המצב הממוני, ולכן יש לדון זאת כספק ממון.