"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה". מעניין שדווקא הפרשה בה מסופר על מותו של יעקב אבינו פותחת במילים "ויחי יעקב". גם פרשת חיי שרה המספרת על מיתת שרה אימנו פותחת במילים "ויהיו חיי שרה", ומיד אחר כך כתוב "ותמת שרה". צריך להבין את הרעיון שטמון כאן.
"פרשה זו סתומה"
"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה". אומר רש"י, "ויחי יעקב. למה פרשה זו סתומה, לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו, נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, שהתחילו לשעבדם. דבר אחר, שבקש לגלות את הקץ לבניו, ונסתם ממנו". הפירוש הראשון הוא שהתורה רוצה לבטא ש"נסתמו עיניהם וליבם של ישראל מצרת השעבוד", והיא מביאה את זה לידי ביטוי על ידי סתימת הפרשה. לכאורה העניין הזה יכול לבוא לידי ביטוי בכל מיני אופנים אחרים ולא דווקא על ידי סתימת הפרשה. מדוע זו הדרך בה התורה בוחרת להעביר את המסר?
במשך כל השנים הזכרנו את הפשט הנפלא שכותב השפת אמת. השפת אמת מבאר שהתורה ניתנה למשה רבינו עם הפסקות בין פרשה לפרשה, כדי שמשה רבינו יוכל להתבונן בין פרשה לפרשה [העולם אומר שיש כאלה מתמידים שמרוב לימוד אין להם זמן להבין…]. רק כאשר נמצאים בחיים שגרתיים, נורמליים אפשר להתבונן בין הפרשיות, אולם בזמן שמת יעקב אבינו, או בזמן שהוא מבקש לגלות את הקץ, הפרשה סתומה. הגענו לפרשה שצריך להתבונן בה, אבל אין לנו כוח להתבונן, מפני שיעקב אבינו מת, ונסתמו עיניהם מצרת השעבוד. סתימת הפרשה מבטאת את חוסר היכולת שלנו להתבונן בין פרשה לפרשה.
מוסיף השפת אמת, לעומת זאת בשירת הים כמעט כל פסוק מופרד מהפסוק שלפניו, כאילו שהוא פרשה חדשה. בזמן יציאת מצרים הקב"ה גאל אותנו, הכוח להתבונן בפרשיה גדל. ככל שההתבוננות גדולה יותר ההפסקות מרובות יותר, כך מסביר השפת אמת, הסבר נפלא מאוד. כמדומני שהוא כותב את זה גם בפרשת השבוע וגם בפרשת בשלח, בשירת הים.
צריך להבין מה הפירוש בדברי רש"י "נסתמו עיניהם וליבם של ישראל", למה הדגש הוא דווקא על העין והלב? בפשטות הכוונה היא שהכוחות שמאפשרים לאדם להתבונן הם המוח והלב. כתוב שהעין והלב הם הסרסורים לעבירה, ולכן התורה מזהירה "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", וכך גם בצד החיובי, הם הכוחות שמובילים את האדם. לכן כאשר שלמה המלך חנך את בית המקדש הקב"ה אומר לו "והיו עיני וליבי שם כל הימים". הגמרא (יבמות קה:) אומרת, "המתפלל צריך שיתן עיניו למטה, שנאמר 'והיו עיני ולבי שם כל הימים', וחד אמר עיניו למעלה שנאמר 'נשא לבבנו אל כפים'". בתפילה המחשבה צריכה להיות בשמיים, והראש שלו כלפי מטה. דהיינו, לא להתפלל רק על רוחניות, צריך לקשר את כל השאיפות הגדולות עם שפת המעשה, עם הגוף. צריך את צירוף של העין והלב, ולכן כתוב "והיו עיני וליבי שם כל הימים". אבל כשיעקב אבינו מת או כשנסתם ממנו הקץ- כבר לא היה כוח להתבונן, כל המציאות השתנתה.
"ביקש לגלות את הקץ"
"ביקש לגלות את הקץ לבניו, ונסתם ממנו". אפשר לפרש שהוא רצה לגלות את הקץ של גלות מצרים, הוא רצה לומר לבניו מתי הם יצאו ממצרים. הרמב"ן אומר שיעקב רצה לגלות להם את קץ אחרית הימים, הרי זו לשון הפסוק: "את אשר יקרה אתכם באחרית הימים". זאת אומרת, לא מדובר על אחרית הימים של גלות מצרים אלא מדובר על אחרית הימים, על הקץ העתידי. הגמרא בפסחים (נו.) אומרת שיעקב חשש שמא בניו חלוקים על המקום בליבם, יכול להיות שיש לו בנים שמהרהרים אחרי הנהגותיו של הקב"ה. פתחו בניו ואמרו לו, "שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד", כשם שאין בליבך אלא אחד כך אין בליבנו אלא אחד. פתח יעקב ואמר, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
הגר"א פוסק הלכה למעשה, שבכל פעם שאדם אומר את שם ה' מספיק שהוא יכוון שה' הוא אדון הכל. אמנם זו לא המשמעות של צורת הכתיבה של שם הוי"ה, אולם זו המשמעות של הקריאה, של שם אדנות, וזו כוונה מספיקה. אבל אומר הגר"א, בקריאת שמע, "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", צריך לכוון גם לשם ככתבו, שם הוי"ה שכוונתו היא שהקב"ה הוא היה הווה ויהיה. הגר"א פוסק שבקריאת שמע הכוונה הזו היא לעיכובא.
בכל אופן, יעקב חשב שגילוי הקץ נסתם ממנו כיוון שבניו לא האמינו בקב"ה בלב שלם, אולם הסתבר שזה לא היה נכון. הרי הם אמרו לא "שמע ישראל", וכולם מאמינים בקב"ה בלב שלם. יוצא שחוזרת השאלה, מדוע נסתלקה השכינה מיעקב? מה הבעיה לגלות את הקץ?
בפשטות מה שנלמד מכאן הוא שעצם גילוי הקץ הוא לא דבר שניתן לבשר ודם. ולא רק בגלל שכתוב "תיפח רוחם של מחשבי קיצים". [היה פעם בפולין משיח שקר שהצליח להשלות ציבור של מאות אלפים שהוא אכן מלך המשיח, ולבסוף התגלה שהוא סתם כזבן ושקרן. באחת השבתות בין קבלת שבת לערבית הרב של ורשא (בעל המחבר של הספר 'תפארת יעקב' על גיטין וחולין), אמר בדרשה "אני נשבע שהמשיח השנה לא בא". הוא לא רצה שאנשים יסחפו אחרי אותו אדם שהוליך שולל מאות אלפים של אנשים. סיפר לי הרב אליהו, פעם היה יהודי שבא אליו ואמר שיש לו דבר סתר אליו. "אני המשיח". אמר לו הרב אליהו, אתה לא מתבייש, אני יותר מבוגר ממך! כך בשנייה אחת הוא הצליח להוריד לו את השיגעון. יש שו"ת בשם 'נפש חיה'. חיבר אותו אחד מגדולי פולין לפני השואה, אתם ודאי צריכים להכיר את הספר הזה מפני שהרצי"ה הביא אותו פעמים רבות, בהקדמה שלו לספר הוא כותב שבזמן שיהיו שש מאות אלף יהודים בארץ ישראל- אין ספק שזהו הקץ המגולה. אם מכירים את האמרה שלו וודאי שמותר גם ללמוד את התורה שלו. באבן העזר בהלכות גיטין הוא דן על אדם שסובר שהוא המשיח, שהיה צריך להתגרש מאשתו. הוא דן האם יש לו גדר של שוטה, ושוטה לא יכול לגרש, או שמא זה נחשב שהוא פיקח. הוא כותב על זה תשובה הלכתית שלמה, נדמה לי שהוא כותב בסוף שאדם כזה יכול לגרש. הוא לא מספיק משוגע כדי להיחשב שוטה]. עצם גילוי הקץ הוא דבר בלתי אפשרי, מפני שיש שתי גאולות. "אני ה' בעיתה אחישנה". יעקב רצה לגלות את הקץ שיהיה ב"עיתה". את הקץ של "אחישנה" אין לדעת, שהרי הקץ של "אחישנה" תלוי בנו, בתשובה. הסתלקה ממנו השכינה כדי שלא יתייאשו מהקץ.
הגמרא ביומא (ט:) אומרת, "ראשונים שנתגלה עונם נתגלה קצם, אחרונים שלא נתגלה עונם לא נתגלה קצם". הראשונים הם אלו שחיו בימי בית ראשון, ונתגלה עונם- שעברו על ג' העברות החמורות. כיוון שנתגלה עוונם גם היה ידוע לכל שגלות בית ראשון תהיה שבעים שנה. בית שני שלא נתגלה על מה הוא חרב, דהיינו אלו לא היו דברים גלויים אלא שנאת חינם ודברים שבלב, לכן לא נתגלה קיצם.
"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד"
את זה רצה יעקב אבינו לתקן כאשר הוא ביקש לגלות את הקץ. הוא לא רצה שתהיה גלות כזאת שלא יתגלה קיצם, שתהיה מציאות של גלות עם קץ לא גלוי, גלות שנובעת מדברים פנימיים שמביאים את הכישלון. מיד "נסתלקה ממנו שכינה", פתחו בניו ואמרו "שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד". מה הכוונה ה' אלוקינו ה' אחד? הפירוש הוא, יעקב גילה שהסתלקה ממנו שכינה, אין הכוונה שהוא לא באמת גילה את הקץ. הוא אמר להם "האספו ואגידה לכם את אשר יקרה אתכם באחרית הימים", ואומר הזוהר הקדוש, לא יכול להיות שכתוב על יעקב אבינו בתורה אפילו דבר אחד שהוא לחינם, שלא יצא לפועל. אם הוא אמר "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" כנראה שהוא אכן אמר. הוא רצה לגלות להם את הזמן של הקץ, ועל זה הסתלקה שכינה. אבל הוא כן גילה להם משהו שקשור לקץ, "הקבצו ושמעו בני ישראל". את התהליך והמועד אנו לא יודעים, אבל דבר אחד ברור- הגאולה תגיע ותתגלה באחדות, לא רק באחדות של בני ישראל סביב מיטתו אלא באחדות תמידית.
"הקבצו ושמעו בני יעקב"
"שמע ישראל", בפשטות הכוונה היא לשמיעת האוזן. הספר חרדים (בן דורו של הבית יוסף) כותב בסוף הספר שהפירוש של "שמע ישראל" הוא מלשון "וישמע שאול את העם", שאול אסף את העם, מאחד אותו. יעקב אבינו גרם להם להגיע להבנה משלהם, כדי לקבל עול מלכות שמיים אמתית לא מספיק רק שליבו של האדם לא יהיה חלוק על המקום, הרי זה פשיטא. אלא צריך גם לא יהיה חילוק בתוך העם. "שמע ישראל" הוא מלשון "וישמע שאול". ובעצם זה מה שיעקב אמר להם, הקץ וגילוי הקץ לא יתרחשו בצורה בה חייתם עד כה, צורת היחסים בין יוסף והאחים ובתוך עם ישראל באופן כללי צריכה להיות צורת יחסים של "הקבצו בני יעקב". אמנם לא היה גילוי של זמן הקץ, אולם היה גילוי של מהותו של הקץ.
רש"י בפרשת ואתחנן כותב, "ה' אלקינו ה' אחד, ה' שהוא אלקינו עתה, ולא אלהי האומות עובדי אלילים, הוא עתיד להיות ה' אחד, שנאמר: 'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה", ונאמר" 'ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד'". הרב זצ"ל כותב בעולת ראיה ש"ה' אחד" אין הכוונה שהוא יחיד לעומת רבים, אלא בדיוק להפך, הוא יחיד שכולל את כל היש, אין מציאות אמתית מלבדו. אפשר להביא לזה כמשל, כתוב שבשביל "יחיד ששב" מוחלין לו ולכל העולם כולו, השפת אמת מסביר שיש אנשים יחידים כאלה שכוללים את כל הציבור, המלך. "יחיד" הכוונה למלך. הרמב"ם כותב שהמלך- "לבו לב כל קהל ישראל". תמיד מצטטים את ההתחלה, "מלך לבו לב כל קהל ישראל", ושוכחים את מה שהרמב"ם כותב מיד אחר כך: "לפיכך דיבקו הכתוב בתורה יתר משאר העם". המלך כולל יותר, ממילא הוא צריך להיות יותר דבק בתורה. אומר הרב, "ה' אחד" הכוונה שאין מציאות בלעדיו, ולא שהוא יחיד ויש אחרים. אומר רש"י בפרשת ואתחנן, ה' שכעת הוא רק אלוקינו, לעתיד לבוא הוא יהיה "מלך על כל הארץ", גם אוה"ע יכירו בו וידעו ש"ה' אחד", שהמלכות שלו מתפרסת על כל העולם כולו.
"ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד"
הגמרא במסכת פסחים (נ.) אומרת, "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", וכי היום ה' הוא לא אחד ח"ו? אלא, מסבירה הגמרא- היום על דבר טוב מברכים ברכה אחת ועל דבר רע מברכים ברכה אחרת. לעתיד לבוא נוכל לראות כיצד גם דברים שלא נראים לנו כטוב הם בעצם תהליך ארוך, תהליך שכולו טוב, להביא לתיקון העולם במלכות שד-י. זו הכוונה "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", לא יהיו סתירות בהנהגה של הקב"ה בין הטוב לבין הרע. כל העניין בבריאת העולם הוא שדרכו של הטוב להיטיב לאחרים, אין רע יורד מן השמיים. גם אם נראה שרע- הכל מוביל אל הטוב. ["אעשה לו עזר כנגדו", זכה עזר, לא זכה כנגדו. לכאורה זהו הפך הפשט, הרי כתוב בתורה שהיא עזר כנגדו, וחז"ל אומרים שאלו שני דברים שונים, או עזר או כנגדו. אלא נראה לומר, הקב"ה ברא את האישה כעזר, אבל העזר יכול להופיע בעולם בשתי צורות. כשהולכים בדרך הישר הקב"ה דואג שהיא תהיה עזר, וכשמתחילים קצת להתעקל, אז הקב"ה שם לידו עוד מישהי שתוכל דרך ההערה להחזיר אותו חזרה לדרך המלך. ה"כנגדו" עוזר לאדם להתיישר]. כשבניו של יעקב אמרו לו "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" הם לא רק התכוונו להגיד לו אנחנו מאמינים שה' שמתגלה עלינו, בסוף הוא יתגלה על כל העולם כולו. הם אמרו יותר מכך, אנו מאמינים בקב"ה, גם דברים שנראים לנו לא הכי טובים- בסופו של דבר הם טובים לנו כבר היום. זהו בעצם היה גילוי הקץ של יעקב אבינו, אומרים לו בניו- אתה רצית לגלות לנו את הקץ, דע לך שאנו מאמינים בכך שגם הרעות מובילות אל הקץ, גם הרעות הן טובות.
לכן בנוסח הקדושה במוסף של שבת אומרים "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד… והוא ישמיענו ברחמיו לעיני כל חי". האמונה שלנו בטוב ה' היא לא רק אמונה עתידית, כל החיים שלנו מחוברים אל הקץ עוד קודם ביאתו הממשית. אנו מאמינים שהמציאות הנגלית היא בעצם כיסוי לקץ, שהולך ומתגלה. כשיש אמונה כזאת, כמו שהייתה אצל יעקב אבינו, זהו היה גילוי הקץ. לכן בקדושה, מיד לאחר שאומרים "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" אנחנו מתפללים "והוא ישמיענו ברחמיו שנית לעיני כל חי".
"תתן אמת ליעקב"
מידתו של יעקב היא האמת, "תתן אמת ליעקב", מידתו של אברהם אבינו היא חסד, ושל יצחק היא הגבורה. למה דווקא יעקב אבינו הוא זה שמופיע את האמת בעולם? וכי בהנהגותיהם של אברהם ויצחק לא הייתה אמת ח"ו? "ויחי יעקב בארץ מצרים". לא כל כך ברורה כוונת הפסוק, "ויחי יעקב", הרי הוא חי גם קודם שהוא הגיע למצרים. כאשר הודיעו ליעקב שיוסף חי, כתוב "ותחי רוח יעקב אביהם", אומר שם אונקלוס, "ושרת רוח נבואה על יעקב אבוהון", שרתה עליו שכינה. כל זמן שהוא היה בצער על יוסף לא שרתה עליו שכינה, ברגע שנודע לו שיוסף חי- "ותחי רוח יעקב אביהם". שרתה עליו שכינה, הוא התחיל לחיות את החיים האמתיים. כתוב בפרקי דר"א שיעקב אבינו בתחילה פחד ולא רצה לרדת למצרים כיוון שהנבואה שורה על האדם רק בארץ ישראל. הוא לא חשש רק מאיסור יציאה לחו"ל, הוא חשש לאבד את רוח הנבואה. [יש תופעה מאוד מעניינת, כשמגיע חנוכה אנשים נוסעים ליון. כשמגיע פסח מארגנים טיולים במצרים. דבר והיפוכו כזה…] הקב"ה הבטיח לו שכיון שהנבואה שרתה עליו היא לא תפסק ממנו גם כשהוא יהיה בארץ מצרים, "אל תירא מרדה מצרימה". וזו כוונת התורה "ויחי יעקב", הוא חי חיים אמתיים, כמו "ותחי רוח יעקב אביהם". היו לו חיים עם משמעות רוחנית, לא סתם חיים ריקניים.
"וה' עמו"
כתוב בספר שמואל שכאשר שאול חיפש איש "יודע נגן" כדי שיפיג ממנו את הרוח הרעה, אמר אחד מהנערים: "הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי ידע נגן… וה' עמו". אומרת הגמרא בסנהדרין (צ"ג:), ש"וה' עמו" הכוונה שהלכה כמותו בכל מקום. לכאורה לא ברור מה הקשר בין "וה' עמו" לכך שהלכה כמותו בכל מקום? [בדורנו אומרים על ר' משה פיינשטיין זצ"ל, שכשהוא פסק משהו כבר אי אפשר לחלוק עליו, ש'כבר הורה זקן'. אין לנו היום אדם שהוא בר הכי לחלוק עליו]. אומר המהר"ל בנצח (פרק ל"ב), "וה' עמו", שהלכה כמותו בכל מקום, כיוון שה' אלוקים אמת. בכל מקום שהאמת האמתית נמצאת בו, נקרא ש"ה' עמו". אין אמת בשום דבר חוץ האלוקות, היא המציאות האמתית. הקב"ה הוא הכוח המעמיד של החיים, הוא הדבר שמחיה את העולם- בכל המובנים. אם הלכה כמותו בכל מקום- הוא תמיד אמת, זה יכול להיות רק בגלל שה' עמו. בלי חיבור לאמת האמתית, "ה' אלוקים אמת", לא שייך להגיע אל האמת.
המשנה במסכת פרה (פרק ח משנה ט) אומרת, "המים המכזבים, פסולין. אלו הם המים המכזבים, המכזבים אחד בשבוע". מקווה צריך להיות ממים חיים, אם יש מים שהם לא מים חיים כגון מים מכזבים, דהיינו שפעם בשבע שנים הם מפסיקים לזרום- הם פסולים למקווה. מכזב הוא לא תמידי, רק האמת היא תמידית. אומרת המשנה, מים מכזבים הם לא מים חיים. אומר בעל התניא, זוהי ההגדרה של האמת. אמת היא ההפך מהכזב, המשנה אומרת שכזב הוא דבר שיש לו שמפסיק, יוצא שהאמת היא תמידית, ללא הפסקות. כשאומרים שה' אלוקים אמת- הכוונה היא שלא שייך בו הפסקות. כשאומרים על אדם שהוא אדם אמתי, כשאומרים על דוד המלך וה' עמו- שהלכה כמותו, בכל מקום. ללא הפסקות. מידת האמת היא ברצף.
כתוב במשלי (יב, יט) "שפת אמת תכון לעד". שפה אמתית מחויבת לעד, אחרת היא לא אמת. "תתן אמת ליעקב", מיטתו שלמה, יש לו קיום. החיים של יעקב אבינו ממשיכים, הגמרא אומרת "יעקב אבינו לא מת". יש שואלים, רש"י כותב שפרשה זו סתומה בגלל שיעקב אבינו מת והתחיל השעבוד, והרי יעקב לא מת? הרמב"ן והאור החיים הקדוש אומרים שאין הכוונה שהוא לא מת בכלל, אלא שלכל אדם יש כוח רוחני שממשיך את ההשפעה שלו גם לאחר מיתתו. "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", הבנים שלו ממשיכים את האמונה של יעקב אבינו. "תתן אמת ליעקב", זו המציאות הכי גדולה, זהו הקיום הכי גדול, לקיום כזה לא זכו יצחק ואברהם אבינו. מאברהם יצא גם ישמעאל, ואצל יצחק היה גם עשו. אצל יעקב הכל היה בשלמות, לא רק שלם ולא חצי, אלא שלם אמתי שיש לו יציבות והוא לא מפסיק. לכן "יעקב אבינו לא מת", לכן "תתן אמת ליעקב".
"נחלה בלי מיצרים"
הגמרא אומרת (שבת קיח.) שכל המענג את השבת נותנים לו "נחלה בלי מיצרים", שנאמר: "והאכלתיך נחלת יעקב אביך". מהי נחלת יעקב אביך? הקב"ה אמר לו "ופרצת וימה וקדמה וצפונה ונגבה", אין אצלו גבולות. אצל יעקב הברכה היא בשפע, בלי הפסקה. אומר רש"י, "נחלה בלי מיצרים"- אין לה קץ, אין לה סוף, היא כל הזמן מתרחבת והולכת. כתוב בהלכה שאמנם שבת היא יום אחד בשבוע, אבל ההשפעות שלה מתחילות כמה ימים לפניה, ונגמרות כמה ימים לאחריה. את ההבדלה אפשר לעשות עד יום שלישי, וכתוב בקדמונים שבמנחה של ערב שבת לא אומרים תחנון מפני שהקדושה של שבת מתחילה להתנוצץ קודם. מי שהולך למקווה ביום שישי- מתי הולכים למקווה, המ"ב מביא שצריך ללכת מחצות. ומי שהולך קודם זה ג"כ טוב. מחצות יש יותר אור שבת שמופיע, יש יותר השראה של שבת.
יעקב אבינו גם במצרים חי, "ותחי רוח יעקב אביהם" – "ויחי יעקב בארץ מצרים", השכינה לא הסתלקה גם כשהוא ירד למצרים. כך הקב"ה הבטיח לו, הוא היה בדרגה כזאת של חיים רוחניים אמתיים גם במצרים, אע"פ שהיא "ערוות הארץ". לפני פרשת עריות מקדימה התורה, "כמעשה ארץ מצרים לא תעשו", שואל השפת אמת, מדוע צריך את ההקדמה הזו? אומר השפת אמת, כמעשה ארץ מצרים לא תעשו בנוסף לכל שאר הדברים שאני מזהיר אתכם. אל תעשו שום דבר שדומה למעשי המרים, מפני שהאטמוספירה משפיעה, גם בדברים שהתורה לא אוסרת אותם. "עשרה קבין של זנות ירדו לעולם, תשעה נטלו ערביים", ערביים אלו המצריים, הם אותו דבר. [היה יהודי אחד שלא הלך ארבע אמות בלי נטילת ידיים, בכל מקום הוא גנב. אמרו עליו, עשרה קבין גניבה ירדו לעולם, תשע הוא נטל, ואת העשירי הוא גנב…] כמעשה ארץ מצרים לא תעשו, אפילו בדברים של רשות.
"ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה"
יעקב אבינו הצליח לחיות חיים רוחניים גבוהים אפילו במצרים. הוא הצליח להעביר את זה גם לדורות הבאים, ליוסף, ויוסף הצליח להעביר את זה לאפרים ומנשה. אבי זצ"ל אמר, מדוע מברכים את הילדים "כאפרים וכמנשה"? יעקב אבינו התפלל עליהם, "ויקרא בהם שמי ושם אבותי". בדרך כלל יש פער בין הדורות. [אמר לי פעם ראש ישיבה תיכונית, מי שמדריך את השמינית, הרבה פעמים לא יוכל אחר כך להדריך את השמינית של השנה הבאה, מפני שהפער ביניהם הוא לא פער של שנה, אלא פער של דור. עולם מושגים אחר, ל"ע מכשירים אחרים, כל מיני רעיונות שמבלבלים את האדם]. רש"י כותב לשבחו של יוסף, שאף על פי שהוא היה מלך במצרים הוא נשאר עדיין יוסף. להיות מלך ולהישאר יוסף זה לא פשוט. [יש יהודי מהישיבה שלפעמים אני לומד אתו, הוא משמש בכל מיני תפקידים- אמנם לא בתחום תורני, אבל הוא מאוד צנוע. הוא פעם שאל אותי, מדברים תמיד על ענווה ועל צניעות. אתה חושב שאדם שיש לו תפקיד של שליטה על המון מערכות, יכול להיות בעל ענווה? הוא מרגיש בידיים כאלו עוצמות, הוא אומר שהוא נתקל בתופעות כאלה, אנשים טובים, אבל בנקודה הזאת קשה להם מאוד להשתחרר מהרגשה של "אני ואפסי עוד"]. יוסף היה מלך, מצרים הרי הייתה המלכות הכי גדולה בעולם, ויוסף היה המשנה למלך, ובכל זאת הוא נשאר יוסף. יעקב אבינו הצליח, יוסף הצליח להעביר את זה גם לאפרים ומנשה, ולכן אנו מברכים את הבנים "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה". שלא יהיה ניכר הפער של הדורות, הדורות מתרבים- עולים או יורדים. אנו מתפללים שהבסיס תמיד יישאר. זו הברכה הכי גדולה שאבא יכול לברך את הבנים שלו. [ראיתי פעם איגרת של הקהילות יעקב, שהוא כותב על הבן שלו, ר' חיים, שהוא באמת אבן מהר סיני. יש מי שיודע לספור את כל האותיות בתורה? סיפר לי פעם דיין אחד, שהוא חיפש איזה ביטוי מסוים בחז"ל ולא מצא, הוא יהודי ת"ח. הוא נסע אל ר' חיים, הוא ישב כמה דקות ואמר לו, תראה, בבבלי זה לא נמצא. אחרי כמה דקות הוא אמר, גם בירושלמי זה לא נמצא. אמר לו אחרי עוד כמה דקות, גם במדרשים זה לא נמצא. אמר לו, יש ספר מסוים שמביא את זה… דבר נפלא ביותר]. "ויקרא בהם שמי ושם אבותי" זה מה שהוא ראה אצל אפרים ומנשה.
"שלא ברכו בתורה תחילה"
יעקב הקדים את אפרים לפני מנשה, היה לו ויכוח עם יוסף. אמר לו יעקב אבינו, אני יודע שמנשה יהיה לאיש, שגדעון יצא ממנשה, שיושיע את ישראל. אבל אפרים יהיה יותר גדול, שהרי יהושע ילמד תורה לישראל. מהי הגדולה האמתית? הרי יהושע גם עשה ניסים, הוא העמיד את השמש. בכל זאת אומר רש"י, הגדולה של אפרים היא שיהושע ילמד תורה לישראל, זה פי כמה וכמה יותר גדול ממופתים וכל מיני דברים כאלה, אין גדולה יותר גדולה מזו. [כשהרב ישראלי נפטר היה הספד גדול בישיבה, וכמדומני שאבי זצ"ל דבר אז על ההספד הגדול שעשו על יהושע, אבל כתוב שהקב"ה כעס על כך שיהושע לא נספד כהלכה. כל המפרשים שואלים, הרי כתוב שהעמידו דמות של חמה, שעשו אנדרטאות גדולות להזכיר את "שמש בגבעון דום", למה הקב"ה אומר שהוא לא נספד כהלכה? (למה יהושע העמיד את השמש בגבעון, יהושע עשה נס כדי לעזור לגויים שכרתו איתנו ברית. אם יש ערבי ימח שמו שמוכר בתים ליהודים, ורוצים אחר כך לרדוף אותו- צריך לזכור את מה שיהושע עשה. אפילו שמש בגבעון דום כדי להכיר טובה למי שעזר לך) בכל זאת אומרים חז"ל שהיה כעס. אפשר לספר בשבחו של יהושע שלימד תורה, זהו ההספד הראוי, זהו שבחו של יהושע. הגדולה שלו היא לא האותות והמופתים באדמת בני חם, זהו מיעוט בכבודו. כל עוד שלא מזכירים שיהושע היה תלמידו של משה רבינו, ומיהושע לזקנים, כל ההספדים לא ראויים]. הגדלות בתורה היא השבח היותר גדול מכל השבחים שאפשר לומר על האדם. לכן יעקב הקדים את אפרים, וכך כולם מברכים את בניהם, "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה".
חז"ל אומרים שהבית חרב בגלל שלא ברכו בתורה תחילה. ראיתי כתוב, שכאשר אדם מברך הרבה אנשים בכל מיני ברכות, ושוכח לאחל את האיחול הראשוני, שתהיה גדול בתורה- זהו החיסרון של "שלא ברכו בתורה תחילה". זו צריכה להיות הברכה הראשונה.
יהי רצון שתהיה שבת שלום ומבורך!