השפת אמת כותב שחג החנוכה מתחיל בחודש כסלו וממשיך בחודש טבת על מנת שהוא יאיר את המחשכים של חודש טבת. חודש טבת הוא זמן של חורף, של תנומה כזאת. אצל הרבה אנשים יש הרגשה של התחלת זמן, ויש כאלה שאצלם הימים שלאחר החנוכה הם ממש התחלת הזמן. בהתאם לדברי השפת אמת אני רוצה לגשת לפרשת ויגש.
"ויגש אליו יהודה"
"ויגש אליו יהודה ויאמר, בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני ואל יחר אפך בעבדך, כי כמוך כפרעה". אומר רש"י, "כי כמוך כפרעה, חשוב אתה בעיני כמלך, זה פשוטו". צריך להבין מה הכוונה של יהודה כאשר הוא אומר ליוסף "חשוב אתה בעיני כמלך", וכי מה הפרט הזה חשוב לעצם העניין? השפת אמת (בליקוטים) שואל שאלה נוספת, מה השתנה בין פרשת מקץ לפרשת ויגש? מדוע בפרשת מקץ יוסף לא מתרשם מכלום, הוא לא מתגלה אל האחים בשום פנים, ואילו פתאום כאן "ולא יכול יוסף להתאפק". מה יצר את ההבדל? האור החיים הקדוש מוסיף לשאול, "ויגש אליו יהודה", מה הפירוש "ויגש אליו", הרי הוא כל הזמן עמד בפני יוסף, מה שייך בכלל "ויגש"?
יהודה היה מלך, "לא יסור שבט מיהודה". הרמב"ן כותב בפרשת ויחי, "לא יסור שבט מיהודה" זהו איסור למנות מלך מהשבטים האחרים. כותב הרמב"ן, החשמונאים עברו על זה כאשר הם לקחו את המלכות לעצמם. נראה שהרמב"ם חולק על הרמב"ן, הרמב"ם מציין כחלק מהניסים שאירעו בחנוכה ש"חזרה מלכות לישראל", אם הייתה בזה בעיה לא מסתבר שהרמב"ם היה משבח את זה. אם כך, צריך להבין כיצד הרמב"ם מפרש את הפסוק "לא יסור שבט מיהודה", מדוע לא הייתה בעיה במעשי החשמונאים?
"כל ישראל ערבים זה בזה"
התורה (דברים יז, טו) אומרת, "לא תוכל לתת עליך איש נוכרי", אסור להעמיד על עם ישראל מלך גוי. נראה שהסיבה היא שהנקודה הבסיסית של המלכות היא הערבות לכלל ישראל, הרמב"ם (הלכות מלכים פ"ג ה"ו) כותב שמלך "לבו לב כל קהל ישראל". כמו שהלב בגוף האדם מחיה את כל הגוף, כך המלך הוא גם החיות הרוחנית של עמ"י וגם החיות הגשמית. הוא אחראי על הכל, לבו לב כל כלל ישראל.
לכן אצל יהודה, שהיה מלך, מצינו מאוד את מידת הערבות- הוא היה הערב הראשון בתורה. כבר במעשה יהודה ותמר אפשר לראות את הערבות של יהודה, כאשר הוא מוכן לתת לה את חותמו ופתילו כערבון. יעקב אבינו לא הסכים לדברי ראובן, וסירב לתת לו לקחת את בנימין למצרים, אולם על יהודה הוא סמך, בגלל שהוא אמר לו "אנוכי אערבנו מידי תבקשנו". הגמרא בב"ב (קעג:) לומדת מכאן את כל דיני הערבות, אדם יכול להכניס את עצמו במקום הלווה, אם הלווה לא ישלם, הוא ישלם. רש"י בר"ה (כ"ט.) מסביר שאדם יכול להוציא ידי חובה את חברו בברכה כיוון ש"כל ישראל ערבים זה בזה". הפוסקים דנים מי כלול בתוך הערבות, מה הדין בישראל מומר, האם הוא בכלל "כל ישראל ערבים" או שמא לא? יש דעות לכאן ודעות לכאן. מה הדין באדם שלא יכול לברך, כגון אילם. יש דיונים על כל מיני מציאויות כאלה. בכל אופן, הנקודה היסודית של המלכות היא הערבות, האחדות שהוא נותן לעם. המהר"ל בכמה מקומות (נתיב הצדקה פרק ל) מבאר ש"כל ישראל ערבים זה לזה" הכוונה היא שע"י מידת הערבות כל עם ישראל כולו נחשב כגוף אחד. וכך כותב הריטב"א במפורש בסוף פרק שלישי בר"ה.
הגמרא בסנהדרין אומרת שהערבות ש"כל ישראל ערבים זה לזה", התחילה רק מהכניסה לא"י. ארץ ישראל היא הכוח המעמיד שאתו ביחד אפשר להגדיר את כולם כגוף אחד. [יש ביטוי שאמר ר' יונתן איבשייץ, זה מופיע באחד הספרים שלו, שכל עוד יש יהודי שמגלח את זקנו בתער, גם לחברו יש בעצם רק חצי זקן. מה שהאדם עושה לא משפיע רק עליו, והמידה הזו שייכת רק בישראל ולא בגוי]. זהו החידוש שגרם ליוסף להתגלות אל האחים, העובדה שיהודה אומר "כי עבדך ערב את הנער". בעצם יהודה אומר, אני לא עומד בפניך כיחיד, כאחד מבין עשרה אחים, אני מאחד את כולם, אני ערב לכולם. יהודה הוא המלך, ולכן הוא אומר ליוסף "כי כמוך כפרעה, חשוב אתה בעיני כמלך", המלך מדבר עם המלך. [פעם החפץ חיים הלך בראש משלחת של יהודים לדבר עם אחד המושלים על איזה נושא שפגע בחיים היהודיים, אחרי שהוא גמר לדבר, מסתמא באידיש, רצו מיד שמישהו יתרגם את הדברים לאותו מושל. אמר אותו גוי, אני לא צריך שמישהו יתרגם את זה, הבנתי אותו. הוא דיבר מהלב, לא צריך שפה של מילים כדי להבין]. לכן אומרת התורה "ויגש אליו יהודה", לא מדבר פה על "ויגש" מבחינה פיזית, שהוא הלך כמה צעדים קדימה. יכול להיות שזה הפשט, אבל יכול להיות שהכוונה ליותר מכך. "ויגש אליו" הכוונה שיהודה ידע בכל דבר שהוא עושה בחיים, מהי הגישה איתה הוא ניגש אליו. לכל מעשה צריך לדעת כיצד ניגשים אליו. [פעם היו חסידי חב"ד שבאו לרצי"ה זצ"ל לשכנע אותו שצריך להוסיף לימודי תניא בישיבה, והם לא הצליחו לשכנע אותו. הוא אמר להם, אני יכול ללמד תניא, אבל יש ספרים קודמים. הם חזרו לרב'ה ואמרו לרב'ה שהם לא הצליחו. אמר להם הרב'ה, אתם יודעים למה לא הצלחתם, מפני שאתם נגשתם אליו מתוך הרגשת עליונות. אילו הייתם ניגשים אליו מתוך הערכה, גם הדברים שהייתם מדברים אולי היו מצליחים לשכנע]. אומרת התורה, "ויגש", הכל תלוי בגישה. יהודה בא ומדבר עם יוסף בתור מלך, כאחד שמייצג את כל האחים, שלבו לב כל כלל ישראל, שהוא היה הערב אצל יעקב אבינו, זו הגישה איתה הגיע יהודה לדבר עם יוסף. עצם המציאות שאדם מכניס את עצמו לאחריות על משהו מסוים, מוציאה ממנו כוחות, מפתחת בקרבו את הצד החיובי. לכן הדברים השפיעו על יוסף. "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם".
"ועוד מעט ואין רשע"
אמרתי הרבה פעמים את דברי ר' נחמן, "ועוד מעט ואין רשע, התבוננת על מקומו ואיננו". אם תסתכל על אדם שנראה לך שהוא רשע, ותמצא נקודות חיוביות אצלו- תראה שכבר ההסתכלות שלך תעזור לו לצאת מהרוע שלו, "התבוננת על מקומו ואיננו". [בהנהגות של ר' חיים מוולוז'ין כתוב שאדם שהוא לא ביחסים תקינים, הוא מסוכסך עם חבר, ויש כאלה לצערנו שלפעמים נהנים מזה, אם אחד יתחיל להסתכל בעין טובה על השני- זה יעורר גם אצל השני מחשבות חיוביות עליו]. הגאון רע"א כותב, וזכה לכוון לדברי בעל התניא בדרוש על פורים, שלפני שאומרים "ואהבת" בקריאת שמע אנחנו מפנימים לעצמנו- "אהבה רבה אהבתנו", "הבוחר בעמו ישראל באהבה". כאשר האדם חי בתודעה הזאת הוא גם יכול בקלות יותר לומר את מה שמוטל עליו, שהוא אוהב את הקב"ה. "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" שייך גם ברוחניות. האחד משפיע על השני, היחס משפיע על היחס.
"ואת יהודה שלח לפניו" אומר רש"י, "להורות לפניו, לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה", לשם כך הוא שלח את יהודה. מדוע הוא שלח דווקא את יהודה? הרי על לוי נאמר "יורו משפטיך", יששכר עוסק בתורה, מדוע הוא שלח את יהודה? שמעתי מאבי זצ"ל, (אחרי זה ראיתי את זה כתוב בספר שנקרא תפארת שלמה), יעקב שלח דווקא את יהודה בגלל שהוא היה הערב הראשון. כשרוצים להקים מקום תורה, צריך לשלוח מישהו שמסוגל לקבל אחריות גם על אחרים. מי שלא מקבל אחריות על אחרים הוא פושע, צריך לקבל אחריות! בשביל ללמד תורה לא צריך רק לדעת לומר שיעור, צריך גם לקחת אחריות. יהודה, שהיה הערב הראשון בתורה, אותו שלח יעקב אבינו.
"והשיבני דבר"
אותו דבר היה קיים גם אצל יוסף, שהיה מלך. גם בו הייתה הנקודה הבסיסית של הערבות. יעקב ביקש מיוסף "לך נא ראה את שלום אחיך", הוא הלך. אבל יעקב הוסיף עוד משהו, "והשיבני דבר", ולכאורה יוסף לא מילא את השליחות. האמת היא שהוא כן מילא את השליחות, כאשר יוסף שלח ליעקב עגלות, אומר רש"י שיוסף רמז ליעקב את הלימוד שלהם, שעסקו בעניין עגלה ערופה. מה העניין בעגלה ערופה? כאשר יש חלל שלא ידוע מי הרגו- מוטל על זקני ב"ד להתוודות "ידינו לא שפכו את הדם הזה", אומרת הגמרא (סוטה מה:), וכי יעלה על דעתך שזקני ב"ד שופכי דמים, אלא הם מתוודים על כך שהיה אורח שנתנו לו ללכת בלי ללוות אותו. כאשר יש אורח ולא מתייחסים אליו, גם אנשים מהצד יכולים לפגוע בו יותר. יוסף אומר ליעקב, אתה שלחת אותי "לך נא ראה את שלום אחיך והשיבני דבר", ואתה לימדת אותי פרשת עגלה ערופה. פרשת עגלה ערופה מלמדת אותנו לקחת אחריות על כל מי שנמצא באזור. "כי למחיה שלחני אלוקים", זוהי התשובה של יוסף ליעקב, "והשיבני דבר". הקב"ה סיבב שהוא יקיים את דברי יעקב בדרך לא דרך, זוהי העגלה ערופה שהוא שלח ליעקב, "כי למחיה שלחני אלוקים", יש בי אחריות על הכלל.
כך גם אנחנו אומרים בברכות התורה בכל בוקר, "והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו". "והערב" לא רק מלשון מתיקות, "והערב את דברי תורתך בפינו" הכוונה היא שאדם ירגיש שהתורה היא תורה שתשפיע על כל העולם. "והערב נא" גם מלשון מתיקות, אבל גם מלשון ערבות, "כל ישראל ערבים זה בזה". "ערבים" מלשון ערבוב, כל אחד קשור בשני. התורה לא משפיעה רק על האדם עצמו שלומד, אלא על כל עם ישראל וכל העולם.
"ישוב אל עצמו"
"ויגש אליו יהודה". אומר השפ"א, למי הכוונה "אליו"? יש עוד מקום נוסף בתורה שכתוב בו כך, "וירא אליו ה'", אצל אברהם אבינו. לא כתוב "וירא ה' אל אברהם", אלא כתוב "אליו". האור החיים שם שואל מדוע לא מוזכר שמו של אברהם. אומר השפ"א, יהודה ניגש "אליו", לעצמותו. הוא דלה מעצמו כוחות שעד היום הוא לא הכיר אותם. הרב כותב באורות התשובה (פרק ט"ו) "כשהאדם ישוב אל עצמו ואל שורש נשמתו מיד הוא גם ישוב לאלוקים". אם האדם יפסיק לרמות את עצמו, ויראה באמת את הטוב שיש בו, הוא ישוב גם לאלוקים. זה מה שעשה יהודה, "ויגש אליו" הכוונה שהוא ניגש אל עצמו, אל עצמותו של יהודה. היכולת הזו היא זו שהפכה את יהודה למלך, היכולת להתבונן על עצמו, לא לרמות את עצמו.
כתוב במדרש תהילים (פרק ע"ו) שבגלל שיהודה הודה ואמר "צדקה ממני", בגלל שהיה לו כוח להודות ולהתוודות, הוא זכה למתנה של המלכות. שאול המלך חטא חטא אחד ואיבד את המלכות, דוד המלך חטא פעמיים ולא איבד את המלכות, הגמרא (יומא כב:) אומרת כך, "שאול באחת ועלתה לו, דוד בשתיים ולא עלתה לו". מדוע? מפני שכאשר נתן הנביא בא להוכיח את דוד ישר הוא הודה, "חטאתי". לעומת זאת שאול המלך התחיל להתווכח, רק בסוף הוא אמר "חטאתי, כי יראתי את העם". מידת המלכות שייכת רק אצל אדם שיש לו כוח להתמודד עם האמת הפנימית שלו. שאול שלא היה לו כוח להודות, להתוודות, לא שייך למלוכה. דוד המלך מיד אמר לנתן הנביא, "חטאתי", לכן הוא המשיך להיות מלך. בעל העיקרים במאמר רביעי אומר שמהסיבה הזו התשובה של דוד המלך התקבלה ואילו התשובה של שאול לא התקבלה. דוד שהודה מיד הקבלה תשובתו. כאשר אדם מופיע בבית משפט, ורק כשכלים כל הקיצים הוא מודה- ודאי שהוא שונה מאדם שמודה מיד.
"כרע שכב כארי"
הגמרא במגילה (כ"ה.) אומרת שאת מעשה יהודה ותמר קוראים ומתרגמים, ואילו את מעשה ראובן עם אשת יעקב לא קוראים ולא מתרגמים. הגמרא מסבירה שההבדל ביניהם הוא שיהודה הודה. הגמרא (שם:) אומרת שמעשה יהודה ותמר הוא שבחו של יהודה, שידע להודות. יהודה מבטא מלכות, יהודה "כרע שכב כארי", יש בו גבורה, גבורת הארי. השפ"א על הפסוק "כרע שכב כארי" מבאר שמדובר כאן על גבורת המלכות, האריה הוא מלך בחיות. גבורתו של האריה קיימת לא רק בזמן שהוא מזנק לטרף, זו גבורה תמידית שקיימת גם כאשר הוא רובץ ולא מוציא אותה אל הפועל. יש אנשים שאולי מתנהגים חלק מהזמן כבני אדם, אבל כשהם יושבים ליד האוכל הם מתחילים להתנהג כמו חיות. אומר השפ"א, הגבורה של יהודה הייתה כל הזמן, גם בזמן שהוא כרע וגם בזמן שהוא רבץ הוא לא שכח שהוא "כארי". בתחילת השולחן ערוך כתוב "יתגבר כארי", מדוע צריך להתגבר דווקא כארי? כותב הרב בספר מצוות אי"ה (סימן א), שאצל האריה הגבורה היא גבורה שבטבע, הוא לא צריך לעבוד קשה כדי להיות גיבור. "יתגבר כארי", שהגבורה תהיה טבעית לאדם.
"מרשעים יצא רשע"
יעקב אבינו אמר ללבן "הבה את אשתי ואבואה אליה", אומר רש"י, "והלא קל שבקלים אינו אומר כן, אלא להוליד תולדות אמר כך". לעומת זאת בלעם אמר "אם ייתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור על פי ה'", אומר רש"י שמכאן לומדים שבלעם היה מלא בחמדת ממון. יעקב אבינו אמר משפט תמוה, אולם אומרים שזה היה בסדר שהוא אמר כך. לעומתו בלעם אמר ביטוי מצוין, "לא אוכל לעבור על פי ה'", אפילו אם ייתנו לי הרבה כסף וזהב, ועליו אנו אומרים שהוא היה מלא בחמדת הממון. מדוע הופכים את היוצרות?
יש ספר על הגדה של פסח שנקרא "חודש האביב", הוא דואל את השאלה הזו. הוא גם מתרץ, מצד האמת לא משנה מה התוכן המילולי של הדברים, באמת הדברים תלויים במי שאומר אותם. לפעמים אי אפשר לסמוך רק על המילים, צריך לדעת מאיפה המילים יוצאות. אם הדיבור יוצא מיעקב זה משהו אחד, אולם אם הוא יוצא מבלעם זה ודאי משהו אחר.
"ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד"
יהודה זכה למלכות בגלל שהיה לו כוח של הודאה, של וידוי. היה לו גם כוח של הודאה, של הכרת תודה, "הפעם אודה את ה'", זהו השורש של יהודה. כתוב שעם ישראל נקראים "יהודים" על שם יהודה, "הפעם אודה את ה'". רק מי שיודע להתוודות על האמת יודע גם לומר תודה. הגמרא במסכת פסחים (נ.) אומרת, "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", וכי היום ה' הוא לא אחד ח"ו? אלא, מסבירה הגמרא- היום על דבר טוב מברכים ברכה אחת ועל דבר רע מברכים ברכה אחרת. לעתיד לבוא נוכל לראות כיצד גם דברים שלא נראים לנו כטוב הם בעצם תהליך ארוך, תהליך שכולו טוב, להביא לתיקון העולם במלכות שד-י. זו הכוונה "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", לא יהיו סתירות בהנהגה של הקב"ה בין הטוב לבין הרע.
העניין הזה מתבטא בסיפור של יוסף בצורה חזקה מאוד. כל הסיפור שהיה עם יוסף נראה רע מאוד, עד הרגע שבו יוסף מתגלה לאחים. הוא אומר להם "ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם… וישלחני אלוקים לפניכם… ועתה לא אתם שלחתם אתי הנה כי האלוקים". כל הזמן הוא אומר שהקב"ה הוא ששלח אותו למצרים. נכון שהאחים מכרו, אבל במכירה הזו הייתה התערבות שמימית, הם רק היו כלי בידי הקב"ה, כדי לשלוח את יוסף למצרים, "כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם לשום לכם שארית בארץ". "ה' אלוקינו ה' אחד", שבהנהגה של הקב"ה בעולם אין סתירות, עוד תתגלה האמת שהיא "ה' אחד ושמו אחד", שגם הדברים שנראים לנו רעים הם באים בהשגחה פרטית של הקב"ה, וגם הם חלק מהטובה שהוא משפיע על העולם, העניין הזה התגלה אצל יוסף בצורה נפלאה.
"ישית ידו על עיניך"
"ויוסף ישית ידו על עיניך", מה הפירוש "ישית ידו על עיניך"? אומר המשך חכמה, הקב"ה אומר ליעקב כך, מיוסף אתה יכול ללמוד שאי אפשר לבחון את המציאות רק לפי מה שנראה בעיניים, במקרה של יוסף ראית שזה לא עובד כך. כתוב בהלכה שבזמן קריאת שמע צריך לשים את היד על העיניים, בפשטות בשביל לכוון יותר. לא להתרכז בשום דבר אלא רק במילים שמוציאים מהפה. יש ספר שנקרא מקור חיים על שו"ע או"ח, חיבר אותו אחד מגדולי ישראל בן דורו של המג"א, שו"ע עם פירוש מקור חיים. הוא אומר שהדין לכסות את העיניים בזמן קריאת שמע יש בו סוד נפלא ליודעי ח"ן. הסוד שיש בו הוא כמו שאומר המשך חוכמה, "יוסף ישית ידו על עיניך". מיוסף אנחנו למדים שלא מה שנראה לעיניים הוא כל המציאות, יש למציאות הרבה יותר רבדים ממה שאנו מסוגלים לראות. גם דברים שנדמה לנו שאנו לא מבינים את הקב"ה, לעתיד לבוא יתגלה הכל. וזו כוונת הקב"ה, "ויוסף ישית ידו על עיניך", לעיתים צריך לכסות את העיניים ולהבין שיש עומקים גדולים יותר. הראיה שאנחנו רוצים היא ראיה כמו שהייתה בזמן מעמד הר סיני.
בקדושה של שבת אנו אומרים "והוא ישמיענו ברחמיו שנית לעיני כל חי". כיצד אפשר לומר "ישמיענו" "לעיני כל חי"? זה מסתדר כיוון שלא מדובר פה על שמיעה פיזית ולא על ראיה פיזית. ה'חובת הלבבות' כותב שהצדיקים האמתיים רואים בלא עין ושומעים בלא אוזן. מי שמתבונן בעומק מבין שהקב"ה מנהיג את העולם. אומר המשך חכמה, זו הכוונה "ויוסף ישית ידו על עיניך", וזו כוונת המקור חיים, כיסוי העיניים עם היד בזמן קריאת שמע מבטא את הרעיון הזה. אנו מקבלים עול מלכות שמים, "ה' אלוקינו ה' אחד", אנחנו מקבלים את הטוב ואת הרע לא לפי הנראות החיצונית שלהם אלא לפי האמת, שאותה נהיה מסוגלים באמת לראות רק לעתיד לבוא. זו הייתה הגישה של יהודה כשהוא נפגש עם יוסף.
"וקרב אותם אחד אל אחד"
הרבה מהמפרשים מדברים על מה שנאמר בהפטרה "וקרב אתם אחד אל אחד לך לעץ אחד, והיו לאחדים בידך", הם לא יישארו שתי יחידות נפרדות אחוזות יחד אלא הם באמת יהפכו ליחידה אחת. המלכות של יוסף היא רק ההכנה למלכות משיח בן דוד. כתוב בגר"א, וכן ברב זצ"ל, שהמלכות של משיח בן יוסף עוסקת יותר בהכנה הגשמית לקראת המלכות של משיח בן דוד שיתגלה במהרה בימינו אמן.
שתהיה שבת שלום!
