פרשת תצווה

"להעלות נר תמיד"

אומרת התורה, "ואתה תצווה אל בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד". אומר רש"י, "כל לילה ולילה קרוי תמיד, כמו שאתה אומר 'עולת תמיד' ואינה אלא מיום ליום". כשם שקרבן התמיד נקרא כך למרות שהוא קרב רק פעמיים ביום, כך הנר דולק בכל לילה ולילה ונחשב 'נר תמיד'.

יש בפסוקים מספר עניינים הדורשים בירור. בעל הטורים מקשה, מדוע לא מוזכר שמו של משה רבינו אלא הוא מצטווה בלשון "ואתה"? עוד קשה, פרשת תרומה עסקה בהקמת המשכן, ואילו פרשת תצווה עוסקת בכהנים ובבגדי הכהונה. לכאורה לא ברור מהו הקשר של עניין הדלקת הנר לפרשת תצווה, הוא נכנס בין בניית המשכן לבגדי הכהונה ולא ברור מדוע. ועוד, בפרשת אמור הקב"ה מוסיף ומצווה את משה רבינו על הדלקת הנר, "צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד", ומבאר שם רש"י, "זו פרשת מצות הנרות, ופרשת ואתה תצוה לא נאמרה אלא על סדר מלאכת המשכן, לפרש צורך המנורה, וכן משמע ואתה סופך לצוות את בני ישראל על כך". הקב"ה אומר למשה רבינו שהוא עתיד להצטוות לקחת שמן. בפרשתנו אין ציווי על לקיחת השמן אלא רק הכשרה,  הקדמה לציווי שיגיע בפרשת אמור. מה העניין בהקדמה המיוחדת הזו? לא מצינו כדבר הזה בשאר הקרבנות והציוויים במשכן. ועוד, התורה מוסיפה ומרחיבה בפרשת בהעלותך על מצוות הדלקת הנר במקדש פעם נוספת, "בהעלותך את הנרות וכו'", מדוע זכתה מצווה זו להרחבה מפורטת כל כך?

"מחני נא מספרך אשר כתבת"

אומר בעל הטורים, "לא הזכיר משה בזה הסדר, מה שאין כן בכל החומש, שמשעה שנולד משה אין סדר שלא הוזכר בה (חוץ ממשנה תורה). והטעם, משום שאמר: 'מחני נא מספרך אשר כתבת', וקללת חכם אפילו על תנאי באה, ונתקיים בזה". הדברים שתלמידי חכמים מוציאים מהפה מתקיימים, ומשום כך הקב"ה מחק את שמו של משה מפרשה אחת. נראה שיש כאן מין מסויים של עונש על האמירה הקשה של משה רבינו, "מחני נא". אולם בפשטות משה רבינו היה צריך לקבל שכר על האמירה הזו ולא עונש, הרי הוא מסר את נפשו למען עמ"י! כאשר פנחס מסר את נפשו הקב"ה אמר לו "הנני נותן לך את בריתי שלום", מרים הצילה את משה רבינו במסירות נפש, וקבלה על כך שכר, "ויעש להם בתים", בתי כהונה בתי לוויה. מסירות נפש מביאה שכר עצום.

מעלת מסירות הנפש

הרמב"ם במורה נבוכים אומר שאדם שמוסר נפשו על ישראל הקב"ה מרומם אותו עד לדרגת רוח הקודש, למעלה מהמדרגה שלו. אבי זצ"ל פירש לפי זה את הפסוק "ותלבש אסתר מלכות". רש"י שם (על פי הגמרא במגילה) מבאר שאסתר לבשה רוח הקודש. מהו הקשר שבין לבישת מלכות לכך שאסתר זכתה פתאום לרוח הקודש? הסביר אבי מורי ע"פ המורה נבוכים, בשכר מסירות הנפש הגדול של אסתר, שאמרה "ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת, וכאשר אבדתי אבדתי", זכתה באותה שעה לרוח הקודש, "ותלבש אסתר מלכות".

מסירות הנפש מרוממת ומעלה את האדם לדרגה גבוהה הרבה יותר, עד למדרגת רוח הקודש. אנו אומרים בתפילות הימים הנוראים "ובכן תן פחדך", "ובכן צדיקים". מה הכוונה במילה "ובכן"? אומר האבודרהם, "ובכן" על שם דברי אסתר, "ובכן אבוא אל המלך". כשם שאסתר נעמדה לפני המלך- כך גם אנו עומדים לפני המלך, מלך מלכי המלכים. "ובכן צדיקים יראו וישמחו", אסתר הלכה אל המלך במסירות נפש, למרות שהיא לא נקראה לבוא אל המלך שלושים יום, זו הרגשתנו בראש השנה, בימים הנוראים. אנו מרגישים את אותה ההרגשה שהייתה לאסתר. "ובכן", אדם מוסר את עצמו על אף מה שעתיד לקרות לו.

על כל פנים, כיצד ייתכן שמשה רבינו שהיה עם כזו מסירות נפש, קיבל עליה עונש? הרי הוא עשה את הדבר הכי נעלה בעולם! הרמב"ן על הפסוק "מחני נא מספרך" מבאר שמשה רבינו העמיד את עצמו לסבול במקום ישראל. "מחני נא", במקום שתעניש אותם- תן לי את העונש. [האם אדם יכול לבקש לקבל העונש שמוטל על אחר? יש שאלה בשם המהרש"א, האם אדם יכול למכור את העוונות שלו לאדם אחר]. הרמב"ם כותב בהלכות מלכים (פ"ג ה"ו) שליבו של המלך הוא "לב כל קהל ישראל", הוא הגרעין התמציתי של כל ישראל. משה רבינו היה מלך, "ויהי בישורון מלך", לבו כל כלל ישראל. אמר משה רבינו לקב"ה, אני עמ"י, אני התמצית שלהם. אני אשא את כל העונש שאתה רוצה לתת להם. זו הייתה שיא מסירות הנפש של משה רבינו. בברכות ההפטרה אומרים "הבוחר בתורה ובמשה עבדו ובישראל עמו ובנביאי האמת וצדק", "משה עבדו" הוא יחידה בפני עצמה, דרגה נפרדת מ"ישראל עמו". משה רבינו במסירות נפש ויתר על בכירותו, הוא הכניס את עצמו להיות במקום כל העם.

"ואתה תצווה"

אם כך השאלה מתחדדת יותר, מדוע שמו של משה נמחה מפרשתנו, הלא דבריו היו ביטוי של מסירות נפש נפלאה! אומר השפת אמת בפרשת כי תישא, אין כאן עונש. השם של האדם הוא רק ביטוי לפעולות שלו. "נקדש את שמך בעולם", אומר הרב בעולת ראיה, אנחנו מקדשים את שם ה' לפי הדרך בה הוא מתגלה אלינו, אבל לא לפי המהות האמתית שלו. רק אחרי כן, בקדושה של מוסף, אומרים או "כתר" או "נעריצך ונקדישך". בכל אופן לא את "שמך" אלא את הקב"ה ממש. ככל שהתפילה מתקדמת אנו יודעים לרומם את הקב"ה לא רק על פי שמו אלא יותר קרוב למהות העצמית שלו.

כאשר הקב"ה אומר למשה רבינו "ואתה תצווה" אין כאן ירידה בדרגה, בדיוק להפך- זו דרגה יותר גבוהה! זו פנייה אל המהות העצמית שלו ולא אל השם שהוא רק כינוי לדבר האמתי. בשכר מסירות הנפש הגדולה, שאמר "מחני נא מספרך", בשכר זאת הוא התעלה לדרגה שהוא וכלל ישראל הם דבר אחד. הקב"ה מדבר אליו בלשון נוכח, "ואתה", ולא רק לפי השם שלו. "ותקרא שמו משה, כי מן המים משתיהו". אומר המהר"ל, המים הם החומר הכי עדין בעולם, הם לא אוויר. משה היה משוי מן המים, הוא לא היה מחובר כ"כ לחומר, ועכשיו משה רבינו נתעלה עוד יותר, ולכן נאמר כאן "ואתה תצווה". ומעין זאת כותבים האור החיים הקדוש והאלשיך הקדוש. אחרי ברית המילה הקב"ה נתגלה לאברהם אבינו, "וירא אליו ה'", ללא אזכור של השם "אברהם". אומר האור החיים, אברהם התעלה לדרגה גדולה, הקב"ה התגלה אליו לא רק לפי השם שלו, אלא לפי המהות העצמית שלו, בלשון נוכח. ולכן גם פה התורה אומרת "ואתה תצווה".

[פעם אחת בחור הגיע לראש ישיבה שלו, ואמר לו שהוא רוצה לחבר ספר לתרץ כך וכך קושיות של רע"א. אמר לו הראש ישיבה, כל הכבוד, אתה יודע מי היה רע"א?  מסופר שהברכת שמואל שמע שיש זקן אחד שיש לו מאפייה, שהוא עוד זכה לראות את רע"א. הברכת שמואל הלך כדי לראות מה הוא זוכר מרע"א. כשהוא הגיע לאופה הזה, האופה אמר לו, למי אתה מתכוון, לזקן הזה שהיה כפוף (רע"א היה כפוף קצת), לזקן הזה שקצת סחב רגל? מיד הברכת שמואל יצא מהמאפייה. את הרע"א שאני רוצה להכיר- הוא לא הכיר. הוא הכיר את הצולע הזה, הכפוף הזה, זה לא הרע"א שאני רוצה להכיר. אמר אותו ראש ישיבה לבחור, אתה יודע מי היה רע"א, תגיד לי מה אתה חושב שהוא היה. אז הבחור ענה. שאל אותו ראש הישיבה, זה מה שאמרת על רע"א, בא נראה מה אתה יודע להגיד לי על הרשב"א, שהיה מעל רע"א? אז הבחור אמר מה שהוא חושב. ומה אתה חושב על התנאים? ומה אתה אומר על משה רבינו? אמר לו הראש ישיבה, כל מה שאמרת עכשיו על משה רבינו- זהו אפס קצהו של רע"א! הרי אתה מתאר את זה לפי המושגים שלך… רע"א עצמ היה הרבה מעבר לעולם המושגים שלך בכלל. כשאתה בא לתאר את רע"א אתה צריך לדעת עם מי יש לך עסק].

הדלקת הנרות- גמר עשיית המנורה

כאן לא נאמר שמו של משה, אלא "ואתה תצווה". גם אל אברהם לא נאמר "וירא ה' אל אברהם", אלא "וירא ה' אליו". ולמה המדרגה הזו נאמרת דווקא כאן, ביחס למצוות הדלקת הנר, "ויקחו אליך שמן זית"? ועוד הקשנו, מדוע נאמרה מצווה זו כאן, היה יותר מתאים שתאמר בפרשת תרומה שבה נאמר "ועשית מנורת זהב טהור", "והעלה את נרותיה והאיר אל עבר פניה". שם היה צריך להאמר "ויקחו אליך שמן זית". כתוב שהדלקה כשרה בזר, ואילו מצוות הטבת הנרות מוטלת על הכהנים. לכאורה הטבת הנרות היא רק הכשר מצווה, מדוע ההטבה מוטלת על הכהנים וההדלקה כשרה גם בזר?

בפרשת תרומה כתוב "והעלה את נרותיה", ואילו בפרשתנו כתוב "באוהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות יערך אותו אהרן ובניו". "יערוך אותו אהרן ובניו" הכוונה היא להטבת הנרות, ובאמת כתוב במפורש "יערוך אותו אהרון ובניו". אולם בפרשת תרומה כתוב "והעלה את נרותיה", מצוות ההדלקה עצמה. מדוע הדלקה כשרה בזר? יש כאן חידוש נפלא. הדלקת המנורה היא הגמר של מצוות עשיית המנורה. הדלקת המנורה היא חלק מהמצווה לעשות המנורה, כפתוריה ופרחיה. מתי נחשבת המנורה מנורה שלמה ועשויה- רק כאשר יש עליה שמן שדולק. אומרת התורה, לאחר שעמ"י נצטוו על כלי המקדש, על המשכן, אח"כ התורה מביאה את מצוות ההטבה שהיא מצווה שמוטלת על הכהן, אולם ההדלקה היא גמר המנורה.

כתוב בתחילת פרשת בהעלותך, "וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל אהרון ואמרת אליו, בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". רש"י אומר שבשעת חנוכת המשכן חלשה דעתו של אהרון, הוא ראה שכולם שותפים חוץ ממנו. אומר הרמב"ן על התורה, במה הקב"ה ניחם אותו- בהדלקת הנרות. מדוע הוא ניחם אותו דווקא בהדלקת הנרות, כיצד העובדה שהוא מדליק את הנרות אמורה לנחם את אהרון על כך שהוא לא היה שותף בחנוכת המשכן? אלא, חלשה דעתו של אהרן על כך שהוא לא שותף בבניית המשכן. על זה אמר לו הקב"ה, "בהעלותך את הנרות". הגמר של עשיית המנורה הוא ההדלקה. הקב"ה נתן לאהרן פעולה שהיא השלמת חלק מחלקי המשכן, השלמת המנורה.

"לכבוד ולתפארת"

הרמב"ם בחלק ג' במורה נבוכים מבאר מדוע התורה מקפידה שיהיו לכהן מדים, בגדי כהונה, "לכבוד ולתפארת". אומר הרמב"ם, המדים הם לכבוד המקדש. כדי שהמקדש יהיה 'מנוסה', מלשון 'הרימו נס', על מנת שהוא יהיה הדבר הכי מכובד אצל הבריות, צריך לנהוג בו בצורה מכובדת. מפני כבוד המקדש צריך בגדי כהונה. אומר הרמב"ם, לכן גם יש דין שמירה על המקדש, לכבוד הבית, ולא מפני גנבים. ומוסיף הרמב"ם, זו גם הסיבה לכך שצריך להדליק נרות במקדש, וכי לאורה הוא צריך? אלא שהנרות מוסיפים לכבוד הבית. המקדש הוא מקום השראת השכינה, יש עניין לרומם בית אלוקינו. לכן צריך שהכהנים יעבדו בבגדי כהונה, וצריך שיהיה הרבה אור באותו מקום, ולא רק בשמחת בית השואבה. הגמרא אומרת שהאור שהיה בבית המקדש בשמחת בית השואבה היה מאיר בכל ירושלים, ואישה הייתה יכולה לברור חיטים מהאור שקרן מהמקדש החוצה. [אמר פעם איזה רב'ה, אם יש כבר אור שיוצא מהמקדש, מה הנשים עושות אתו? בוררות חיטים… יש אור שמגיע ממקום קדוש כל כך, אין להן מה לעשות אתו? רק לפצח פיצוחים?]

אומר הרמב"ם, דין השמירה במקדש, דין בגדי הכהונה- הם חלק מהתבנית של המשכן, חלק מהכבוד שלו. וכך אני אומר על המנורה, הדלקת הנרות היא השלמה של המנורה. מנורה בלי נר היא מנורה לא מושלמת, ולכן כך הקב"ה ניחם את אהרן.

בגדי הכהונה הם "לכבוד ולתפארת". מהי תפארת? כותב הרב בעולת ראיה (עמוד רל"ג), "לך ה' הממלכה… והתפארת", תפארת זו מתן תורה. כותב הרב, הפירוש הלשוני של 'תפארת' הוא ביטוי לחוקי החיים שנוהגים בסדר שלם בכל הכוחות הנפשיים האנושיים, ביטוי למצב בו אין סתירה בין השכל לרגש, בין הגשם והרוח, בין העבר ההווה והעתיד ובין הפרט לבין הכלל. הכל בדרך משוער. פאר אמתי שאי אפשר לו להישקל ע"פ נימוס שכלי שבעולם. ולכן אומרים "לך ה' הגדולה והתפארת", שהקב"ה הוא היודע לעשות את האיזון המושלם הזה.

וכיצד התפארת קשורה לבגדי כהונה? כותב הרב במידות ראיה (כבוד, אות ד'), "כל מה שהשלמות הפנימית יותר חסרה, כן הטבע מחפש להשתלם לצד חוץ". ככל שהאדם ח"ו פחות שייך לשלמות הפנימית- כך הוא מחפש באופן טבעי להשלים את עצמו על ידי דברים חיצוניים. "רק במעמד שפלות הנפש יתעורר חשק להתהדר לפני אחרים, בין במה שיש בו בין במה שאין בו. ועל כן חייב האדם להגדיל את רושם השלמות הפנימית", וכך תמיד יהיה דבריו במשקל הראוי. אולם אדם שמלא בתוכן, הוא לא צריך את הדברים החיצוניים. הדברים החיצוניים באים למלא ריקנות מסוימת, אולם מי שאין לו ריקנות הוא לא צריך אותם, הוא שלם בפנים.

"תמידין כסדרן"

כהן צריך להיות שלם. אומרת התורה, הבגדים שהכהן מצווה ללבוש הם לא בגדים שאמורים למלא חוסר פנימי, הם בגדים של "תפארת", של איזון פנימי שלם. הגמרא בשבת (קמה:) אומרת, "מפני מה ת"ח שבבבל מצויינין? לפי שאינן בני תורה". אין הכוונה שכל בחור שהולך בלבוש פרוע הוא כן בן תורה, אין מצוות עשה להיות מרושל, זהו חילול ה' נורא. הרמב"ם בהלכות עדות כותב שאדם שהולך בצורה יותר מידי מרושלת פסול לעדות. אומרת התורה, בגדי הכהונה, הם "לתפארת". יש בהם את האיזון בין הגשמיות לרוחניות, הם לא באים להשלים ריקנות רוחנית או חומרית. הם לכבוד בית המקדש, לרומם, לפאר בית אלוקינו. אחרי המעשים ילכו הלבבות. באופן טבעי כאשר אנשים נכנסים לבית מלוכה גדול הם נזהרים יותר, מפני שהמקום שמור יותר. ככל ששומרים על הבית פחות, היחס מגיע בהתאם.

לכן אומרת התורה, "ואתה תצווה אל בני ישראל ויקחו אליך שמן", זהו ההמשך של בניית המשכן. זהו הגמר של החנוכה. בגדי הכהונה אמנם באו בפרשה בפני עצמה, אבל אף הם נועדו לתת את היקר, את המשמעות, את הערך האמתי לבית המקדש. כלי המקדש לא היו סתם כלים לצורך העבודה.

ולכן התורה אומרת "להעלות נר תמיד". אומר השפ"א על הש"ס (זבחים פט.), הגמרא ביבמות אומרת, "מה לקרבן תמיד שכן תדיר", אין הכוונה שהוא מצוי יותר מקורבנות אחרים אלא שהמהות של קורבן התמיד היא בהיותו תדיר וקרב דבר יום ביומו. אם יום אחד לא יוקרב- לא רק הקורבן של אותו היום נחסר, כי אם כל הקורבנות שבכל יום נפגמה תמידותם. וכך אנו אומרים בתפילת מוסף, "תמידים כסדרן ומוספים כהלכתן". מדוע לא אומרים "תמידים ומוספין כהלכתן"? מפני שהתמידיות היא הסדר, יום אחרי יום אחרי יום. כאשר חסר פעם אחת- כל הסדר מתקלקל, לא מקלקל רק אותו יום. על זה אומרת התורה, "להעלות נר תמיד". העבודה של המקדש היא שכל הזמן הוא נמצא באותו סדר.

"ויום השביעי משבח"

כתוב במגן אברהם שאין המפטיר מפטיר עד שיגמור הגולל לגלול את הס"ת. אומר המגן אברהם, גם לאחר ההפטרה אין לסלק את ספר הנביאים עד אחרי הברכה, כדי שיראה ויברך על הספר שממנו הוא הפטיר. וכתב בספר משאת בנימין (סימן צ"ו), צריך שיאמר את ברכות ההפטרה סמוך לחתימה מעין החתימה, ולכן יאמר "ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו, ברוך אתה ה' מקדש השבת", והוא הדין בכל יו"ט. אולם בנוסח שלנו אנו אומרים אחרת, "על התורה ועל העבודה ועל הנביאים ועל יום השבת הזה, שנתת לנו ה' אלוקינו לקדושה ולמנוחה לכבוד ולתפארת. על הכל ה' אלוקינו אנחנו מודים לך ומברכים אותך, יתברך שמך בפי כל חי תמיד לעולם ועד. ברוך אתה ה' מקדש השבת". מקשה המגן אברהם, אין כאן חתימה מעין הברכה! רק בתחילת הברכה אנו אומרים "על התורה ועל העבודה ועל הנביאים ועל יום השבת הזה", אולם השבת היא לא הנושא המרכזי בברכה, אין כאן חתימה מעין הברכה.

בתפילת השבת אנו אומרים "ויום השביעי משבח ואומר מזמור שיר ליום השבת, טוב להודות לה'. לפיכך יפארו לא-ל כל יצוריו", כיוון שיום השבת משבח ואומר- לפיכך יפארו לא-ל כל יצוריו. השבת עצמה היא מהללת שבח לקב"ה, ולפיכך יפארו כל יצוריו. המקור לכך שכל היצורים מהללים את הקב"ה, משבחים את הקב"ה, הוא מהשבת. הזכרנו כבר בשם רבינו יונה, ששורש הקדושות בעולם זה משבת, היא העניין הראון עליו נאמר בתורה קדושה. וממילא מתוקף קדושת השבת יש גם קדושה לעמ"י, ועמ"י מקדש את הזמנים, ולכן אומרים מקדש השבת וישראל והזמנים, כך אומר רבינו יונה. וכשם שהשורש של כל הקדושות הוא השבת, כך גם השורש של כל הברכות והשבחים לקב"ה שנאמרים בעולם הוא השבת, ש"יום השביעי משבח ואומר", "לפיכך יפארו לא-ל כל יצוריו". היות ולשבת יש את כוח קדושת הזמן, לפאר ולרומם, כל הבריאה כולה, מכוח השבת יכולה ג"כ לפאר ולרומם. לולא זאת לא היה ניתן לפאר את הקב"ה, סיימת לכולי שבחי דמרך?

וכך מיושבת שאלת המגן אברהם, אנו אומרים "על הכל אנחנו מודים לך ומברכים אותך, יתברך שמך בפי כל חי תמיד לעולם ועד", כשאדם מחובר לשורש הקדושה רק אז הוא יכול לפאר את הקב"ה, וזהו סיום הברכה-  "מקדש השבת". זו הסיבה לכך שאנו יכולים לפאר, "על הכל אנחנו מודים לך". מכח מה אנחנו מודים לך- מכוח זה שאתה הוא מקדש השבת, ועמ"י מחובר לקדושה. ככל שהאדם יותר עסוק בכבוד השכינה, בהשראת השכינה, יש לו כוח יותר גדול לרומם את הקב"ה. ולכן אומר האבן עזרא, "תעבדון את האלוקים על ההר הזה", הכוונה למשכן. הרמב"ן מביא את הדברים הללו בשם האבן עזרא ומוסיף "יפה דיבר". בדר"כ הוא חולק עליו, כאן הוא מצטט אותו ומוסיף, "ויפה דיבר". "תעבדון את האלוקים על ההר הזה" הכוונה היא למשכן.

"ישראל אשר בך אתפאר"

התכלית של המשכן היא "לשוכני בתוך בנ"י", אומר הרמב"ן (בפרק כ"ט), השראת השכינה היא לא רק "ושכנתי בתוכם" לצורך עם ישראל, אלא השראת השכינה היא גם כביכול צורך גבוה. כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא, הקב"ה דואג שתהיה שכינה בישראל בשביל ישראל, אבל גם לכבודו ברא, לכבוד המקום. "ישראל אשר בך אתפאר", הקב"ה מתפאר בכך שהוא משרה את השכינה בתוכנו. הרמב"ן מביא לכך דוגמה, שכתוב אצל יהושע בן נון שפנה לקב"ה בתפילה "ומה תעשה לשמך הגדול", כשיש השראת שכינה במשכן, במקדש, בכלי המקדש, היא לצורך גבוה, לצורך "שמך הגדול", כביכול לכבודו של הקב"ה. כשיש אור בבית המקדש ויש שומרים בבית המקדש ויש בגדי כהונה בבית המקדש- יש כבוד למקדש. כל אלו לא באים רק לכבוד העבודה עצמה.

רבינו חננאל הוא לא סתם אחד מהראשונים, הש"ך בחו"מ כותב שידוע שכל דבריו של רבינו חננאל הם דברי קבלה. אלו דברים שידוע שרבינו חננאל קיבל מהדורות שלפניו ושלפני פניו. [הלכתי פעם עם אבי זצ"ל לרופא עיניים, בשנותיו האחרונות נחלשה לו קצת הראיה. הרופא נתן לו לוחית עם כל גדלי האותיות, מגדול ועד קטן. הוא קרא, ואת השורות הקטנות היה לו קשה לקרוא. אז הרופא אמר לו, כבוד הרב, את רוב גדלי האותיות אתה קורא, רק את האותיות הקטנות האלו לא, למה זה כ"כ מפריע לך? אמר לו אבי, את רבינו חננאל אני לא רואה… הרופא שאל אותי, תגיד לי מי הוא זה רבינו חננאל הזה שהוא כ"כ רוצה לראות אותו? היינו צריכים להסביר לו מיהו רבינו חננאל…] אומר רבינו חננאל במסכת יומא (בדף כ"ב), הגמרא אומרת ש"אברהם אבינו היה זקן ויושב בישיבה", מה זה משנה שאברהם היה יושב בישיבה? אומר רבינו חננאל, "ששם השכינה שרויה". אין לנו בית מקדש, אין לנו משכן, אין לנו שילה, אין לנו נוב, ואין לנו גבעון. יש לנו את הכותל המערבי, שהוא הכותל הראשון של בית המקדש השלישי. הוא לא רק הכותל הרביעי של הבית השני, הוא גם הכותל הראשון של בית המקדש השלישי. כל שאר השראת השכינה בעולם- נמצאת בישיבה. במקום שבו לומדים תורה.

התומים על חו"מ (בסימן ט"ו) והב"ח ביו"ד (בסימן כ"ח) דנים בשאלה האם קדושת הכהנים, החיוב לכבד את הכהנים, הוא רק מפני כבוד המקדש וממילא היום שאין מקדש- לא חייבים לכבד, או שמא הכיבוד הוא דין שלא קשור לכבוד המקדש. יש בזה מחלוקת בין הפוסקים. כל העניין של המקדש הוא "ושכנתי בתוכם", היות וה"ושכנתי בתוכם" הוא צורך גבוה, כפי שהבאנו מהרמב"ן, הוא לכבודו של מקום. גם השכינה שבבית מדרש, השכינה שבישיבה- היא לא רק צורך שלנו, היא צורך גבוה. וכמו שיש בגדי כהונה, וכמו שיש דין של כבוד הכהנים- יש גם דין כבוד של ת"ח. "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים", לכאורה לא ברור מה הבעיה בזה? "השווה ומשווה קטון וגדול"! צריך שיהיה היחס נכון אל הכהנים, אני לא מדבר רק על מי שבגופו הוא כהן, אלא על כל מי שמתעסק בדבר שבקדושה, היחס אליו צריך להיות שונה, כדי לרומם בית אלוקינו, כדי לרומם את התורה. אי אפשר שכל הארץ תהיה שפה אחת ודברים אחדים, לדבר באותו סגנון, לדבר על אותם הנושאים. [אבי אמר פעם ליהודי אחד, שהיה גבאי של בית כנסת, תקפיד שיהיה לך רב בבית כנסת. כדי שבסוף התפילה בשבת, הילדים הקטנים ילכו להגיד לו שבת שלום. כך הם יתרגלו כבר בגיל קטן שתמיד תהיה להם כתובת למי לפנות, אם לא תדאג עכשיו לילדים הקטנים בבית הכנסת, אח"כ בוודאי הם לא ילכו]. לרומם בית אלוקינו.

שתהיה שבת שלום ומבורך!