פרשת שמות

פרשת שמות

פרשת שמות

[מסופר בתחילת רוח חיים על פרקי אבות של הרב חיים מוולוז’ין שבאה אישה אחת לט”ז ואמרה לו שהבת שלה חולה, והיא מבקשת מהרב שיתפלל עליה. אמר לה הט”ז עכשיו אני נכנס לשיעור, אז השיעור שאני אתן עכשיו יהיה לרפואת הבת שלך. והרב חיים מוולוז’ין מביא את הסיפור הזה וכותב שמכאן לומדים שגם אדם שלומד משהו לרפואת מישהו, זו נקראת תורה לשמה. אנשים צריכים לדעת שלתורה יש את העוצמות הכי גדולות בעולם. יש דין תפילה כמובן, אבל גם לתורה יש כוח, והעוצמות של התורה הן לא פחות מתפילה. זה לא בא אחד על חשבון חברו, אלו שני דברים. אבל זה נקרא תורה לשמה (עיי”ש בדבריו).]

 “המוציא במספר צבאם”

“ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה”. אע”פ שמנאם בחייהם בשמותם, חזר ומנאם במיתתם או אחר מיתתם להודיע חיבתם. בפשט הדברים הייתי חושב שכוונת רש”י היא שאם אני אוהב את העדר שלי, אני כל הזמן אספור כמה יש לי. אם אדם משועבד לכסף שלו, הוא כל הזמן סופר כמה יש לו, להודיע חיבתן. עצם המספור הוא החיבה. אבל רש”י לא אומר ככה: “להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים שמוציאם במספר ומכניסם במספר בשמותם, שנאמר ‘המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא'”. רש”י מביא פסוק בישעיהו, אותו פסוק כתוב בתהילים ושם כתוב ‘בשמות יקרא’, בלשון רבים. אותו פסוק. רש”י פה מוסיף, חיבתן של ישראל נודעת לא רק בגלל עצם המספור, אלא משום שהם נמשלו לכוכבים, כמו שהעיד הנביא ישעיהו שהקב”ה מונה את הכוכבים – “המוציא במספר צבאיו לכולם בשם יקרא”, או “בשמות יקרא”. ההתייחסות של הקב”ה אלינו היא כמו היחס שלו אל הכוכבים ש’כולם בשם יקרא’. כלומר, מהפסוק ‘לכולם בשם יקרא’ אני לומד גם שהמספור כמו שעושים בכוכבים הוא להודיע חיבתן, וגם שהחיבה היא לא רק במספור עצמו, אלא החיבה היא גם בכך שהוא קורא להם שמות. לכן אומרת התורה “ואלה שמות בני ישראל”. יש פה גם מספור נתינת שם לכל אחד מישראל בפני עצמו. כמו שהנביא אומר שככה הקב”ה מתייחס לכוכבים, שיש להם גם מספר וגם שמות. יש דברים בעולם שיש להם רק מספר. לכסף, יש מספר, אבל שם אין לו. אין לו מהות. [היה בישיבה פעם סיפור שאבא של בחור משיעור ב’ או ג’ בא לדבר עם אבי זצ”ל ונראה לו שצריך לטפל בו קצת יותר וכו’. ואבי אמר לו טוב שאתה בא וכו’. אחרי זה הוא שאל אותו: ‘תגיד לי כבודו, במה מתעסק’? הוא אמר לו, ‘אני מתעסק בבורסה’. אבי שאל אותו ‘איך זה עובד הבורסה’? לא שהוא לא ידע, הוא רצה לפתוח אתו בשיחה. הוא אמר לו, ‘יש איזה פקיד בבנק שמולו אני עובד, וכל הזמן אני מקבל דיווחים, המניה עלתה המניה ירדה’. ‘כל כמה זמן אתה עומד בקשר עם הפקיד הזה’? הוא ענה לו ‘לפעמים פעם בשבוע, לפעמים פעם בשבועיים, תלוי מה המצב, מה שהחדשות מדווחות מה קורה’. אבי אמר לו, ‘המניה הכי חשובה שלך זה הבן הזה שנמצא בישיבה. איך יכול להיות שאתה מתעניין במניה הזאת רק פעם בשנתיים-שלוש? עד היום לא ראיתי אותך אפילו פעם אחת’.] המוציא במספר צבאיו זה המניות, השווי הכמותי, אבל לכולם בשמות יקרא זה החיבה שיש לעמ”י שנמשלו לכוכבים. אין מילה מיותרת בחז”ל, אם יש מילה שאפשר להבין אותה לעומק, חייבים להבין אותה לעומק. [הרב כותב באורות התורה שאדם שיכול ללמוד בעיון ולומד בבקיאות, יש פה ביטול תורה איכותי. זה לא ביטול תורה כמותי, הוא לומד את אותם השעות. אמרנו שבוע שעבר שיש כאלה שהם כאלה מתמידים, כל היום לומדים, ולכן בקושי יש להם זמן להבין את מה שהם לומדים מפני שהם כל הזמן רק לומדים, צריך גם להבין].

“לכולם בשם יקרא”

הזכרנו שבספר ישעיהו כתוב “המוציא במספר צבאיו לכולם בשם יקרא”. לכולם יש את אותו שם, שם אחד. בתהילים בפרק קמ”ז שם כתוב “לכולם שמות יקרא”, מה ההבדל בין בשם יקרא לבין בשמות יקרא? זה כמו בעם ישראל: כל אחד הוא יחידה בפני עצמה, יש בזה מה שאין בזה. לכל אחד יש תכלית בפני עצמו, וחוץ מזה יש גם לכולם תכלית אחת משותפת. כותב הרב בספר מדבר שור (דרוש י”ד), זה ההבדל בין בכולם בשם יקרא לבין בשמות יקרא. הקב”ה אומר שבריבוי צבאיו של הכוכבים יש לכל כוכב שם ותפקיד עלי אדמות, וחוץ מזה יש גם לכולם ביחד תפקיד משותף. לכל אחד יש את הדרך האישית הפרטית שלו המיוחדת לו ‘לכבוש את ההר’. אבל גם יש כולם מכנה משותף כללי, לעלות לראש ההר. אומר הרב, זה ההבדל בין ישעיהו שאמר את הפסוק “לכולם בשם יקרא”, לבין מה שכתוב בספר תהילים “לכולם בשמות יקרא”. פה רש”י מביא שמעלת עמ”י שלמרות שהם ירדו לגלות שכשאדם יורד לגלות הוא לא יכול להוציא מהכוח אל הפועל את הייעוד האישי שלו, אבל יש לנו תפקיד גם כשעמ”י בגלות. [?] התפקיד הוא הפסוק שמביא רש”י מישעיהו שהיה לכולם שם אחד. המגמה הכללית המשותפת לכולם ודאי שלא יכולה אף פעם להיבטל. אפילו כשיורדים למצרים נמשלנו לכוכבים שיש לנו תכלית כללית.

“להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים”

למה דווקא כוכבים? ביטוי דומה כתוב בתורה גם אצל אברהם אבינו: “ויוצא אותו החוצה ויאמר לו הבט נא השמימה וספור את  הכוכבים אם תוכל לספור אותם, ויאמר לו כה יהיה זרעך”, גם את זה צריך להבין, מה באמת הקב”ה אמר לאברהם אבינו, מה יש עם הכוכבים? באופן פשוט אפשר לומר שזהו משום שכל אחד מאתנו הוא ‘כוכב’. הגמרא אומרת שהלבנה קטרגה לפני על הקב”ה על השמש “אין שני מלכים משמשים בכתר אחד”. היא צדקה או לא צדקה? לכאורה היא צודקת שאין שני מלכים בכתר אחד, אין שני ראשי ממשלה. למה הקב”ה אמר לה ‘לכי ומעטי את עצמך’? היא טעתה בהתייחסות אל עצמה כמלך. ‘אני מלך כמו השמש’, מתחילה לדבר על ה’אני’, ‘אני בדיוק כמוך, למה את ולא אני’. על זה אמר לה הקב”ה לכי ומעטי את עצמך. ולכן כדי לפייס את הלבנה בגלל שהקב”ה מיעט אותה, הרבה את צבאה ופייס אותה ע”י שמסביבה הוא עשה לה הרבה ‘חסידים’, יש הרבה כוכבים. [הזכרנו פעם. שהיה רב’ה שנשאר אחרי השואה בלי חסידים, נשאר לבד, בודד. הוא היה מתפלל עם אבי באותו מקום בשחרית בבוקר. אבי אמר לו, הלבנה יש לה הרבה כוכבים מסביבה, לשמש לא. זה מוריד משהו מעוצמתה של השמש? מי שגדול הוא גדול גם אם אין לו כוכבים מסביב. מי שהוא גדול, גדול גם אם אין לו הרבה חסידים מסביב. אז השמש לא נפגעה ממה שיש הרבה כוכבים סביב הירח, זה היה פיוס לירח.] אנחנו רואים שהמקור של כל הכוכבים בעולם הוא כדי לפייס את הירח. ועל זה אנחנו מתפללים בכל ר”ח ‘למלאות פגימת הלבנה. “אמר הקב”ה, הביאו עלי כפרה שמיעטתי את הירח”, והרי”ף בתחילת מסכת שבועות מביא את האגדתא הזאת להלכה. הקב”ה ברא כוכבים כדי לפייס, לתת חזרה ללבנה את הערך שהיא לא תחשוב שבגלל שהקב”ה מיעט אותה, היא עכשיו כאילו לא כלום, לכן נבראו הכוכבים. ראינו שיש משהו בבריאת הכוכב, מה שאין בשום ברייה אחרת, שהוא מלכתחילה נברא כדי לפייס, כדי להיטיב עם הלבנה, כדי לתת לה את הכבוד העצמי שלה. על זה אומר רש”י, הקב”ה אמר לספור את ישראל הרבה פעמים, אע”פ שכבר חזרו ונספרו. למה? “להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים”. למה דווקא לכוכבים? מפני שהכוכב, הברייה הזו בעולם, היא ברייה שמתחילת יצירתה היא נועדה לתת כבוד גם לאחרים. היא נועדה לפייס את האחרים. על זה אומר הקב”ה, יש לי חיבה מיוחדת לעמ”י מפני שהייעוד שלהם הוא לפייס את האחרים ולתת להם כבוד [?].

אנחנו אומרים פסוק כזה כל יום בתפילה – “הרופא לשבורי לב”. (ראשי תיבות ‘הלל’. כתוב בספרים, שהשמחה של ההלל יכולה לרפא את הבן אדם. “הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם”.) מיד אח”כ כתוב “מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא”. מה הקשר בין הרישא לבין הסיפא? הקב”ה רופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם. דהיינו כשצריך לרפא מישהו, לכל מחלה יש שם בפני עצמה ולכל מחלה יש רופא ומלאך בפני עצמו שהוא אחראי על כל דבר, הכול מפורט. לכן הגמרא אומרת שאם אדם רואה שבאים עליו ייסורים, יפשפש במעשיו, לא אומרים שאדם חולה באופן כללי, כל דבר מכוון על משהו אחר. על זה אומר הפסוק מיד בהמשך “מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא”, זה בדיוק כמו “הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם”, מפני שכל המהות של הכוכבים, כל המהות של המספור של הכוכבים, זה כמו הכוכב שנולד בשביל לפייס את הלבנה. בשביל לרפא אותה בשביל לתת לה את המעמד, לא הגופני. הלבנה לא נהייתה יותר גדולה, אבל את המעמד את ההרגשה שבכל זאת יש לה חשיבות, זה מה שאומר הפסוק. הקב”ה רופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם. המוציא במספר צבאיו, על הכוכבים, לכולם שמות יקרא.

“כה יהיה זרעך”

זה גם מה שאמר הקב”ה לאברהם אבינו. “כה יהיה זרעך”. לא רק מספור, ריבוי. ‘כה יהיה זרעך’, הכוונה היא כמו הכוכבים – גם ריבוי איכותי, לא רק ריבוי כמותי. כמו שלכוכבים יש גם שם ויעוד לכל דבר בפני עצמו, ויש גם יעוד כללי, כך גם עמ”י בכל המצבים. ‘כה יהיה זרעך’, כמו הכוכבים. כתוב על כך במלבי”ם. “תהילה לדוד ארוממך אלוקי המלך”, פונים להקב”ה באופן כביכול ישיר אתה אלוקי, אתה המלך. ואח”כ מדברים רק על שמו “ואברכה שמך לעולם ועד”. יש הבדל בין אלוקי המלך שזה כאילו התואר, לבין ואברכה שמך. אומר המלבי”ם: ה’ נעלם מצד עצמותו. אדם לא יכול להשיג את הקב”ה. אבל הוא נגלה לנו מצד הפעולות שבו. הרוממות של הקב”ה שהוא נעלם מכל השגה. מרומם מכל ברכה ותהילה. אין אפשרות לברך מישהו שאין לי שום השגה בו. לכן אומר הפסוק “ואברכה שמך לעולם ועד”. שמך הכוונה היא מצד הפרסום שהקב”ה מתפרסם ע”פ הנהגתו ופעולות ה’ בעולם. כאן אפשר לברך ה’. לא מברכים את עצמותו של הקב”ה, אני מברך את מה שאני רואה, את הפעולות שלו, שזה בעצם השם של הקב”ה. כך כותב במפורש הרשב”א בתשובות (ח”ה סי’ נ”ב) ברוך אתה ה’, מדברים על לשון נוכח, ברוך אתה. ואח”כ אומרים אשר קידשנו בגוף שלישי, והוא אומר שם את אותו רעיון. בקדושה אנחנו אומרים “נקדש את שמך בעולם”. גם כאן הכוונה היא שאנחנו נקדש את הקב”ה לפי הפעולות שעל פיהם הוא נגלה לנו. אנחנו רואים את גבורותיו, רואים את נוראותיו, רואים את יכולותיו. בעצמותו לא שייך שהוא יתגלה, ‘לית מחשבה תפיסה ביה כלל’. על זה אומר דוד המלך “ואברכה שמך לעולם ועד”. ברכה לפי ההתגלות שלך. “נקדש את שמך”, לפי ההתגלות שיש ע”פ הפעולות של הקב”ה בעולם.

“ואלה שמות”

אומר רש”י על “ואלה שמות בני ישראל” שהקב”ה מונה אותנו, אבל הקב”ה גם נותן לנו שם. כמו ‘ואברכה שמך’ כלפי הקב”ה, זה מתייחס לפעולות של הקב”ה. אותו דבר לכל אדם יש שם, פעולה שהוא צריך לפעול. ‘ויקרא שמו בישראל’, הכוונה היא לא רק איך יקראו לו בת”ת. אלא מה השם שלו, מה המהות שלו. כשאברהם אבינו הצטווה ללכת לא”י הקב”ה אומר לו “ואעשך לגוי גדול”. אומר שם רש”י, לפי שהדרך ממעטת את השם. כשאדם יוצא ממקום המגורים הטבעי שלו, השם שלו מתמעט. לכן הקב”ה מה אמר לאברהם אבינו, “ואברכך ואגדלה שמך, והיה ברכה”. אומר השפ”א שם, מה הפשט שהדרך ממעטת את השם, שהוא נהיה פחות מפורסם? הרי במציאות זה לא נכון. תראו כמה אנשים שפה בארץ אף אחד לא שומע עליהם. הם רק מגיעים לארה”ב, איזה כותרות. אומר השפ”א, השם הוא המהות של האדם. הדרך ממעטת את השם, היא שוחקת אותו. מבחינת היעוד שלו, מבחינת ההתגלות שלו, מבחינת התפקיד שלו עלי אדמות. על זה היה צריך אברהם אבינו ברכה מיוחדת. ואברכך באיזה ברכה? של אגדלה שמך. שגם כשאתה נע ונד, לא במקום הטבעי שלך, השם של אברהם אבינו תמיד ישפיע בכל מקום שהוא ילך.

לכן על ראובן ושמעון כתוב “אלה ראשי בית אבותם…בני ראובן…בני שמעון”. ואילו בהמשך כתוב “ואלה שמות בני לוי”. שואל השל”ה הקדוש, למה לא כתוב ‘ואלה שמות בני ראובן’, ‘ואלה שמות בני שמעון’, ורק כשמגיע ללוי שם התורה כותבת ‘ואלה שמות בני לוי’? הפירוש הוא כמו שאמרנו. מי שמזוהה עם השם שלו, מי ששומר על המהות שלו כפי שזה מתבטא בשם, עליו נאמר ואלה שמות. אחרי שירדו למצרים אומרת התורה ואלה שמות בני ישראל, כשירדו למצרים באו מצרימה, כשהם ירדו מצרימה הם ירדו עם ההשפעות של יעקב, עם ההשפעות של יוסף. אבל אחרי שמת יעקב, אחרי שמת יוסף, הכול השתנה. אומרת לנו התורה, מי שמר על השם שלו, מי שמר על המהות שלו? בני לוי. בני לוי לא נשתעבדו במצרים. וכך כותב הספורנו בתחילת ספר שמות: “ואלה שמות. אלה הנזכרים בכאן היו ראוים להודע בשם כי כל אחד מהם ראוי להיות נחשב איש על שמו המורה על צורתו האישיית. ואלה כל ימי חייהם היו למאורות, ולא יצא הדור לתרבות רעה. אמנם אחרי מותם לא היו הצדיקים שבבניהם כל כך חשובים בעיני אלהים ואדם”. למה זה קרה? הם לא שמרו את השם. יש כאלה שנוהגים אחרי תפילת שמו”ע לומר את השם של האדם, למה? שאדם לא ישכח את שמו לעולם הבא. מה הפשט בזה?

“מי אנכי כי אלך אל פרעה”

כל המפרשים שואלים בפרשה איך אפשר להבין את הסיפור עם  משה רבינו? איך אדם שנותן עיניו ולבו על צרתם של ישראל, חמש פעמים לא רוצה ללכת? “שלח נא ביד תשלח”. האם כאן המקום לענווה? אומרים לבן אדם הקב”ה בחר בך, “שלח נא ביד תשלח”? בשנים שעברו אמרתי שיש אומרים ש’שלח נא ביד תשלח’ הכוונה היא תשלח את אליהו הנביא שעליו נאמר “הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא”. דהיינו, מה אתה צריך אותי באמצע? הרי יציאת מצרים זה לא סוף כל הגלויות. עדיף שתשלח כבר עכשיו את אליהו שזו תהיה הגאולה האמתית. למה צריך לשלוח את משה ואחרי זה עוד פעם גלות ושוב יבוא מישהו שיוציא אותם? תתחיל להוציא אותם כבר עכשיו לחירות עולם, לא רק אחרי יציאת מצרים אלא כמו השליחות של אליהו. על זה נאמר “שלח נא ביד תשלח”. ככה כתוב בפרקי דרבי אליעזר. אבל המדרש אומר דבר הפלא ופלא: יעקב אבינו הוא זה שהתחיל לרדת לגלות מצרים? הקב”ה מבטיח ליעקב אבינו “אל תירא יעקב…אנכי ארדה עמך ואנכי אעלך גם עלה”. אני אעלה אותך. אומר המדרש, זה מה שאמר משה רבינו. ‘מה אתה שולח אותי, הרי הבטחת ליעקב אבינו שאנכי אעלה אותך גם עלה. אז אתה צריך להעלות אותם. למה לשלוח שליח?’ ככה אומר המדרש, דבר נפלא ביותר. משה כן רצה, אבל זה לא מה שהקב”ה הבטיח לבני ישראל. ויש הבדל שמים וארץ אם זה מעשה אדם, גם אם הוא שליח, לבין אם זה מעשה ידיו של הקב”ה. מעשה ידיו של הקב”ה לא בטלים לעולם. על זה הוא אמר “מי אנכי”. מי אנכי הכוונה שאני לא אותו ‘אנכי’ שהבטחת ליעקב אבינו, “ואנכי אעלך גם עלה”. האנכי האמתי זה “אנכי ה’ אלוקיך”, אותו אנכי ה’ אלוקיך זה אותו אנכי של “ואנכי אסתר אסתיר פני”. תמיד הקב”ה נמצא מאחורי העניינים. על זה אמר משה רבינו “מי אנכי”. מה ענה לו הקב”ה בסוף? “ואנכי אהיה עם פיך”. אמר לו הקב”ה, מה שאני שולח אותך זה כן הקיום ליעקב אבינו. מפני ששכינה מדברת מתוך גרונו של משה. שליחות של משה רבינו זה לא כמו שראובן ממנה את שמעון. שזה רק פעולה שמתייחסת למשלח. זה ממש שהקב”ה הוציא אותם. לכן בספר ההגדה של פסח לא מזכירים את משה רבינו, כדי שידעו שכל המהות של יציאת מצרים זה ע”י “ואנכי אעלך גם עלה”. “אנכי ה’ אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים”. משה רבינו היה כאילו שכינה מדברת מתוך גרונו. על זה היה המשא ומתן פה בין משה רבינו לבין הקב”ה.

“למכה מצרים בבכוריהם, כי לעולם חסדו. ויוצא ישראל מתוכם, כי לעולם חסדו”. למה מדגישים את מכת בכורות בפני עצמה? מפני שרק על מכת בכורות הייתה הבטחה “אני ולא מלאך אני ולא שרף”. מה ההבדל? מפני שמכת בכורות זה לא היה עונש על מה שהם שעבדו את ישראל. מכת בכורות הייתה עצם היציאה ממצרים. אבל המכות עד מכת בכורות היו מכות בתור עונש על מה שמצרים מענים את ישראל. בלי קשר ליציאת מצרים. לכן יש פה שתי הודאות שונות. ההתחלה של יציאת מצרים זה רק ממכת בכורות, שם זה רק ‘אנכי’. [היה ויכוח פעם בין שני רבנים. אחד חלק על השני ואמר לו, מה שאתה מסתדר עם סוג מסוים של אנשים זה לא בסדר. והרב הזה שבא בתרעומת כלפי הרב השני כתב לו מכתב על זה שהוא כועס עליו. בין השאר הוא כתב לו כך “הרי אני בקשתי את זה ממך. אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא שליח. אלא אני בכבודי ובעצמי בקשתי ממך. ועכשיו ראית בזה שלא שמעת לי אתה נכשלת. השווה את עצמו לקודשא בריך הוא.]

“מי אנכי כי אלך אל פרעה”

דעת הגר”א כידוע שאפילו רשע, אם הוא עם בטחון בהקב”ה, למרות הרשעות שלו מידת הביטחון עוזרת לו לא עלינו. מפני שמידת הביטחון פועלת. ככה דעת הגר”א. “רבים מכאובים לרשע והבוטח בה’ חסד יסובבנו”. לכאורה האתנחתא בפסוק הייתה צריכה לבוא כך: “רבים מכאובים לרשע”, פה היה צריך להיות פסיק, “והבוטח בה’ חסד יסובבנו”. אך זה לא כך – רבים מכאובים לרשע והבוטח בה’, אתנחתא, חסד יסובבנו. אמר הרב מנדל מקוצק, יש הרבה מכאובים לרשע, אבל מה המכאוב הכי גדול שלו? הבוטח בה’. הוא לא יכול לסבול שיש מישהו עם כזאת אמונה גדולה. איך הוא חי כל הזמן עם הקב”ה. איך הוא כל הזמן חי ב’שויתי ה’ לנגדי תמיד’. ועל זה אומר הפסוק, רבים מכאובים לרשע והמכאוב הכי גדול שלו הוא לראות אנשים שבוטחים בהקב”ה, כי כשיש ביטחון יש הכול.

שליחות משה

בפרק ב’ פסוק י”א כתוב שהקב”ה אמר למשה “ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים ויאמר משה אל האלוקים מי אני כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים”, ואילו בפסוק י”ג כתוב “הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם… ואמרו לי מה שמו”. משהו פה לא ברור. הקב”ה אומר למשה שהוא שולח אותו לפרעה, אומר לו משה רבינו אני אבוא לבני ישראל והם יגידו לי מה שמו. כרגע הרי לא מדברים על זה. כרגע מדברים על ההליכה לפרעה ולא לבני ישראל! משה כורך את השליחות שלו לפרעה עם השליחות לבני ישראל, זה לא ממין הטענה. “הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה”. אומר רש”י, זה אחד מעשרה ק”ו שבתורה. איזה מין ק”ו זה? על בני ישראל כתוב שלא שמעו בגלל קוצר רוח ועבודה קשה, אז מה שייך להגיד שגם פרעה לא ישמע, אין לו קוצר רוח, אין לו עבודה קשה. זו שאלה ידועה מה הק”ו פה? אומר השפ”א בפרשת וארא, אדם שהוא שליח לא יכול לפעול בלי שיש לו גיבוי מהמשלח. לכן אם יש סיבה כלשהי שבני ישראל לא שמעו אלי אין לי גיבוי מהמשלח, וממילא אני לא אצליח לשכנע את פרעה. זה מה שכותב שם השפ”א. אני חושב שזה גם מה שכתוב פה בפרשה. הקב”ה אמנם שלח אותו לפרעה. אבל משה רבינו ידע שאי אפשר ללכת לפרעה בלי שישראל ירצו לשמוע אותי. בלי גיבוי מהעם שאני פועל בשבילו, א”א לפעול.

אומרת המשנה בראש השנה: “וכי ידיו של משה עושות מלחמה… אלא כל זמן שישראל משעבדים לבם לאביהם שבשמים היו נוצחים…”. בפסוק כתוב שישראל ניצחו כאשר משה הרים את ידיו, ולמרות זאת המשנה אומרת שזה היה כאשר ישראל שעבדו ליבם לאביהם שבשמים. גם כאן זה אותו עיקרון. מה נותן כוח למשה רבינו להרים את ידו כדי שישראל ינצחו? שאלה שהוא פועל בשבילם, משעבדים לבם לאביהם שבשמים. אבל אם יש נתק בין המשלח לשליח, איך השליח יכול להצליח? השליחות של משה רבינו לא הייתה סתם שליחות פקידותית כזאת, אלא יש פה משהו מהותי. הכוח של עמ”י צריך להתגלות בעולם, ואם ההתגלות הזאת תבוא מתוך הזדהות שגם שכינה מדברת מתוך גרונו וגם העם מרגיש שמשה רבינו הוא חלק מהם, רק אז זה יכול להצליח.

אומר הרב באורות הקודש חלק ג’, כמה שאדם יותר גדול, כגודל הגדולה שלו, הגדולה של האישיות שלו, הוא מרגיש יותר בצערו הפרטי של כל אחד. כדי לדאוג לכל אחד צריך שהאדם עצמו יהיה גדול. במה נבחנת הגדולה שלו? כשאתה רואה שהוא גם דואג לאחרים. כשאתה רואה ש’הוא מוציא במספר צבאיו ולכולם בשמות יקרא’. כשאתה רואה שכל המגמה שלו זה להיטיב, לפייס, לעשות נחת רוח, סימן שהוא אדם גדול. מפני שרק מי שיש בו גדולה רוחנית גדולה, יודע גם איך לדאוג לפרטים של אחד ואחד.

שנתבשר בעז”ה בשורות טובות, שתהיה שבת שלום!

השאר תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *