פרשת תרומה

פרשת תרומה
ראש הישיבה הרב יעקב שפירא שליט"א

"אישה אל אחותה"

המשכן הורכב כל כולו מחיבורים: חיבור בין יריעות, חיבור בין עצים, בדים לכלים, ציפויים וכיסויים. לגבי חיבור היריעות כתוב (כו, ה) הביטוי "מקבילות הלולאות אשה אל אחותה", מתגלה כאן תהליך גדול בבניית המשכן, יצירת חיבורים בארץ על מנת לבנות משכן לה'.

"מקבילות הלולאות אשה אל אחותה ופניהם איש אל אחיו משולבות אשה אל רעותה". תהליך מתמשך של חיבור שתחילתו היא בטבעות, טבעת אחת יכולה לחבר גם שני גזרי עצים [כך אמרתי לפלוני, באחת החתונות שהיו בתקופה זו] .

ציווי פרשת המשכן מופיע רק אחרי מתן תורה. מסבירים הראשונים כפי שפתחנו, על מנת לבנות משכן לקב"ה מוטל עלינו לבצע את החיבורים הנכונים. כאשר עם ישראל הגיע ועמד לפני הר סיני התורה מתארת שהם היו מחוברים באופן חזק מאוד, "כאיש אחד בלב אחד, כולם כאחד". רק כשיש מציאות כזו אפשר להמשיך אותה הלאה, ליצור את המשכן.

כתוב בשיר השירים, "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ". אומר הרמב"ן, בזמן שלאדם יש התעוררות נפשית לקיים דבר חיובי אסור שהוא ישאיר את זה רק בלב, ברמה הפשוטה של התעוררות נפשית. צריך לקחת את ההתעוררות ומיד ליישם, לבצע ולממש את ההתעוררות הזו בפועל, קודם שהיא תיגמר ולא יהיה לה קיום. [בישיבת 'אור שמח' עוסקים הרבה מאוד בקירוב יהודים. אמר לי פעם אחד מראשי הישיבה שהם למדו מהניסיון שכאשר יש אדם שמתעניין- אסור להשאיר אותו סתם ברמה של התעניינות בסיסית, הרצאות יפות. אלא צריך לתת לו הרגשה שהוא מחובר לעניין מעשי.  אצל גברים תפילין, אצל נשים הדלקת נרות שבת. אלו דברים שלא מתמשכים להרבה זמן, אבל הם עניינים מעשיים שלא משאירים את ההתעניינות סתם כך באוויר]. ו"עד שתחפץ" מלשון חפץ, לפעול אותה במציאות. עיין קדושת לוי לחג השבועות.

"חפץ הלב ותשוקת הנשמה"

המסילת ישרים כותב (פרק ז) שהדבר הנרצה ביותר בעבודת הבורא הוא "חפץ הלב ותשוקת הנשמה". הרצון והתשוקה ברוחניות אלו הדברים הכי נרצים בעבודת הבורא, כחלק ממידת הזריזות. על ידי מידת הזריזות האדם גורם לכך שחפץ הלב ותשוקת הנשמה לא יישארו תלויים ועומדים באוויר, אלא הזירוז לוקח אותם אל המעשה.

רבינו בחיי כותב שגם העיסוק בסיפור של בניית המשכן, בצורת הכלים והתכונות שלהם, בשיעור האורך והרוחב שלהם,  גם העיסוק בנושאים הללו הוא מצווה גדולה, וגם עליו נאמר "כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה". לא מדובר רק על הלומד את מעשה הקרבנות עצמו, אלא גם הלומד את הצורה שאמורה להיות, גם עליו נאמר עניין זה. למרות שלכאורה בפשטות נראה לנו שהמשכן הוא הקדמה לבית מקדש, עדיין יש בזה עניין גדול. כך כותב רבינו בחיי בסוף פרשת ויקהל.

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"

אולם נראה שיש בדברי רבינו בחיי דבר עמוק מאוד. הקב"ה אומר למשה, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו, וכן תעשו". רש"י מבאר שהמילים "ככל אשר אני מראה אותך" מוסבות על הציווי "ועשו לי מקדש", דהיינו- "ועשו לי מקדש ככל אשר אני מראה אותך". ולכאורה לפי זה היה צריך להיות כתוב "ועשו לי מקדש ככל אשר אני מראה אותך, ושכנתי בתוכם". לאחר שתעשה את המקדש כפי שאני מראה לך, אז ושכנתי בתוכם. מדוע המילים "ושכנתי בתוכם" נאמרו בין לבין? ועוד, מדוע בכלל צריך את הציווי "ויקחו לי תרומה", הרי יש ציווי, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". כשם שהתורה אומרת שיש מצוות נטילת לולב, ולא כתוב שם במפורש שצריך להוציא כסף על מנת לקנות לולב, וכך בכל המצוות, מדוע כאן עם ישראל מצווה על התרומה? הרי ברור שכאשר יש מצווה מוטל עלינו לעשות את ההשתדלות כדי לקיים אותה! ועוד, התורה לכאורה הייתה צריכה להציג את הכל בסדר הפוך. בהתחלה התורה הייתה צריכה לכתוב את הציווי, "ועשו לי מקדש", ורק לאחר מכן לפנות אל הציבור ולומר "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה". זהו הסדר הנכון, שידעו למה הם תורמים! וכך מקשה האור החיים הקדוש, שלכאורה הסדר היה צריך להיות הפוך.

נראה שמוכרחים להגיע להבנה חדשה, התכלית היא לא רק עצם בניית המקדש "ועשו לי מקדש", אלא חלק מהותי ורחב מהתכלית הוא שעם ישראל יתרמו לבנייתו, "ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו",  וזהו הנקרא מקדש. התורה רוצה בעיקר את נדבת הלב, "כל איש אשר נשאו לבו", "וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו". כך בונים את בית המקדש. "ושכנתי בתוכם", בתוך האדם עצמו, הוא בעצם המקדש. כאשר התורה מקדימה ואומרת "ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו" זהו העיקר, לא רק המכשיר.

לכן כתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך", כי ה"ושכנתי בתוכם הוא גופא חלק מה"ועשו לי מקדש", הציווי  הוא לעשות מקדש שיש לאדם קישור עמוק ופנימי אליו, שגם האדם עצמו ייהפך למקדש. "ככל אשר אני מראה אותך", הקב"ה הראה למשה כיצד לגרום לכך שהמקדש ייכנס לליבם של עם ישראל, מקדש של "ושכנתי בתוכם" (וכך ראיתי שמובא בשם תיקוני הזוהר)

"זה א-לי ואנוהו"

בזמן ישראל כשיצאו ממצרים הייתה התעלות הנפש, "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן". בשירת הים אמרו העם "זה א-לי ואנוהו", ואומר רש"י שהכוונה במילה "ואנוהו"- ואבנה לו בית מקדש, נווה. פירוש נוסף כתוב בחז"ל, "אבא שאול אומר, ואנוהו, הוי דומה לו. מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'". אומר ה'שפת אמת' על שביעי של פסח, אין כאן שני פירושים שונים, אלו שני משלימים. כאשר עמ"י בהתעוררות הנפש כבר חשבו על המקדש, "ואבנה לו נווה", ההבנה העמוקה של לבנות לו נווה היא ש"הוי דומה לו", שהאדם עצמו הוא יהיה הבית מקדש, אין כאן שני פירושים.

כשיש התעוררות נפשית כזו גדולה, כמו שהייתה לעמ"י ביציאת מצרים, אז אדם מרגיש שהוא חי את מה שהוא מדבר. עם ישראל הרגישו שהם חיים את ה"הוי דומה לו", ובאמת בסוף השירה כתוב "מקדש ה' כוננו ידיך", מדובר שם על המקדש, לא רק על יציאת מצרים. כאשר דוד המלך רצה לבנות את בית המקדש הוא אמר, אני יושב בבית ארזים וארון האלוקים בתוך היריעה. יש איגרת של הרמב"ם לבנו רבי אברהם, "דע אברהם בני ירחמך ה' הא-ל, שהמשכן עשוי בצורת אדם ממש". המקדש האמתי הוא האדם.

"שבתי בבית ה' כל ימי חיי"

התורה אומרת (ויקרא כ, ג) "ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי אתו מקרב עמו כי מזרעו נתן למלך למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי", מי שמעביר בנו למולך מטמא את המקדש. אומר רש"י, "מקדשי" הכוונה לכנסת ישראל. מקדש הוא לא ביטוי למבנה, מקדש זה עמ"י עצמו. מי שמעביר את בנו למולך הוא מטמא את המקדש, את כנסת ישראל. יש קדושה של המקום שמתבטאת במקדש, יש קדושה בזמן שמתבטאת בשבת, ויש קדושה בנפש שמתבטאת בכנסת ישראל, באדם עצמו. מי ששר זמירות שבת יודע שיש שם ביטוי, "אוהבי ה' המצפים לבניין אריאל, ביום שבת קודש שישו ושמחו כמקבלי מתן נחליאל". מי שיש לו התעוררות נפשית אל המקדש- הוא מחובר יותר לשבת, הוא מחובר יותר לתורה, וחוזר חלילה. כאשר דוד המלך אמר "שבתי בית ה' כל ימי חיי" הוא לא התכוון רק אל המבנה. הוא התכוון שהבית, הגוף, האדם עצמו, הוא יהיה בית ה', כל ימי חיי. שלכל מקום אליו הוא הולך הוא יהיה בבית ה', כמו שכתוב על שמואל הנביא, שלכל מקום שהוא הלך כתוב בפסוק "שם הוא ביתו". יש אנשים שמחוץ לבית מתנהגים קצת אחרת, כשמתפללים בבית כנסת או בישיבה זה תפילה מסוג אחד, אבל אם יוצא להם להתפלל בבית, או ליד הכותל, התפילה נראית אחרת. דוד המלך ביקש, "שבתי בבית ה'", שאני אהיה הבית של ה', "כל ימי חיי", בחוץ ובפנים אותו דבר. [אבי זצ"ל, יצא לו לפעמים להתפלל בבית, והוא לא שינה שום דבר מהתפילה בישיבה. הוא היה לובש מעיל, גם בבית. במנחה הוא היה לובש את הכובע כאילו שהוא נמצא בישיבה. גם הקצב של התפילה היה בדיוק אותו דבר. לא בגלל שנמצאים בבית אז קצת ממהרים, מורחים, הרי אף אחד לא רואה, לא כך. מה שאי אפשר לקיים ללא מניין הוא דילג, אבל השאר היה אותו הדבר בדיוק, בתמידיות].

"מי יעלה בהר ה'"

דוד המלך הוא היה היוזם הראשון לבנות את המקדש. "לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה", כיצד אפשר לצמצם את הקב"ה, את השכינה שלו למקום אחד? המדרש אומר שגם משה רבינו הזדעזע כאשר הוא שמע שהקב"ה אומר "ועשו לי מקדש". הרי "מלוא כל הארץ כבודו", כיצד ניתן לצמצם את זה למקום אחד? אומר דוד המלך באותו הפרק, "מי יעלה בהר ה', ומי יקום במקום קדשו", נראה כאילו באמת השכינה מצומצמת למקום אחד. אולם זהו לא הפירוש הנכון. "מלוא כל הארץ כבודו" "לה' האץ ומלואה תבל ויושבי בה", אולם לא תמיד זה נראה כלפי חוץ בכל מקום. רצה הקב"ה שיהיה מקום שבו תהיה ניכרת השראת השכינה, וממילא הוא ישפיע על הכל, שידעו שכל העולם מלא בקדושתו, והמקום שנבחר זה מקום המקדש. על זה אמר דוד המלך, "מי יעלה בהר ה'", מי יישאר על הר ה' כדי להיות מחובר למקום שממנו תיראה השכינה על כל העולם כולו.

לכן התורה מקדימה את ה"ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו" לציווי "ועשו לי מקדש". כל בניין המקדש האמתי מתחיל בנדבת הלב, בטהרת הלב. בלי אלו לא שייך "ועשו לי מקדש" כלל, גם הבניין של אבן הפיזי, מפני שהתוכן הוא העיקר. וכך מיושבת קושיית האור החיים הקדוש, התורה לא הפכה את הסדר, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" ואת כל זה תעשה "ככל אשר אני מראה אותך". אולם תדע שמה שאני מראה אותך הוא לא רק הבניין החיצוני, אלא הוא המהות של המקדש עד כדי כך שהאדם בכוחו להפוך את עצמו גם כן למקדש, ל"שבתי בבית ה' כל ימי חיי".

"יפה שיחתן של עבדי אבות"

הרמב"ן על הפרשה (לז, ח) מקשה מדוע התורה האריכה הרבה בפרטי עשיית המשכן ואח"כ היא חוזרת עליהם פעם נוספת בפרשות ויקהל פקודי. אומר הרמב"ן, כשם שהתורה האריכה בסיפור על אליעזר עבד אברהם משום ש"יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים", כך גם פה התורה מאריכה. יש עניינים חביבים, ובהם התורה מאריכה בסיפורים. האם זוהי רק דוגמה, כמו שהאריכו בשיחתן של עבדי אבות כך גם מאריכים כאן, או שמא יש דמיון אמתי בין המקרים? אני סבור שיש דמיון וחיבור בין שיחתן של עבדי אבות לבניין המשכן. הרמב"ן בפתיחה לספר שמות כותב שהמשכן הוא ההמשך למעמד הר סיני. כאשר שרתה השכינה במשכן עמ"י חזרו למעלת האבות, שהשכינה שרתה על הבתים שלהם. רק כששרתה שכינה במשכן, שהוא המשך הר סיני, רק אז הם נחשבו גאולים ממצרים באמת.

האבן עזרא ממשיך את המהלך של הרמב"ן ואומר שהפסוק "תעבדון את האלוקים על ההר הזה" נאמר על הקמת המשכן, שהיא הביטוי האמתי של יציאת מצרים, היא ההמשכיות של הר סיני, השראת השכינה. בסך הכל אליעזר עבד אברהם היה שדכן לא רע. "קפצה לו הדרך", הוא ידע שצריכים לחתוך את העניינים ולא למשוך. בסופו של עניין נאמר "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו". אומר רש"י, כאשר רבקה נכנסה אל האוהל שוב היה נר בבית, שוב הייתה ברכה בעיסה, ושוב היה הענן על האוהל. הנר בבית הוא כמו המנורה במקדש, הברכה בעיסה היא כמו בשולחן לחם הפנים, והענן על האוהל הוא כמו הקטורת. אומר הרמב"ן, בכל מה שקשור להשראת השכינה- התורה מאריכה בסיפור. "שיחתן של עבדי אבות" יפה כיוון שהיא סיפור של השראת שכינה, אליעזר לא סתם יצא לטיול. אברהם שלח את אליעזר, הוא היה צריך להשביע אותו, כיוון שהוא הולך עכשיו לבנות מעון לשכינה. התורה האריכה גם בבניית המשכן, השכינה, מאותו נימוק.

"נשאו לבו", "נדבה רוחו"

כשהתורה אומרת "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" היא מתכוונת לומר שזו התכלית. על ידי זה אפשר לבנות מקדש, לא רק בניין פיזי אלא גם בלב של האדם. לולי הלב אין כלום, "רחמנא לבא בעי". אומר הנצי"ב בפרשת ויקהל (שמות לה, כא), "כל איש אשר נשאו לבו וכל איש אשר נדבה רוחו אותו הביאו". מהו ההבדל בין איש אשר "נשאו לבו" לבין איש אשר "נדבה רוחו אותו"? יש אנשים שנרתמים למטרה מסוימת בגלל שלא נעים להם. מבחינה רגשית הם לא יכולים שלא להיות שותפים לדבר שכולם שותפים בו. מבחינת השכל אין להם עד הסוף חיבור אל העניין, אולם הרגש מדבר אליהם ולכן הם פועלים, אלו הם מי ש"נשאו לבו". ויש מי ש"נדבה רוחו אותו", הוא עושה את הדברים בדרגה של הבנה יותר עמוקה. בנושא של תרומת המשכן צריך שתהיה שלימות מקסימלית. רק לקיום רצון ד' בלבד.

יש ביטוי בגמרא שכאשר אדם נותן משהו למשכן יש חשש שמא לא נתן את זה בעין יפה, שמא לא ימסור לציבור יפה. שואל המשנה למלך בהלכות שקלים, הרי דברים שבלב אינם דברים, מה משנה לנו כיצד הוא נתן? התירוץ הוא לכאורה פשוט, דברים שבלב אינם דברים רק כאשר המצווה היא פעולה שדורשת כוונה, אבל שעיקר המצווה הוא פעולה. אולם במקום שהעיקר הוא הלב, במקום שהעיקר הכוונה, לא שייך להגיד ש"דברים שבלב אינם דברים". במקום כזה ה"דברים שבלב" הם הדברים, הפעולות במקום כזה הן לא פעולות, הן רק הוצאה מהכוח אל הפועל של הדברים שבלב. "כל איש אשר נשאו לבו", "כל איש אשר נדבה רוחו אותו". לא מספיק רק הרגש, את הקב"ה צריך לעבוד עם כל הכוחות שהוא נתן לנו. ועיין בזה בפנקסי הראי"ה ח"ג, פנקס לה פיסקה טז, עמוד רנט.

"תכלית הכוסף"

הכוזרי כידוע כותב שהמקדש יבנה מתי שיכספו אליו בני ישראל "תכלית הכוסף". "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'", הזכרתי את זה כמה פעמים. אומר רש"י, "אין לו דמיון במקרא", אין דוגמה לכיסופים שהיו לדוד המלך, אין דוגמה לרצון שהיה לו לבנות את המקדש. הזכרתי פעם גם מה שכותב המהרח"ו בפרושו על דרך הפשט על ספר תהילים, בספר שנקרא 'עץ הדעת טוב'. "כלו תפילות דוד בן ישי", אומר המהרח"ו ש"כלו" מלשון "נכספה וגם כלתה נפשי". הפרק הזה עוסק בשלמה המלך שיבנה את המקדש, ועל זה סיים דוד המלך את הפרק ואמר, "כלו תפילות דוד בן ישי", אלו הכיסופים הכי גדולים שיש לי, שיתקיים הפרק הזה, ששלמה יבנה את המקדש. יש דברים בחיים שתלויים בתשוקת הנשמה של האדם כמו שאומר המסילת ישרים. 

"ויגבה לבו בדרכי ה'"

בצלאל היה בעת בניית המשכן רק בן שלוש עשרה. איך נותנים לילד בן שלוש עשרה לבנות את בית המקדש, איך נותנים לו לבנות את המשכן? מאיפה הייתה לו תעוזה כזאת? אומר הרמב"ן, הוא קיים בעצמו את הפסוק "ויגבה לבו בדרכי ה'". הייתה לו תשוקה לכך, ולכן הוא הצליח. היה לו רצון, והרצון הוא הקובע, "ויגבה לבו בדרכי ה'". זה נקרא "נדבה רוחו", "בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה". אומר רש"י (לה, ל), חור הוא בנה של מרים. כאן רש"י מוצא לנכון לספר לנו את הייחוס של חור, שהוא היה בנה של מרים. נראה שכוונת רש"י לומר שחור בנה של מרים הוא מסר את הנפש בחטא העגל, אומר רש"י, בצלאל בן אורי בן חור, בנה של מרים שהיה לו מסירות נפש, לכן אצל בצלאל יש את הכוח של "ויגבה לבו בדרכי ה'".

"כל איש"

"כל איש אשר ידבנו לבו", אומר השפ"א, אין הכוונה במילה "כל" לכל אחד ואחד, אלא לכל האיש בכללותו, שלא יהיה חלק קון מהגוף של האדם שלא יהיה שותף ברצון לבנות את המשכן, שלא יהיה שום חלק שלא יהיה במדרגה של "ידבנו לבו". כתוב בתהילים (קכב) "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך", בפשטות הכוונה למקדש, אולם זה מוזר שהרי בית המקדש טרם נבנה בתקופת דוד המלך! אומר רש"י, "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך", הכוונה למשכן שהיה בשילה. לולי דמסתפינא הייתי אומר שהכוונה היא למקדש. דוד המלך הביע את הרגשות שלו, אני רוצה כבר להגיע לבית ה', לבית ה' המצוי בתוך האדם עצמו. "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך". וכך מצאתי בספר שמביא את הפירוש הזה בשם הזוה"ק. "בלבבי משכן אבנה", זו המהות. זו הסיבה שהתורה האריכה כ"כ בנושא.

"כימי עולם וכשנים קדמוניות"

הנביא מלאכי אמר "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות", 'כימי עולם'- כימי משה, 'וכשנים קדמוניות'- כימי שלמה. מהם הדגשים על ימי משה ושלמה? אומר הרב במדבר שור (עמוד יט), בימי שלמה המלך הייתה שלמות הלב. הייתה התעוררות גדולה, בונים את בית המקדש, רואים את בית המקדש, חונכים את בית המקדש. אבל לפעמים מרוב השתוקקות בעבודת ה' שוכחים את פרטי ההלכות. וכיוון שפרנס לפי הדור, זהו גם היה חטאו של שלמה המלך. "לא ירבה לו נשים", והוא אמר אני ארבה ואני אזהר. "לא ירבה לו סוסים", ואילו שלמה המלך אמר שהעיקר זה הלב, הוא ירבה ויזהר. "נשאו לבו, נדבה רוחו". לפעמים אדם מתרכז וצריך להתרכז ב"נדבו לבו" וב"נדבה רוחו" אותו, אבל חלילה שזה לא יבוא על חשבון המעשים שהתורה הדריכה אותנו לעשות. לא מספיקה התשוקה לקב"ה, צריך שהיא לא תסתור את המעשים שהתורה צוותה עליהם. "הנה מצינו בימי משה בשעת הקמת המשכן בפרט, היו המעשים רצויים שהרי עשו ככל אשר ציווה ה', אבל בעניין הלב אמר הכתוב בסוף הארבעים שנה "ולא נתן ה' לכם לב לדעת", נמצא שהייתה הכוונה חסרה משלמותה. ובימי שלמה מצינו שהיה הלב שלם מאד, שהרי כ"כ הייתה כוונתם רצויה עד שאכלו ביוה"כ ולא נחשב להם עוון מפני עוצם כוונתם רק לכבוד השי"ת, ונראה שהיה החיסרון אז במעשים, שהרי שלמה בעצמו זה היה חטאו שנמשך קצת אחר הכוונה לבטל המעשה במה שאמר אני ארבה ולא אסור, ופרנס לפי הדור, מסתמא היה חסרון המעשים אז תלוי בדור אע"פ שהכוונה הייתה עליונה ושלמה". ועל זה אנחנו מתפלים, "וערבה לה' מנחת יהודה כימי עולם", על משה רבינו שהמעשים היו הכי שלמים בדיוק, "וכשנים קדמוניות" כימי שלמה המלך שהכוונה הייתה בשיא תפארתה.

תכלית המשכן

יש מחלוקת בראשונים מהי תכלית הקמת המשכן. הרמב"ן כותב שהתכלית היא השראת שכינה. לעומת זאת הרמב"ם בפתיחה להלכות בית הבחירה, וגם בספר המצוות מצווה כ', כותב שתכלית הקמת המשכן היא להקריב קורבנות ולעלות שם לרגל להראות פני ה'. הכלי חמדה על התורה בפרשה שלנו אומר שזו מחלוקת, אולם זה לא מוכרח. גם הרמב"ם מודה שהעיקר הוא השראת השכינה, "ועשו לי מקדש ושכנתי", רק הרמב"ם מבאר כיצד אנו מורידים את השכינה אל הארץ, על ידי הקרבת הקרבנות ועלייה לרגל.

כל תפילת מוסף של חג מחולקת לשני חלקים. בהתחלה אומרים "ומפני חטאינו גלינו מארצנו, ואין אנחנו יכולים… ולעשות חובותינו בבית בחירתך" ואז אומרים את הפסוקים של הקורבנות שמקריבים באותו חג. לאחר שמסיימים את הקטע הזה עוברים לבקשה חדשה, "אלוקינו ואלוקי אבותינו, מלך רחמן רחם עלינו טוב ומיטיב הדרש לנו, שובה אלינו בהמון רחמיך בגלל אבות שעשו רצונך. בנה ביתך כבתחילה… ושם נעלה ונראה ונשתחווה לפניך". שני החלקים של תפילת מוסף נסובים על שתי המטרות שמביא הרמב"ם בהקמת בית המקדש. על הקרבת הקורבנות, ועל עליה לרגל. ירושלים עושה את כל ישראל חברים, וממילא יש שם הרבה יותר השראת שכינה מכל מקום אחר. זה לא סותר את הרמב"ן, העיקר הוא השראת השכינה.

מחיית עמלק

שלוש מצוות נצטווו ישראל כשנכנסו לא"י. להעמיד להם מלך, למחות את זרעו של עמלק, ואח"כ לבנות בית הבחירה. המשכן לא נבנה לפי התנאים האלו. דהיינו, אע"פ שבסוף פרשת בשלח מדובר על מחיית עמלק, אבל המשכן לא תלוי בזה. רק בכניסתן לארץ ישראל יש קשר בין מלך, מחיית עמלק ובנין בית המקדש. ומכאן שלכ' ענין הקרבת הקרבנות הוא מתפקידי המקדש, ומטרה זו היא מטרה בפנ"ע, גם במשכן, ללא תלות במחיית עמלק. ואילו לגבי השראת השכינה, אמרו שתלוי במחיית עמלק. "כי יד על כס י-ה", אין השם שלם ואין הכיסא שלם עד שימחה עמלק. אם למקדש יש שתי תכליות, השראת שכינה והקרבת קורבנות, איזה חלק מחלקי הבניין תלויים במחיית עמלק? השראת שכינה לא מושלמת כל עוד יש עמלק בעולם. לשם כך צריך את מחיית עמלק, לשם כך צריך מלך.

יש מחלוקת ראשונים פה בפשט הפסוקים מתי נאמר הציווי של "ועשו לי מקדש", האם הוא נאמר לפני חטא העגל, או שהוא נאמר רק בתור כפרה על חטא העגל. אם זו כפרה על חטא העגל, מובן שהתכלית של המקדש היא להקריב קורבנות שהם מכפרים. ולפי מאן דאמר שהמקדש לא קשור לחטא העגל, אלא ציווי נפרד, כמו שהרמב"ן אומר, יוצא שהתכלית של המקדש, של המשכן, היא עצם השראת השכינה גם בלי צורך לכפר. לאחר חטא העגל נוסף עוד עניין, הקרבת הקורבנות כדי לכפר, אולם זו לא התכלית העקרית.

כל עוד יש עמלק בעולם אין הכיסא שלם ואין ה' שלם, השראת השכינה לא שלמה, וממילא ההכנה בדור שלנו לבניית המקדש היא כמו שאומר הכוזרי "עד שיכספו אליה תכלית הכוסף". כל פעם שיש מחיית עמלק, כשמצפים לבניית המקדש, לא רק לבנייה פיזית ולא רק לתכלית שהיא השראת השכינה, אלא גם צריך לדעת מה עלינו לעשות על מנת שהמקדש ייבנה. צריך לדאוג שתהיה תקופה כזאת שנוכל לגרום לכך שיהיה מלך, צריך לדאוג שתהיה תקופה כזאת שלא יהיה מי שיקרר את האמבטיה, כמו עמלק. "אשר קרך בדרך" קרך מלשון קרי, לשון טומאה. ו"אשר קרך" זו גם לשון קרירות, מצנן את האמבטיה.

"משנכנס אדר מרבים בשמחה"

זו התכלית של פורים. משנכנס אדר מרבים בשמחה, יש אומרים שהכוונה היא גם לאדר הראשון. על איזו שמחה מדברים, "משנכנס אדר מרבים בשמחה"? כותב הר"י מלוניל (בחידושי הר"י מלוניל על סוף מסכת תענית), שהביאור הוא כך. "משנכנס אדר מרבים בשמחה", הרמב"ם כותב (בהלכות מגילה) שעיקר השמחה בפורים היא לשמח את האנשים שאין להם. לא שאדם ישב רק בסעודה הפרטית שלו, שהוא ישמח, אלא אומר הרמב"ם מצווה יותר להרבות במשלוח מנות ובעיקר במתנות לאביונים, מפני שמי שמשמח את האנשים האחרים, הרי זה דבק בשכינה.

עיקר המצווה היא להידבק בשכינה. "הוי דומה לו", כמו שהבאנו. להעניק, לתת למישהו אחר. ויתכן שלכן לעתיד לבוא פורים לא יבטל, כמו שהרמב"ם כותב שקדושת המקדש לא בטלה בזמן הזה, מפני שקדושת בית המקדש היא בגלל שהשכינה קיימת שם. אומר הרמב"ם, שכינה אף פעם לא בטלה. אם יש מצווה שהמהות שלה היא לתת לאחרים ו"הרי זה דבק בשכינה" כלשון הרמב"ם, אז היא לעולם לא תתבטל. אומר הר"י מלוניל, על זה אמרו "משנכנס אדר מרבים בשמחה". אותה השמחה שהקפידו חז"ל לשמח אחרים, אל תחכה עד פורים ותעשה זאת, אלא כבר משנכנס אדר מרבים בשמחה, תרבה שיהיה יותר טוב בעולם, יותר טוב בעולם. לא צריך לשלוח מנות ומתנות לאביונים כבר מתחילת החודש, אלא תדאג למהות, לתת. "כל איש אשר נשאו לבו", "כל אשר נדבה רוחו".

על השמחה הזאת שמביאה את ההתחברות לשכינה "הרי זה דבק בשכינה", אומר הר"י מלוניל, עליה נאמר במשנה בסוף תענית "משנכנס אדר מרבים בשמחה". בשמחה המיוחדת הזאת שאדם לא נשאר בביתו ושמח בשמחת כריסו, אלא יודע להעניק משלו אל האחרים. זה לא משנה אם ה"אחרים" הם החברותא, חברי החדר, בחורים אחרים מהישיבה, אורחים שמגיעים לישיבה. "כל איש אשר נשאו לבו", וכל מי ש"נדבה רוחו אותו", זהו ה"משנכנס אדר מרבים בשמחה" האמתית ביותר!

יהי רצון שתהיה שבת שלום ובשורות טובות

נגישות