פרשת במדבר

פרשת במדבר
פרשת במדבר, פרשת השבוע, ראש הישיבה הרב יעקב שפירא, רבנים

“במדבר סיני באוהל מועד”

“וידבר ה’ אל משה במדבר סיני באוהל מועד, באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר”. האור החיים הקדוש שואל שאלה נפלאה ביותר על פשט הפסוק: התורה אומרת את המיקום בו הקב”ה דיבר עם משה, ואת הזמן בו הוא דיבר איתו. לגבי המיקום התורה אומרת “במדבר סיני”, המרחב, הגודל, ואח”כ יש צמצום- “באוהל מועד”, הפרט בתוך הדבר הגדול. אולם לגבי הזמן בו הקב”ה דיבר עם משה התורה הופכת את הסדר- “באחד לחודש השני בשנה השנית”. על פי הסדר הקודם התורה הייתה צריכה לומר “בשנה השנית באחד לחודש השני”. מדוע התורה הופכת את הסדר?

תמיד הדבר הגדול הוא המרשים יותר. מה שנראה לנו יותר גדול, נראה לנו יותר עוצמתי- הוא יותר מקרין,  הוא יותר משפיע. יש מיליארדים של גויים בעולם, היינו צריכים לכאורה להגיד “חכמה בגויים תאמין”, לקבל איזה פיק ברכיים… אנחנו אומה קטנה והם כל כך הרבה.

אולם על פי התורה האמת הפוכה לחלוטין, במקום גדולתו של הקב”ה- שם אתה מוצא ענוותנותו. המבחן האמתי לדבר גדול הוא הקטנות שבו. הגרעין האחד, החלקיק הכי קטן שא”א לחלק אותו, יש לו עוצמות. בבדיקות דנ”א אפשר על פי הנקודה הכי קטנה למצוא את כל מה שיכול לשקף את האדם. יהודי שעומד להתפלל בכל העולם- מכוון לבו לא”י, אם הוא עומד בא”י- הוא מכוון לבו לירושלים, עומד בירושלים- מכוון לבו למקדש, מכוון לבו לבית קוה”ק. המקום הקטן הזה, חז”ל אומרים שמקום הארון בכלל “אינו מן המידה”. המקום הזה הוא התמצית של כל העולם. לא רק שהוא התמצית, אלא ממנו הושתת כל העולם, מהגרעין הזה שמרכז בתוכו את הכל. העובדה הזו נכונה לכל תחומי החיים.

אומר האור החיים הקדוש, ונראה שזהו ממש הפשט בדברי הפסוק: הקב”ה קודם כל דיבר עם משה רבינו במדבר סיני, מתחילים עם הפרט ואחר כך עוברים אל הכלל, אל התמצית. אמנם המדבר גדול מאוד, אולם ביחס לאוהל מועד הוא פרט, הוא לא כלל. אוהל מועד הוא התמצית של העולם, הוא הכח המעמיד של העולם, הוא הכח המייצב של העולם. התורה הולכת בדיוק לפי אותו הסדר. קודם כל מונים את הפרט, המדבר, ואח”כ עוברים אל הכלל, אוהל מועד. וכך גם לגבי הזמן. קודם כל אומרים את היום בחודש, “באחד לחודש השני”, ואחרי זה “בשנה השנית”. ללמדנו את הכלל הזה, שהדבר שיותר מרוכז, הוא יותר עוצמתי ומקרין. מה שהוא מלא תוכן יותר אין ספק שההשפעה שלו היא בסופו של דבר עצומה, יותר ממרחבים גדולים. 

“עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו”

זהו אחד הדברים שגם אומות העולם יודעים. הרבה אומות היו בעולם, הרבה אומות אבדו, ועם ישראל הוא היחיד שנשאר עלי אדמות. מדוע? כותב הרב באורות, כל האומות שאבדו מן העולם זה בגלל שהם גמרו את התכלית שלשמה הם נבראו.  [אמר לי פעם בוגר הישיבה, שה’ ישלח לו רפואה שלמה, שיש לו בית אבות מאוד גדול בירושלים. הוא אמר לי על התאילנדים, שהקב”ה מראש ברא אותם בתכונה כזו שיוכלו לטפל באנשים זקנים. הוא לא מכיר אנשים עם כזו סבלנות כמו שיש להם. לכל אומה יש את התפקיד שלה. כמובן שזה לא אומר שאדם לא צריך לטפל בהורים הזקנים שלו…] לעם ישראל יש ייעוד, הוא עוד לא גמר אותו. הוא לעולם גם לא יגמור אותו, שהרי “עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו”. עם שיש לו עתיד, ויש לו עבר, ויש לו תכלית- הוא המעמיד של העולם. הוא לעולם לא ימחה מעל פני האדמה.

[סיפרתי לכם פעם, אמרתי את זה פעם לביבי נתניהו, סליחה על ההקשר המקרי… קבוצת חברי כנסת מישראל ביקרו אצל הנשיא טרומן. הם שאלו אותו למה הסכמת להקמת מדינת ישראל? סה”כ הוא היה גוי… ידוע בעולם, וכך הרב זצ”ל אמר, כשמברכים בבוקר “שלא עשני גוי” לא מברכים על הערבים, מברכים על נשיא ארה”ב… הם שאלו אותו איך פתאום הסכמת? הוא אמר ככה. רק אני וסטלין ימ”ש יודעים כמה רוע יש בעולם. אנחנו יודעים שמי שהביא את הבשורה של התנ”ך לעולם זה העם היהודי. ובעולם כזה צריך איזו קרן אור קטנה שאולי היא תביא עוד פעם איזה נקודה חיובית לקיום של העולם. זה סיפור שקרה. יצא ספר בארה”ב של קורות חייו של הנשיא טרומן, ספר עב כרס, 700 או 800 עמודים, הוא זכה באחד הפרסים הספרותיים הגדולים ביותר, ואני אומר את זה רק בשביל לשבר את האוזן. הספר הוא על תולדות חייו, והוא כולל פרוטוקולים מתקופה שהוא היה נשיא. ושם מסופר שהרב הרצוג ביחד עם הנשיא ויצמן באו להודות לנשיא טרומן על זה שהוא הרים את היד לטובת הקמת מדינת ישראל. ואמר לו הרב הרצוג, ממעי אמך ההשגחה העליונה שלחה אותך לתפקיד הזה כדי שתעשה כך וכך. ולפי הפרוטוקול שכתבו אז, כמצוטט שם בספר, הנשיא טרומן התרגש עד דמעות ממה שהרב הראשי היהודי אמר לו].

לפעמים אנחנו לא יודעים לקלוט דברים גדולים, שאחרי הרבה שנים בלי שאנו מרגישים את העוצמות שלהם הם נראים קטנים. אומר האור החיים, מה שקובע הוא התמצית. מה הדבר כולל בתוכו. מדבר ביחס לאוהל מועד הוא פרט קטן, פרט ביחס למרחב עצום שנקרא אוהל מועד. מקום הארון אינו מן המידה, בדברים שבקדושה אין צורך במקום, הוא לא עומד תחת מגבלות הזמן, כמו כל דבר שבקדושה.

המשכן- המשך מעמד הר סיני

הרמב”ן כותב בפתיחה לספר במדבר שכל ההקמה של אוהל מועד הייתה כדי שהשכינה ששרתה בהר סיני, תמשיך לשרות אצל עם ישראל. שכינה היא דבר נצחי, כך כותב הרמב”ם. קדושת בית המקדש קיימת עד היום, ולכן מי שנכנס לשם חייב כרת, קדושת הבית היא בגלל ששם שורה השכינה, ושכינה לא בטלה. השכינה שהייתה בהר סיני אע”פ שנגמר מתן תורה, וכבר אין את הציווי שיזהרו מלעלות בהר ומנגוע בקצהו, אולם השכינה לא בטלה. השכינה עברה למשכן, עברה לאוהל מועד. אח”כ היא עברה למשכן שילה, עד שהיא בסוף הגיע לבית המקדש. אומר הרמב”ן, לכן התורה מספרת בספר במדבר שהיה שם את אוהל מועד, הכוונה היא שבכל הדור הזה שהיו במדבר- הוא היה דור משופע בהשראת השכינה שהייתה בהר סיני, רק במקום בהר סיני היא ליוותה את ישראל דרך אוהל מועד, שהוא השורש של הנבואה, השורש של התורה.

“כי האדם עץ השדה”

הגמרא במגילה (לא:) אומרת שלפני שמגיע חג השבועות צריך לקרוא את התוכחה של פרשת בחוקותי, משום “תכלה שנה וקללותיה”. הגמרא מסבירה ששבועות הוא כמו יום הדין, כי נידונים בו על פירות האילן. שואל השל”ה הקדוש, הרי גם בפסח נידונים, על התבואה, ומדוע אנחנו לא אומרים שגם קודם הפסח יש לקרוא תוכחה? אומר השל”ה הקדוש, וזהו יסוד גדול שלו, מה שכתוב שבשבועות נידונים על פירות האילן הכוונה היא על האדם עץ השדה. זה על הכוח הרוחני וסייעתא דשמיא שיהיה לבן אדם מקבלת התורה ואילך, על זה נידונים בעצרת. ולכן אע”פ שיום הדין מתחיל מראש השנה עד יום כיפור וליום הדין הזה יש לנו שלושים יום פלוס עשרת ימי תשובה שזה ארבעים יום. אבל ליום הדין של עצרת יש “תספרו חמישים יום”. כאן מדברים על הצד הרוחני של האדם, צריך יותר זמן. כך כותב השל”ה. בכל אופן הגמרא אומרת, קוראים בחוקותי משום תכלה שנה וקללותיה, אבל תמיד מפרידים בין קריאת פרשת בחוקותי לבין חג השבועות בקריאה של עוד פרשה, פרשת במדבר, אם זה לא שנה מעוברת בה יש שתי פרשות מפרידות. זאת אומרת שבשנים רגילות פרשת במדבר תמיד יוצאת לפני שבועות, יש לה שייכות בתור הקדמה לחג השבועות, הקדמה למעמד הר סיני.

פרשת במדבר היא לא סתם הפרדה בין הקללות לחג השבועות, הרי גם בתוך פרשת בחוקותי יש הפרדה, אחרי הקללות כתובה פרשת ערכין. התורה אומרת לכל אדם, גם אחרי ששמעת את הקללות ממשה רבינו, אל תחשוב שאין לך ערך. הערך העצמי של האדם נשאר. מדוע צריך את פרשת במדבר? לפי הרמב”ן יוצא הפלא ופלא. פרשת במדבר היא פרשת השראת השכינה שהייתה בסיני ונמשכה באוהל מועד, והיא קשורה לקבלת התורה של חג השבועות. יש המשכיות למעמד הר סיני. אותה שכינה שהייתה בפעם הראשונה בהר סיני, היא מלווה אותנו תמיד דרך אוהל מועד.

ידועה שיטת הרמב”ן בספר המצוות, “פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעת לבניך”, מה שכתוב בפרשת ואתחנן, שיש מצוות עשה לזכור את מעמד הר סיני. ולא בתור מאורע היסטורי, שהיה פעם באיזו שנה בהיסטוריה. צריך כל הזמן באופן תמידי לזכור את מעמד הר סיני. לכן קוראים את פרשת במדבר לפני חג השבועות, שלפי ההקדמה של הרמב”ן לספר במדבר, ספר במדבר הוא בעצם מלמד אותנו שהשכינה ממשיכה לשרות עם ישראל גם אחרי שהיא כבר הסתלקה מהר סיני, אבל היא נמצאת ועוברת כל זמן לאיפה שיש את אוהל מועד. או באוהלו של משה רבינו או באוהל מועד.

השכינה שהייתה בהר סיני לעולם לא מתבטלת. לכן היא גורמת לקדושת בית המקדש גם בימינו, מפני ששכינה לא בטלה, ואותו הדבר לגבי מעמד הר סיני. לכן קוראים בספר במדבר לפני חג השבועות. יש לזה אפילו נפקא מינה קטנה לדינא. מפני שבהר סיני כתוב “לא תגע בו יד”, ומי שח”ו עלה ונגע- “ירה יירה או סקל יסקל”. כך כתוב בפרשת יתרו. כתוב שם במכילתא, שהפסוק הזה בא לרבות את אותו איסור גם בשילה וגם באוהל מועד וגם בבית עולמים. מפני שאותה שכינה שהייתה בסיני ובגללה נצטווינו לא לפגוע בקדושה, היא ממשיכה בכל מקום שאותה שכינה הייתה נעה ונדה עם ישראל. אם זה בשילה, אם זה באוהל מועד. וכמובן בבית המקדש.

הגמרא בסנהדרין (טו:) מבארת שדיני נפשות דנים בסנהדרין קטנה של עשרים ושלושה. הגמרא שם דנה, מה הדין של שור שלא שמרו עליו והוא עמד על הר סיני, בכמה דנים אותו? מקשים שם התוספות מה נפקא מינה, הרי אנו כבר אחרי מעמד הר סיני? אומר המאירי שם, נפקא מינה לשילה ולבית עולמים. האיסור לעלות להר ולנגוע בקצהו קיים בכל מקום שהשכינה שרויה בו, כמו שהרמב”ן אומר. אותה שכינה שהייתה איתנו בהר סיני המשיכה איתנו לאורך כל הדורות, לכל מקום שיש בו את הלוחות, שיש את התורה. זו הנפקא מינה בשאלת הגמרא.

חשיבות הפרטים הקטנים

כותב הרב באגרת תתע”א, אגרת ליהודי בשם הרב דוקטור משה זיידל. הוא התכתב המון עם הרב על כל מיני דברים שאחרים לא כתבו עליהם. “ידידי מחמדי נחמד מאוד, מסולא בפז, טהור לבב, יקר רוח, מר משה דוקטור זיידל”. תואר ה”דוקטור” לא מתלווה לשם הפרטי, הוא רק כינוי לשם המשפחה… “ועתה יקירי אם קובל אתה מה עשית להביא לרגע המאושר הזה של אתחלתא דגאולה, הרבה עשית. והרבה יותר מזה עוד תעשה בעזרת א-ל מושעות. בעצם היותך בן נאמן לעם ה’ השומע והשומר את דבר ה’ בהליכות חייך בזה אמצת וחזקת חלק אחוז מנשמת האומה. וכל חוג ההשפעה שלך מלאת אותם בחיי עולם”. הרב כותב לו בהמשך שאסור לאדם לזלזל במה שנראה לו שהוא רק פסיק קטן במכלול הדברים שהקב”ה מצפה מכלל הבריאה להחזיק את העולם. הגמרא אומרת שפרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול. נראה לאדם כאילו שהוא לא היה מי שהביא את הצהרת בלפור, אולם באמת מספיק שהוא פעל פעולה קטנה, הפעולה הזו מעוררת דברים עצומים. אסור לאדם לזלזל גם בדברים הקטנים שהוא עושה, לפעמים הדברים הגדולים מתחילים מהדברים כי קטנים שבעולם.

[שאלתי פעם את נתן שרנסקי, איך היה לך אומץ, לך ולחברים, ללכת בכזאת מסירות נפש כדי לצאת מרוסיה? באותה תקופה המשמעות של הרצון להיות בן חורין ברוסיה הייתה כניסה מיידית לכלא. זה היה ממש שם נרדף. מה נתן לך כוח, זה נראה שגעון? אני לא היחיד ששאל אותו את זה. יש סיפור חבד”י ידוע על אדם אחד שנהיה חבדני”ק. בליל שבת הוא הגיע  מאוחר אחרי עונג שבת. אמא שלו שאלה אותו למה הגעת כ”כ מאוחר? אז הוא ענה שהיום בערב הייתה התוועדות לרגל יציאתו של האדמו”ר מהכלא. שבוע שני הוא שוב חוזר מאוחר, שואלת אותו האמא, ולמה עכשיו הגעת מאוחר? הוא אומר הערב היית ההתוועדות לרגל יציאתו של הרי”צ מהכלא. אמרה לו האמא, אתה בטוח שאתה נמצא בחברה טובה? רוב החגיגות הן על יציאה מהכלא… אבל זו היה צורת החיים ברוסיה. שרנסקי ענה על זה בצורה ניצחת, הוא דיבר על זה אחרי זה הרבה פעמים. השופר שתקעו ליד הכותל ביום שחרור ירושלים חדר ללבבות והצית את הבעירה בכל העולם כולו, אפילו במרתפי הכלא ברוסיה. דבר כזה א”א לעצור. זו הייתה התשובה שלו. תקיעת שופר, זה הכל].

הטהרה הפנימית

כשאבי זצ”ל דיבר פעם ביום ירושלים בישיבה הוא אמר כך. ישנה שאלה ידועה בשם הרב’ה מקוצק. טמא שנוגע בטהור, הטהור נטמא. ומדוע שלא נגיד הפוך, שכשטהור נוגע בטמא אז הטהור מטהר את הטמא? אמר הרב’ה מקוצק, טהרה היא משהו בנפש. אמנם היא משפיעה גם על הגוף, אבל היסוד הוא נפשי, בפנים. טהרת הלב. טומאה בדר”כ נתפסת לדברים חיצוניים, וכשיש מגע בין טהור לטמא אז המגע הראשוני הוא מגע חיצוני. לכן הטומאה מטמאת את הטהור. ואז הוא הוסיף ואמר, אבל יש רגעים כאלה בעולם, שהטהרה כ”כ מתגברת, שהיא מתגברת גם על הטומאה. והיא מטהרת גם את הטמא. אמר אבי זצ”ל, זה מה שהיה כשהגיעו לכותל המערבי בכ”ח אייר. הייתה התפרצות כזו של טהרה בכל העולם היהודי כולו שכבר לא היה מגע חיצוני. המגע עם הכותל היה מגע פנימי. הלב של ישראל היא השכינה שלא זזה מכותל המערבי. זה מה שהרב כותב באגרת וזה מתלווה למה שאומר האור החיים הקדוש.

הקריאה של פרשת במדבר היא הכנה למעמד הר סיני מפני שמעמד הר סיני לא נגמר. אדם מישראל צריך תמיד להיות מקושר למעמד הר סיני, והשכינה שהייתה שם מלווה אותנו עד היום. התורה אומרת שצריך לדעת את הערך של כל דבר, ולא כל מה שנראה לנו גדול הוא גדול אמתי. הרוחניות היא הגדולה האמתית, הענווה היא הגבורה האמתית.

רוח הקודש

הקב”ה אומר למשה לספור את בני ישראל, “שמות בני ישראל לגלגלתם”. אומר הגר”א בספר משלי (טז, ד)” “‘כל פועל ה’ למענהו וגם רשע ליום רעה’, לכל אדם ואדם יש לו דרך בפני עצמו, כי אין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהם דומים זה לזה. ואין טבע שני בני אדם שווים. וכשהיו נביאים, היו הולכים אצל הנביאים לדרוש את ה’ והיה הנביא אומר ע”פ משפט הנבואה דרכו אשר ילך בה לפי שורש נשמתו ולפי טבע גופו. וזהו “לאדם מערכי לב”, שלו לא היה רק לערוך לבבו לדרוש את ה’ בכל לבבו, “ומה’ מענה לשון” על ידי הנביא איך להתנהג. וכשבטלה הנבואה, היה רוח הקודש בישראל ואיש רוחו יודיענו הוא איך להתנהג. ורוח הקודש יש לכל אדם ואדם. אך ‘אשרי אדם לא יחשוב ה’ לו עוון ואין ברוחו רמיה”. הגר”א ממשיך ומבאר שהיות והמחשבות של האדם מורכבות מדברים שלא תמיד הוא שולט עליהם, אם יש בלבבו שורש קטן שפורה ראש ולענה- אז רוחו היא רוח רמיה, והוא לא יכול להתנהג ע”פ רוחו. והרי “דרכי איש זך וישר בעיניו. ויפול משמים לארץ עד אשר לא יוכל לקום. ויסור מדרכי ה’ ומצוותיו ולא ידע בעצמו”. לכן אומר שלמה המלך, “גל אל ה’ מעשיך”, “כלומר עכשיו אין לנו להלוך בגדולות ונפלאות, אך לראות שיהיו מעשינו ‘אל ה”, היינו לפי רצונו יתברך”. הגר”א חוזר על זה באבן שלמה בפרק ה’. לכל יהודי יש לו תפקיד בעולם. חלק מההכנה למתן תורה הוא קריאת פרשת במדבר, שמלמדת אותנו שלכל איש יש שם. השם של האדם הוא המהות שלו, וזהו התפקיד שלו. אין לנו היום נביא שיגיד לכל אחד מהו תפקידו וייעודו, אנחנו משעבדים את עצמנו לעשות את מה שהתורה מצווה על כל אחד. וככל שאדם דבוק יותר בתורה אז התורה יותר פותחת לו את העיניים לדעת מה באמת שייך לעבודת ה’ הפרטית שלו. זהו חלק מההכנה לקבלת התורה. לספור כל אחד לפי שמותם, לפי גולגלתם, כל אחד לפי התכונה שלו, כל אחד לפי הדרך שלו. ישראל נמשלו לכוכבים, הכוונה היא שכל אחד יש משמעות עצומה בפני עצמו. נכון שכולם צריכים לחנות סביב המשכן, כולם צריכים להיות מלוכדים סביב אוהל מועד. אוהל מועד מנחה את הבן אדם כדי למצוא את הדרך שלו בעבודת ה’.

“עולמך תראה בחייך”

לכן יש ביטוי בחז”ל, “עולמך תראה בחייך”. רבנן היו מאחלים אחד לשני, עולמך שלך, הפרטי, תראה בחייך. כשאדם נפטר אומרים, הולך אדם לבית עולמו. יבדקו אם את התפקיד שלו הוא עשה. “אלוקי עד שלא נוצרתי איני כדאי, עכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי”. מה הפירוש? כותב הרב בעולת ראיה, בתפילה ליום כיפור. “מפני שנוצרתי כל אותו הזמן הבלתי מוגבל שמעולם עד שנוצרתי ודאי לא היה דבר בעולם שהיה צריך לי”, עצם העובדה שלא נוצרתי עד שנה מסוימת, סימן שהעולם לא היה צריך לי. “כי אם הייתי חסר בשביל איזו תכלית והשלמה הייתי נוצר, וכיוון שלא נוצרתי עד אותו זמן הוא אות, שלא הייתי כדאי עד אז להבראות ולא היה בי צורך כי אם לעת כזאת שנבראתי, מפני שהגיעה השעה שאני צריך למלא איזה דבר להשלמת המציאות. ואילו הייתי מיחד מעשי אל תכלית בריאתי הנני עכשיו כדאי, אבל כיוון שאין מעשי מכוונים לטוב התכלית הרי לא הגעתי אל תכלית בריאתי ואיני עדיין כדאי כמו קודם לכן”. אין צורך להסביר, הדברים מדברים בעד עצמם. כל אדם עם התפקיד שלו.

מסילת ישרים הוא ספר נפלא, הגר”א אומר עליו שעד פרק י”א אין בו מילה אחת מיותרת. ולכן הגר”א אמר לתלמידיו, מסילת ישרים יהיה הרב שלכם במוסר. ואם הייתי חי בדורו הייתי הולך אליו ברגל ללמוד ממנו תורה. אם אין מילה אחת מיותרת במסילת ישרים, מה כותב המסילת ישרים בתחילת דבריו? שיש חובה שיתאמת אצל האדם מהי חובתו בעולמו. לא מה חובתו בעולם, אלא מה החובה של האדם בעולם שלו. לאיזה תפקיד האדם צריך להגיע לפי מה שהוא נברא, שזו התכלית של הבריאה.

“ואלה שמות בני ישראל”

כשאדם ניגש למעמד הר סיני עם הידיעה הזו של האור החיים, לקבל את עולם המושגים שככל שהדבר הוא רוחני יותר, הוא קדוש יותר, אז הוא האטום הרוחני של העולם. זו ההכנה הראשונה, ולכן קוראים את פרשת במדבר לפני מתן תורה. וההכנה השנייה היא מה שכתוב בהמשך, “שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגלגלתם”.

על הפסוק הראשון בחומש שמות “ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה” אומר הספורנו, “אלה הנזכרים כאן היו ראויים להיוודע בשם מפני שכל אחד מהם היה נחשב להיות שמו מורה על צורתו האישית”. דהיינו, התורה מדגישה שכל אחד צריך להיות עם השם שלו, הכוונה היא, עם התפקיד שלו. עם מה שהתורה מייעדת אותו, להיכן הוא צריך להגיע. לכל אחד יש תפקיד ייחודי משל עצמו. צריך לקבל את עולם המושגים לפי מעמד הר סיני, מה נחשב לחשוב ומה נחשב לעוצמתי ומה לא. ולא כל דבר אנחנו מבטלים דעתנו לפי מניין או מספר. נכון שיש דיני רוב בב”ד, אבל זה רק שיש רוב בתוך ב”ד. אבל לא סתם באופן כללי. והדבר שני שאתו צריך להתכונן לחג מתן תורה, לכל אדם יש את המיוחדות שהוא צריך לעשות בעולם, ורק מתוך גישה כזו שאדם ניגש למעמד הר סיני בחג השבועות שנידון על פירות האילן, שאדם הוא עץ השדה. זו ההכשרה שהתורה אומרת לנו שצריך להיות לפני חג השבועות.

שבת שלום!

השאר תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *