נחלה – זו ירושלים / מדברי ראש הישיבה הגאון הרב יעקב משה חרל”פ על ירושלים

נחלה – זו ירושלים / מדברי ראש הישיבה הגאון הרב יעקב משה חרל”פ על ירושלים
חגים, יום ירושלים, ראש הישיבה הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל, רבנים

בס”ד

כיסופים לירושלים

הרב חרל”פ היה מאנשי ירושלים, וכולו מלא געגועים לירושלים ומקום המקדש. כאשר במלחמת השחרור הצליחו לפרוץ את  שער ציון, דרש על הכתוב ‘ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו’, ולאחר מכן אמר בכיסופים ‘למקדשך תוב ולקודש קודשים, אתר די ביה יחדון רוחין ונפשין’ (הסופר שבתי דון יחיא, מתוך הספר ‘שירת הי”ם’ עמ’ 177).

הרב חרל”פ היה מלא צער שב’תכנית החלוקה’ סוכם שחלק מארץ ישראל ילקח מעמ”י, ובפרט ירושלים שבתכנית יועדה להיות עיר בינלאומית. וכך כתב:

“הדבר פשוט וברור, דכל ויתור על מה שהוא קדוש בקדושת ארץ ישראל, על חלק גדול או קטן, הוא מבחינת “לא הודה בארצו”, ואין נ”מ בין לא הודה בכל הארץ ללא הודה בחלק מן הארץ, ואם על מרע”ה שאמרו עליו “איש מצרי הצילנו”, היה נחשב זה ל”לא הודה בארצו”, ובשביל זה נסתבבו הדברים שלא נכנס לארץ, ק”ו לויתור על חלק מהארץ, דזה לא רק “לא הודה” אלא גם כופר בארצו, וכל אשר בשם ישראל יכונה אסור עליו לכחד את יהדותו ואת שייכותו לארץ ישראל…

וכ”ש בנידון דידן, שאין ההצלה בטוחה, כי מי יבטיח לעכב את מנדינו מלחזור על מעשיהם המחפירים שעשו עד הנה, ובמה בטוחה יותר המדינה היהודית של יהיו נשנים מאורעות ח”ו, ובכן באיזה היתר יסכימו לקרוע א”י לגזים, לשלוח יד במקדש ד’, לזלזל בחלק מהארץ אשר השי”ת נתן לנו לנחלה במתנה ולותר עליו? אין לך זלזול גדול במתנת ד’ יותר מזה.

ורואה אני יד ד’ מה שגזרו מרום פסגת ממקדשנו, עיר הקדש ירושלים תובב”א, כי לולא זה היה נוח להתפתות מברק הדמיון והתחדשות הענין, שנותנים אפשרות לחדש מדינה יהודית, ואולם אם גם על ירושלים נתנו יד, ויאמרו לכזב בזכותנו הנצחית שיש לנו על עיר קדש זו, כבר בטוח הדבר שלא יקפצו לוותר, וברור דכל זה נאמר, “אעלה את ירושלים על ראש שמחתי”, היינו בעת שתעלה השמחה, שיודו אוה”ע בנתינת מדינה יהודית, לא ננוח ולא נשקוט מלהעלות את ירושלים על ראש שמחתנו, ולא לוותר בשום ענין על ירושלים בבת עיננו משוש לבנו…” (מתוך מכתב, המופיע במעיני הישועה עמ’ שטו).

וכפי שתיאר רבינו הרצי”ה (מזמור י”ט למדינת ישראל):

“באותו מצב (לאחר הפרסום של תכנית החלוקה) מזועזע בכל גופי, פצוע כולי וחתוך לגזרים – לא יכולתי אז לשמוח. כך היה המצב לפני י”ט שנים, באותו לילה ובאותן שעות. למחרת בא אל ביתנו איש ברית קדשנו, הגאון רבי יעקב משה חרל”פ זצ”ל – היה לו צורך לבוא וכלום יתכן שלא היה בא?! התייחדנו אז שנינו, רגעים אחדים, באותו חדר קטן ומקודש שב”בית הרב” – ולאן יבוא אז אם לא לשם?! מזועזעים ישבנו ודמומים. לבסוף התאוששנו ואמרנו שנינו כאחד: “מאת ד’ הייתה זאת, היא נפלאת בעינינו”. נקבעה החותמת!”

הרב חרל”פ אומר שבסופו של העובדה שלא את כל הארץ אנו מקבלים ברצון אומות העולם, היא מאת ד’! הוא עוסק בהסבר העמוק לזה, בכך שבאמת הזכיה בירושלים היא מדרגה נוספת בגאולת עם ישראל וצריכה להגיע בפני עצמה, וכפי שנראה בהמשך

מרן הגרי”מ חרל”פ הסתלק לבית עולמו בז’ בכסלו תשי”ב. ראה בהקמת מדינת ישראל שנים ספורות לפני פטירתו, אך לא ראה בשחרור ירושלים שבין החומות. געגועיו למקום הקודש והמקדש, יחד עם כיסופי כל הדורות, זיכו אותנו בירושלים עיר הקודש השלימה לפני חמישים ושלש שנים, ביחד עם חבלי ארץ אבותינו.

ארץ ישראל- באמצעות האומות, ירושלים- מיד הקב”ה

הרב חרל”פ מסביר מדוע הזכיה שלנו בארץ ישראל מגיעה דרך ההכרה וההסכמה של אומות העולם. הרי ארץ ישראל, מידו של הקב”ה ניתנה לנו, ומדוע ראינו שמאז ומעולם תחילת תהליך גאולת עם ישראל נעשה בהסכמת אומות עולם- הצהרת כורש, וכן בדורנו?

מסביר הרב חרל”פ:

“כי הגאולה מצד תקף נוראת הבהקת אורה אין העולם כדאי לקבלה, ובשביל זה יתער בשמאלא רז שמאלו תחת לראשי, והוא הצל, ולא תהיה הגאולה נגמרת בו, ואח”כ יתער ימינא, “וימינו תחבקני”, ואז יהיה אפשר שהאור הנשגב של הגאולה יחדור בקרבנו וגם נקבל ונשיג אותו… וחסד כזה עושה הקב”ה עם עם קדשו, שיהיה לאל ידם להתענג על ד’ ועל טובו ולהנות מאורו, הוא האור הגנוז, שאז תצא החמה מנרתיקה, “קומי אורי כי בא אורך וכבוד ד’ עליך זרח”. (מעיני הישועה קד)

הגאולה אינה כוללת רק תקומה גשמית של העם בארצו, אלא יש בה גילוי אלוקי גדול לעולם דרך עם ישראל. מחמת גודל הגילוי הזה, העולם עדיין לא מורגל אליו, ולכן הגאולה צריכה בתחילה להגיע בדרכים נסתרות, בדרך הטבע, ודרך ההסכמה של אומות העולם.

ומסביר הרב חרל”פ שכל זה הוא בתחילת הגאולה בלבד, אבל אט אט העולם נעשה מוכשר לגילוי עליון יותר. את המדרגה השניה של הגאולה – שיש בה התחלה של תקומה רוחנית של עם ישראל והגילוי לעין כל של השראת השכינה שבישראל, אנו מקבלים ישירות ע”י הקב”ה ולא דרך אומות העולם. וזו ירושלים:

“ואמנם מיוחדת היא ירושלים עיר הקדש, המקודשת כלה לשמים, (עיין מה שכתב בספר חסד לאברהם מעין ג’, ג’, שחלון הרקיע רחב מלמטה נגד כל ארץ ישראל וקצר מלמעלה נגד ירושלים ובית המקדש), ועל כן לא תגע בה יד האומות, והיא תנתן לנו ישר מידו של הקב”ה בלא שום אמצעי”.

כל זאת כתב הרב חרל”פ כמובן לפני מלחמת ששת הימים, שאמנם הביאה לידינו את ירושלים בדרך מלחמה, אך היה ניכר לעין כל שיש כאן מתנה ישירה מהקב”ה. ירושלים היא ביטוי לקשר הישיר של ישראל עם הקב”ה שאינו זקוק לשום אמצעי חיצוני, ולכן היא מגיעה לנו ישירות מיד הקב”ה ולא באמצעות אומות העולם.

הרב חרל”פ מוסיף להסביר שזו עצמה הסיבה שאומות העולם ממאנות להביא לנו את ירושלים. הן מרגישות שבירושלים בא לידי ביטוי קשר מיוחד של ישראל עם הקב”ה והן מתכחשות אליו:

“ולא יפלא הדבר מה שאנו רואים שהאומות לוטשים עיניהם בירושלים עיר הקדש וחפצים לתפוס חלק בה לאחוז בקרנות המזבח ולעשות את ירושלים לעיר בין האומות, כי אע”ג דאינהו לא חזי מזלייהו חזו, שרי מעלה של האומות, כשמרגישים כי קרוב יום קצם אשר בו יפקוד ד’ על צבא מרום במרום, דומים הם כי יוכלו לעכב בעד גאולתם של ישראל ותהיה להם האפשרות לסתום ח”ו את מקור השפע שבא ומופיע על ישראל”.

ומסיים, שהעולם צריך להבין שהקשר שלו לקב”ה עובר דרך עם ישראל. דוקא לכן כולם צריכים לרצות שאנו נקבל את ירושלים, ובה נוכל להביא לידי ביטוי את הקשר הישיר שלנו עם הקב”ה. ככל שאנחנו נדבק בקב”ה ונתרומם מבחינה מוסרית ורוחנית- הדבר יביא שפע של טוב לעולם כולו. בלא זה אין סיכוי לעולם להגיע לתיקון:

“אבל טחו עיניהם מראות ובחשכה יתהלכו, כי סכלה דעתם ולא ידעו ולא יבינו שבלא ישראל ומלוי שפעם, שפע הקדש שלהם, לא תהיה להם שום תקומה, שכן כאשר ישראל רק יפרקו עולם מעל צואריהם וידגלו בשם ד’, מיד “והאלילים כליל יחלוף” וכל האומות יהיו כלים מן העולם, ואין תקוה לעמים, בלתי אם יקבלו עליהם מרותם של ישראל ויאמרו: “בית יעקב לכו ונלכה באור ד’ ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו”. (שם)

‘ירושה’- מכח העבר, ‘נחלה’- הקדושה שעתידה להתגלות

כל ארץ ישראל ‘ירושה לנו מאבותינו’. המשמעות היא שאנו מקבלים את הארץ בזכותם של האבות ומכח מעלתם. אמנם מצאנו שארץ ישראל נקראת ‘נחלה’. נחלה היא ביטוי למקום השייך לאדם מצד עצמו, זהו מקומו המיוחד לו. זאת אומרת, שעם ישראל מקבלים את הארץ מכח עצמם. ביטוי זה מופיע בירושלים באופן מיוחד- “כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה”, ומסבירה הגמרא (זבחים קטז)- “הנחלה זו ירושלים”.

הרב חרל”פ מסביר שהירושה מכח האבות היא ביטוי למדרגה הרוחנית של עם ישראל שכבר יצאה אל הפועל. אבל השייכות לארץ מכח הבנים, ה’נחלה’, היא תוצאה של המדרגה הרוחנית העתידית שנגיע אליה – שנמצאת עדיין ‘בכח’:

“האבות הם התמצית של ישראל ובהם גלוי קדושתם בפועל, ואלו הבנים הם בבחינת עצם הקדושה של ישראל בכח, אבות מכלל דאיכא תולדות, שאין אבות מבלי התולדות הספוגות בהם, וכל גדולת האבות היא מצד שבהם היתה כלולה קדושת הבנים.

וכנגד זה מכוונות שלש הבחינות שבארץ ישראל, ירושה, נחלה וישיבה. ירושה, מצד האבות המורישים לבניהם. נחלה, מצד הבנים שהם ה”בכח” של האבות, “ועברתם את הירדן וישבתם בארץ אשר ד’ אלקיכם מנחיל אתכם והניח לכם מכל אויבכם מסביב וישבתם בטח” (דברים י”ב י’), וישיבה, היא נחלת הבנים בפועל.

בחינת הנחלה שבארץ ישראל, נמשכת ממקור הקדש שבירושלים, כי שם הוא מקור גלויה, “נחלה זו ירושלים” (זבחים קטז, א, ע”ש). וכל זמן שלא הגיעו ישראל לירושלים, לא נתגלתה המדרגה הנפלאה הזאת, “כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה” (שם שם ט’)…” (מעיני הישועה עמ’ רעח).

המשמעות היא שהחזרה של עם ישראל לארץ ישראל לא נועדה רק ‘לחזור לארץ האבות’, ולהתבסס עם האוצרות הרוחניים שכבר יש לנו, אלא להמשיך לנוע לקראת עתיד עוד יותר גדול בלי הרף – “עולם הבא”. זוהי המדרגה שאנו מגיעים אליה ע”י ירושלים.

“ואם אמנם ארץ ישראל היא ירושה לנו מאבותינו, ובזכותם הננו באים ושבים אליה, “וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור” (ויקרא כ”ו מ”ב). אולם יותר מזה היא בחינת נחלה, מצד ה”בכח” של האבות, אלו הבנים…

האורות הללו, אלו הבנים, שהם ה”בכח” של האבות, הם הם גנזי העולם הבא, ואין העולם הזה מיוחד לישראל, לפי שהם מהעולם הבא, אולם בכחם של ישראל להעלות את העולם הזה ולעשותו שיהיה הוא עצמו בבחינת העולם הבא, שעליו נאמר “עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו” (ישעיה ס”ד, ג’), וזה בא דוקא על ידי ארץ ישראל”. (שם)

הרב חרל”פ מסביר שלכן הזכיה בירושלים מגיעה בנפרד מהזכיה שלנו בארץ ישראל. זאת כיון שלכל מדרגה נוספת בגאולה צריך ליצור כיסופים והשתוקקות בפני עצמם:

ובהיות שמיסודי הגלות הוא לעורר את הגעגועים שמתגלים דוקא מתוך הריחוק, ומתוך זה מגיעים אל הגאולה, לכן ישנם שני מיני געגועים, האחד, געגועים לירושת הארץ, דהיינו ע”י זכות האבות, והשני, געגועים לבחינת הנחלה של הארץ, שהיא בחינת הבנים. והנה דרגות ציון וירושלים מכוונות כנגד שתי הבחינות הללו, ציון למורשת אבות, וירושלים בחינת נחלה. ובסוף הימים כשיפקוד ד’ את עם קדשו ויתחיל לגלות את ראשית צמיחת ישועתו בהקמת מדינת ישראל, יהיה צורך לעורר את הגעגועים לבחינת הנחלה, זו ירושלים, ולכן דוקא אז יגלו בני ישראל מעיה”ק ירושלים ורגל ישראל לא תעבר בה, כדי שיתגברו הגעגועים של ישראל לירושלים, ולגלות להם על ידי זה את בחינת הנחלה, שאורות הבנים, שהם ה”בכח” של האבות, יופיעו בהדר קדשם להיות גם הם בפועל גמור, ואשרי אשרי למחכה”.

לכן דוקא בעת שזכינו להקמת מדינת ישראל, נשללה ממנו האחיזה בירושלים, כי רק אחרי השלב הראשון של הגאולה צריך ליצור תשוקה להקדם לשלב השני- הגילוי של הכח של ‘הבנים’ ליצור התפתחות והתקדמות רוחנית באמצעות האחיזה בארץ ישראל ובירושלים.

שילה וירושלים

במקום אחר מסביר הרב חרל”פ לפי דרך זו, מדוע במשכן שילה היה ניתן לאכול קדשים בכל מקום שראו ממנו את המשכן, זאת אומרת שהקדושה מופיעה גם מחוץ למשכן, בתוך עולם החול. לעומת זאת, בירושלים ניתן לאכול קדשים רק בין החומות. דהיינו: קדושתה מרובה, אבל לא מתפשטת מחוץ למקום הקודש:

“דאגתו של יוסף בעיקרה לכבודם של ישראל, להרמת קרנו והרחבתו, “וזרעו יהיה מלא הגויים”, אפילו במחיר צמצום גלוי הופעתו של הקב”ה בעולמו…

ואילו דאגתו של יהודה בעיקרה לגילוי שמו הגדול של הקב”ה בעולמו, כפי נפלאות גודלו, גם אם גילוי זה דווקא מתוך נשגבותו לא יוכל להתפשט בכל, יהודה שקדש שם שמים בפהרסיא כל השם בקרבו (שם).

זהו שמשכן שילה נבנה בחלקו של יוסף, והיה מותר לאכול שם קדשים קלים בכל הרואה לפי שלא זן עיניו מן העבירה (זבחים קיח, ב), ואילו בבית עולמים אין קדשים קלים נאכלים אלא בכל העיר, יוסף מוכן היה להסדר של משכן שילה שהגילוי בו מצומצם אבל מתפשט הוא בכל הרואה, ואילו יהודה רצה בגילוי הגדול של בית עולמים אפילו אם לא תהיה לו התפשטות בכל הרואה מעבר למחיצות העיר…”.

יוסף מעוניין לבסס את ההימצאות של ישראל בעולם (כמובן מתוך הבנה שיש בזה עצמו רצון אלוקי), זאת אפילו כשהדבר בא על חשבון העוצמה של עולם הקודש. לכן מצד אחד מדרגת משכן שילה נמוכה מבית המקדש, אבל ניתן לאכול קדשים גם מחוץ אליה כי קדושה זו מתפשטת בכל מקום.

לעומתו, יהודה מעוניין בגילוי מדרגה חדשה של דבקות בקב”ה, ולא רק לבסס את המציאות של ישראל בעולם. דבר זה דורש ‘הסתגרות’ בין החומות, אבל הוא באמת מביא בניה עמוקה וחדשה של עולם הקודש.

לעתיד, מוסיף הרב חרל”פ, עולם הקודש של ‘בין החומות’ יתפשט גם בכל עולם החומר. “עתידה ירושלים שתתפשט עד דמשק”.

ירושלים- כסא ד’

יש אפשרות להתייחס למדינת ישראל וארץ ישראל כמקום שנועד לממש את השאיפות הלאומיות שלנו בלבד, מתוך רצון להתבסס מבחינה גשמית בלבד. הרב חרל”פ מסביר שאת האחיזה שלנו בירושלים נוכל לבסס רק אם נכיר בכך שאנו שייכים למקום הזה גם מבחינה רוחנית, והישיבה בארץ ישראל צריכה להביא אותנו לדבקות בקב”ה:

“על ירושלים נאמר “בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ד’ ונקוו אליה כל הגויים” (ירמיה ג, יז) ובמדרש (ויק”ר י, ט): “ר’ יוחנן סליק למשאל בשלמא דר’ חנינא וכו’ א”ל ומחזקת היא אותן, א”ל המקרא אומר (ישעיה נד, ב) הרחיבי מקום אהלך כי ימין ומשאל תפרוצי”. והנה ביאור ד”ונקוו אליה כל הגויים” הכוונה על כל ישראל לכל שבטיהם שהם נקראו בשם גויים, כמ”ש: “כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו” (דברים ד, ז) ושאל ר’ יוחנן וכי מחזקת אותן? והשיב לו ר’ ינאי הרחיבי מקום אהלך כי ימין ושמאל תפרוצי.

והענין, כי אם אמנם ארץ ישראל בכלל אפשר להשיגה גם בדרכי החול, אבל ירושלים אי אפשר להשיגה זולת כשיכירו שהיא כסא ד’, ובאה ההבטחה כי ‘וערבה לד’ מנחת יהודה וירושלים’ שתהי’ כסא ד’, “כסא כבוד מרום מראשון” (ירמיה יז, יב)”.

לכן בשלב הראשון לא זכינו לאחיזה בירושלים:

“ומפני שירושלים צריכים לגשר אליה דוקא בדרך הקודש, שכסא ד’ יקראו לה, מפני זה לדאבון לבבנו גם כהיום שבכל הארץ הולכת ונבנית ובנינו מתאחזים בה, מירושלים עיר הקודש הננו מנושלים, וזה מפני שאנו צריכים להתאמץ לגלות את הלהבה של תורה ועוה”ב.

והבטחת ד’ ביד נביאו היא כי ישלח לנו את אליהו הנביא, וכל בית ישראל האבות והבנים ישובו בתשובה עילאה, ד”וערבה לד’ מנחת יהודה וירושלים”, שגם יהודה תביא מנחתה לד’ כמו ירושלים, ובירושלים יקויים “כי ימין ושמאל תפרוצי ואת ד’ תעריצי על יד איש בן פרצי ונשמחה ונגילה” (ע”פ פיוט לכה דודי)”. (מי מרום לפסח עמ’ נט)

הרב חרל”פ אומר שהזכיה בירושלים תבוא רק מתוך התעוררות לתשובה, וההבנה שירושלים היא ‘כסא ד”- מקום של השראת שכינה.

ב”ה זכינו לגאולת ירושלים, ונתפלל שבאמת זכיה זו תביא אותנו למדרגה חדשה בגאולה, “אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו”.

(בעריכת הרב אמציה ברקוביץ’)

השאר תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *