במצות תפילין יש לברר מהו חיובם. רבינו יונה במסכת ברכות (דף ו' עמ' א מדפי הרי"ף) שואל, מדוע בציצית ותפילין, כשמניחים כמה פעמים ביום, מברך בכל פעם, ואילו בברכות התורה, ברכה אחת עולה לכל הלימוד, גם אם הפסיק באמצע[1]? ומתרץ, שכאשר הוריד התפילין: "נגמרה מצותן, ולפיכך כשחוזר ומניחן פעם אחרת – מצוה אחרת היא, וצריך לחזור ולברך, אבל בקריאה, כשקרא פעם אחת, עדיין לא נגמרה מצותן, שהיא כל היום" – ולא צריך לברך שוב. נראה לענ"ד, שרבינו יונה מתכוון, שלמוד תורה היא חובה כל היום, ולפיכך לא נגמרה המצוה (=החיוב), ולא מברך, אך בתפילין אין חיוב אלא מצוה, ולכן חוזר ומברך.
הגמ' במסכת שבת (מט.) מספרת, על אלישע שיצא לשוק בתפילין, בשעת גזירת מלכות, וראהו קסדור (חייל של המלכות) ורץ אחריו. משהגיע אליו, נטל אלישע את התפילין מראשו, ושאלו הקסדור "מה זה בידך", ואמר לו "כנפי יונה", ופתח ידיו, ואכן היו שם כנפי יונה.
שואל הרמב"ן במקום, איך הוריד אלישע את התפילין, הרי בשעת השמד נהרגים גם על ערקתא דמסאנא (=שרוך הנעל, אם גזרו שחובה ללכת עם שרוך כמו הגוים), ומתרץ שבמצות עשה אין אומרים יהרג ואל יעבור, כי אינו עובר על המצוה רק בשב ואל תעשה, וכן יכולים הגוים לבטלו מן המצוה בעל כורחו, שיניחוהו בבית האסורים, וכ"כ הרשב"א והר"ן שם, וכן הנמוקי יוסף בפרק ח' דסנהדרין. ובספר הלכות הגר"א ומנהגיו לר"מ שטרנבוך, מוכיח מראשונים אלו, שיש חובה מן התורה לילך עם תפילין כל היום, שאם לא כן, היו צריכים לתרץ שאלישע חלץ תפילין כי כבר יצא ידי חובתו, בזה שהניחם רגע אחד. (ובספר בית יעקב כתב, שהגר"א זצ"ל הצטער על הדור, שמבטלין מצוות תפילין כל היום, ואילו היה בכוחו היה סובב העולם, להחזיר עטרה ליושנה, שיניחו ישראל תפילין כל היום).
לעומתם, מתרץ הריטב"א, שחיוב התפילין הוא בקבלת עול מלכות שמים, ושאר היום היא מדת חסידות, ולכן לא יכול היה אלישע למסור נפשו על כך. וכן מתרץ הכסף משנה, בהל' יסוה"ת פ"ה ה"א.
הרמב"ם (תפילין ד כה) כותב "קדושת תפילין קדושתן גדולה היא, שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו, הוא עניו, וירא שמים, ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה, ואינו מהרהר מחשבות רעות, אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק, לפיכך צריך אדם להשתדל להיותן עליו כל היום, שמצותן כך היא … אע"פ שמצוותן ללבשן כל היום, בשעת תפילה יותר מן הכל." הפמ"ג לומד ברמב"ם, שמצוה להניחם כל היום, ואם לא הניח יום אחד כלל, ביטל המצוה (וצ"ע בפמ"ג, מנין לו שזו מצוה "יומית").
הירושלמי (ברכות ב ג) כותב :"מפני מה לא החזיקו בה מפני הרמאים". רבנו ירוחם מפרש, שלא מניחים התפילין כל היום, מפני הרמאים. (הכוונה היא, שאם תהיה רגילות להניח כל היום, ולא כל אדם יעשה זאת, אז יהיו רמאים שיניחו תפילין, וינצלו את הנאמנות שיקבלו עקב כך, וירמו את הבריות). אך התוס' (שבת מט) חולק, וסובר שאין הירושלמי בא לומר שלא יניחו התפילין,אלא רק שאדם המניח תפילין-אינו מוחזק לנאמן עקב כך.
השו"ע (סימן לז ס"ב) כותב, וז"ל: "מצותן להיום עליו כל היום, אבל מפני שצריכים גוף נקי, שלא יפיח בהם ולא יסיח דעתו מהם, ואין כל אדם יכול להזהר בהם, נהגו שלא להניחם כל היום, ומכל מקום, צריך כל אדם ליזהר בהם, להיותם עליו בשעת קריאת שמע ותפילה". המגן אברהם סבור, שדעת השו"ע כדעת רבינו ירוחם, אך המשנה ברורה אינו מזכיר כלל את דעת המגן אברהם, אלא את דעת הפמ"ג (שמצוה מן המובחר מן התורה, להיותם עליו כל היום), ואת אליה רבה והגר"א, שסוברים שזה חיוב.
אם החיוב הוא כל היום, לא מובן איך יכול להניחם רק בשחרית משום "גוף נקי", שהרי, בימים שהתפילה יותר ארוכה, האדם נשאר עם התפילין לאורך יותר זמן, ומוכח שהוא יכול להחזיק מעמד עם תפילין, זמן ארוך יותר, ואז לכאורה לא מובן, למה בשאר ימים הוא מוריד את התפילין מוקדם יותר, הרי הוא מבטל את המצוה?
הרב נבנצל שליט"א, מביא נפקא מינה נוספת, להגדרת חיוב התפילין. אם החיוב הוא כל רגע ביום, לא שייך לאסור לאכול לפני הנחת תפילין, כי אז אסור לאדם לאכול כל היום. אך לפמ"ג, שאדם אינו נקרא מבטל מצוות עשה, אם הניח פעם אחת, אפשר לחלק, שאדם שלא הניח כלל כל היום, אסור באכילה לפני שיניח תפילין, אך אם הניח כבר, מותר באכילה, למרות שעדין יש עליו מצווה להמשיך ולהניח.
[1] לגבי הפסק בשינה כיום יש מחלוקת בין הפוסקים.
