פרשת משפטים

"ואלה המשפטים"

"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". משה רבינו מצווה לשים לפני בני ישראל את ה'משפטים'. מהם ה'משפטים'? [פגשתי פעם עולה חדש. שאלתי אותו, כמה זמן אתה בארץ? אמר לי,  כמה חודשים. ומה אתה עושה היום, שאלתי אותו. אמר לי, היום אני לומד משפטים. אמרתי לו, תשמע, איזה גאון אתה! רק כמה חודשים בארץ וכבר לומד משפטים. אמר לי כן, בהתחלה למדתי אותיות, אחרי כן למדתי מילים, עכשיו אני לומד משפטים…]

בכל אופן, הפרשה מתחילה ואומרת, "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, כי תקנה עבד עברי". מדוע התורה פותחת בסוגיית העבדים בדווקא, היינו מצפים שלאחר שהיינו במעמד הר סיני, "וכל העם רואים את הקולות", והר"ן בדרשות אומר שבמעמד הר סיני כל ישראל הגיעו לדרגת נבואה, "פנים בפנים דבר אתכם ה'", הייתה באותו זמן השראה נבואית על כל העם, "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים", היינו מצפים שלאחר כל זה התורה תצווה אותנו בדברים מרוממים ונשגבים יותר! מה העניין לפרט כאן את דיני עבד עברי?

רבי אברהם בן הרמב"ם כותב בספרו על התורה, שכל יציאת מצרים הייתה כדי שנהפוך לבני חורין, שלא נהייה עבדים. כדי להבליט את הנקודה הזו, שזוהי התכלית של יציאת מצרים, לכן התורה פתחה בנושא העבדות. עבדות היא לא דבר עצמי, היא מצב שהוא בדיעבד- רק מי שמוכר את עצמו כי אין לו דרך לשלם את חובותיו, או שהוא גנב ונמכר בגנבתו, רק הם עבדים.

"אוזן ששמעה בהר סיני"

החידוש בפרשתנו הוא שאם העבד רוצה אחרי שש שנים להמשיך בעבדותו- יש לו אפשרות כזו, ועל האדון מוטל לרצוע את אזנו. "אוזן זו ששמעה בהר סיני לא תגנוב, והלך וגנב- תרצע". בהר סיני שמענו "לא תגנוב", אולם רש"י שם מבאר ש"לא תגנוב", בגונב נפשות הכתוב מדבר, ואם כן מה הקשר לכאן? [היה פעם אדם שצילם את אחד הרב'ס בלי רשות, ופיתח את התמונה ומכר אותה. אמר לו הרב'ה, וגונב איש ומכרו… אבי פעם ביקר אצלי בבית, והוא ראה שהייתה לי תמונה שלו מאוד יפה תלויה על הקיר. הוא אמר לי, עוד בחיים שלי אתה צריך את התמונה?] ועוד, מה הכוונה "אוזן ששמעה בהר סיני", הרי במעמד הר סיני הגענו לדרגה גבוהה יותר משמיעה, הגענו לדרגה של "וכל העם רואים את הקולות". לא היה צריך להיות כתוב "אוזן ששמעה" אלא "אוזן שראתה"!

הגמרא (קידושין כ.) אומרת ש"כל הקונה עבד, כקונה אדון לעצמו". האדון משתעבד לעבד, מפני שכתוב "כי טוב לו עמך", כל מה שחסר לו האדון צריך לספק לו. התוספות שם אומרים שאם יש לאדון רק כרית אחת הוא צריך לתת אותה לעבד, "כי טוב לו עמך". אם כך, מדוע אנו באים אליו בטענות למה הוא מכר את עצמו, הרי התנאים משופרים מאוד!

"עבדי הם, ולא עבדים לעבדים"

הירושלמי אומר שעבד פטור מקריאת שמע. הסברא נותנת שהוא פטור מפני שהוא הוקש לאשה וזו מצוות עשה שהזמן גרמא, שהרי המצווה ביום היא מצווה נפרדת מהמצווה בלילה, וא"כ שתיהן הזמן גרמן. הירושלמי אומר שעבד פטור מק"ש משום שהוא לא יכול לומר "שמע ישראל", הוא לא יכול לקבל על עצמו עול מלכות שמיים, משום שיש לו אדון אחר שנוסף על אדנותו של הקב"ה. אדם שמשועבד לאחר אחר לא יכול לומר "ה' אלוקינו ה' אחד", יש לו עוד מישהו מהצד.

על פי זה אפשר לומר שהקפידא של חז"ל היא באמת שהוא עבר על "לא תגנוב", בגונב נפשות הכתוב מדבר. יהודי צריך להיות בן חורין, ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. זו התכלית של יציאת מצרים כמו שאומר רבי אברהם בן הרמב"ם, לכן התורה פותחת בנושא זה, ולכן הוא עבר "לא תגנוב", גונב נפשות. כאשר הוא משועבד לאחר הוא לא יכול לקבל עול מלכות שמיים, ועל עובדה זו אנו באים אליו בטענות, "אוזן זו ששמעה בהר סיני לא תגנוב". יתר על כן, הוא במעמד הר סיני כנראה לא הצליח על כל כך להתעלות, הוא רק שמע בהר סיני. אילו הוא היה רואה את הקולות- הוא לא היה מוכר את עצמו, הוא היה מפנים את עשרת הדברות. לכן הדגש הוא על השמיעה, שהיא דרגה פחותה, אנו אומרים לו, אתה רק שמעת בהר סיני.

"רואים את הקולות"

אבל השמיעה האמתית מתבטאת במדרגה הגבוהה, ב"רואים את הקולות". וכך כותב השפ"א בפרשת כי תבוא (שנת תרל"ב),  על הפסוק במשלי (ח לד) "אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום" כתוב במדרש, אמר הקב"ה: אשרי אדם בשעה ששמועותיו לי. מהו 'לשקוד על דלתותי'? אומר המדרש, הנכנס להתפלל אל יעמוד על הפתח החיצון להתפלל שם, אלא יכנס דלת לפנים מדלת, "לשקוד על דלתותי". אומר השפ"א, הפירוש "ששמועותיו לי" הוא ששמועותיו הן להיות מוכן תמיד לקבל ולהאזין דברי ה' יתברך. להבין שיש בכל דבר את קול דבר ה'. יש דבר פנימי יותר ויותר עד אין שיעור, לאיש ישראל יש נשמת חיים ששומעת תמיד את קול התורה, רק שגם זה נסתר. ולכן נאמר פעמיים, "שמוע תשמע", שצריך להפנים את הדברים ששומעים. יש לכוון את כל החושים שיהיו מוכנים לקבל ולהאזין דבר ה' יתברך ולא דבר אחר. אדם כזה שנמכר לעבדות, סימן שהוא רק שמע שמיעה רגילה, הוא לא ראה את הקולות.

השפ"א בפרשת לך לך מחדש חידוש מעניין מאוד. הקריאה "לך לך מארצך… אל הארץ אשר אראך", ללכת לא"י, היא לא הייתה קריאה רק לאברהם אבינו. זו הייתה קריאה בעולם, אולם רק לאברהם אבינו היו אוזניים לקלוט את דברי הקב"ה, ולכן נחשב כאילו שמראש כל הדיבור היה לאברהם אבינו. יש קול, בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת בכל יום, "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה". הבאנו כבר שבספר חרדים על התורה הוא שואל, מי שומע את בת קול הזו? אומר בעל ספר חרדים, כל התעוררות נפשית שיש לאדם, היא פועל יוצא של הבת קול. אומר השפ"א, שה' דבר אל כל העולם, "לך לך אל הארץ", לאברהם אבינו היו הכלים לשמוע את השמיעה האמתית של קול ה' שמתהלך בעולם, ולכן זה נחשב שהדבור היה אליו.

שמיעה היא לא רק שמיעת האוזן, כמו שהגמרא אומרת, "לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי". השומע את דבר ה' מבין את מה שקורה, מהו רצון ה' בעולם, יש לו את השמיעה האמתית אליה התורה מכוונת. אומר השפ"א בפרשת ויחי, יעקב אמר לבניו "הקבצו ושמעו… ושמעו אל יעקב אביכם", כתוב פעמיים שמעו. אומר השפ"א, ישנן שתי שמיעות. "אם שמוע- בישן, תשמע- בחדש", כך אומר רש"י על התורה. הצדיקים שומעים את קול ה' מתוך הבריאה עוד לפני שהצטוו, כמו אברהם אבינו. בהר סיני הם זכו לשמיעה יותר פנימית. יש מושג בעולם של שמיעה שנייה שהיא לא בתור חזרה, אלא שהיא שמיעה אמתית יותר. האדם חי את מה שהוא שומע, הדברים לא עוברים לו ליד האוזן. הרמב"ם אומר שאע"פ שמצות עשה לשמוע קול שופר, מכל מקום רמז יש בו, "עורו ישנים". יש את מעשה המצווה כשלעצמו, אולם לכל דבר יש גם את התוכן הפנימי, ובפרט במצוות שקשורות בשמיעה. המוכר את עצמו לעבד, מזכירים לו את מה ששמע כאשר היה בהר סיני "לא תגנוב"- גונב נפשות, התורה הוציאה אותנו ממצרים כדי שנהיה בני חורין. כאשר אדם לא בן חורין אז הנפש שלו היא לא נפש מתוקנת.

"חכם עדיף מנביא"

כתוב ש"חכם עדיף מנביא", בזמן שנסתלקה הנבואה אע"פ שנסתלקה מן הנביאים, היא נשארה אצל החכמים. חכם עדיף מנביא, אומרים הרמב"ן והריטב"א בב"ב (דף יד), הנביא משיג בהשראה שמימית את אותם הדברים שמשיג החכם בתורה בהיגיון ובשכל של תורה. ועדיפות ההשגות של החכם בדרך של לימוד תורה, יותר מההשגות שהנביא משיג בהשפעות משמיים. זו הכוונה "חכם עדיף מנביא".

"גדול הנהנה מיגיע כפיו", אומר הרב בעין איה שכאשר יש שותפות של האדם בהשגות שלו הוא משיג השגות טובות יותר, והוא עדיף על מי שלא משקיע אלא רק מקבל. אומר הרב באורות, פירוש נוסף ל"חכם עדיף מנביא". הנביאים התמודדו בעיקר עם חטאי ע"ז, על החטא המסוים הזה כתובות רוב הנבואות. המהר"ל שואל מדוע הנביאים היו צריכים להוכיח את עמ"י על עבודה זרה, הרי עמ"י עמד על הר סיני ושמע "לא יהיה לך אלהים אחרים". מדוע בזה נכשלו יותר? אומר המהר"ל, לרום מעלתם של ישראל הם חטאו בחטא כזה. ילד קטן משחק בדומינו, אדם בוגר ושכלי יותר משחק בשחמט. ככל שהאדם גדול יותר הכישלון שלו הוא בדברים יותר גדולים. [הייתי פעם עם אבי זצ"ל בתקופת בין הזמנים בים הנפרד שבנתניה, ולידו ישבו שתי תלמידי ישיבות שהיו ידועים ושחקו שחמט, מה יש לעשות. אחרי כמה דקות אני שומע שאבי אומר להם, אתם משחקים שחמט אבל כמו דומינו. כל המשחק הזה שווה אם חושבים כמה מהלכים קדימה. אולם אם אתה משחק סתם, בלי לחשוב קדימה- אתה קורא לזה שחמט אבל זה דומינו, זה סתם.] אומר המהר"ל לרום מעלתם של ישראל, ככל שהאדם גדול יותר, הכישלונות שלו לצערנו הם בדברים גדולים יותר, ולכן הם נכשלו בע"ז. חטא שכלי ולא גשמי. אומר הרב באורות, הנביאים לא הצליחו לבער את הע"ז, אולם חכם עדיף מנביא. חכמי התורה שעשו משמרת למשמרתי החדירו בציבור את פרטי המצוות, הם הועילו לשימור המסגרת יותר מהתועלת של דברי התוכחה, אפילו של הנביאים. התורה ללא הירידה לפרטים, בלי שמחברים אותה לאמתיות, לא תחזיק מעמד. ישנם רעיונות גדולים, קודם מלכות שמיים ורק אחר כך עול מצוות. אולם עד כמה אפשר לדחות את קבלת עול המצוות?
"כל הקורא ק"ש ולא מניח תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו", הוא מדבר גבוהה גבוהה אבל למעשה הוא מנותק. "חכם עדיף מנביא", זו פתיחת הפרשה. היינו במעמד הר סיני, אולם צריך לחבר את המעמד הנשגב למציאות. לכן התורה פותחת בהלכות הכי מפורטות, עד כדי "כי תקנה עבד עברי… ורצע אדוניו את אזנו במרצע".

"עצרת"

הנצי"ב בספר ויקרא מבאר מדוע חג השבועות נקרא עצרת. עצרת היא מלשון עצירה. יש ימים בהם צריך לעצור משטף החיים, ולהתבונן ב"מה ה' אלוקיך שואל מעמך". "ביום השמיני מקרא קודש", "עצרת היא". "תכלית המועדים היא שרצה הקב"ה שיתאספו ישראל לירושלים להיראות בעזרה, ללמוד חכמה ומוסר מן הכוהנים. שהרי ירושלים הוא מקור לכל דבר ה', ומשם ילמדו איך להתנהג בשובם אחרי החג לביתם. ובימים הראשונים של החג היו כל ישראל טרודים במצוות ראייה וחגיגה ובשלמים, ורק ביום האחרון של החג שוב לא היו קורבנות ראייה וחגיגה והיו כל ישראל פנויים אז לקבל מוסר ותוכחה, ומשום הכי נקרא יום השמיני עצרת". יש עניין להתעכב ולהתבונן, אבל אחר כך צריך להוריד את הדברים לעולם העשייה. [היה יהודי שהיה ישר מאוד, והתעסק בפוליטיקה. הוא היה נציג של רשימה מסוימת, ופעם אחת החליטו שהוא לא ממשיך יותר בתפקיד שלו. הסבירו לו מדוע, אמרו לו כך: אתה מעולם האצילות, אנחנו מחפשים מישהו מעולם העשייה…] יש עצרת, יש מעמד הר סיני, צריך לחבר בין הדבקים, התורה היא המציאות של העולם. יש אמונת חכמים, ראינו תלמידים כאלה שהיו דבקים ברבותיהם בצורה הכי מקסימלית שיכול להיות. [אחת מהדמויות הללו היה הברכת שמואל, שאתם ודאי הספקתם כבר להכיר אותו. הברכת שמואל על יבמות, הוא הפלא ופלא. הברכת שמואל היה תלמידו המובהק של ר' חיים. גם כשהוא כותב דברים בשמו זה כאילו שהוא עכשיו עומד לפניו ויש לו יראת כבוד ממנו. עד כדי כך שהתלמידים של הברכת שמואל אמרו שאם ר' חיים יגיד על שולחן שהוא פרה, גם שאר התלמידים של ר' חיים יאמרו שכך ר' חיים אמר, שהשולחן הוא פרה. אבל הברכת שמואל ירחיק לכת יותר מהם, הוא יבוא לחלוב את השולחן… האמונת חכמים, הדבקות במה שהוא שומע מהרב'ה שלו, הייתה אצלו ברמה גבוהה יותר מכל שאר התלמידים].

וזה כוונת התורה כשהיא אומרת "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". משפטים הם הצירוף של המילים [כמו בסיפור על העולה החדש], לאדם יש את היכולת לצרף את כל המילים שהוא למד לעניין אחד. בדרך כלל מחפשים דיינים שיש להם כושר שיפוטי, מה הפירוש כושר שיפוטי? כושר שיפוטי הוא היכולת לקרוא את המציאות ולקשר בין המילים והעובדות, שלא כל דבר יהיה נפרד לעצמו. על זה אומרת התורה, לאחר מתן תורה צריך לדעת שיש גם משפטים, לא רק אותיות ולא רק מילים, אלא משפט שלם, צירוף כולל. ולכן התורה מיד מפרטת את זה הלכה למעשה, "כי תקנה עבד עברי".

"כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע"

בפרשת יתרו כתוב, "ומשה עלה אל האלוקים, ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר, כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל… אתם ראיתם… ועתה אם שמוע תשמעו בקולי". ושם כתוב, "כל אשר דבר ה' נעשה". בסוף פרשת משפטים כתובים דברים אחרים: "ויבוא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים, ויען כל העם קול אחד ויאמרו: כל הדברים אשר דבר ה' נעשה" (כד ג). אח"כ כתוב, "ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם, ויאמרו: כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע". מהו ספר הברית? מבראשית ועד מתן תורה, המצוות שנצטווו במרה, כל אלו הם ספר הברית. על זה אמר עמ"י "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע". בפעם הראשונה כתוב רק נעשה, בפעם השנייה- על 'ספר הברית' כתוב "נעשה ונשמע". אומרים חז"ל (שבת פח.), על הקדמת ה'נעשה' ל'נשמע' אמר הקב"ה, "מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו"?

אומר הרשב"ם על התורה, "נעשה ונשמע", נעשה את מה שהוא כבר דיבר, וגם נשמע מה שהוא יצוונו עוד מכאן ולהבא- ונקיים. 'נעשה' הכוונה שנעשה את מה שכבר שמענו, ו'נשמע' הכוונה לדברים שיצוונו בעתיד. לכאורה לפי הרשב"ם לא מובן מה הגדולה בכך שהקדימו נעשה לנשמע? מהו הרז המופלא שמשתמשין בו מלאכי השרת? הרז הוא ההבנה שבלי עשייה של הדברים אותם כבר נצטוונו לא שייכת התחייבות לשמוע בעתיד.

"ספר הברית"

"ויקח משה את ספר הברית ויקרא באזני העם". אומר רש"י, ספר הברית הוא "מבראשית ועד מתן תורה, ומצות שנצטוו במרה". ספר בראשית הוא ספר האבות שנקרא ספר הישר. מהאבות אנחנו לומדים את המידות, ואת כל מה שקשור לדרך ארץ שקדמה לתורה. אומרים חז"ל, מתי בנ"י יכולים לקבל על עצמם ונשמע, רק כאשר קודם לכן מיישמים את המסרים של ספר בראשית, ספר הישר. רק אז יש באמת את הכוח של 'נשמע' שהוא לא סתם שמיעת האוזן, אלא באותה השמיעה שהאדם מפנים אותה והיא הופכת לחלק ממנו, שהיא בשר מבשרו, תורה דיליה. שמיעה במדרגה שחידש השפ"א. שמיעה עליה אומרת הגמרא, "שמיעא לי" הוא גם "סבירא לי".

ולכן משבחים חז"ל את עם ישראל שהקדימו נעשה לנשמע, הם הבינו שבלי ה'נעשה' שאמרו למשה רבינו על הדברים ששמעו מספר הברית, ספר בראשית, לא שייך להגיע לדרגה של 'שמיעה' עמוקה ביותר כמו זו שהייתה במעמד הר סיני. המשנה באבות (ג יז) אומרת, "רבי אלעזר בן עזריה אומר: אם אין תורה, אין דרך ארץ; אם אין דרך ארץ, אין תורה. אם אין חכמה, אין יראה; אם אין יראה, אין חכמה. אם אין דעת, אין בינה; אם אין בינה, אין דעת. אם אין קמח, אין תורה; אם אין תורה, אין קמח. הוא היה אומר, כל שחכמתו מרובה ממעשיו… הרוח באה ועוקרתו. אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו… אפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו". אומר שם רבינו יונה: "צריך תחלה לתקן את עצמו במדות. ובזה תשכון התורה עליו, שאיננה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מדות טובות. לא שילמוד התורה ואחר כך יקח לו המצות כי אי אפשר וזהו כעניין שנאמר נעשה ונשמע". מה הקשר ל'נעשה ונשמע'? אלא 'נעשה ונשמע' לאחר ששמעו את ספר הברית, ספר בראשית, שהוא ה'דרך ארץ שקדמה לתורה', שהוא ספר הישר, הוא התשתית של ה'נשמע'. וכך כותב רבינו יונה (אבות ג, ט) פעם נוספת, "שבזמן שמעשיו של אדם מרובין מחכמתו נמצאת תאוותו לחכמה גדולה מחכמתו. ונמצא כי בכל יום ויום מוסיף חכמה על חכמתו. וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת. שנמצאת תאוותו לחכמה פחותה מחכמתו וכו' ועל דרך זו אמרו כל שמעשיו מרובין מחכמתו כי אף מי שאינו יודע ואינו עושה נקראין מעשה, על שם כי יש לו שכר עליהם כאלו עשאם מפי הקבלה. וכן מפורש באבות דר' נתן כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת שנאמר 'נעשה ונשמע', שהקדימו ישראל העשייה לשמיעה והיה להם לומר נשמע ונעשה כי קודם שיוכל לעשות את המעשה צריכין לשמוע מה יעשו! אלא, שקבלו עליהם תחלה לעשות כל אשר יצווה עליהם וישמעו ומיד קבלו שכר כאלו עשאם".

"הוקרת התורה מצד סגולתה האלוקית"

הרב זצ"ל באורות התורה (פרק ח) מבאר אף הוא את הדברים: "'נעשה ונשמע'. הקדמת 'נעשה' ל'נשמע' מציינת את הוקרת התורה מצד סגולתה האלקית, יותר על מה שראוי להוקירה מצד צורך התועלת המעשית שיש בלמודה. כי כיון שכבר נאמר 'נעשה' הרי הקישור אל ערך הלמוד המעשי הוא כבר בכלל, ו'נשמע' מציין את הקישור אל ערך הלמוד הסגולי". דהיינו, ישראל הקדימו נעשה לנשמע כי הם באו להבליט את ה'נשמע'. אנחנו רוצים ללמוד תורה לא רק על מנת שנדע מה לעשות, אלא אנו רוצים לעסוק בתורה מצד עצם הקישור לתורה. גם מי שלומד הלכה צריך ללמוד את התורה מצד עצם הקישור לתורה, בנוסף לכך הוא יכול לרצות גם לדעת מה עליו לעשות בפועל. וזו הדרגה הגבוהה, שהקדימו 'נעשה' ל'נשמע'. כאשר אמרו בהתחלה רק 'נעשה', זה היה כאשר משה רבינו ציווה להם מצוות, הם הבינו שהם צריכים לדעת את ספר החוקים של הקב"ה. לאחר שהוא קרא להם את ספר הברית, מבראשית ועד מתן תורה, הם שמעו על האבות שלמדו את התורה עוד קודם שניתנה, הם הבינו שהערך של לימוד התורה הוא בעצם ההידבקות בתורה.

הנפש החיים מאריך על כך שעצם קריאת האותיות בלימוד התורה היא ההידבקות הכי גדולה שיש לאדם בקב"ה, מפני שכל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה. וכך כותב הרמב"ן. זו צורת החיבור שלנו לקב"ה. אומרת התורה, בפרשת משפטים עמ"י התרומם לדרגה יותר גדולה, של עצם החיבור שלנו לתורה.

"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"

"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", מבאר המהר"ל בתפארת ישראל, אם אדם רוצה שיהיו לו עוצמות שדוחפות אותו גם לעשייה בפועל אם הוא יעשה עשייתו מתוך חיבור לתורה, עצם החיבור לתורה משפיע על העשייה של האדם. [כמו ההבדל הידוע בין תפילת שחרית לתפילת מנחה. בתפילת שחרית מי שקם- הוא קם עם קורי עכביש, עד שהוא מתפלל כבר מגיעים ל"עלינו". ויש אנשים שאת ה"עלינו" הם בכלל אומרים אחרי שיוצאים מבית הכנסת, הם חושבים שעלינו לשבח זה תפילת הדרך… אבל תפילת מנחה שאדם מתפלל אחרי שהוא למד, אחרי חברותא או שיעור, אין ספק שזה משפיע המון על התפילה שלו]. אומר המהר"ל, "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". אדם שרוצה שיהיה לו כוח מניע פנימי, שמחבר אותו לעשייה שלו, הוא צריך להיות מקושר לתורה. עצם המגע עם העוצמה הרוחנית הגדולה של התורה, הוא נותנת את הכוח לאדם להיות מחובר גם אל המעשה. והאמת שהמאירי כבר הקדים את המהר"ל ואמר את הביאור הנפלא הזה, בסוף פרק ראשון בבבא קמא.

ערך תלמידי חכמים וצדיקים מצד עצמם

זו המדרגה אליה הגיעו עם ישראל בסוף פרשת משפטים. הם הקדימו נעשה לנשמע, הם קלטו שהערך של התורה הוא לא רק מהצד המעשי שבה, אלא עצם העניין של הדבקות בתורה הוא הנותן עוצמות בכל העשייה. הרב כותב באדר היקר ובסוף מדבר שור, שיש אנשים שיודעים להעריך את הת"ח רק כל עוד הם מדברים, כל עוד הם נותנים שיעורים. כל יוצאת מהם תועלת מעשית. הם לא יודעים להעריך את הת"ח בעצם מציאות התורה. מסביר הרב, זו הייתה הטעות בזמן שרבי נסתלק לבית עולמו. הוא היה בעל ייסורים. כתוב שאמתא דבי רבי לא הבינה למה התלמידים מתפללים, הרי הוא כבר לא משפיע, כבר לא רואים אותו. אומר הרב, היא לא הבינה את עצם המציאות של התורה בחיים.

בספר אדר היקר (עמוד ל"ה) הרב כותב על כך שצריך גדולי תורה, ת"ח גדולים שיעמדו כנגד הכוחות השוללים והמהרסים, בכל דור. אומר הרב, "אמנם לא רק מהלוחמים בפועל תצא העזרה העיקרית, בעת מלחמת הרוחות ותסיסת הדעות. לא כל כך מכתיבת מאמרים שהם מריחים ריח מלחמה, כי אם מניצחון של הקדושה המוסר והצדק המתגשם בחיים ובמעשה. חכם גדול אחד גאון בתורה, צדיק במעשיו וישר במידותיו, יפעול במהלך חייו ובהשפעתו, היוצאת ע"פ רוב דווקא בלי שום כונה מצדו, הרבה יותר מאלפי מאמרים ודרשות מלהיבות. אמנם ראויים הם המכשירים להתקבל בתור כלים עוזרים, הכוח הספרותי והשפעת הדרשה ראויים הם תמיד להיות מתלווים אל השפעת החיים עצמם ולהיות גם כן עולים ומתפתחים באותה המדה הנאותה לשכלל את החיים, להכשיר את הלבבות, לישר את העקמומיות שבהם ולטהר את הדעות ואת המידות, לכוון לבן של ישראל לאביהם שבשמים, אבל כח ההכרעה צריך שיהיה תמיד בסגנון החיים עצמם. ע"כ ידע ישראל מאז, כמה גדול הוא ערכה של תורה וערך תלמידי-חכמים וצדיקים מצד עצמם, בהימצאם בסכום מרובה, הכוונה בכמות גדולה,  היותר אפשרי באומה… אני חומה זו תורה ושדי כמגדלות אלו ת"ח". צריך כמה שיותר תלמידי חכמים. [ושערי סיפורים לא ננעלו, הגיע פעם לאבי יהודי שהקב"ה בירך אותו בממון, בעושר, והוא אמר שהוא רוצה להחזיק ת"ח אבל נדמה לו שבדור שלנו יש יותר לומדי תורה ממה שהיה בדורות הקודמים, יש יותר מידי… אבי אמר לו, בדור שלנו גם יש יותר עשירים ממה שהיה בדור הקודם! אבל זה לא מציק לך, רק העובדה שיש יותר לומדי תורה…] הרחב פיך ואמלאהו, ההוא בדברי תורה כתיב. זו המהות של החיים שלנו.

שבת שלום!