שמיטת סתם הלוואה שנעשתה בחודש אלול
הקדמה
ג. "חזקה אין אדם פורע תוך זמנו" בסתם הלוואה
ד. החילוק שבין הלוואה שנקבעה לשלושים יום ראשון לבין סתם הלוואה
ה. שיטת הר"ן בשמיטת כספים של סתם הלוואה
סיכום
הקדמה
יש המקפידים לכתוב את הפרוזבול ביום האחרון של חודש אלול, זאת כדי שהפרוזבול יחול על כל ההלוואות, כולל אלו שנעשו בסוף חודש אלול.
על כן יש לברר מהו דינה של סתם הלוואה (שלא ננקב בה תאריך מפורש לפירעון), שנעשתה בסוף שנת השמיטה, לאחר כתיבת הפרוזבול: האם שביעית משמטת אותה, שהרי הפרוזבול אינו חל עליה. או שמא מאחר שסתם הלוואה שלושים יום, יוצא שזמן הפרעון של הלוואה זו שנעשתה באלול של שנת השמיטה הינו בתשרי של השנה הבאה. וכבר נפסק להלכה כי כל חוב שלא ניתן לתובעו בסוף שנת השמיטה, אינו מתבטל, ולכן על הלווה לפורעה.
א. המלווה את חבירו לעשר שנים
הגמרא בתחילת מסכת מכות מביאה מחלוקת האם שביעית משמטת חוב שזמן פרעונו נקבע לאחר שנת השמיטה.
ז"ל הגמרא במכות (ג:):
"אמר רב יהודה אמר שמואל המלוה את חבירו לעשר שנים שביעית משמטתו, ואע"ג דהשתא לא קרינן ביה לא יגוש, סוף אתי לידי לא יגוש".
ובהמשך הסוגיא:
"איכא דאמרי א"ר יהודה אמר שמואל המלוה את חבירו לעשר שנים אין שביעית משמטתו, ואע"ג דאתי לידי לא יגוש, השתא מיהא לא קרינן ביה לא יגוש".
הלישנא הראשונה בגמרא סוברת כי השביעית משמטת בסופה גם חוב שלא ניתן לגבותו אלא לאחר שנת השמיטה, ואילו לפי ה"איכא דאמרי" כשהתורה אומרת "לא יגוש", כוונתה שבסוף שנת השמיטה (כ"ט אלול) אסור לאדם לתבוע את החוב, ולכן חוב שממילא לא ניתן לתובעו בכ"ט אלול, מאחר שלא שייך בו הלאו של "לא יגוש", ממילא גם לא מתקיים בו העשה של שמיטת החוב.
הרא"ש כותב שם בשם הריב"א, שלהלכה שביעית משמטת גם חוב זה. אולם התוספות כתבו בשם ר"ת שלהלכה הלוואה שניתנה לעשר שנים אינה נשמטת בשביעית, כן גם פסק הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל ט,ט), וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך (חו"מ סז,י):
"המלוה את חבירו וקבע לו זמן לעשר שנים או פחות או יותר, אין שביעית הבאה בתוך הזמן משמטתו, דהשתא לא קרי ביה לא יגוש".
ב. סתם הלוואה שלושים יום
בהמשך הגמרא שם מובא המקור לכך שזמנה של הלוואה שלא נקבע זמן מפורש לפרעונה הינו שלושים יום (ובלשון הגמרא: סתם הלוואה שלושים יום).
ז"ל הגמרא מכות (שם):
"מנא הא מילתא דאמור רבנן המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו פחות מל" יום, אחד המלוה בשטר ואחד המלוה על פה. א"ל דכתיב קרבה שנת השבע שנת השמיטה. ממשמע שנאמר קרבה שנת השבע איני יודע שהיא שנת שמטה, אלא מה תלמוד לומר שנת השמיטה, לומר לך יש שמיטה אחרת שהיא כזו, ואיזו זו המלוה את חבירו סתם שאינו רשאי לתובעו בפחות משלושים יום, דאמר מר שלושים יום בשנה חשוב שנה".
לכאורה מאחר שאין אפשרות לגבות חוב שנוצר מ"סתם הלואה" במשך שלושים יום, הרי שלא קרינן ביה השתא לא יגוש, ואם כן, דינה של הלוואה זאת צריך להיות כדינו של המלווה את חבירו לעשר שנים, שזמן הפרעון לא חל בסוף שנת השמיטה, ועל כן אין השביעית משמטתה.
וכן מצינו בדברי הרש"ש בריש מכות, שביאר את סמיכות סוגיית "סתם הלוואה שלושים יום" לסוגיית "המלווה את חבירו לעשר שנים", בכך שבאו ללמדנו כי גם ב"סתם הלוואה" אין שביעית משמטתה בדיוק כשם שהמלווה את חבירו לעשר שנים אין שביעית משמטתו.
אולם חידש הב"ח (חו"מ סז,יג) כי על-אף שהלוואה שזמן פירעונה לאחר השמיטה, אינה נשמטת. כל זה הוא רק בהלוואה שקבע לה זמן לאחר השמיטה, אבל סתם הלוואה – שביעית משמטתה.
והביא הב"ח ראיה לדבר ממסכת שביעית (י,ב), וז"ל המשנה:
"השוחט את הפרה וחילקה בראש השנה – אם היה החודש מעובר, משמט. ואם לאו, אינו משמט". ע"כ.
כלומר, אדם ששחט פרה וחילקה בין הלקוחות בראש השנה של השנה השמינית: אם היה חודש אלול מעובר – דהיינו שלא באו עדים שראו את הלבנה במוצאי כ"ט באלול, ועל כן בסופו של דבר נמנה יום השלושים עם החודש שעבר, וראש חודש נקבע ליום השני של ראש השנה – אזי החוב של הלקוחות נשמט, שהרי מתברר שראש חודש חל רק ביום השלושים ואחד, וחלוקת הבשר נעשתה בשנת השמיטה. אולם אם חודש אלול אינו מעובר – משום שבאו עדים שראו את הלבנה במוצאי כ"ט אלול, ולפיכך נקבע יום השלושים כראש חודש – הרי יוצא שחלוקת הבשר נעשתה כבר בראשיתה של השנה השמינית, ועל כן אין החוב נשמט.
הוכיח מכאן הב"ח כי אע"ג דסתם הלוואה ל" יום, מכל מקום אין לה דין מלוה לזמן, דאם לא כן מדוע בנתעבר החודש, החוב נשמט, הרי זמן הפרעון הינו בסוף תשרי, כדין סתם הלוואה.
והנה לגבי ראייתו של הב"ח מהמשנה במסכת שביעית, כבר כתב בספר "שער משפט" (עג,ב) כי אין משם ראיה, זאת משום שדווקא הלוואה שבאה על פי בקשת הלווה, שגילה בכך דעתו כי צריך למעות, אומדים אנו בדעתו כי מן הסתם כוונתו הייתה ללוות את המעות לשלושים יום, וגם דעת המלווה היתה לזה. אולם במפקיד שנתן רשות לנפקד להשתמש בפיקדון בלי שהלווה ביקש זאת, אומרים אנו כי מה שנתן לו רשות להשתמש במעות הוא דווקא כל זמן שאינו זקוק עדיין למעות, אולם בכל אימת שיצטרך למעות יהיה על הלווה לסלק את החוב באופן מיידי.
ממילא הוא הדין לגבי השוחט פרה וחילקה בין הלקוחות, שהרי שם אין לפנינו גילוי דעת מהקונה שהוא צריך למעות, דאף דנטל בהקפה אפשר לומר שהוא משום שאסור ליתן מעות ביו"ט, ואם כן יכול לומר לו המלווה שלא היה בדעתו להמתין לו רק אחר יום טוב, וכיוון דאיגלאי מילתא דלאו יו"ט הוא, דנתעבר החודש, והיה יכול לתובעו לאלתר, ממילא שביעית משמטתו.
מכל מקום צריכים אנו לבאר בדעת הב"ח מה הסברא לחלק בין מי שהלווה לחבירו באמצע אלול למשך שלושים יום, שהדין הוא שאין שביעית משמטתו, לבין מי שהלווה לחבירו "סתם הלוואה" מבלי לנקוב בתאריך פרעון, שהדין הוא ששביעית משמטתו, על-אף שגם הוא אינו יכול לתבוע את הלוואתו במשך שלושים יום.
ג. "חזקה אין אדם פורע תוך זמנו" בסתם הלוואה
לשם ביאורם של דברים נקדים ונאמר כי מצינו הלכה נוספת שעולה ממנה כי קיים חילוק לדינא בין המלווה את חבירו למשך שלושים יום לבין המלווה את חבירו ב"סתם הלוואה", שאף זמנה הינו שלושים יום.
מצינו בבבא בתרא (ה:):
"אמר ריש לקיש: הקובע זמן לחבירו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני, אינו נאמן, ולואי שיפרע בזמנו. אביי ורבא דאמרי תרוייהו: עביד איניש דפרע בגו זימניה. זימנין דמתרמו ליה זוזי אמר איזיל איפרעיה כי היכי דלא ליטרדן".
כלומר, ריש לקיש סובר כי מי שלווה כסף מחבירו אינו נאמן לומר כי פרע את חובו קודם שהגיע זמן הפרעון, ואילו אביי ורבא סוברים כי נאמן לטעון שפרע אף קודם שהגיע זמן הפרעון, מפני שלעיתים מזדמנות לו מעות, ומעדיף לפרוע את חובו כדי להימנע מהטרדה של המלווה.
וכתבו התוספות שם (ד"ה הקובע), וז"ל:
"אומר ר"י דוקא קובע זמן, אבל בסתם הלואה לא חשיב ליה תוך שלושים תוך זמנו".
וכן נפסק בשולחן ערוך (חו"מ עח,א):
"הקובע זמן לחבירו ותבעו תוך הזמן וא"ל פרעתיך, אינו נאמן, דחזקה אין אדם פורע בתוך זמנו".
ובהמשך (סעיף ח):
"הא דאמרינן חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו היינו דוקא בקובע זמן. אבל בסתם הלואה, אע"פ שזמנה שלושים יום, נאמן לומר פרעתיך בתוך שלושים יום".
ואם כן, על-אף שבהלוואה רגילה נפסקה הלכה כריש לקיש שחזקה אין אדם פורע תוך זמנו, מכל מקום בסתם הלוואה, שלא נקבו בה מפורשות בתאריך פרעון, הולכים אנו כשיטתם של אביי ורבא דעביד איניש דפרע בתוך הזמן כי היכי דלא ליטרדן. ומכל מקום רואים אנו כי יש מציאות של "כי היכי דלא ליטרדן", היינו שהמלווה נוגשו, גם בתוך השלושים יום (אך ראה רבינו גרשום בב"ב שביאר "כי היכי דלא ליטרדן" שלא יתבעו המלווה בזמנו). ולפי זה יוצא ש"בסתם הלוואה" בתוך הזמן נמי קרינן ביה לא יגוש, ולפיכך מובן מדוע לשיטת הב"ח שביעית משמטת סתם הלוואה.
ד. החילוק שבין הלוואה שנקבעה לשלושים יום ראשון לבין סתם הלוואה
והנה כדי לבאר מהו החילוק שבין הלוואה שנקבע זמן פרעונה לעוד שלושים יום לבין סתם הלוואה שהיא שלושים יום, יש לחקור מהי הסיבה לדין זה דסתם הלוואה שלושים יום. ולכאורה הדבר ניתן להבנה בב" אופנים:
א. כך אמדינן בדעתם של המלווה והלווה, שכאשר מתבצעת הלוואה, כל עוד לא נאמר אחרת, כוונתם שזמן הפרעון יהיה רק בעוד שלושים יום.
ב. אין זה קשור לאומדן דעתם של המלוה והלווה, אלא שכך גזרה תורה, שאף אם נאמר שהתכוונו לכך שזמן הפרעון יהיה בתוך ל" יום, מכל מקום אסרה התורה לגבות החוב עד שיעברו ל" יום.
ניחזי אנן: הגמרא הביאה בראשיתה כי רבה בר בר חנה סובר דהא דסתם הלוואה שלושים יום, הני מילי במלוה בשטר, דלא עבד איניש דטרח דכתב שטר בציר מתלתין יומין, אבל מלוה על פה לא.
כלומר, בכך שהלווה טורח לכתוב שטר, הרי זה מגלה כי דעתו לעשות שימוש בכסף למשך שלושים יום לפחות, ומשמע שדין זה ד"סתם הלוואה שלושים יום" נובע מאומדן דעתם של המלווה והלווה, וכצד הראשון של חקירתנו.
אולם למסקנה הביאה הגמרא את דברי רב בשם רבי חייא כי דין זה נוהג בין במלוה בשטר ובין במלוה על פה. ולפי זה אולי אפשר להסיק שדין זה אינו תלוי באומדן דעתם של המלוה והלווה, ועל כן אין חילוק בין מלוה בשטר למלוה על פה.
והנה כתב ה"דבר אברהם" (ח"א סימן לב) כי "הא דסתם הלוואה ל" יום אינו משום דהוי כמי שקבע לו זמן פרעון אחר ל", אלא דלעולם זמן פרעונו גם לפני ל", אלא דגזירת הכתוב הוא ודררא דאיסורא בדבר, שאינו רשאי לתובעו תוך ל", והוא עניין שמיטה קטנה, אלא דשמיטה גדולה דהיינו שנת השבע משמטת לגמרי ושמיטה זו משמטת רק זמן הפרעון תוך ל", אבל מצד החוב עצמו, אין הכי נמי דזמן פרעונו גם תוך ל"".
ובזה ביאר ה"דבר אברהם" מדוע בסתם הלואה, אע"פ שזמנה ל" יום, נאמן לומר פרעתיך בתוך ל" יום, וכמו"כ מדוע הב"ח סובר כי השביעית משמטת חוב כזה:
"דמצד החוב עצמו אין כאן קביעת זמן, אלא שדין שמיטה על המלוה שלא יוכל לתובעו תוך ל", ומשום הכי אינו נידון כתוך זמנו דעלמא שלא חל עליו חיוב הפרעון כלל. וכיון שכן, החוב עצמו ישנו בנגישה אלא שדין השמיטה של ל" יום מעכבו שאינו רשאי לתבוע, וא"כ סברא היא דכשפגשה בו שמיטה של שנת השבע לא נדון ביה משום שמיטה של ל" יום כי היכי דלא ליהוי אח"כ בנגישה ולא תחול עליו שמיטת שנת השבע אלא אדרבא תפקיענו שמיטת שנת השבע לגמרי… דשמיטת ל" יום אינה מפקעת כלל זכות החוב והתביעה בתוך ל" אלא איסורא בלחוד הוא דרביץ עליה דגברא שלא לתובעו".
ואם כן רואים אנו חילוק מהותי בין שמיטה קטנה (סתם הלוואה) לבין שמיטה גדולה (שנת השבע), דבשמיטה קטנה, אף שאינו יכול לתובעו תוך ל", אין זה מצד שעדיין לא הגיע זמן הפרעון, אלא שאיסור חיצוני מונע ממנו לגבות את החוב, אף ששפיר הגיע זמן הפרעון, אך בשמיטה גדולה, אי היכולת לגבות את החוב שעברה עליו שנת השבע, איננו רק איסור חיצוני המונע מהאדם לגבות את החוב, אלא יש כאן אפקעתא דמלכא שהפקיעה את החוב לגמרי[1].
וכעין יסוד זה מצינו ב"חידושי מרן רי"ז הלוי" (הלכות מלוה ולוה). דהנה ברמב"ם (הלכות מלוה ולווה יג,ה) כתב, וז"ל:
"המלוה את חבירו וקבע לו זמן לפרעון, אע"פ שלא קנו מידו אין יכול לתובעו עד סוף הזמן… וסתם מלוה ל" יום בין בשטר בין על פה בין על המשכון. ואם התנה שיתבע בכל זמן שירצה יש לו לתבעו ביומו, שתנאי ממון הוא". ע"כ.
והקשה הרי"ז הלוי למה ליה לרמב"ם לטעמא דתנאי ממון הוא, הרי כיון שהתנה בפירוש שיפרענו מיד, אם כן לאו סתם הלוואה היא, ואין זה שייך כלל לדין ל" יום, וא"כ למה לי לטעמא דכל תנאי שבממון קיים. ומחדש הרי"ז הלוי שמוכח מהרמב"ם דהדין דל" יום אינו משום דבסתמא דעתו להלוות לשלושים יום, אלא זהו דין תורה בכל הלוואות דעד ל" יום אינו יכול לתובעו, ולכן מועיל רק מדין תנאי שבממון.
מכל מקום ניתן ללמוד מכאן כי ב"סתם הלוואה" אין הפירוש שלא הגיע זמן הפרעון במשך שלושים יום, אלא שאיסורא הוא דרביע עליה. שהרי גם כשזמן הפרעון הוא בתוך שלושים יום, דין תורה הוא שאינו יכול לתובעו.
נפקא מינה לחקירתנו תהיה באשר למקום הפרעון של ההלוואה בטור ובשולחן ערוך (חו"מ ריש סימן ע"ד), נפסק כי אם ההלוואה ניתנה במקום ישוב אין הלווה יכול לכוף את המלווה לפורעו במדבר שהוא מקום סכנה מאחר שהלווהו בישוב. אבל אם הלווהו במדבר יכול הלווה לכוף את המלווה לקבל פרעונו במדבר. אולם בתוך הזמן אין יכול הלווה לכוף את המלווה לפורעו במדבר. וכתב הב"ח (הובאו דבריו בש"ך שם סק"ז) כי בסתם הלואה יכול לכופו לקבל במדבר, אף בתוך שלושים יום.
והנה כל זה מובן אם נאמר דבסתם הלוואה, זמן הפרעון הוא מיד, אלא שהתורה אסרה לגבות את החוב. אולם אם נסביר שיש כאן אומדן דעת שלא נתכוונו לגבות תוך ל", לא ברור מדוע סובר הב"ח יכול הלווה לכופו לקבל את החוב במדבר.
ה. שיטת הר"ן בשמיטת כספים של סתם הלוואה
עד כה עסקנו בביאור שיטת הב"ח, וכדבריו פסק גם התומים שם. אך בחידושי הר"ן (שבת קמח:) מבואר דהיכא דאיכא דינא דל" יום הוה ליה כמלוה לעשר שנים ואינו משמט.
וצריך לומר דהר"ן סובר שהך דינא דסתם הלוואה ל" יום, פירושו שכל עוד לא עברו ל" יום, אכתי לא הגיע זמן הפרעון, דיש כאן אומדנא מצד המלווה שהתכוין להלוות לל" יום, ואין זה רק איסור חיצוני שהתורה הטילה עליו. וממילא ברור מדוע אין אין שביעית משמטתו, דעוד לא הגיע זמן הפרעון, והשתא לא קרינן ביה לא יגוש.
סיכום
לפי דברי הר"ן יוצא שמי שעשה פרוזבול אחר תחילת אלול, אף שהלווה אח"כ "סתם הלוואה", יכול לגבותה לאחר השמיטה, דאף שאין הפרוזבול חל עליה, מכל מקום אין השביעית משמטת חוב זה, אך כדי לצאת לכתחילה גם ידי שיטת הב"ח ראוי לדחות את הפרוזבול לסוף חודש אלול כדי שיחול על סתם הלוואות שילווה במשך חודש זה.
ומ"מ עיקר הדין של "סתם הלוואה" תלוי הוא במנהג, שכן מצינו שכתב המג"א (שז,יד) שבמדינתו נהגו לתבוע סתם הלוואה תוך ל", ובכהאי גוונא מי שעשה פרוזבול באלול והלוה אח"כ סתם הלואה בלא קביעת זמן – צריך לעשות פרוזבול מחדש, ואם לאו, משמט[2].
ולכן, לאותן השיטות ששביעית משמטת חובות של הבנקים, יש לדחות את עשיית הפרוזבול לסוף חודש אלול, מפני שכל משכורת או קיצבה הנכנסת לחשבון העובר ושב, יש לבעל החשבון את האפשרות לגבותה מהבנק באופן מיידי, וכדי ששביעית לא תשמט את החוב יש לעשות פרוזבול בסוף אלול.
[1]ובעניין זה ראה מחלוקת היראים, מצווה קסד, והאור זרוע ע"ז, סימן קח, הובאו דבריהם במנ"ח מצווה תעז.
[2] וראה גם ב"דבר אברהם" בסוף הסימן שם.
