רבנו נולד בליל הסדר שנת תרנ"א לאביו מרן הרב זצ"ל ולאמו הרבנית ריזא רבקה בת הרב צבי יהודה רבינוביץ אחיו תאומו של האדר"ת. רבנו נולד בזיימל והיה בנו יחידו של מרן הרב זצ"ל. רבנו הגיעו עם אביו ואמו ליפו, שבה נתקבל מרן הרב כרב יפו והמושבות. תאריך הגיעם ליפו היה כ"ח אייר תרס"ד. על יום זה אמר רבנו: היום הגדול כ"ח אייר- יום עלותינו עם אאמו"ר הרב זצ"ל לארץ חיי קדשנו- בשנת תסד"ר.
עיקר לימודו של רבנו היה מפי אביו, אף שלמד אצל עוד רבנים חשובים. בשנת תרס"ו עלה לירושלים ללמוד בישיבת "תורת חיים". רבנו נמנה על תלמידי השיעור הגבוה בישיבה על אף גילו הצעיר, ונתחבב מאד על ראש הישיבה הרה"ג זרח אפשטיין. כשחזר לאחר מספר שנים לבית אביו ליפו, נתקשר קשר בר קיימא עם מרן הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל.
בתקופה זו התחיל רבנו לעסוק בעריכת כתבי מרן הרב. רבנו ערך את הספר "שבת הארץ" (שנת תר"ע), וכן הוציא לאור יחד עם ר" ישראל חבס את קובץ "התרבות הישראלית" (שנת תרע"ג). וכמובן סייע לאביו בכל עניני הציבור שהיו מוטלים על כתפיו כרבה של יפו והמושבות.
רבנו יצא לחו"ל בשנת תרפ"א להפגש עם גדולי תורה כדי לקרבם לרעיונותיה של תנועת "דגל ירושלים"- "להביא את כל חלקי כלל ישראל לעבודה הקדושה של תחיית האומה ובניין הארץ". הוא נפגש עם גדולי תורה, רבנים ואדמו"רים ברחבי אירופה המזרחית, ומתוך משא ומתן של תורה נקשר עם רבים מהם בקשרי אהבה וידידות.
בשנת תרפ"ג נוסדה ישיבת מרכז הרב, כשמרן הרב זצ"ל עומד בראש הישיבה, כשלצדו הגרי"מ חרל"פ, הרב הנזיר, הרה"ג יצחק אראלי, וכמובן רבנו שנתן שיעורים בתנ"ך ובאמונה. הוא שימש גם כמנהל הרוחני בישיבה.
בשנים תרפ"ט- תרצ"ג רבנו התמסר להצלת בני ישיבה מרוסיה והעלתם לישראל.
לאחר פטירת מרן הרב זצ"ל (ג" אלול תרצ"ה) התמסר רבנו בראש ובראשונה לעריכת והוצאת הכתבים, כפי שנצטוה על ידי מרן אביו מספר דקות לפני הסתלקותו. ביחד עם שיעורים שהמשיך ללמד בקביעות בישיבה.
בשנת תשי"ב, כשנפטר הגרי"מ חרל"פ זצ"ל, קיבל עליו רבנו את כל עול ראשות הישיבה.
משנה זו, ועד שנות חייו האחרונים, רבנו הקדיש את מרבית כוחותיו וזמנו לישיבה ולהמשך הוצאת כתבי מרן הרב זצ"ל. בשנים אלו רבנו הביא למהפכה רוחנית ממש, כשצעירי הישוב החדש מצאו מבצר של תורה בישיבת מרכז הרב. תלמידים אלו המשיכו בהרבצת תורה כראשי ישיבות ורבנים, והביאו לגידול של דורות של תלמידי חכמים ויראי שמים מקרב צעירי ישראל. בימיו ותחת הנהגתו הישיבה התחילה את פריחתה המחודשת, שממשיכה ב"ה עד היום.
בסעודת יום העצמאות תשכ"ז נשא רבנו את המשא שנתפרסם בשם: "מזמור י"ט למדינת ישראל". במשא זה ביאר רבנו את היסודות התורניים שעל פיהם יש להתיחס למדינה ולהקמתה, וכן ביאר יסודות במהלכי הגאולה. במשא זה קרא רבנו את קריאתו המפורסמת: "כן, איפוא חברון שלנו – האחנו שוכחים את זה?! והיכן השכם שלנו, ויריחו שלנו, איה – הנשכחן?! וכל עבר הירדן – שלנו הוא, כל רגב ורגב, כל ד" אמות, כל חבל ארץ וכברת אדמה השייכים לארץ ה" – הבידינו לוותר אפילו על מילימטר אחד מהן?!"
דבריו אלו נאמרו כמי שנזרקה בו נבואה, כי ביום כ"ו באייר החלה מלחמת ששת הימים שהחזירה אותנו לחבלי ארץ רבים שהיינו מנותקים מהם תקופה כה ארוכה.
דבריו שנאמרו באותה סעודת מצוה היוו גם היסודות של פעילותו הציבורית למען שלמות הארץ מאותם ימים ועד סוף חייו.
רבנו נתבקש לישיבה של מעלה ביום י"ד באדר, פורים דפרזים תשמ"ב, בשנת הצ"א לחייו.
פרטים נוספים על חיי רבנו אפשר למצוא בסוף ספר "אור לנתיבתי" שיצא על ידי תלמידיו הרב חיים שטיינר והרב איסר קלונסקי.
ספר זה מכיל "מבועי הגיונותיו של רבנו". קובץ מאמרים מפרי עטו של רבנו נתפרסמו ב"לנתיבות ישראל" (ב"ח).
