פרשת בא

פרשת בא

“מעיד אני עלי שמיים וארץ”

הגמרא ביבמות (ט”ז.) מספרת ש”בימי רבי דוסא בן הרכינס הותרה צרת הבת לאחין… והיה הדבר קשה לחכמים, מפני שחכם גדול היה, ועיניו קמו מלבא לבית המדרש… אמר להם… מעיד אני עלי שמים וארץ שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא ואמר שלשה דברים: צרת הבת אסורה, עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית, ומקבלים גרים מן הקרדויין ומן התרמודים”. באוצר הגאונים למסכת יבמות (שם) מובאת תמיהה: כיצד ר’ דוסא בן הרכינס יכול להעיד שחגי הנביא ישב על מדוכה זו, הרי הסיפור אירע בימי ר’ עקיבא ור’ יהושע, ומסתבר שר’ דוסא לא ראה שחגי הנביא ישב על מדוכה זו, כיצד הוא מעיד על כך?

אומר ה’אוצר הגאונים’, התשובה היא שר’ דוסא אכן לא אומר שהוא ראה את חגי הנביא. “הכי חזינא, דלא קאמר רבי דוסא בן הרכינס ‘אני ראיתי את חגי הנביא’. מיהו, זקן גדול היה והאריך בשנים, וכידוע דשיחת כל דור ודור ברירא ומנכרא ונפישי בדור שלישי, בתר מאה ומאתיים שנים. ובתר הכין שמעתתא והלכתא מנקטין, ושיחות ומאי דדמו לה משתכח רוביהן”. דהיינו, אדם שאסף את השמועות שהיו בדורו ובדורות שלפניו, וישב ובירר וליבן אותן- אפילו אם אח”כ עוברת תקופה ארוכה יותר, הוא יכול לבוא ולהעיד על אותן שמועות. ר’ דוסא בן הרכינס לא אמר שהוא עצמו היה בזמן חגי הנביא, אלא שהוא זכה לברר ולשמוע מהדורות שלפניו את השמועות בצורה אמתית מאוד, עד כדי כך שהן הפכו אצלו לחוויה אישית, והיה יכול לומר ‘מעיד אני עלי שמים וארץ’. הוא לא היה צריך לראות בעיניים את חגי הנביא, מספיק שהוא חי בדורות שלאחר חגי ובירר את הדברים. מי שזכה לראות את הדורות קודמים וללמוד מהם, הוא יכול להעיד לדורות שאחריו הרבה יותר מאדם שלא ראה את הדורות שלפניו.

“למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים”

היסוד הגדול הזה שכתוב באוצר הגאונים, הוא יסוד גדול לא רק בהלכה. התורה אומרת (דברים טז, ג) “למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים”. שואל הסמ”ג בהלכות ע”ז, כיצד ניתן לצוות אדם על הזכירה, “למען תזכור”, הרי לכל אחד יש זיכרון שונה! [שמעתי פעם מהרב עובדיה זצ”ל, שהעולם חושב שכל מה שהוא זוכר זה בגלל שיש לו זיכרון פנומנלי (ובאמת היה לו), אבל באמת הוא זוכר בגלל הוא עשה הרבה חזרות. כשאדם חוזר על התורה למרות שיש לו זיכרון טוב- סימן שהזכירה שלו היא לא סתם ידע אלא שהוא חי את הדברים אותם הוא לומד]. כיצד התורה מצווה “למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים”, איך אפשר לזכור כל כך הרבה דורות לאחור? גם אם נניח שבתחילה הסבא סיפר את הדברים לנכדו, והוא המשיך להעביר את המסורת הלאה- עדיין כל הזיכרון הוא זיכרון חיצוני. הוא לא זוכר שהוא יצא ממצרים, אלא רק שסיפרו לו על כך, לו עצמו אין זיכרון כזה. איך אפשר לצוות בן אדם על הזכירה? הגמרא במגילה (ו:) אומרת “אוקמי גירסא סיעתא דשמיא”, מבאר שם רש”י, “שלא תשתכח ממנו”. ללא סיעתא דשמיא מיוחדת האדם לא יכול לזכור את תלמודו. תלמודו הכוונה היא ללימוד שלו, שהוא עצמו כל הזמן לומד. כל שכן שאי אפשר לזכור את הדברים שאירעו לאבותינו לפני אלפי שנים!

הזכירה היא דברים שבלב האדם. על אדם שנפטר אומרים “זכרונו לברכה”, אולם על אדם שעדיין חי לא משתמשים בלשון כזו. לא צריך את כוח הזיכרון כדי שלא ישתכחו החיים, כל עוד הם חיים אין חשש של שיכחה, וממילא לא צריך זיכרון. אם כך עוד יותר לא מובן הציווי שהתורה מצווה על זכירת יציאת מצרים- ממה נפשך: אם אנו חיים את יציאת מצרים אין חשש שנשכח אותה, ואם אנו לא חיים את יציאת מצרים כיצד ניתן לצוותנו לזכור אותה? כך גם שואל ה”עקידת יצחק” על התורה בשער נ”א.

נטילת הבחירה החופשית

כתוב ברמב”ם בהלכות תשובה (פ”ו ה”ג), “ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת, שיהא הפרעון מזה החוטא עַל חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאו שעשה. הוא שהקדוש ברוך הוא אמר על ידי ישעיהו ‘השמן לב העם הזה’ וגו’. וכן הוא אומר ‘ויהיו מלעבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנבאיו עד עלות חמת ה’ בעמו עד לאין מרפא’. כלומר, חטאו ברצונם והרבו לפשע עד שנתחייבו למנע מהן התשובה שהיא המרפא”. [אמרו לי בשם הרב אלישיב, ששאלו אותו מדוע למחלה קשה פלונית לא מוצאים תרופה, והוא אמר שרק על דבר אחד כתוב בתורה שאין לו תרופה, על בזוי ת”ח. וסתם ולא פירש]. ממשיך הרמב”ם: “לפיכך כתוב בתורה ‘ואני אחזק את לב פרעה’, לפי שחטא מעצמו תחלה והרע לישראל הגרים בארצו, שנאמר ‘הבה נתחכמה לו’- נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו, לפיכך חזק הקדוש ברוך הוא את לבו. ולמה היה שולח לו ביד משה ואומר שלח ועשה תשובה, וכבר אמר לו הקב”ה אין אתה משלח שנאמר ‘ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון… ואולם בעבור זאת העמדתיך’? כדי להודיע לבאי העולם שבזמן שמונע הקדוש ברוך הוא התשובה לחוטא אינו יכול לשוב אלא ימות ברשעו שעשה בתחילה ברצונו. וכן סיחון… וכן ישראל בימי אליהו, לפי שהרבו לפשוע מנע מאותם המרבים לפשוע את התשובה שעל זה אמר אליהו ‘ואתה הסבות את לבם אחורנית’, כלומר מנעת מהן התשובה”. הרמב”ם מביא מספר דוגמאות לדבריו מהתורה ומהנביאים.

כתוב במדרש תנחומא בפרשת וארא שכוח הבחירה ניטל מפרעה רק לאחר חמש המכות הראשונות. בהתחלה הקב”ה אומר למשה רבינו “ואני אקשה את לב פרעה”, ולאחר מכן הוא אומר לו “הכבדתי את לבו”. משמע במדרש שיש הבדל בין להכביד את לבו ובין להקשות את לבו, “אקשה” הכוונה שיהיה לו קשה, לא תהיה לו סיעתא דשמיא, ואילו “להכביד” זו דרגה גבוהה יותר, התשובה של פרעה הופכת להיות משוללת מן היסוד. לפי המדרש מובן מדוע תוך כדי המכות בפרשת וארא הקב”ה שולח את משה לומר לפרעה “כה אמר ה’ אלקי העברים שלח את עמי ויעבדני כי בפעם הזאת אני שלח את כל מגפתי אל לבך”. בניגוד לכל המכות בהן משה מתריע בפני פרעה רק על המכה הבאה שעומדת לבוא עליו, כאן משה רבינו מתרה בו על כל המכות הבאות. מדוע כאן הקב”ה שולח את משה להתרות בפרעה על כל המכות? אלא, מכאן ניטל ממנו כוח הבחירה, ומכאן והלאה ברור שפרעה עומד ללקות ביותר ממכה אחת. [שמעתי מאבי מורי זצ”ל פעם בליל הסדר: כתוב “לב מלכים ושרים ביד ה”, נראה מהפסוק שלמלך אין לו כוח בחירה כלל. גם אם הוא לא חוטא, “לב מלכים ושרים ביד ה”. צריך לומר ש”לב מלכים ושרים ביד ה'” אין הכוונה שאין להם בחירה אישית, אלא שיש עניינים מסויימים לגביהם אין למלך בחירה. שמעתי בשם הרב’ה מחב”ד ש”לב מלכים ושרים ביד ה'” נכון רק במלכי גויים, אולם לא יכולה להיות מציאות בעולם שליהודי לא יהיה בחירה, אפילו אם הוא מלך].

“הוריני ה’ דרכך”

אומר הרמב”ם, על העניין הזה מתפללים הצדיקים “הורני ה’ דרכך ונחני באורח מישור למען שוררי”. אנו אומרים את המזמור הזה בחודש אלול, “לדוד ה’ אורי וישעי”. הצדיקים מתפללים שהעוונות שלהם לא יובילו אותם למציאות כזו שיתבטל מהם הבחירה. הצדיקים, שרחוקים כמטחווי קשת מפרעה הרשע, מתפללים שלא יגיעו למציאות אליה הגיע פרעה, מציאות של נטילת כוח הבחירה. זוהי כוונתנו בתפילה בכל יום, “והחזירנו בתשובה שלמה לפניך”, אנו מתפללים לה’, אל תנעל בפנינו את דרכי התשובה.

“עד מתי מאנת”

בפרשת השבוע מסופר שמשה רבינו בא לפני פרעה ואומר לו: “עד מתי מאנת לענות מפני” הקב”ה הכביד את לב פרעה, נטל ממנו את הבחירה. אם כן, מה הפירוש “עד מתי מאנת לענות מפני”, הרי ניטלה ממנו הבחירה! השפת אמת (בא תרל”ב) מבאר באופן שהוא ממש הפלא ופלא. “אבל היה צריך להיות לו עכ”פ רצון להיות נכנע. והוא שמח עוד בחיזוק לבבו”. אמנם ניטלה מפרעה הבחירה, אולם הוא לא היה אמור לשמוח במצב אליו הוא נקלע! פרעה ברשעותו ממשיך להנות ולשמוח מכל העניין. הוא שמח בעצם העובדה שה’ הכביד את לבו, בעובדה שכעת יש לו דחף נוסף להרע לישראל. השפת אמת מייסד כאן הבחנה חשובה ויסודית, גם כאשר נראה שאדם שבוי לגמרי בעניין מסויים, עד כדי כך שהוא חושב שלא יוכל להיגמל מזה לעולם- אם הרצון שלו נמצא בקום אחר הוא לא באמת שבוי עד הסוף. גם אם נראה שכבר ניטל ממנו כוח הבחירה והוא לא יכול לצאת משם- כל עוד הרצון שלו שונה הוא לא באמת שבוי. לכן משה רבינו אומר לפרעה: “עד מתי מאנת”, אמנם הקב”ה לקח ממך את הבחירה, אבל אתה שמח ורוצה בכך.

יש דיון בפנ”י בכתובות, מה הדין במקרה שאדם נאנס לעבור איסור מסוים, אולם ברור לנו שגם ללא האונס הוא היה עובר על האיסור. יש ספק האם שייך לומר שהוא היה אנוס או שמא לא. לפי השפת אמת זהו המקרה של פרעה, “עד מתי מאנת”, אמנם אתה אנוס, אבל גם לולא היית אנוס כנראה שהיית עושה זאת, שהרי אתה רוצה בזה, אתה שמח בזה.

“זכרן”

במסכת דרך ארץ זוטא (בסוף פרק שלישי) כתוב שיש חמש עשרה הנהגות של ת”ח. אחד הוא כונס, אוגר ד”ת שהוא שומע. השני הוא זכרן. לכאורה לא מובן מדוע המידה הזו שייכת דווקא לת”ח, הרי זו מידה טובה לכל אדם. החובת הלבבות בשער הפרישות (תחילת פ”ד) כותב ש”הפרוש צהלתו בפניו. אבלו בליבו… מיושב… זכרן”, כמו שכתוב במסכת דרך ארץ. מדוע הפרוש הוא “זכרן”?

החיים של האדם מורכבים מדברים שהוא חווה בעבר, מדברים  שהוא חווה בהווה, ועל גבם הוא בונה את העתיד. הכוח שמקשר בין העבר לבין ההווה הוא הזיכרון של האדם. כשהמלאכים קטרגו על בריאת האדם הם אמרו לקב”ה “מה אנוש כי תזכרנו”, “אנוש” מלשון “כי נשני אלוקים”, הרי האדם יהיה במהותו שכחן, לא כדאי לברוא אותו, “מה אנוש כי תזכרנו”. הוא יחיה בצורה אחת, הוא לא ידע להעביר את המציאות שהוא נמצא בה אל העתיד, הוא לא יוכל להשתמש בעברו וללמוד ממנו אל ההווה והעתיד. כתוב ש”זקן” הוא זה שקנה חכמה. מה הפירוש “קנה חכמה”, כיצד ניתן לקנות חכמה? כתוב בספר ליקוטי תורה (בסוף פרשת קדושים), זקן הוא זה שקנה חכמה, חוכמתו הפכה להיות חלק ממנו. וכך אומר המהר”ל בפרקי אבות, דבר שהוא נבדל מהחומר הוא דבר שאין בו שינוי. כיוון שהוא היה קיים הוא ממשיך להתקיים. בנבדל אין שינוי כי הוא אינו טבוע בחומר. החלק החומרי של האדם הוא החלק שגורם לו את השכחה, השכחה הגיעה לאדם מפני שהוא קרוץ מחומר. ברוחניות לא שייך שכחה. כך אומר הרמב”ם, שמטרת התקיעה בשופר היא “לעורר את האנשים השוכחים את האמת בהבלי הזמן”. ההבל של הזמן, העיסוק החיצוני בדברים לא מהותיים- הוא שגורם לאדם להיות שכחן. לכן בא השופר, להחזיר את האדם למה שהוא צריך להיות באמת. לזכור את האמת, האמת שלעולם עומדת. וכך כותב רבינו יונה בפרקי אבות (פרק ג), בהיות הנפש לבדה היא כולה ברה. כאשר הנפש של האדם נקיה ואין גשמיות בתוכה- היא יכולה לזכור ולהתחבר לדברים רוחניים. וכן להפך. כך גם כותב השפת אמת בפרשת חיי שרה (תרל”א), “השכחה באה כשמניח את ההארה ונטבע בטבע הגשמיות”.

“ותחווי”

כאשר התורה אומרת “זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים”, “למען תזכור את יום צאתך”, היא לא רוצה שנזכור את יציאת מצרים מצד הזיכרון הרגיל והפשוט. התורה רוצה שהזיכרון יוביל את האדם לחיבור עמוק אל הדברים, לחיבור והפנמה של המהות, עד כדי כך שהנקודה הזו תחדור אל טהרת הנפש שלו, מצד החיבור האמתי שלו שלא טבוע בגשמיות. יש זיכרון רגיל של בשר ודם, הוא זוכר משהו שהוא קרא או שהוא ראה. אולם יש זיכרון ברמה גבוהה הרבה יותר, לא סתם ידיעה והבנה של העניין, אלא קישור פנימי עמוק אל העניין. כאשר האדם מתקשר אל הדברים הללו בצורה יותר עמוקה הוא ממש חי אותם, וזו כוונת התורה כאשר היא מצווה אותנו בזכירה.

“והגדת לבנך”, מתרגם אונקלוס “ותחוי”. “והגדת” הוא לא אמירה אלא “ותחוי”, תחיה את זה. כשאנו רוצים לחנך את הדורות הבאים אנו צריכים לחיות את הדברים, זהו הציווי “והגדת”. לקרוא את הנוסח בלבד בלי לחיות את הדברים זה לא “והגדת”. כך גם אונקלוס מתרגם בפרשת כי תבוא “הגדתי היום כי באתי אל הארץ”, “ותחוי”. אדם שמביא ביכורים למקדש צריך להראות שהוא חי את מה שהוא עושה.

“את אשר התעללתי במצרים”

אותו דבר נכון גם בר”ה, יום הזיכרון. ישנם שני ביטויים דומים, “זכר ליציאת מצרים”, ו”זיכרון ליום ראשון”. מה ההבדל בין “זכר” ל”זיכרון”? כתוב בפירושים על הסידור ש”זכר” הוא רק עשיית מעשה לזכר מה שהיה פעם, אולם “זיכרון” הוא הרבה יותר, הוא ממש לחיות את מה שאירע, לחוות שוב את הדברים. הדרגה של ר”ה היא לא רק לזכור את מה שהיה, אלא להשליך מהעבר אל ההווה, ומתוך ההווה גם להשליך לגבי העתיד. יתכן שזוהי התשובה לשאלת הסמ”ג, התורה מצווה אותנו שנזכור, שנחווה את הדברים פעם נוספת בכל שנה ושנה. זהו לא עניין חיצוני, לא זיכרון של ידיעה והבנה אלא זיכרון של חיים, של חוויה. חלק ממצוות זכירת יציאת מצרים היא כמו שכתוב בפרשה, “למען תספר באוזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים”, רש”י מפרש “התעללתי”, לשון של צחוק. מה העניין לספר בלשון שחוק? הגמרא בע”ז (ג.) אומרת שלעתיד לבוא יבואו הגויים בטענות כלפי ה’, למה עלינו אתה לא כופה הר כגיגית, למה לא נתת לנו גם כן לקיים תורה ומצוות? והקב”ה ינסה אותם במצות סוכה, והם בועטים והולכים. כתוב שם בגמרא שאין לו לקב”ה שחוק אלא באותו היום. הביטוי “התעללתי” שרש”י אומר “שחקתי”, הוא לא סתם ביטוי של נחת רוח, אלא הוא ביטוי של יציאה מעבדות לחרות, כמו שהיה ביציאת מצרים וכמו שיהיה לעתיד לבוא. אין לו לקב”ה שחוק אלא באותו היום. זהו ציווי התורה “למען תזכור”, תתחבר ותתקשר אל דברים האלה בצורה כזו שתרגיש שהם חלק ממך. “והגדת”, “ותחוי”.

בשביל זה צריך סיעתא דשמיא

התורה קוראת זיכרון לחיבור העמוק, הרוחני, שלא קשור לחומר שגורם לשיכחה. החיבור שמתעלה מעל הגופניות, הקישור הנשמתי שלא שייך בו שיכחה כלל. רבינו יונה שהבאנו אומר, שברור שכאשר נסתלק הגוף במקום אחד והנשמה במקום אחר, לא שייך להגיד שהנשמה צריכה לזכור את כל מה שהיא עשתה בעולם הזה, הרי היא לא שוכחת. לכן כדי “לאוקומי גרסא” צריך סיעתא דשמיא, ורש”י מבאר ש”אוקומי גרסא” הכוונה שלא תשתכח ממנו. הכוונה היא, אדם שרוצה לזכור את לימודו, ולא רק שהוא יזכור מבחינת הידיעות, אלא שהוא רוצה שהלימוד ישפיע עליו, שהדברים שהיו אתו בעבר יחיו אתו בהווה ובעתיד, בשביל זה צריך “סיעתא דשמיא”. על זה צריך להתפלל. ככל שהאדם יותר רוחני יש לו יותר סיעתא דשמיא. וזו הכוונה בעוד כמה מקומות שהתורה מצווה על עניין הזיכרון. “זכור את אשר עשה לך עמלק”, לא סתם לזכור את המלחמה שהייתה, אלא לדעת מה המהות.

“אל תטוש תורת אמך”

הגמרא אומרת שאחד ההבדלים בין רשעים לצדיקים הוא “מי שופטם”, מי מנהיג אותם. “השיבה שופטנו כבראשונה”, כותב הגר”א, “שופט” מלשון הנהגה, שיצרו יהיה ברשותו. שלא יהיה שום שיקול חיצוני שיניע או שיגרום לאדם שיקול דעת לא נכון. רבי דוסא אומר “מעיד אני עלי שמים וארץ שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא”, אע”פ שהוא לא היה בזמנו, אלא היה הרבה הרבה אחריו. בכל זאת הוא יכול להוציא מהפה שלו “מעיד אני עלי שמים וארץ” הוא בירר כל כך את הדברים עד הסוף, זה היה חי אצלו עד כדי כך שהיה יכול להישבע על זה. יש ביטוי בחובת הלבבות, שלא יטעה אותך שכלך שהרעיונות החדשים שעכשיו אנחנו חושבים עליהם הם חידוש שלנו שעד כה לא נהגה, יכול להיות שבדור קודם לא הייתה השעה שיתגלו כל מיני דברים, אבל “ליכא מידי דלא רמיזי באורייתא”. כתוב בתשובות הרשב”א, המקור שצריך להיזהר במנהגים גם אם הם לא בדיוק הלכה ברורה שכתוב מדינא דגמרא, הוא מהפסוק במשלי “אל תטוש תורת אמך”. שלמה המלך אמר “אל תטוש תורת אמך”, והכוונה היא לא על ההלכות. על ההלכות נאמר “שמע בני מוסר אביך”, מותר ואסור, טרף וכשר. אולם יש דברים שהם המנהג, אצלנו עושים כך ולא עושים כך, על זה נאמר “אל תטוש תורת אמך”.

כמדומני שאמרתי לכם פעם, רש”י על התורה כותב שיוסף עמד בניסיון כיוון שדמות דיוקנו של אביו נראתה לו, אולם הירושלמי בהוריות כותב אחרת: “דמות דיוקנה של אמו נראתה לו”. מה העניין דווקא בדמות דיוקנה של רחל? יוסף היה בסיטואציה כזאת שמנקודת מבטו כולם נגדו. לפעמים במצבים כאלה אדם מרשה לעצמו קצת לעגל פינות, ודאי בדברים שהם רק מנהג. אומר הירושלמי, יוסף זכר את ה”אל תטוש תורת אמך”, אפילו על המנהגים הוא הצליח לשמור. “אל תטוש תורת אמך”, ובזכות זה הוא זכה לעמוד בנסיונות.

“ולבן שב למקומו”

הגמרא בברכות (יז:) אומרת, “הני בני מחוזא אבירי לב נינהו”, הם אנשים קרים. היה שם פעמיים בשנה ירחי כלה, והם רואים את כבוד התורה, יקרא דאורייתא ואף אחד מהם לא מתגייר, סימן שהם אנשים מאוד קרים. כיצד יכול להיות שרואים מחזה כזה כמה פעמים בשנה והכל נשאר בחוץ, איזו אטימות, איזו קרירות. הני בני מחוזא אבירי לב נינהו. המשך חכמה כותב על הפסוק “ולבן שב למקומו”, הרי ברור שהוא לא נשאר בדרך, אומר המשך חכמה, היינו מצפים מאדם שחי עם יעקב כל כך הרבה שנים שזה ישפיע עליו. אבל הוא לא ספג כלום מיעקב, “ולבן שב למקומו”. הוא חי כ”כ הרבה שנים עם יעקב אבל שום דבר לא השפיע עליו, וברגע שיעקב הלך- לבן חזר להיות בדיוק אותו לבן כאילו שמעולם הוא לא חי עם יעקב אבינו. אומר המשך חכמה, התורה באה לומר שגם כאשר יעקב היה בתוכו- הוא עדיין היה אותו לבן מפני שרואים שכשיעקב אבינו הולך “ולבן שב למקומו”.

כתוב בחז”ל שיש ארבעה אנשים שאין להם חלק לעולם הבא, ואחד מהם הוא גיחזי. כתוב בפסוקים שגיחזי חיכה שיתנו לו מתנות ממוניות. גיחזי היה משרתו של אלישע, אדם שחי עם אלישע כך וכך שנים, ועדיין נשאר עם כל התאוות שלו- סימן שיש לו קרירות לכל דבר שבקדושה. יש לו קרירות לכל המושג של העולם הבא. לכן אין לו חלק לעולם הבא. אדם כמו גיחזי שהצליח לא להיות מושפע מדברים שבקדושה, מהשיחות שהוא שמע או מהלימוד שלמד, אדם שכמו לבן- “שב למקומו”, לו אין חלק בדברים שבקדושה.

בתשובות חת”ס כתוב שיש הרבה לבן שרודף את יעקב ומעט יעקב שרודף את לבן. למרות שלבן היה בתקופה של יעקב, עדיין הוא לבן. לצערנו זה קיים, אסור שאדם יהיה לבן, “ולבן שב למקומו”. צריך לדאוג שהדברים שבקדושה ישפיעו על האדם, כל אחד לפום דרגה דיליה. וכפי שהזכרתי, זו כוונת הגמרא “לאוקמי גירסא” שצריך סייעתא דשמיא. אדם שלא רוצה רק לזכור את מה שהוא ראה אלא רוצה שהלימוד ישנה אותו, יהפוך לחלק ממנו, חלק מהדברים שהוא שמע מאבותיו או מהאימהות שלו, או מת”ח, כדי יהיו במובן של הזיכרון הנעלה, לזה צריך סיעתא דשמיא.  לא רק זיכרון טוב, אלא זיכרון כזיכרונו של רבי דוסא, שיכול אפילו אחרי הרבה שנים לברר מסורות עד כדי שבועה על המסורת, מעיד אני עלי שמים וארץ שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא, זו הצורה של ההתקשרות האמתית לאופן בו התורה מדריכה אותנו לזכור. כל אחד במשפחה שלו, כל אחד בתורה שלו, כמובן, בישיבה שבה הוא לומד. לא להישאר מבחוץ.

[הגמרא אומרת (שבת ג:) “כי קאי רבי בהאי מסכתא, לא תשייליה במסכתא אחריתי”, כדי שלא תבלבל אותו. הוא עסוק עכשיו במסכת שבת, מה אתה מדבר איתו עכשיו על פסחים. למה היום לא נזהרים בזה? באחד מימי השבעה מישהו סיפר לי שאבי זצ”ל אמר לו, להיות “קאי בהאי מסכתא” אין הכוונה שכרגע הוא לומד מסכת שבת, זה לא מספיק כדי לומר שהוא “קאי בהאי מסכתא”. “קאי בהאי מסכתא” הכוונה היא שעכשיו כל האישיות שלו טבולה, כל כולה, במסכת שבת. אדם כזה לא שייך לשאול אותו ממסכת אחרת.

היה פעם בחור בישיבה שאבי קרא לו פעם, הוא היה זכרן נפלא ומתמיד גדול, ואבי אמר לו, אתה צריך גם ללמוד קצת יותר בעיון. הוא אמר לאבי, כתוב בע”ז בדף י”ט ש”לעולם יגרוס איניש והדר ליסבר”. אמר לו אבי זצ”ל, אין כאן סתירה, אתה גם יכול לגרוס קצות. אדם חושב, כל עוד אני לומד גמרא זה נקרא לגרוס. אחרי שאני אדע מסכתות אעיין בקצות, באבני מילואים. אולם המת היא שאפשר כמו שגורסים משניות, כמו שגורסים גמרא, אפשר גם לגרוס קצות. למה נראה לך שברגע שתלמד קצות אתה לא תקיים את דברי הגמרא “ליגרס איניש והדר ליסבר”? תגרוס את הקצות על מנת שתתרגל גם לשפה שיורדת מתחת למה שכתוב באותיות ולא רק אומרת את מה שכתוב].

בירור הסברא

אנחנו בישיבה צריכים בעקבות ימי הזכרון, גם אמי מורתי וגם הרב אלישע, לקחת את הדברים הללו לתשומת הלב. אני יכול להעיד על אמי שאין ספק שהיא חייתה את הישיבה כל השנים, הישיבה הייתה משוש חייה.  שאל אותי היום עיתונאי, היא באמת התגאתה במה שקורה בישיבה? אמרתי לו היא מאוד שמחה במה שקורה בישיבה, אבל לומר שהיא התגאתה זה תרתי דסתרי. בחיים היא לא התגאתה. על שום דבר לא. אפילו המילה הזו היא מאוסה. אבל מי שלומד תורה צריך לשמוח עם התורה שלו. צריך לדעת להיות שקוע בעניין, כמו רבי דוסא “מעיד אני עלי שמים וארץ”. אבי אמר לי פעם בשם הגאון ר’ איסר זלמן מלצר לפעמים מתווכחים על סברא הרבה, ולא בגלל תאוות הניצוח, אלא שלוותר סתם כך על סברא, זה ממש פיקוח נפש של הסברא. אם הסברא נכונה מדוע אתה מוותר עליה בקלות? תחשוב על זה עוד פעם, תשפץ אותה מימין, משמאל, תביא ראיות לפה ולפה. זה לא סתם כך שיש סברא כזאת ויש סברא כזאת, אם כך האדם חושב סימן שיש לו קרירות לעניין הזה. סברא בתורה, בכל תחום שאדם לומד, צריך שהיא תתלבן ותתברר.

שלמות עם העשייה

אני זוכר את הרב אלישע הרבה מאוד שנים, הגידול שלו התחיל עוד לפני שהוא בא לישיבה. הוא היה אישיות כבר כשהוא למד במדרשיה. המדרשייה הייתה סוג של ישיבה תיכונית והיה שם גם סדר ערב בלימוד, ובסדר ערב היו שם שנים מבוגרי הישיבה שסביבם הבחורים היו מתאספים לדבר בלימוד או דבר הדומה לזה. אלו היו הרב אלישע והרב בני אלון, שניהם כמעט בני אותו מחזור כמעט. שניהם הגיעו ביחד לישיבה, וכל אחד תפס את מקומו במקום שלבו חפץ. אבל אישיות של בן אדם זה לא דבר שנפסק, לא דבר שמשתנה. במשך שנים היינו יושבים יחד, נבדל לחיים טובים, על סידור חברותות, על סידור חדרים, על סידור שיעורים. הוא אף פעם לא ברח מעול, ואני מדבר על שנים ארוכות, אפילו בליל תשעה באב- שבין כה יש שאלה מה למוד, אז היינו עוסקים בזה, יושבים על הרצפה וכותבים את הרשימות. שנה אחרי שנה היו מצטרפים עוד בחורים, תמיד לשאת בעול. לא להתבייש בדברים טובים שעושים. אמר לי הרב יגאל לרר, שגם הוא למד במדרשיה, שהוא היה רואה את הרב אלישע ביום שישי הולך עם זר פרחים הביתה. אבל לא ככה מהצד, כמו שנוטלים לולב לבית הכנסת. הוא היה שלם עם מה שהוא עשה. וכשהוא אמר את זה לאשתו של הרב אלישע תבדל לחיים, היא אמרה לו- אין יותר אלישע מזה. הוא הזדהה עם כל מה שהוא עשה. אני זוכר שפעם בערב יו”כ, כבר כולם התכוננו ללכת לתפילה זכה, לכל נדרי. זה היה אחרי סעודה מפסקת בחד”א. בדר”כ אחרי סעודה מפסקת לכל אחד יש הרבה הכנות, הרבה דברים. אבל מי חושב שצריך להוריד גם את הניילון מהשולחן בחד”א ושזה לא יישאר עד מוצאי יו”כ, הרי בין כה וכה החד”א נעול, בין הזמנים. הוא היה לוקח את כל הניילונים, אוסף את בכל לשקיות גדולות הוריד את זה לזבל ואחרי זה ללכת לתפילה זכה. וברור כשמש שהתפילה זכה שלו הייתה יותר זכה מאלה שלא הורידו את הניילון, במאה אחוז.

“נכספה וגם כלתה נפשי”

אמרתי פה בישיבה בחנוכה את מה שכותב הצמח צדק, “צמאה לך נפשי כמה לך בשרי כן בקודש חזיתיך לראות עוזך וכבודך”, אדם שנמצא מרחוק אז יש לו כיסופים לכל הדברים הטובים שהוא רוצה להגיע אליהם. לכן דוד המלך אמר צמאה לך נפשי, מתי? כשהוא היה רחוק. אולם דוד המלך הוסיף עוד משפט, כן בקודש חזיתיך לראות עוזך וכבודך. הכוונה היא, שגם כשכבר הגעתי למקום שאליו כ”כ כספתי- אותם הרגשות והכיסופים שהיו לי לפני זה לא נפרדו ממני לרגע. כל אותם הדברים שרציתי כשהייתי במדבר, להגיע להר הקודש, “כן בקודש חזיתיך”. גם כשהגעתי אני כוסף. רש”י במקום אחר על הפסוק “נכספה וגם כלתה נפשי”, אומר, “אין לו דמיון במקרא”. אין הכוונה שאין לו מילה מקבילה בתנ”ך, אלא שלכיסופים של דוד המלך אין אח ורע. כשהוא אמר, “נכספה וגם כלתה נפשי”, הוא התפלל על העניין הזה, על הכיסופים. גם כשאנחנו כבר נכנסים ונמצאים בתוך עולם תורה, ועולם של קדושה, ועולם של טהרה, עדיין אנו רוצים בדיוק את אותם הכיסופים שהיו לנו לפני שהגענו למקום שאליו אנחנו כ”כ שואפים.

יהי רצון שכולנו נתבשר בשורות טובות, ישועות ונחמות כפשוטו בעז”ה. נוסיף חילים לתורה, יש לנו מה ללמוד. התורה היא תורה שבכתב ותורה שבע”פ. היא תורה שכולה בנויה על מסורות. צריך מאוד לשים דגש על הדברים האלה. הזכרתי בימי השבעה מה שאבי זצ”ל, שבקשו מהקיסר תן לי יבנה וחכמיה אז גם בקשו לרפא את רבי צדוק שצם הרבה שנים שלא יחרב המקדש. אמר אבי זצ”ל שזה לא שתי בקשות שונות, אלא אותה בקשה. אם אתה רוצה להיות במקום שיש בו תורה, לא תוכל לעשות אם אתה לא נמצא במקום שיש בו את רבי צדוק שהוא שייך לדור הקודם. אצלנו מי שקצת שייך לדור הקודם זה לא חיסרון, זה מעלה יותר גדולה. שככל שמחוברים יותר למה שהיה, לעבר, אז זה ישפיע על ההווה ובעז”ה יותר ישפיע גם על העתיד.

שבת שלום!

השאר תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *