שיחה לפרשת וישב

שיחה לפרשת וישב
פרשת וישב, ראש הישיבה הרב יעקב שפירא

“אלה תולדות יעקב יוסף”

“וישב יעקב בארץ מגורי אביו, בארץ כנען. אלה תולדות יעקב, יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן, והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו, ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם. וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו”. רש”י מפרש: ‘אלה תולדות יעקב’, מי היו תולדותיו – יוסף. התורה מספרת לנו מי זה יוסף – שהוא היה תולדה של יעקב. זה רוב הפרשה פה. אבל מה התורה מדגישה ב”וישראל אהב את יוסף מכל בניו”? זה המשך התיאור מי היו התולדות של יעקב – זה היה יוסף מפני שהוא היה בן זקונים. בפרקי דר”א שואלים: הרי בנימין היה קטן ממנו, אז למה יוסף נקרא בן הזקונים? לכן רש”י אומר עוד פירוש: שכל תורתו של יעקב מסר ליוסף ושהיה זיו איקונין שלו דומה לו. מה פירוש היה זיו איקונין שלו דומה לו? כמו שחז”ל אומרים שכשבא לעשות מלאכתו בבית של אשת פוטיפר כתוב שדמות דיוקנו של אביו נראתה לו. מה זה דמות דיוקנו של אביו נראתה לו? איך נראתה לו? רש”י מוסיף בחלון, מה נפק”מ בחלון או לא, יש בזה הבדל בין הראשונים, האם דמות דיוקנו של אביו נראתה לו הכוונה היא שהוא ממש כאילו ראה את יעקב מול עיניו, או שהוא ראה את השכינה. זו מחלוקת בשני מקומות בין האוה”ח הקדוש בספר במדבר (ז,מח) שנוקט שזה היה מראה שכינה, לבין האוה”ח הקדוש בספר ויקרא (יט,ג) שנוקט שראה את דמותו ממש. אבל יש עוד פירוש שלישי, היות והיה זיו איקונין של יוסף כמו של יעקב, אז יוסף הגיע למציאות מסוימת שהוא ראה את עצמו, שהוא ראה שכל מה שקיים אצל יעקב אבינו קיים בו. [פעם בכניסה לאולמי חתונות הכל היה מוקף במראה, ויש צדיקים שלעולם לא מסתכלים בראי כי הם חוששים ללא ילבש. יש על זה תשובה בדעת כהן מתי מותר או אסור, אבל אפילו לראות את התפילין באמצע הראש אם זה מונח במקום יש שלא מסתכלים בראי, אנחנו נוהגים שכן, אבל יש כאלה שלא רואים את עצמם בראי. אותו צדיק שבא עם הגבאי לחתונה כשהגיע לאולם הוא ראה את עצמו, כי הכל היה מוקף במראות. אז כשהוא הגיע לאולם הוא שאל את הגבאי שלו: מי הצדיק הזה שראינו עכשיו במדרגות? הוא בכלל לא חשב שזה הוא עצמו מפני שהוא לא הכיר, הוא אף פעם לא ראה.] זיו איקונין של יוסף היה דומה ליעקב הכוונה היא שאח”כ דמות דיוקנו של יעקב שנראתה לו אין הכוונה שראה דמות אחרת שמזכירה לו את אבא שלו, אלא זיו איקונין שלו – הוא ראה את דמותו של יעקב בו עצמו. הוא פתאום תפס את עצמו וראה שבעצם יש לו את כל מה שיעקב השקיע בו, כל תורתו של שם ועבר, וזה מה שיצר את דמות זיו איקונין של יוסף. לא מדברים רק על המראה החיצוני שהיה דומה ליעקב אבינו. וכך מפרש המהרש”א בב”מ על מה שכתוב בגמרא “שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון” אין הכוונה לתואר הפנים החיצוני אלא הכוונה היא לקדושה שרואים על הפנים. הרמח”ל כותב שהקדושה של האדם ניכרת על פניו, יש איזו השתקפות גם אם איננו רואים, אבל זה קיים במציאות.

דיוקן אביו ודיוקן אמו

עכ”פ כל זה מתייחס למה שהתורה אומרת מי זה תולדותיו של יעקב – יוסף, זיו איקונין, ביחד עם התורה, ולכן יוסף זכה לעמוד בניסיון, כי ראה את דמות דיוקנו של אביו בתוך עצמו. אבל הירושלמי במסכת הוריות (וכן במדרש רבה כאן). כותב שיוסף ניצל בגלל שזיו דיוקנה של אמו נראתה לו. למה הירושלמי צריך לחלוק על הבבלי במסכת סוטה שדמות דיוקנו של אביו נראתה לו, מה יש בדמות דיוקנה של האמא מה שלא היה בדמות דיוקנו של יעקב שהירושלמי צריך להדגיש שהכוונה היא לדמות דיוקנה של אמו ולא על אביו? הפירוש הוא בגלל שכתוב בספר משלי “שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך”. שלמה המלך שכתב את ספר משלי פתח את הספר בסגנון שונה משאר הספרים, שיר השירים כתוב “שיר השירים אשר לשלמה” וזהו, בספר משלי פתיחת הספר זה “משלי שלמה בן דוד מלך ישראל”. אומר הגר”א בתחילת ספר משלי שבפסוק לא כתוב סתם מי היה שלמה בן דוד מלך ישראל, כי בכל ספר יש לדעת מאיפה הוא בא, מי לימד אותנו את הנושא הזה. צריך לדעת לא רק את ההיסטוריה החיצונית של כל גדולי ישראל שלומדים אותם, אלא לדעת את המהות. על זה אני מוסיף: שיר השירים כתוב שכולו קודש קודשים, “שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קודשים” (ידים ג,ה) [הזכרתי לכם פעם שהרצי”ה כשציטט את המשפט הזה כתב “ושיר השירים קו”ק”, בהוצאה החדשה של מוסד הרב קוק לסידור עולת ראיה הם לא הבינו את העניין אז הם פתחו את הר”ת וקלקלו את כל העסק] שה”ש כולו קדושה וטהרה. הוא קודש קודשים הכוונה אין שם משל ונמשל אליבא דאמת, הכל זה רק הנמשל. למדרגה הזאת שלמה המלך הגיע בעצמו. הוא לא היה יכול להגיע למדרגה הזאת בלי העמל האישי שלו, לכן בשיר השירים כתוב “שה”ש אשר לשלמה”. אבל משלי שהוא ספר של הנהגות, שקשור ללמידה מהאב, לכן שם כתוב שאת זה שלמה למד מאביו דוד המלך שהיה מלך ישראל, ועל זה הוא אומר “שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך”. כי האבא בד”כ מלמד את המותר והאסור, את הכשר והטרף. האמא לעומת זאת מבטאת משהו מעבר. כותב הרשב”א בתשובות שהמקור לכך שאסור לשנות שום מנהג, כל עדה לפי מה שהיא, זה משום שנאמר “אל תטש תורת אמך”. (יש דיון בפוסקים האם מותר לאדם לשנות את ההברה שבה מתפללים בני משפחתו, הרב זצ”ל מחמיר בגלל “אל תטש תורת אמך” והרב עוזיאל מקל.) זו כוונת הירושלמי, יוסף מוּרד בע”כ למצרים – “יוסף הורד מצרימה”. האחים בגדו בו, הוא לא ידע מה עמדתו של יעקב אבינו, מוכרים אותו לישמעאלים תוך כדי סעודה – “וישבו לאכל לחם”. [כתוב ב’רבנו בחיי’ שבפדיון הבן פודים את הבן בחמישה סלעים שזה בדיוק שיעור הסלעים שהאחים מכרו את יוסף (סלע = 4 דינרי כסף), וצריכים לתקן את הפגם של מה שעשו בחמישה סלעים. וזה המקור למנהג, אני מוסיף, שאת כל המצוות כתוב שעושים את המצווה ואחרי זה עושים סעודת מצווה, פדיון הבן זו המצווה היחידה שכתוב שצריך לעשות אותה תוך כדי הסעודה, ליטול ידיים ואז לעשות את הפדיון הבן, כי כשבאים לתקן את חטא מכירת יוסף יש לעשות זאת באותו אופן שהאחים חטאו, והאחים כשהם מכרו את יוסף הם ישבו לאכול לכם ואז הם מכרו אותו לאורחת ישמעאלים, לכן עושים סעודה ובתוכה עושים את הפדיון הבן.] בסיטואציה שהייתה במצרים, אם היה עומד בניסיון של מותר ואסור מספיק שהיה נזכר בדמות דיוקנו של אביו. אבל יוסף היה בסיטואציה כזאת שהוא היה יכול להרשות לעצמו גם לעגל פינות, ‘זה לא בדיוק אסור’. כתוב שאותה קלאפטע התכוונה לשם שמיים (רש”י לט,א), אז מי יכול להתמודד עם לשם שמיים? איך אפשר לסרב? ע”ז אומר הירושלמי דמות דיוקנה של אמו נראתה לו, הוא נזכר לא רק ב”שמע בני מוסר אביך” אלא גם ב”אל תטש תורת אמך” שהנהגותינו צריכות להיות סרגל ישר, גם לא לעגל פינות מפני שאז אינך יכול לדעת עד איפה זה מוביל. לכן אומר הירושלמי יוסף עמד בניסיון בגלל ה”אל תטש תורת אמך”, דמות דיוקנה של אמו נראתה לו.

יוסף ה’אח’

ועדיין דברים צריכים ביאור. על מה היה בכלל הוויכוח, איך האחים יכולים לעשות דבר כזה? ועוד כשיוסף נפגש עם האחים כתוב “אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אתי מצרימה”, ואומר האו”ח שהכוונה בדברי יוסף זה הייתי יוסף אחיכם והתנהגתי אתכם כמו אח גם ברגע שמכרתם אותי למצרים. לא היה לו רגע אחד של קפידא על אחיו. ולכן גם כששאל אותו גבריאל “מה תבקש” אז יוסף אמר לו “את אחי אנכי מבקש”. אחי זה לשון חיבה, (היום זה מאוד נפוץ להשתמש בזה, “אחי”, “אחי”, עיין ערך מוצ”ש האחרון.) כשיעקב אבינו בא להוכיח את הרועים ש’לא עת האסף המקנה’, איך הוא פנה אליהם, “ויאמר להם אחי“. כי כשאדם בא מבחוץ מעיר לרועים שמסתובבים פה כל יום מה מותר ואסור לעשות, זה ממש “האחד בא לגור וישפט שפוט”. איך בכלל הוא מעז להעיר להם? מפני שהוא פנה אליהם בצורה נורמלית – “אחי”. כשאתה פונה לאדם לא בצורה שאתה מבין יותר ממנו, לא שאתה משתרר עליו, אתה יכול לדבר אתו והוא ישמע אותך. (עיין שו”ת אגרות משה חלק יו”ד ב’ סימן ק”ל שגם בן נח וגם ישראל חייבים בהנהגה נכונה בענייני המידות, כגון שלא להיות כפוי טובה וכד’. על אף שלא מצינו איסור על מידות רעות עיין שם היטב.) [סיפר לי הרב איסר קלונסקי שפעם באו משלחת של חסידי חב”ד ורצו לשכנע את הרצי”ה שצריך ללמוד בישיבה תניא, אין ספק שתניא זה ספר חשוב מאוד, אבל יש סדרי קדימויות. הוא אמר להם שיש לנו את הסדר שלנו וכשיצטרכו ללמד את זה גם הוא יוכל ללמד את זה, הוא אינו צריך לשאול או לשכור מישהו שיבוא ללמד. הם כתבו מכתב לרבי שלא הצליחו לשכנע את הרצי”ה. הרצי”ה היה אישיות שאישית הרבי לא הכיר אותו אבל היה ביניהם איזה קשר של מכתבים על הרקע של הנושא של א”י, מפני שהיה פעם פרסום של חב”ד בארה”ב שיש בחינת א”י גם בברוקלין, הרצי”ה אז כתב מודעה בעיתון להוכיח ממאמרים של חז”ל שא”י זו א”י. הוא הביא ציטטות מחז”ל. עכ”פ באו אליו פעם כדי ללמד תניא והוא ענה להם מה שענה להם, כתבו לרבי שהם לא הצליחו. אמר להם הרבי: אגיד לכם למה לא הצלחתם, חשבתם שאתם באים להשפיע, אתם מורי הדרך, הסתכלתם עליו מלמעלה, אף פעם אי אפשר להשפיע על אדם בצורה כזאת.] בפרט יוסף הצדיק, שבזמן שנפגש עם בנימין כתוב שבכה על צואריו, אומר רש”י על מה הוא בכה, בנימין בכה על משכן שילה שנחרב, ויוסף בכה על צואריו של בנימין – על שני בתי המקדש שנחרבו. כי כתוב בגמרא שבחלקו של בנימין נבנה קדש הקדשים. כל הר הבית בחלקו של יהודה, קודש הקודשים בחלקו של בנימין. ה’משך חכמה’ כותב: למה זכה בנימין שקה”ק יהיה בחלקו? כי הוא היה היחיד שלא היה שותף במכירת יוסף. אז רק מי שנקי בדברים שבין אדם לחברו, רק שם הכהן הגדול יכול להיכנס ביוה”כ עם הקטורת שמכפרת על עוון לשון הרע שזה בין אדם לחברו. לכן כשיוסף נפגש עם בנימין הוא בכה על צואריו – על המקדש. לא סתם בכה על המקדש, אלא על המקדש שנחרב בגלל שנאת חינם יכול לבכות רק אצל בנימין שהיה נקי מהנקודה הזו. על זה אמר יוסף למלאך “את אחי אנכי מבקש”, זו הייתה השליחות של יוסף, למנוע כמה שיותר פירוד ביו האחים, וכשיעקב אבינו שלח את יוסף אמר לו באותו ביטוי “לך נא ראה את שלום אחיך… והשיבני דבר”.

ביקש יעקב לשבת בשלווה

יש פה פירוש מאוד עמוק לענ”ד. כתוב שיעקב אבינו ביקש לשבת בשלווה, אמר לו הקב”ה לא דיים לצדיקים שיש להם עולם הבא, הם רוצים גם לשבת בשלווה בעולם הזה? זו שאלה מאוד תמוהה. למה לא? יש אנשים כמו רבי שזכו לשני שולחנות. [היה פעם בישיבה באחת ממסיבות פורים, שזו אחת המסיבות היפות ביותר שיש בישיבה. מרוב מעמסה על השולחן, השולחן אצל אחד הר”מים נשבר לשניים. אז אחד הבחורים שהיה שתוי אבל היה מותק של שתוי, אמר לאותו רב לא כל אחד זוכה לשני שולחנות…] אז מה רע ביעקב אבינו, שהוא רצה שני שולחנות? מה, הוא פחות מרבי?! ואז קפץ עליו רוגזו של יוסף. בלי להיכנס לעצם העניין, קפץ עליו רוגזו של יוסף אין הכוונה שיעקב ביקש משהו והקב”ה השיב את פניו ריקם. ייתכן שהפירוש הוא שהקב”ה כן קיבל את בקשת יעקב אבינו, הוא רצה לשבת בשלווה בעוה”ז, הקב”ה מסובב הסיבות סיבב שכל השלווה של יעקב אבינו תבוא רק על ידי זה שיוסף הורד מצרימה, מפני שרק בגלל שהוא הגיע לשם אז בסופו של דבר יוסף התמנה למלך, ויכול היה לשלוח עגלות ליעקב ולהגיד לו “כי למחיה שלחני אלקים לפניכם”. לולי כל הסיפור הזה לא הייתה ליעקב שלווה בעולם הזה כי היה רעב בארץ שבע שנים וכו’ וכו’. אז כשיעקב ביקש לשבת בשלווה אין הכרח שהקב”ה דחה אותו לגמרי, הקב”ה הראה ליעקב אבינו: אתה רוצה לשבת בשלווה, אבל אל תכתיב לקב”ה מאיפה תבוא אליך השלווה. אדם יכול לעשות גורל הגר”א איזה מספר יצא לו בכרטיס של מפעל הפיס, אבל הוא לא יקבל את מה שהוא רוצה. למה? מפני שאתה רוצה לבטוח בקב”ה, תבטח בו, אל תכתיב לו איך ייתן לך את הטובה, אם בכרטיס הזה או בכרטיס הזה. אמר הקב”ה ליעקב אבינו: אתה רוצה לשבת בשלווה, אתן לך את זה, אבל לא בדיוק כמו שאתה חושב, אלא על ידי רוגזו של יוסף שהורד מצרימה וקרה מה שקרה. אז יעקב אבינו וכל בני ביתו הגיעו לשלווה – “כי למחיה שלחני אלקים”. אבל נראה שזה התגלגל לא רק מכח בקשת יעקב לישב בשלוה. הגמרא (סנהדרין יט:) אומרת על הפסוק “יעקב אשר פדה את אברהם” שפדאו מצער גידול בנים. ופרש רש”י שפדאו מצער גידול י”ב שבטים, שאת זה יעקב נטל ועסק בזה. ובתוספות שאלו שגידול בנים אין זה צער כי אם שמחה. אלא הכוונה על מה שהיה לו עם יוסף ואחיו. בזה, בצרה זו, פדה יעקב את אברהם. ומשמע שגם עניין זה הוא חלק ממה שנגזר על האבות ולא רק בגלל שביקש לישב בשלווה וצ”ב.

“והשיבני דבר”

כשיעקב אבינו אמר ליוסף “לך נא ראה את שלום אחיך והשיבני דבר”, את החלק של ‘לראות את שלום אחיך’ יוסף קיים, אבל איפה היה ‘והשיבני דבר’? לכאורה יוסף לא החזיר ליעקב תשובה מה שלום אחיו. אלא שאם נתסכל נראה שהוא כן החזיר תשובה. מתי? כששלח לו את העגלות ממצרים. איזה עגלות הוא שלח לו? אומר רש”י: הוא הזכיר לו בעגלות את פרשת ‘עגלה ערופה’. מה הקשר בין עגלה ערופה לעגלות שיוסף רוצה להוריד את יעקב במצרים? אומרים שהוא הזכיר לו שהוא זוכר שהסוגיא האחרונה שהוא למד עם יעקב הייתה סוגיית עגלה ערופה בסוף מסכת סוטה. מה פירוש, בשביל מה היה צריך להזכיר לו את זה? [העולם אומר, במאמר מוסגר, הרי יעקב פתח ישיבה במצרים, “ואת יהודה שלח לפניו” לפתוח בית מדרש במצרים, למה הוא צריך לשלוח את יהודה, יוסף הרי שלח עגלות ליעקב, שהוא זוכר את הש”ס שהוא למד ממנו, אפי’ את סוגיית עגלה ערופה, שימנה אותו שיהיה ראש ישיבה במצרים! בשביל מה צריך לשלוח את יהודה? התירוץ, שאיני בטוח שהוא נכון, אומר: מי שעשרים ושתיים שנה לומד אותה סוגיה, ייתכן שהוא ת”ח, ראש ישיבה לא יוכל להיות… העולם אומר שפעם באחת הישיבות נכנס רה”י לאחת הישיבות ואמר: אנחנו כבר באמצע החורף ולא יורד גשם, אבל למה לא יורד גשם, בגללנו, מפני שמי שאחראי על הורדת הגשמים נכנס לישיבה וראה שכולם אוחזים בדף ג’, אז הוא הבין מכך שאנחנו רק בתחילת החורף אז לא הגיע הזמן להוריד את הגשמים.] מה זה פרשת עגלה ערופה? כתוב בתורה שבזמן שיש חלל “לא נודע מי הכהו”, “ויצאו זקניך” ועליהם להתוודות “ידינו לא שפכו את הדם הזה”. שואלת הגמרא: מה ההו”א, שזקני ביה”ד היו הרוצחים? אלא לא הגיע פה איזה אורח לעיר ולא פטרנוהו בלא לוייה. נתנו לאורח את כל תשומת הלב כולל ללוות אותו אחרי שהוא הולך. למה צריך ללוות? אומר בעל ‘תפארת ישראל’ על המשניות בסוף מסכת סוטה: מפני שכשמישהו מסתובב במקום מסוים ולא מתייחסים אליו הרבה יותר קל לפגוע בו. [כשר’ אריה לווין היה מגיע לבקר חולים בבית חולים, הוא לא היה מגיע לבקר דווקא את מי שהוא מכיר. הוא היה בדווקא בא לבקר את מי שאף אחד לא בא לבקר אותו, ואז הוא היה ניגש לאחיות ואומר להן: שלום, קרוב משפחה של פלוני. ברגע שהן שמעו שר’ אריה קרוב משפחה של מישהו אז היו מתייחסים אליו קצת יותר בכבוד.] על זה ביה”ד מתוודים, אולי בגלל חוסר היחס לכן מישהו פגע בו. ועדיין, וכי זה תפקידם? אלא שהם לוקחים אחריות כלל ישראלית. זה מה שיוסף שלח ליעקב אבינו, אתה שלחת אותי לראות את שלום אחיך והשיבני דבר, מילאתי את השליחות, במה – “כי למחיה שלחני אלקים”, ואני שולח לך את העגלות, אומר רש”י רמז לו על פרשת עגלה ערופה, שהיסוד שם זה שזקני בי”ד אחראים על כל כלל ישראל. אמר לו יוסף: דע לך שמה שאני עכשיו במצרים, “שמני אלקים לאדון לכל מצרים”, אומר ה’אור החיים’ הקדוש: אני שמתי את שם האלוקות בכל ארץ מצרים, באדמה הטמאה הזאת. בזה הוא קיים את שליחותו של יעקב אבינו, וזה מה שרמז לו בעגלות ששלח לו. שם הייתה התשובה הסופית של יוסף “והשיבני דבר”.

השגחה נסתרת

כשיעקב אבינו אמר “למה הרעתם לי להגיד לאיש העוד לכם אח”, אומר הרמח”ל (דעת תבונות אות קמו) בשם המדרש: אמר הקב”ה, מעולם יעקב אבינו לא אמר מילה אחת לבטלה, חוץ מהביטוי הזה. מה התרעומת, אני הולך למנות את בנך למלך במצרים ואתה אומר למה הרעות לי? מוסיף על כך הרמח”ל בדעת תבונות, ומכאן בניין אב (זו אחת מי”ג מידות שהתורה נדרשת בהן) שבכל פעם שהקב”ה רוצה להביא הצלה לישראל, הוא עושה את זה תמיד בדרך נסתרת ולא בדרך נגלית, עד כדי כך שאפילו יעקב אבינו לא ראה פה את כל המהלך. על זה היה כביכול תרעומת של הקב”ה על יעקב אבינו, אני הולך למנות את הבן שלך למלך, אני מביא לך טובה, ואתה פתאום חושב ואומר “למה הרעתם לי”? מהלכי הקב”ה בעולם אינם נבחנים רק לפי הראייה הבשרית שלנו, ראיית בשר ודם, אלא הכל נמצא ממש בהשגחה פרטית. הכי פרטית שיכול להיות, וזה הנושא המרכזי של כל פרשת השבוע.

שטנו של עשיו

כשנולד יוסף אמר יעקב ללבן “שלחני”. שואל רש”י למה דווקא ברגע שנולד יוסף? עונה רש”י בגלל שיוסף הוא שטנו של עשיו אז הוא כבר צריך לחזור. למה באמת יוסף הוא שטנו של עשיו? מה רע ביהודה שהיה מלך, מה רע בראובן? מפני שמעשיו הוא עמלק, “אשר קרך בדרך”. עמלק הכניס לעולם את האידיאולוגיה המוטעית שאין השגחה פרטית, הכל בא בדרך מקרה. זה גם מה שכתוב במגילת אסתר “את כל אשר קרהו” לשון מקרה, שום דבר לא מכוון. יוסף הוא ההיפך הגמור מעמלק, “עת צרה הוא ליעקב וממנה יושע”. כותב ר’ צדוק “ממנה לשון מהמן, המן עצמו בסופו של דבר על ידו באה התשועה לישראל. בגרזן ש ח”ו מניפים אותו עלינו אומרת הגמרא לפעמים העץ של הגרזן הוא שיביא את התשועה כנגד זה שרודף, מיניה וביה. יוסף בנקודה הזאת היה בדיוק הפוך מהם, “שמני אלקים לאדון לכל מצרים”, כל דבר היה אצלו בהשגחה פרטית. לכן יוסף הוא שטנו של עשו, של עמלק. לכן יוסף הוא המשביר. לכן יעקב אהב אותו “כי בן זקונים הוא לו”. כי היה לו תפקיד מה שלא היה לשאר האחים, וזה כך לאורך כל הדרך. וכך כותב הרמב”ן בפרשת השבוע, למה הקב”ה סיבב שיוסף יתעה בשדה, “להודיע שהגזרה אמת …והחריצות שקר ….ועצת ה’ היא תקום”. זה התכל’ס של כל מה שקורה ליוסף. אתה חושב כל מיני מחשבות אבל “עצת ה’ היא תקום”, וכשהקב”ה עושה דברים בהסתר, כמו שאומר הרמח”ל, זה לא אומר שהדברים לא אמורים להיות, רק הם לא באים תמיד בדרך כמו שאנחנו חושבים שכך זה יהיה. ומרן הרב זצ”ל (מאמרי הראיה עמוד 94) כותב שיוסף הוא שטנו של עשו מפאת שרוחו של יוסף היא שהשפיעה מקדושתו גם על כל האומות, “ונבלע בין האומות” (סוטה לו:), ומצא ע”פ מידתו את הצד הקדושתי שבעולם. ומהעץ עצמו יכנס העץ לגרזן ויכרות את היער, כלשון הגמרא (סנהדרין לט:). ועוד מוסיף ב’עין אי”ה’ (ברכות פרק ט’ סב) עשו כל כולו חיצוניות, אין לו תוכן פנימי אמיתי, הוא מושפע כך מהחרב, משימוש כוחני. לכן נקרא אדום שהוא הצבע הפועל מאוד בחיצוניותו לגרות את עצבי הראייה. ואילו יוסף, כל כולו עבודה פנימית מהותית, והוא קידש שם שמים בסתר, ובזה כוחו מיוחד להתגבר על עשו הוא עמלק.

מהות הניסיון במכירת יוסף

אני חושב שאפשר אולי לומר עוד משהו. הניסיון של יעקב אבינו שקפץ עליו רוגזו של יוסף, זה שהקב”ה לא גילה לו איך תבוא אליו השלווה. זה גם נכון ביחס בין יוסף לאחיו, מי בסופו של דבר סיבב שיוסף כן ימלוך עלינו, שכן ימשול עלינו? האחים עצמם, הם אלה שהורידוהו למצרים, הם בעצם הביאוהו למלוכה. אנשים לפעמים פועלים וחושבים שהכל זה מין עולם מופקר, אומרת לנו התורה שיעקב אבינו ייתכן טעה בזה, האחים ודאי שטעו בזה, אבל עצת ה’ היא תקום. כשהקב”ה רצה להביא תשועה בדרך נסתרת, הוא סיבב שיוסף יתעה בדרך. הוא סיבב שהאחים יורידו אותו, שיוסף יהיה המשביר. והוא יחייה את כולם – “כי למחיה שלחני אלקים… לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפלטה גדולה”. מה שהיה קשה ליעקב אבינו ברוגזו של יוסף יותר מאשר במאבק עם לבן ועשו, היה שבכל שאר הצרות יעקב החזיק מעמד מבחינה רוחנית, אבל כשקרה מה שקרה עם יוסף, שם יעקב אבינו גם נכווה מבחינה רוחנית. “כי ארד אל בני אבל שאלה”, אומר שם רש”י ליעקב הייתה הבטחה שכל עוד כל בניו בחייו יזכה לעולם הבא. “ותחי רוח יעקב אביהם” אומר הרמב”ן שמרגע שיוסף פירש ממנו (וגם רש”י אומר את זה) נסתלקה ממנו שכינה מפני שהוא היה בצער, כך מובא בשם הזוהר הקדוש. כשאדם נמצא בצער ולא מתוך שמחה אז גם ברוחניות הוא לא יכול לעשות את כל מה שהוא יכול לעשות. הגמרא (שבת ל:) אומרת שאין נבואה שורה אלא מתוך שמחה, וכן לדבר הלכה. גם בשביל ללמוד כמו שצריך צריך שאדם יהיה לא מדוכא, שלא יהיה בעיצבון. לכן הגמרא אומרת שרבא היה פותח את השיעור בתחילת השיעור במילתא דבדיחותא, לא שהיה ליצן. ה’פני יהושע’ בהקדמה לברכות כותב אמר להם איזה פלפול שאהבו לשמוע, אין הכוונה סתם לאיזו בדיחה תפלה או משהו כזה. את זה יעקב אבינו איבד ברגע שהעלימו את יוסף. לכן חז”ל כ”כ מדגישים את הצער שהיה ליעקב כשיוסף איננו יותר מאותן הרבה שנים שלבן רדף אותו ושהיה צריך לברוח מעשיו. לא רק בגלל שיוסף הוא בנו, אלא גם בגלל שזה גרם לו כביכול ירידה בהשגות רוחניות שהיה יכול להשיג, אילולי שהיה קורה עם יוסף מה שקרה. והירידה הרוחנית היא הכי קשה שיכולה להיות לאדם שקצת מבין ברוחניות. וכך היה אצל יעקב: יעקב הובטח לו עוה”ב – כך כתב רש”י (לז,לה) על הפסוק “כי ארד אל בני שאולה” – מובטח אני שלא רואה גיהנם. ובתוספות כתובות קג: שמובטח היינו בלא משפט. וכשבא רוגזו של יוסף הרי זה סימן שעדיין אינו שייך לעוה”ב ובזה גדל צערו של יעקב משאר צרותיו., וכך היה בהמשך הפרשה אצל יהודה. “וירד יהודה” אומרים חז”ל אותו לשון שהיה אצל יוסף כתוב גם אצל יהודה, כמו שאצל יוסף היה נראה לנו שהכל הולך להיות רע, ומכח הרע הזה הקב”ה הצמיח את מה שהצמיח. זה בדיוק אותו זה מה שהיה אצל יהודה, היו פה דברים לא בסדר. אבל הקב”ה סיבב שבעניינים שנתונים לכלל ישראל, לא לאדם פרטי, אז כמו שאצל יהודה הקב”ה סיבב את מה שסיבב כדי שמשם יבואו זרח ופרץ, שמהם בעצם כתוב במגילת רות בא דוד המלך ובא מלך המשיח. כך בכל הדברים הגדולים, תמיד הם באים מתוך הסתר פנים. הסתר הפנים הראשון שהיה בתורה כתוב בספר בראשית האור שהקב”ה גנז לצדיקים לעתיד לבוא, איפה הוא גנז את האור, אומרים חז”ל, מביא את זה הטור בהל’ ק”ש, הוא גנז אותו בתורה. לכן לפני שמברכים ברכת התורה, ‘אהבה רבה’ או ‘אהבת עולם’, אנחנו מתפללים על “אור חדש על ציון תאיר”. אומר הטור, הכוונה היא שאנחנו הולכים לגשת לתורה ואנחנו צריכים לדעת שהתורה היא לא רק מה שנגלה לפנינו, אלא באמצעות התורה האדם גם מתחבר לאור הראשון שהקב”ה גנז בתורה לצדיקים לעתיד לבוא, על זה מתפללים “אור חדש על ציון תאיר”, אותו אור שהקב”ה גנז בתורה, על זה מברכים “יוצר המאורות”, ועל זה אנחנו ממשיכים ומבקשים שהאור הזה יתגלה לנו באמצעות התורה שאנו לומדים.
כמה שהדבר גדול יותר הקב”ה מביא את זה בצורה נסתרת, כמו שאומר הרמח”ל, לא בצורה לגמרי גלויה, מפני שכשיש אורות גדולים לא תמיד יש לאדם את הכלי כדי להכיל את כל מה שקב”ה נותן לו.

החיבור לה’ מתוך הקושי והחיסרון

הקב”ה בירך את אברהם בכל. מתי הקב”ה בירך את אברהם בכל? היה צריך להיות כתוב בתורה בירך את אברהם בכל כששרה ילדה, כשיצחק נולד. התורה כותבת “וה’ בירך את אברהם בכל” אחרי ששרה מתה, אחרי שהיא נקברה במערת המכפלה. שם זה המקום לכתוב שהוא בירך אותו בכל? אז הוא כבר היה חסר, ה’בכל’ היה צריך להיות קודם. הפירוש אינו כך, הקב”ה בירך את אברהם במידה כזאת שהוא ידע שכל מה שיש לו תמיד הקב”ה נותן לו את כל מה שהוא צריך, נכון שקודם הייתה שרה ועכשיו אין שרה, אבל כשהוא השאיר אותו כך במצב אפילו בלי שרה, הוא נתן לו את כל מה שהוא צריך באותו רגע, זו הייתה מידת אברהם אבינו, “וה’ ברך את אברהם בכל”. גם הדברים שלפעמים נסתרים מאיתנו ואיננו יודעים איך לפרש את זה, אבל אנחנו יודעים ולומדים מיוסף ומיעקב שיש השגחה פרטית שלפעמים הקב”ה מביא את האורות הכי גדולים בדרכים הכי נסתרות, “מתוך צרה המציאם פדות ורווחה”. לכן כתוב אצל דוד המלך “גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע – כי אתה עמדי”, בלשון נוכח, כל הזמן כתוב בפרק “ה’ רעי לא אחסר”, מדברים על הקב”ה, לא בלשון נוכח, כשדוד המלך מגיע ל”גם כי אלך בגיא צלמות”, שם הוא מגלה את הקב”ה, בלשון נוכח, “כי אתה עמדי”, כששבו את נשותיו של דוד המלך בספר שמואל  הייתה מצוקה הכי גדולה של דוד המלך, הכול היה בצקלג, מה כתוב שם בפסוק, “ויתחזק דוד בה’ אלקיו”, דווקא במקום הכי נמוך שאליו הגיע דוד המלך, דוד המלך גילה לנו את הסוד, שם זה המקום להתחזק. ועל מצב כזה כמו אצל יעקב אבינו נאמר “רצון יראיו יעשה”. יעקב אבינו ביקש לשבת בשלווה, ואין ספק שהשלווה שהוא ביקש זה לא לרדת לחוף. הרמב”ם חוזר על אותו לשון פעמיים גם בהלכות תשובה וגם בהלכות מלכים: לא נתאוו החכמים לימות המשיח אלא כדי שיהיו פנויים לעסוק בתורה ובחכמתה. הצדיקים רוצים להיות בשלווה בעולם הזה כדי שלא יפריעו להם בלימוד, זה מה שיעקב אבינו רצה, הבקשה לא הייתה לא מוצדקת, היא הייתה מאוד מוצדקת. רק הקב”ה אמר לו: איך תבוא השלווה? מאיפה זה יצמח? באיזו דרך זה יגיע?  קפץ עליו רוגזו של יוסף. לפעמים דווקא מתוך המחשך, מתוך ה’מאין’ בלשון קריאה, שם יבוא ה’עזרי’. כמו אצל משה רבנו כשעלה לקבל את התורה, כתוב “ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים”. לפעמים במקום שנראה לנו כאילו הוא הכי מכוסה, הכי לא גלוי, שם נמצא הקב”ה, שם הוא מתגלה לבריות.

מאי חנוכה?

היה מן הראוי שנדבר גם קצת על חנוכה, אבל הקב”ה עשה איתנו חסד, חנוכה זה שמונה ימים, א”א לצמצם את חנוכה לשעה אחת. בעז”ה שנזכה שחנוכה הבעל”ט יהיה כמו שאחד מגדולי ישראל פירש, שהגמרא בשבת אומרת “מאי חנוכה – דתנו רבנן”. אחד הנסים שיש ללמוד בחנוכה זה שצריך ללמוד, אחרי זה כתוב מה היה הנס. אבל ב”מאי חנוכה”, במה הוא מתבטא? “דתנו רבנן”. שזה לא יהיה אצלנו איזה בין הזמנים דרבנן. נכון שמנהג ישראל הוא קצת אחרת, אבל זה ניסיון גדול, מותר גם ללמוד בחנוכה, “כל זמן מאיר בתכונתו”, והזכרנו שבוע שעבר שלכן מי ששכח ‘על הניסים’ בברכת המזון, אומר בקשה “הרחמן יעשה לנו נסים כמו שעשה לאבותינו”. הבאנו את מה שה’שואל ומשיב’ אומר שהנהגת הימים האלה היא הנהגה על טבעית, הנהגה נסית, לכן אפשר לבקש על הנסים. אבל יותר מכך, אין ספק שזה גם משפיע על ההשגות של האדם. שתהיה שבת שלום ובשורות טובות. בעז”ה שהקב”ה ייתן לנו את היכולות ואת הכוחות, שתהיה שבת שלום לכולם.

השאר תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

Skip to content