פרשת מקץ- חנוכה

פרשת מקץ- חנוכה
חנוכה, פרשת השבוע, פרשת מקץ, ראש הישיבה הרב יעקב שפירא

“בבית שני”

הרמב”ם כותב בתחילת הלכות חנוכה (פ”ג ה”א): “בבית שני כשמלכי יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסק בתורה ובמצות. ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם (יש כאן גרסה “ובבתיהם”) ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות. וצר להם לישראל מאד מפניהם, ולחצום לחץ גדול עד שרחם עליהם אלֹקי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החרבן השני. וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בכ”ה בחדש כסלו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור. ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחלתן כ”ה בכסלו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס”. לכאורה קשה מדוע הרמב”ם מפרט באיזו תקופה אירע הנס ומרחיב הרבה בפרטיו, הרי אין זה משנה את ההלכה, לא יוצאת מהסיפור שום נפקא מינה!

הגמרא במסכת מגילה (יד.) מבארת מדוע לא אומרים הלל בחג הפורים: “ת”ר, ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה. מאי דרוש? אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה, ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה, ממיתה לחיים לא כל שכן? אי הכי הלל נמי נימא! לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ”. שואלת הגמרא, “יציאת מצרים דנס שבחוצה לארץ היכי אמרינן שירה? כדתניא, עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל ארצות לומר שירה משנכנסו ישראל לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה”. זאת אומרת, על נס יציאת מצרים אומרים שירה כיוון שהוא היה קודם הכניסה לארץ, ולאחר שנכנסו לארץ אומרים שירה רק על נס שנעשה בה, ולכן לא אומרים הלל בפורים. ממשיכה הגמרא, “רב נחמן אמר: קרייתא זו הלילא, רבא אמר… הללו עבדי ה’ ולא עבדי אחשורוש, אכתי עבדי אחשורוש אנן”.

“הללו עבדי ה'”

נראה לומר שהרמב”ם מאריך כל כך בסיפור הנס כדי להסביר מדוע בחנוכה אומרים הלל. “חזרה מלכות לישראל”, אין בחנוכה חיסרון כמו בפורים, אחרי פורים עדיין היינו עבדי אחשוורוש ואילו לאחר חנוכה חזרה מלכות לישראל. לכן הרמב”ם מרחיב ומסביר את התקופה, לומר שמנס חנוכה והלאה חזרה מלכות לישראל, אע”פ שבחלק ממאתיים השנים שבהן חזרה המלכות לישראל היו כמה מלכים רשעים אולם למרות שהמלך היה רשע עדיין אפשר לומר “הללו עבדי ה” ולא עבדי גויים.

בתלמוד בבלי מבואר שעבדים פטורים מקריאת שמע כיוון שהיא מצווה שהזמן גרמא, וכשם שנשים פטורות כך גם עבדים פטורים. לעומת זאת הירושלמי אומר שעבדים פטורים מקריאת שמע משום שיש להם אדון אחר. מי שיש לו אדון על גביו לא יכול לקבל על עצמו עול מלכות שמיים, הוא מרמה את עצמו.  כשם שהבבלי אומר לגבי ההלל, שכל עוד עמ”י לא עבד ה’ אלא עובד ומשועבד לעם זר לא שייך לומר שירה, כך אומר הירושלמי לגבי קריאת שמע, קבלת עול מלכות שמיים. גם ההלל הוא “הללו עבדי ה”, בהלל האדם מצהיר על עצמו שהוא עבד ה’ ולא עבד לאחרים. רק בזמן ש”חזרה מלכות לישראל” אפשר להצהיר “הללו עבדי ה”.

זאת הסיבה לכך שהרמב”ם אומר שהימים הללו הם “ימי שמחה והלל”. אנחנו לא עבדי אחשורוש, לא עבדי יון, אלא עבדי ה’. אמנם הרמב”ם בהלכות מגילה מסביר שלא אומרים הלל בפורים משום שקרייתא זו הלילא”, אולם אין מכאן ראיה לכך שהוא חלוק על התירוץ השני.

לא אומרים הלל על נס שבחו”ל

יש שיחה של הרצי”ה על חנוכה שבה הוא מסביר למה אומרים הלל דווקא על נס שנעשה בא”י. החיד”א (כמדומני בשם הרמ”ע מפאנו) מסביר שניצחון של עם ישראל בא”י הוא יותר קרוב לטבע מאשר ניצחון של עמ”י בחוץ לארץ, ולכן תקנו לעשות סעודות בפורים ולא תיקנו זאת בחנוכה. הנס שנעשה בחוץ לארץ הוא נס יותר גדול, זהו נס שנוגד את הטבע, שעם ישראל ינצח שם. לכן בחנוכה לא תקנו הודיה בדרך של סעודה אלא הסתפקו בהדלקת נרות, בהלל.

“כל הדר בא”י דומה למי שיש לו א-לוה”, אולם הדר בחו”ל דומה כמי שאין לו א-לוה. אדם שנמצא בארץ ישראל הוא יותר עבד ה’, כמו שביארנו קודם לכן, ומשם כך יש לו יותר שייכות להלל. לא אומרים הלל על נס שבחוץ לארץ ו”אכתי עבדי אחשורוש אנן”, העיקרון של שני הטעמים זהה, כשעם ישראל לא מצוי בארצו הוא כאילו שאין לו א-לוה, הוא לא “עבדי ה'”, וכשהוא משועבד לגויים הוא ג”כ לא “עבדי ה'”.

כתוב (שבת קיח:) שכל האומר הלל בכל יום, הרי זה מחרף ומגדף. מבאר המשך חכמה, אדם שלא יודע להבחין בין נס גלוי לנס נסתר, בין הנהגה מכוסה להנהגה שלא מכוסה בטבע- הוא מבולבל, הוא כמחרף הוא מגדף, הוא מקטין את הניסים הגדולים ומגדיל את הקטנים. את אותו הדבר צריך לומר גם כאן. יש הבחנה ברורה בין ניסים שנעשים בארץ לניסים שנעשים בחו”ל, כפי שהזכרנו קודם.

“בימי בית שני צץ המינות בישראל”

הרמב”ם מדגיש בפתח דבריו שנס חנוכה אירע בימי בית שני. יש מקום נוסף בו הרמב”ם מדבר על ימי בית שני, בהלכות עבודת יו”כ. כותב הרמב”ם (פ”א ה”ז), “בימי בית שני צץ המינות בישראל. ויצאו הצדוקין מהרה יאבדו שאינן מאמינין בתורה שבעל פה”, הצדוקין כופרים בתורה ובמגידיה. הם אלו שיצאו נגד תורה שבעל פה, נגד חכמי ישראל, והם התווכחו עם חז”ל כיצד עושים את עבודת הקטורת ביו”כ. בכל גזירה שמתעוררת על עם ישראל צריך להבין את המניע שלה. בימי בית שני הצדוקיות התגברה, הייתה נטייה לזלזל בתורה שבעל פה. לכן אומר הרמב”ם בפתיחת הלכות חנוכה, “בימי בית שני”, בזמן שהייתה התרופפות של היחס אל התורה שבעל פה ולחכמי ישראל. כאשר יש התרופפות בנקודה הזאת, היא גורמת גם ליוונים לגזור גזירות על התורה שבעל פה. בכל גזירה של הגויים על עמ”י אמנם הם אשמים, אבל פעמים רבות הגזירות צומחות ופורחת כשגם בעמ”י יש איזו התרשלות.

חז”ל אומרים שיעקב נענש על היחס שלו לעשיו במפגש שהיה ביניהם, יש כאן את אותה נקודה: נוצרה אווירה של יחס מכבד ומוקיר מידי את עשיו. יעקב קרא לו “אדוני”, השתחווה לו שבע פעמים. העניין הזה תוקן כאשר התורה העידה על יעקב אבינו, “ויותר יעקב לבדו”, ואומר המדרש, הדא הוא דכתיב “ונשגב ה’ לבדו ביום ההוא”. כשיעקב אבינו חזר למדרגה של יעקב, של ישראל, שהוא לבדו ו”אין על גביו אלא ה’ אלוקיו”, כאשר הוא חזר למדרגתו שאין לו מורא בשר ודם- זהו התיקון. ולכן יונתן בן עוזיאל אומר שעשו עזב את יעקב בסוף אותה פרשה, כיוון שהוא ראה שיש כוח ביעקב גם אחרי נפילות מסוימות לקבל בחזרה יציבות, ומכאן עשו ידע שמעתה ועד “ועלו מושיעים מהר ציון לשפוט את הר עשו” אין לו כבר הרבה מה לעשות.

הבאנו את דברי השל”ה הקדוש, שבסופו של עניין בנימין שלא השתחווה לעשיו הוא זה שיתמודד איתו, מרדכי שלא יכרע, הוא זה שמשמיד את המן. יוצא שגזירות היוונים נגזרו דווקא בימי בית שני, מפני שאז צצה המינות. הכפירה בתורה שבעל פה היא מינות, עליהם אנו מתפללים “ולמלשינים ולמינים אל תהי תקווה”.

“בטלו האשכולות”

כתוב שבתקופתם של יוסי בן יועזר ויוסי בן חנן (שהיו בתקופת היוונים) נולדה המחלוקת הראשונה בסנהדרין שהייתה מחלוקת ללא הכרעה. המשנה במסכת סוטה (פ”ט מ”ט) אומרת, “שמשמת יוסי בן יועזר בטלו האשכולות”. אומר שם רש”י, מה פירוש בטלו האשכולות, “תורה באמיתתה שאין בה דופי ושכחה ומחלוקת”. יש כאן שני דברים מקבילים, בזמן שיש ח”ו דופי- הוא מביא שכחה, הוא מביא מחלוקת. לכן “משמת יוסי בן יועזר בטלו האשכולות”, שהרי הוא היה בתקופת היוונים שמגמתם הייתה “להשכיחם תורתך”, וכבר בזמנו התחילו סממנים של שכחה.

החכמים הראשונים שמוזכרים במסכת אבות מוזכרים בשמם, ללא תואר כלשהו. אנטיגנוס איש סוכו קיבל משמעון הצדיק, יוסי בן יועזר יוסי בן חנן, יהושע בן פרחיה, וכולם היו ענקי עולם. בהמשך הפרק (משנה טז) אומרת המשנה “רבן גמליאל אומר: עשה לך רב, והסתלק מן הספק”. כתוב באחד הפרשנים הקדמונים שבזמן רבן גמליאל הצדוקים התרבו, וכיוון שהם כפרו בתורה ובמגידיה, היה צריך לעשות חיזוק לתורה. חלק מהחיזוק הוא הוספת התואר, לחזק כביכול את ה”מעמד” של חכמי ישראל. [אי אפשר לומר על כל מה שאומרים ברחוב שהוא לא משפיע עלינו, הוא עובר לנו ליד האוזן, זה לא נכון. ישנם אנשים יודעים לנצל את העובדה שאנו לא מתייחסים למצב הרחוב. “בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און”, יש ספר שנקרא באר אברהם על התהילים, שחיבר אותו רבינו אברהם בן הגר”א מוילנא. הוא כותב שם בשם הגר”א, “בפרוח רשעים כמו עשב”, כאשר הרשעה פורחת מה שקורה הוא “ויציצו כל פועלי און”, כל אלו שהתחבאו בפינות וחיכו לשעת הכושר, מקבלים עתה פתחון פה].

הגמרא אומרת שחכמי ישראל בזמן הצדוקים היו עושים כל מיני דברים כדי “להוציא מליבם” של צדוקים, היו עושים מעשה גבולי כזה, ולא רק כנגד הטעם של הצדוקים. אבי זצ”ל אמר פירוש נפלא ביותר, “להוציא מליבם” הכוונה היא שהצדוקים החביאו את דעתם בבטן, לא היה אפשר לדעת מה הם חושבים, הם היו נראים כולם כמו פנחס. אולם כאשר החכמים עשו דבר שאפשר להתווכח עליו, הם היו פתאום פותחים את הפה. עשו דברים כאלו בכוונה, כדי להוציא מליבם של הצדוקים, כדי לגלות את פרצופם האמתי.

כתוב שתפארתה של תורה שבעל פה התגלתה בימי בית שני. כיוון שזו התקופה בה צצה המינות היו צריכים לחזק את התורה שבעל פה, ו”זה לעומת זה עשה אלוקים”. לכן את צרות יוון סבלנו בתקופת בית שני. יש כמה הוכחות לכך שעל כמה דברים שעד לימי בית שני הייתה הסכמה כוללת בין כל החכמים- בימי בית שני נפל בהם ספק, כיוון שהתקופה יצרה בלבול, והבלבול הזה חייב את עמ”י לדייק יותר את המסורת.

בית שני- תקופת הכנה לגלות

יותר מכך, כותב הרב כותב באורות (ובהקדמה לעין אי”ה), והקדים אותו כבר הריטב”א בר”ה, שבניין בית שני מראש היה בניין שבנוי לזמן, היה ברור כבר מעת הקמתו שהוא לא הגאולה האמתית.

הקב”ה ידע שעמ”י לא יחזיק מעמד בגלות הארוכה, הוא היה צריך לתת לו כביכול צידה לדרך, על מנת עמ”י יוכל להמשיך הלאה ולהחזיק מעמד בגלות. לכן הגיעה תקופת בית שני, ובה התחזקה מאוד התורה שבעל פה, היא ממש נקבעה בלבם של ישראל, והיא ששמרה על עמ”י בגלות. תקופת בית שני הייתה תקופת ביניים, שבלעדיה לא היה אפשר להוציא את ישראל לגלות. [יש מכתב שהרב סולבייצ’יק כתב לרב דב ליפשיץ, שבו הוא מספר כמה הוא מאוכזב מכך שהציבור לא משתנה בעקבות השיחות שהוא מעביר. הוא מדבר מתוך הנשמה, הוא חושב שזה באמת ישכנע את הלבבות, שהציבור ישתנה קצת, ואין שום תועלת גלויה לעין. זו יכולה להיות האכזבה הכי גדולה לאנשים כאלה. אולם אין ספק שהוא השפיע מאוד. האדם מרגיש כך, דברתי ודברתי פעם ועוד פעם, ובסוף לא רואים את התוצאה, זה נורא ואיום. גם בישיבות לפעמים קורה אותו דבר. איך בוחנים מה באמת קורה עם התלמיד? הדבר הבסיסי הוא הלימוד. אולם יש נקודת מבחן לטווח ארוך יותר. החינוך שהתלמיד נותן לילד שלו, הבית שהוא מקים, סולם הערכים שלו. “כל חיות שבים טהורות חוץ מכלב הים”. בזמן שיש סערה במים, כלב הים בורח אל היבשה. אומר ר’ צדוק, המקום שאליו האדם הולך בזמן הסערה, סימן שהוא מרגיש ששם נמצא שורש החיות שלו. אם כשיש סערה הוא לומד, אם כשיש סערה הוא לומד תהילים, אם הוא הולך ללמוד עם הרב שלו, אם הוא הולך להתפלל בכותל או דברים כאלו- סימן שהוא מרגיש ששם זה שורש החיים שלו].

“ה’ אלוקי לעולם אודך”

בתפילת “נשמת” אנו אומרים, “שכן חובת כל היצורים לפניך להודות ולהלל”. בפשטות הפירוש הוא כפי שכותב הרמב”ן בסוף פרשת בא (שמות יג, טז), כל כוונת היצירה היא שנאמין באלוקינו ונודה לו שבראנו, שיודה האדם לאלוקיו. “ויאמרו לפניו, בריותיך אנחנו”. התכלית של כל הבריאה היא להודות לקב”ה ולומר לו בריותיך אנחנו. חז”ל אומרים שכל השירות עתידות להתבטל, חוץ מ”מזמור לתודה”. הכרת הטוב, התודה, היא דבר שלא שייך רק לתקופה מסוימת אלא ישאר לעולם. וזו הכוונה “חובת כל היצורים”, להודות לקב”ה, לומר לו בריותיך אנחנו, להלל את הקב”ה. בפיוט שאומרים לאחר הדלקת נר חנוכה, “תכון בית תפילתי ושם תודה נזבח”, דווקא קורבן תודה. כמו על כל השירות יבטלו חוץ מ”מזמור לתודה”, כך גם כל הקורבנות יבטלו, חוץ מקורבן תודה. לכן אנו אומרים “תכון בית תפילתי”, כשנגיע לזמן בו יהיה בית מקדש- “שם תודה נזבח”, כל הקורבנות יבטלו, אבל קורבן תודה לא יבטל. הכרת הטוב לעולם עומדת.

כתוב בגר”א ש”מזמור שיר חנוכת הבית לדוד” הוא שיר של יום לחנוכה, והסיבה העיקרית היא בגלל הפסוק האחרון, “ה’ אלוקי לעולם אודך”. יש בו שני שמות, “ה’ אלוקי”, מידת הדין ומידת הרחמים. אמר דוד המלך, בזמן שיהיה בית המקדש בדרגה שלעתיד לבוא, שיהיה ה’ אחד ושמו אחד,  אז נדע כי “ה’ אלוקי לעולם אודך”, בין על הנהגות שרואים בהן את מידת הרחמים, ובין על הנהגות שרואים בהן חלילה את מידת הדין. “ה’ אלוקי לעולם אודך”, גם על מה שנראה רע, וק”ו על מה שנראה טוב.

הגר”א מבאר את הפסוק “הנה קל ישועתי אבטח ולא אפחד”, שהיות ואנו רואים את מידת החסד של הקב”ה על כל צעד ושעל, לכן אומרים “אבטח ולא אפחד”. בעולת ראיה וגם במדבר שור הרב כותב שלמילה הודאה יש שני מובנים. המובן הראשון הוא כמו מודה במקצת, מודה ומכיר במציאות שהוא נמצא בה. המובן השני הוא מודה מלשון תודה והכרת הטוב. וזהו מה שאומר הרמב”ן, כוונת היצירה היא שנודה לו על עצם המציאות, שנכיר בכך שהוא ברא אותנו (במובן הראשון). ועוד, יודה לאלוקיו על מה שהוא נותן לנו במשך כל שנות החיים בעולם (במובן השני), “שכן חובת כל היצורים לפניך להודות ולהלל”.

“וישרנה הפרות בדרך”

הגמרא בעבודה זרה (כד:) דנה על הפסוקים המספרים על כך שבזמן שהפלישתים העלו בעגלה את הארון אל בבית שמש, כתוב “וישרנה הפרות”. [הריטב”א (שם) תמה, הרי כולם מתפעלים מאתונו של בלעם שפתחה את פיה, ואילו פה כתוב “וישרנה הפרות” וזה נראה טבעי, אין התייחסות מיוחדת לשירת הפרות. אומר הריטב”א, דבר שכבר קרה והופיע בעולם פעם אחת, אמנם הוא לא הופך להיות טבעי, אבל הוא לא באותה דרגה ניסית כמו הפעם הראשונה]. הגמרא מבררת מה הפרות שרו, ואומר ריש לקיש שהן שרו “מזמורא יתמא”. אומרים התוספות, כאשר לא יודעים משום מה שרים, כאשר מנגנים ולא יודעים מדוע, זהו מזמורא יתמא. כשאומרים מזמור לתודה, כשמודים לקב”ה- יש צורך בההתבוננות על מה באה ההודאה.

אם כך עלינו להבין מהי המשמעות של נס פך השמן, מהי המשמעות של ניצחון החשמונאים על היוונים, מה אנו לוקחים מהדברים, מה קשור לדור שלנו. הביטוי שאומרים בתפילה הוא שהיוונים רצו “להשכיחם תורתך”. אולם לכאורה הרמב”ם כותב אחרת, “שלא הניחו אותם לעסוק בתורה”. הרמב”ם לא שם את הדגש על  השכחה, “להשכיחם תורתך”. נראה שהפירוש הוא, שכיוון שהרמב”ם בהלכות תלמוד תורה כותב (פ”א) שיש לאו של “פן יסורו מלבבך”, וכל זמן שאדם לא עוסק בתורה אז ממילא הוא שוכח ועובר על הלאו הזה. ממילא כאשר היוונים “לא הניחו אותם לעסוק בתורה” הם גרמו לשכחת התורה, “להשכיחם תורתך”.

“ומפליא לעשות”

ידוע שרבינו יונה כותב ש”לעסוק בדברי תורה” אנו מברכים ביחוד על תורה שבעל פה. כאשר אנו אומרים שהיוונים נאבקו כדי “להשכיחם תורתך”, הכוונה היא לתורה שבעל פה. לכן מדגישים בתפילה ש”מסרת גיבורים ביד חלשים… וזדים ביד עוסקי תורתך”. הגמרא בבבא בתרא (ד.) אומרת שהורדוס כיבה אורו של עולם- הוא הרג את החכמים, משום שנאמר ‘ותורה אור’ זה אורו של עולם. מבאר שם רבינו גרשום ומדייק בלשונו, מדובר על הת”ח שעוסקים בתורה, והכוונה היא לתורה שבעל פה. הנפש החיים (שער א’ פרק ט”ו) כותב, שמי שיש בו הארת הנשמה, שהוא מפנה את כל הכוחות שלו לצדדים הרוחניים של החיים, תהיה לו זכירה בתורה. דהיינו, כשיש חיבור ואין נתק בין צורכי הגוף לבין הצד הרוחני של האדם- יש זכירת התורה. הרמ”א מבאר ש”ומפליא לעשות” הכוונה היא שהוא מצליח לחבר הרוחני עם הגשמי, הגוף והנשמה. אומר נפש החיים, אדם שהרוחניות והגשמיות שלו מחוברים כמו שצריך- יש לו זיכרון לדברי תורה. לכאורה זהו הפשט בגמרא שאומרת שעובר שנמצא במעי אמו לומד את כל התורה כולה, ואחרי שיוצא ממעי אמו, בא מלאך ומשכח לו את תלמודו. משום שכשיש פירוד בין הרוחניות לגשמיות, אז בא שר של שכחה. [היה יהודי בארץ שקראו לו ר’ יהודה דומיניץ ז”ל, שהיה בוגר הישיבה. הוא עסק הרבה בעלייה לארץ בתקופה הראשונית של המדינה. פעם הוא קיבל מכתב מהרב חרל”פ זצ”ל, ובין השאר הוא כתב לו כך, כמו שכשתינוק נולד בא מלאך ומכה אותו על פיו, כדי שישכח תלמודו, כך גם כשעמ”י נולד מחדש- תמיד יש את המלאך הזה שרוצה להכות על הפה, להשכיח מאתנו ח”ו את התורה. וזה מה שאיחל לו הרב חרל”פ, שיצליח בעליה הזאת שהוא מביא את העולים לארץ, להעלות לארץ לא רק את הגוף, אלא שזו תהיה גם עליית נשמה].

“כמה לך בשרי”

יש פירוש שנאמר בשם הצמח צדק על הפסוק (תהילים סג, ב) “צמאה לך נפשי כמה לך בשרי, כן בקודש חזיתיך”. רש”י מבאר, “כמה לך בשרי- אין לו דמיון במקרא”. הפשט בדברי רש”י הוא שאין מילה דומה לזאת. הצמח צדק מוסיף ואומר, “אין לו דמיון במקרא” הכוונה היא שאין מי שידמה לכיסופים שהיו לדוד המלך, לא תמצא במקרא אדם שהיו לו כיסופים כאלה לקב”ה כמו שכתוב על דוד המלך. “ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא”, הרב זצ”ל מסביר שהכוונה היא לא שהעולם יגמר בשלב כלשהו ואז “לבדו ימלוך נורא”, אלא שהכיסופים הכי גדולים של האדם, “נכספה וגם כלתה נפשי”, הם לכך שהקב”ה, “לבדו ימלוך נורא”, אלו הכיסופים הכי גדולים שיש. הרבה פעמים כשהאדם מרוחק אזי הגעגועים לדברים שחסרים לו גוברים. וזוהי כוונת הפסוק “צמאה לך נפשי בארץ ציה”, אבל דוד המלך מתפלל, “כן בקודש חזיתיך”, גם כשאהיה קרוב לקדושה אני לא אסתפק בכך, אלא את אותם געגועים שהיו לי קודם אני רוצה לשמר. גם כשאני מתקרב לקדושה יהיה לי את אותם הכיסופים, אותם הרצונות בדיוק, כאילו שנשארתי במקום בו הייתי.

היוונים רצו להשכיח את התורה שבעל פה. התיקון של הדברים הוא, ככל שיש לאדם חיבור נכון יותר של הגשמיות אל הרוחניות, ככל שהגשמיות שלו קרובה יותר לנשימה, לנשמה ש”מה דנפח מדיליה נפח”, אזי הזיכרון שלו הוא הרבה יותר חזק. זו המידה כנגד מידה, לעומת מה שרצו יוונים “להשכיחם תורתך”, אנו נגביר את זכרון התורה, נתקן את הגישה, שתהיה גישה של “כן בקודש חזיתיך”. שידע כל אחד שכאשר הוא לומד, הוא מחובר לכל ההוויה, לכל עם ישראל.

“כי נר מצווה ותורה אור”

באחת משיחותיו של אבי מורי זצ”ל לפרשת מקץ, הוא ביאר את מאמר חז”ל שאומר שבשעת חנוכת המשכן חלשה דעתו של אהרון מכך שלא הקריב יחד עם הנשיאים. כתוב שהקב”ה אמר לו “שלך גדול משלהם, שאתה מעלה ומיטיב את הנרות”. ומבאר הרמב”ן, ההבטחה הייתה שההדלקה היא עיין לדורות, גם לאחר חורבן בית המקדש ורמז לו על מצוות נרות חנוכה שתהיה מתוקנת על ידי החשמונאים.

“כי נר מצווה ותורה אור”, מצווה היא חיי שעה ותורה היא חיי עולם, הדלקת נרות חנוכה היא בחינת “ותורה אור”. הדלקת הנרות מעבירה אותנו מחיי שעה לחיי עולם, כיוון שבהדלקת הנר יש גילוי של תורה, והגילויים שבאים על ידי תורה גדולים יותר מגילוי מאורות שבשמים. התורה היא האור האמתי. “נר מאיר לפי שעה ותורה מאירה לעולם”, ולכן הרמב”ם כותב שמצוות נרות חנוכה היא מצווה חביבה מאוד, חביבות של דרגה של תורה. וזו לשון רבינו בחיי בפרשת תצווה בשם המדרש: “חביבין עלי נרות אהרון יותר מן המאורות”, עיין שם.

פרק י”ט בתהילים מתחיל ב”השמים מספרים כבוד א-ל ומעשי ידיו מגיד הרקיע” ובאמצע הפרק מופיעים פתאום מספר פסוקים על התורה, “תורת ה’ תמימה משיבת נפש…”, לכאורה לא ברור מה הקשר של הפסוקים הללו אל הפרק הזה שעוסק בגילוי כבוד ה’ על ידי השמים והארץ וכו’. האבן עזרא שם מבאר, וכך גם מבאר המאירי, אמנם “השמים מספרים כבוד א-ל”, אולם התורה היא למעלה מהם, התורה התמימה מעידה על גדלות ה’ יותר מהשמים והארץ.

המנורה רומזת לתורה, “הרוצה שיחכים- ידרים” (ב”ב כה:). ומאידך, הרי הארון הוא הסמל לתורה כמו שכתוב במסכת יומא (עב:). ונראה לומר שהארון מרמז על התורה שבכתב ואילו המנורה מרמזת על התורה שבעל פה. ולכן אמרו חז”ל שנס חנוכה לא ניתן להיכתב, זו התקופה בה הייתה התגברות התורה שבעל פה. ועיין בשפת אמת (פורים תרמ”ג) שאומר שכל עניין בית שני היה בחינת תורה שבעל פה, לכן בבית שני חסרו חמישה דברים: ארון, כפורת, כרובים, שכינה ורוח הקודש, אורים ותומים. ומאידך גיסא חגי הנביא (ב, ט) אמר “גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון”, כיוון שהייתה התגברות גדולה של תורה שבעל פה. ולכן בכל הניסים שאירעו בתקופת בית ראשון מפרסמים את הנס על ידי דברים שבכתב, קריאת המגילה (המגילה הוקשה לתורה שבכתב, ולכן היא צריכה שרטוט כאמיתה של תורה, כך אומרת הגמרא במגילה טז:), והדר קיבלוה. השולחן ערוך (או”ח תכ”ח א) אומר שבאותו היום שחל בו חג העצרת, חג השבועות- הוא היום בו יחול חג החנוכה, כי הוא החג של תוספת בקבלת התורה. והגר”א שם מוסיף, וסימנך- “כי נר מצווה ותורה אור”, ועיין שם בביאור הלכה.

“ושם אתנו נער עברי עבד”

כתוב בפרשה, “ושם אתנו נער עברי עבד לשר הטבחים, ונספר לו… ויפתור לנו את חלומותינו”. ומפרש רש”י, “נער עברי עבד, ארורים הרשעים שאין טובתם שלמה, מזכירו בלשון בזיון. נער- שוטה ואין ראוי לגדולה, עברי- אפילו לשוננו אינו מכיר, עבד- וכתוב בנימוסי מצרים שאין עבד מולך ולא לובש בגדי שרים”. וצריך להבין למה התכוון שר המשקים, הרי הוא עצמו אמר שיוסף פתר להם את החלומות וכן היה, ואם כן כיצד הוא יכול לומר שיוסף הוא שוטה?

כנראה שהכוונה היא על פי הגמרא בב”ב (יב:) שאומרת שמשנסתלקה הנבואה ניתנה לשוטים ולתינוקות, וכתוב בברכות (נז:) שחלום הוא אחד משישים בנבואה, ולכן אומר שר המשקים- יוסף הוא שוטה, וכך הוא פתר את החלום. אולם פרעה אמר, “אחרי הודיע אלוקים אותך כל זאת אין נבון וחכם כמוך”, כמו שאומרת שם הגמרא שהנבואה ניטלה מהנביאים וניתנה לחכמים. ובאמת כתוב שיוסף היה “בן זקנים”, ורש”י מפרש “בר חכים”, אין זקן אלא שקנה חוכמה.

התורה אומרת בפרשת ואתחנן, “כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים” (ועיין בשפ”א ואתחנן תרנ”ד ד”ה בפסוק) ואחר כך כתובה אזהרה- “פן תשכח את הדברים”, ומפרש רש”י, “ואם תעוותו אותם מתוך שכחה, תחשבו שוטים”, דהיינו, כאשר האדם מייחס את חוכמתו לקב”ה ולתורתו הוא ייחשב חכם גם בעיני הגויים, אולם אם הוא מעוות את התורה הוא ייחשב לשוטה. וזהו השבח ששיבח פרעה את יוסף, “אין חכם ונבון כמוך”, חוכמתו של יוסף הייתה חוכמה גם בעיני העמים. אבל כל זה היה רק בגלל שיוסף הקפיד לומר “אלוקים יענה את שלום פרעה”, החוכמה היא לא משלי אלא משל הקב”ה.

וזו מידתה של מצרים, “רהב”, גאווה. “ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו”, אומר רש”י, “מפני שתלה בו יוסף לזכרו, הוזקק להיות אסור שתי שנים, שנאמר “אשרי הגבר אשר שם ה’ מבטחו ולא פנה אל רהבים” (תהלים מ, ה), ולא בטח על מצרים הקרויים רהב”. “לי אורי ואני עשיתיני”, אין לה כלי קיבול לגשם מהשמים, היא משקה את עצמה על ידי הנילוס. אין בה טיפה של הכרת הטוב, וכמוה חוכמת יוון, כמו שאומר הרמב”ן בפרשת אחרי מות: “לחסום פי המתחכמים בטבע הנמשכים אחרי היוני אשר הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו והגיס דעתו לחשוב הוא ותלמידיו הרשעים כי כל ענין שלא השיג אליו הוא בסברתו איננו אמת”. “ומצרים הבל וריק יעזורו לכן קראתי לזאת רהב” (ישעיה ל, ז) ומידתו של יוסף היא הפוכה ממידתה של מצרים, ולכן הייתה טענה על יוסף שבטח בשר המשקים.

“זדים ביד עוסקי תורתך”, הרמבם בהלכות פרה אדומה (פ”א הי”א) מבאר מי הם הזדים- “שמורים מהעולה על רוחם, לא מן הקבלה”. כנגדם עומדים “עוסקי תורתך”, המיחסים כל דבר אליו יתברך. “אלוקים יענה את שלום פרעה”. שר המשקים אמר על יוסף שהוא עבד, ואומר רש”י שכתוב בנמוסי מצרים שעבד לא יכול למלוך, אולם אצל עם ישראל זה בדיוק הפוך- אנו ממלכת כהנים משום שהננו עבדי ה’ ולא עבדי פרעה.

“אם היה דר בעליה”

אחד הלקחים שאנחנו צריכים להפנים מדורם של ה”חסידים”, כפי שהרמב”ן קורא לחשמונאים, הוא שכאשר הם ראו שיש העזה באומות העולם לפגוע בעם ישראל, הם הבינו מיד שיש כנראה איזה חולשה בתוך העם שצריכים להתגבר עליה. אמר פעם חכם אחד, מחסומים לא נועדו כדי לעצור תהליכים, מחסומים נועדו כדי לדלג עליהם ולהמשיך הלאה. זהו מה שעשו ה”חסידים”, כשיש תופעה של “פשטו ידם בממונם ובבנותיהם”, סימן שבפנים יש איזשהי חולשה, לכן הם התאמצו והקב”ה סייע בידם, וזיכו את כולנו במאורות.

“אם היה דר בעליה מניחה בחלון הפונה לרשות הרבים”, אני חושב שדווקא אלו שהם “בני עליה”, שדרים בעליה מבחינת הרמה הרוחנית שלהם, “ראיתי בני עליה והם מועטים”, צריכים להפנות את אורם גם לבני רשות הרבים.

חנוכה שמח, שבת שלום!

השאר תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *