קבלת התורה מחדש
אנו מציינים את חג השבועות כ'זמן מתן תורתנו'. כל מועד בשנה מעורר מחדש את המעלות שנקנו לנו באותה התקופה, ומשכך יש להבין מהי החשיבות העליונה 'לקבל' את התורה בכל שנה ושנה?
יתירה מזאת אנו לומדים: "בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ביום הזה באו מדבר סיני" (שמות יט, א), ומפרש רש"י על פי המדרש: "לא היה צריך לכתוב אלא 'ביום ההוא', מהו 'ביום הזה'? שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום נתנו". המשמעות היא שצורת לימוד התורה צריכה להיות באופן שהאדם מרגיש הוא 'מקבל' תורה, והתורה לא מונחת אצלו כאילו קיבלה כבר בעבר. מדוע?
כל הבריאה נועדה כדי להגיע אל הטוב של התורה
הרב חרל"פ מסביר שהמשמעות היא, שיש להבין שהתורה לא באה בכדי להסביר את המציאות הקיימת, ולסדר את המוסריות והמחשבות הטבועים כבר בנו. האדם עלול לחשוב שיש עמידה עצמאית של העולם, והתורה נועדה לעזור לאדם וללמד אותו להתמודד עם הטוב והרע שבמציאות. אבל לא כך הם הדברים:
"כי בזמן שמקבלים את התורה מצד כי כן מצוונו השי"ת וכן כתוב בתורה, אין לנו לשתף חלילה מאתנו כל כונה וכל מגמה, ולא לאכזריות גם לא לחסד אנו מכוונים בקיומה של תורה, הכל אחד לנו, אכזריות-חסד, ובלבד שנשמע בקול ד' לקיים מה שכתוב בתורתו, בתושב"כ ובתושבע"פ… ואין לכל הנימוסים היותר טובים שלנו רשות לנגוע בתורה פקודתיה ומצוותיה…
באופן שקבלת התורה צריכה להיות בלי שום הנחה מוקדמת שלנו, ויש לדעת כי בלא תורה, כל המושכלים היותר מוסמכים הכל תוהו ובוהו, אבק פורח וכחלום יעוף" (מי מרום חלק ט"ו עמ' קסב).
הסיבה לכך היא, שכל המציאות נבראה רק בכדי להגיע אל הטוב של התורה. בכדי לדבוק באמת בטוב, האדם צריך ללמוד להקשיב ולשמוע מה שיש לתורה לומר לו, להתבטל למוסר של התורה, ולא לנסות להתאים אותה לעולם הערכים הידוע ומוכר לו:
"הנה ענין קבלת התורה כבר בארנו בשיחה הקודמת שהוא מצד המובן המושגי ויחוסי בתורה, שלא התורה מצד המציאות, כלומר להסביר דיני וציווי התורה על פי חוקת המציאות ולמצוא הצדדים הטובים הנמשכים מהמצות והצדדים השליליים הרעים הנמשכים מכל עבירה ואזהרת ל"ת, שאע"פ שלכאורה טעמים כאלה נכבדים המה, בכל זאת יש בזה פגם יסודי שנותנים את הערך והחשיבות של התורה כפי שהיא לאחרי המציאות, אלא בהיפך, המציאות היא מצד התורה, התורה היא שממנה הושתתה כל המציאות "קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמין" (זהר תרומה קסא, ב) ועל כן כל גדלותה של התורה וביחוד בערך נצחיותה, "סמוכים לעד לעולם עשויים באמת וישר" (תהלים קיא, ח)…" (שם)
לכן האמת היא שאין קיום בכלל לעולם בלא המציאות, כי אין מטרת התורה ללמד את האדם והעולם איך להתקיים מצד עצמם. אלא כל מטרת הבריאה שלהם היתה להופיע את התורה, את הטוב האלוקי.
כך מסביר הרב חרל"פ במספר מקומות את דרשת חז"ל (שבת פח, א) שקודם מתן תורה הארץ יראה האם יקבלו ישראל את התורה, כיון שהקב"ה התנה עם מעשה בראשית שאם ישראל לא יקבלו את התורה העולם יחזור לתוהו ובוהו. ואחר מתן תורה הארץ שקטה כשראתה שישראל מקבלים את התורה:
"ודבר זה הרגישה הארץ ויראה, היינו ידוע ידעה כי בלא תורה הכל יוחזר לתוהו ובוהו ואין בקרבה שום דבר אשר נוכל לומר עליו כי הוא זה ושיש לו ערך בצד מה גם בלא תורה, לא רק שעם תורה יותר יפה הארץ, יותר יפה המציאות כולה, אלא שבלא תורה, אין כלום, הכל אפס, לגמרי אפס, תוהו ובוהו במלא מובנם.
דאגה זו והבנה זו הביאה לה שאח"כ שקטה, שלולא יראה לא היתה שקטה, ולכן אמר: אם ישראל 'מקבלים' את התורה מוטב. ולא 'מקיימין', כי יתכן 'קיום' בלא 'קבלה', שמקיימים עפ"י מובנים של הנחות מוקדמות שלנו, וכל שיתוף של מגמות שלנו מפקיעה את יחס הקבלה שמושגו הוא לקבל מה שהתורה אמרה, ולא מה שאנו אומרים" (עמ' קסב).
המושג 'קבלה' הוא שאין אנו משתפים עם התורה את הרעיונות שלנו, אלא משתדלים לבנות את ההבנה והמוסריות שלנו מתוך התורה.
ומוסיף הרב חרל"פ שלכן כל הלימוד שלנו, וצורת החיים שלנו, צריכים להיות 'חיי קבלה':
"וגם צריך שכל המשך החיים שלנו יהיו כולם חיי קבלה, לא שבדברים רוחניים מקבל מה שהתורה אומרת ובדברים אחרים מה שהרגשותינו אומרים, אף אלו היותר צודקים ויותר עדינים, לפי שבזמן שאנו מקבלים ואנו כל תהלתנו ותפארתנו במה שנהיה מקבלים מן התורה לכל אורחות חיינו לכל שעות ורגעי חיינו…
כשישראל עמדו על הגובה הלזה, ופתחו וענו "כל אשר דיבר ד' נעשה", "נעשה ונשמע", לא יהיה בעשיה שלנו שום תערובת של שמיעה שלנו, כי אם נעשה הכל וגם נשמע הכל, אז – שקטה.
וכן גם עתה אי אפשר להגיע להשקטת הרוח כי אם דוקא על ידי היראה והדאגה וכאב הלב על הארציות, על התוהו ובוהו שבכל דבר בלא התורה, וגם לדאוג אולי לא יגיעו להיות 'מקבל' את התורה, ויהיו נפתים לתת מושגים על התורה, לפי הבנתינו והרגשתינו. כי להשתדל בכל עוז, לפעול ולהגיע עד לידי המעלה הנכבדה של הרכנת הראש וביטול כל המגמות והרגשות נגד רמז רמזה של התורה…" (קסב-ג).
כפיית הר כגיגית- קבלת התורה לא לפי הרצון הפרטי שלנו
במקום אחר מסביר הרב חרל"פ שזהו הצורך ב'כפיית הר כגיגית'. חז"ל (שבת פח, א):
"ויתיצבו בתחתית ההר, א"ר אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם…".
מדוע צריך הקב"ה לכפות על עמ"י לקבל את התורה אם עם ישראל נענו ברצון ואמרו 'נעשה ונשמע'? מסביר הרב חרל"פ:
"אצלינו אין שום רצון בלא סיבה, תהיה חומרית או רוחנית שפלה וגבוה וגבוה מעל גבוה, כולם מחמת סיבה הם באים, לא כן הרצון של מעלה שאין שום סיבה אלא רצון לבד, ומתוך שלכל רצון שלנו ישנה סיבה, על כן באמת אינו נחשב רצון אלא הכרח, לכן הסיבה היא שהביאה לאותו רצון.
ולזאת הסיבה היותר עדינה ויותר גבוהה היא מה שאנו רוצים במילוי רצונו ית"ש, וזה אשר ממריצנו לקיום כל המצות ולימודי התורה, וכשאנו מגיעים לידי סיבה קדושה ונשגבה זו, הננו מגביהים את עצמנו למעלה מכל חוג שכר ועונש, ואין אנו חפצים שום דבר זולת מילוי רצונו ית"ש…
והוא ענין כפיית הר כגיגית, שמאחר שלא יתכן בקרבנו רצון בלי סיבה זיככנו הוא ית"ש שכל הסיבה תהיה אך ורק מפני שכך רוצה, ובא התואר של הכפיה זו אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, לאמר ולגלות עד כמה אדיר חפצו ית"ש שנקיים את התורה… ולא נפנה לשום מטרה אחרת כי אם אך רק למילוי רצונו ית"ש". (עמ' קפח)
קיום התורה והמצוות צריך להיות לא מתוך שום רצון מצידנו, אלא רק רצון למלא את רצון ד'. רצון ד' אינו מצומצם ואינו נובע מאיזו 'משיכה' חיצונית, וזה הדרך שבה עלינו לקיים את התורה.
[יש להדגיש שצורת עבודה זו של 'קבלה' וביטול מוחלט לרצון ד' תוך השתקת הרצונות וההבנות שלנו, מודגש מאוד בדברי הגרימ"ח ביחס לקבלת התורה בשבועות. אמנם צריך לזכור שישנה זוית משלימה של צורת עבודה זו, בהזדמנויות אחרות, בהן יש צורך דוקא לחשוף את הרצון האישי שלנו, ואת ה'תורה שבעל פה', הצומחת מתוך הלימוד וההבנה של הלומד עצמו, וגם בה עוסק הרב חרל"פ בהרבה מקומות.
נראה שהעבודה ל'קבלת' התורה בשבועות באה לחדד שהיסוד של הכל, גם כאשר האדם מתפתח ומוצא את 'האות שלו' בלימוד התורה, יכולה להגיע רק אחרי עבודה גדולה של 'קבלה', 'שמיעה', ו'כפיית הר כגיגית'.]
אין טוב אלא תורה
הסיבה לכך היא, מסביר הרב חרל"פ, שאמנם לאדם יש רצונות טובים רבים, אך זהו טוב שאינו מוחלט. רצונותיו של האדם מוגבלים ואנושיים. התורה היא הטוב האמיתי, ולכן בכדי באמת לקבל את אותו טוב, יש ורך לביטול כל הרצונות האישיים והמחשבות המוסריות האנושיות כשבאים לעסוק בתורה:
"ולכן אם גם התורה יחוסה אל היצירה עצמה, כמו שביצירה ישנם דבר והפוכו טוב ורע אור וחושך, כן צריך שתהיה גם בתורה, ועל כן הגויים שכל השקפתם על התורה אינה לכל היותר אלא גילוי חוקי ההויה הטבעיים, הנסתרים, כשבאו לבקש מהם שיקבלו את התורה שאלו מה כתיב בה, כלומר רוצים לדעת כל הצדדים שלה האורות והצללים, למען ידעו לשקול אם כדאי לסבול את הרע בשביל הטוב שבו וסוף דבר לא נתרצו.
אבל לא באלה חלק יעקב, שהם הכירו את התורה בתור המגמה עצמה של היצירה שהמגמה ודאי טובה, כולו טוב, לא שאלו כלל מה כתיב בה, והיו בטוחים שכולו טוב "אין טוב אלא תורה" (אבות פ"ו מ"ג) וענו ואמרו "כי אשר דבר ד' נעשה ונשמע" (שמות כד, ז). והבינו שהתורה היא עצמיות הטוב, סמל הטוב…" (עמ' קנז)[1].
אם התורה היא רק 'תגובה' למציאות, ממילא יש בה גם צדדים של שלילה ח"ו, וכך סברו אומות העולם. לכן שאלו 'מה כתוב בה', כי חשבו שצריך להתאים את התורה לפי תפיסת המוסר האנושי שלבם. אבל ישראל מבינים שהתורה היא הטוב האמיתי, ואנו מחפשים לקבל את הדרכתנו ממנה, לכן קיבלו אותה מיד.
כך מסביר הרב חרל"פ מדוע צריך ללמוד תורה לשמה, ללא שום תערובת של רצון ומטרות עצמאיות מלבד עצם קבלת התורה. ומסביר שלכן התורה נקרא 'מתנה' (נדרים לח, א), כיון שאין שום רצון עצמאי לקבלה:
"מתנה שהיא מוכרחת לבוא בדרך מתנה ואינה עומדת כלל למכירה מפני שאין מחיר בעדה, יש לזה מעלה נוראה…
זהו כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, כי מי שאינו עוסק בתורה לשמה, הרי יש לו חפצים (=רצונות) שהמה יקרים אצלו יותר מן התורה עד שמהפך הצנורות ועושה את לימוד התורה אמצעי למגמותיו איזה שהם, ובכל לא יתכן שתתגלה לו התורה בתור מתנה בתנאיה העליונים…" (עמ' קעח).
הרצון האמיתי- השתעבדות לתורה
בכדי לאפשר את 'קבלת התורה', ראינו שיש צורך של 'קבלה', השתקת הרצונות הזרים. הרב חרל"פ מוסיף להסביר, שכאשר יש לאדם רצונות זרים, במידה מסויימת הוא 'משועבד' אליהם, ואינו נאמן לחלוטין לרצונו הפנימי. הרצון הפנימי והחופשי באמת, הוא זה שאין לו שום מניע חיצוני, ורצון מוחלט כזה יכול להגיע דוקא ע"י שעבוד מוחלט לתורה, כיון שדרכה האדם יודע מה באמת טוב וממילא רוצה בו.
זו המדרגה שהגיעו אליה ישראל באומרם 'נעשה ונשמע', שעשייתם תהיה ללא שום רצון אחר:
"וענינו ואמרנו נעשה ונשמע, היינו שהכרנו בקבלתנו את התורה שכל מה שנעשה מהיום בזמן שנהיה מקושרים בקבלתה, לא נעשה זה מחמת אחרים דרך עבדות, אלא ממקוריות עצמנו, "נעשה", העשיה שבאה מחמת השעבוד לזולת אין העשיה נחשבת על העושה כי אם על המשעבד המביא לידי העשיה, אבל אם העשיה היא הרצון המקורי לא של השעבוד, העשיה נחשבת להעושה – זהו "נעשה", אנו 'נעשה' בלא שעבוד מזולתנו שהעשיה תהיה נובעת ישר מעצמנו, ומתוך זה נהיה מלאים בשביעות רצון, ונהיה שקטים לשמוע ולקבל עוד יותר ויותר 'נעשה ונשמע'". (עמ' קכט)
"האדם בסכלותו מחליף את השעבודים, במקום להיות משועבד להיוצר ב"ה שכן הדברים בעצמם מחייבים שהיצור יתבטל ליוצר, וממילא אין זה כלל בגדר של שעבוד… שכן היא מצד נקיות הטבע, ונימוס אמת, אין הרגשת חירות יותר מזה.
ובמקום זה מחליפים ומשעבדים עצמם דוקא למה שאין המציאות והדעת סובלתו, יש שמשתעבד לתאוות נמבזות, ויש שמשתעבד למדות רעות, יש עובד את עצמו ויש עובד את אחרים, וכולם ענפי עבודה זרה המה… כל שעבוד זר הוא עבודה זרה.
ולכן כשבא הדיבור "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (שמות כ, ג), נעקר כל היצר הרע מלבם, שעבדו עצמם כולם לאור אלקים אמת" (עמ' קלח)
'וירד ד' על הר סיני'
כפי שראינו, בזמן מתן תורה עם ישראל השבית לחלוטין את כל הרצונות האנושיים, וקיבל על עצמו להשתעבד לבורא, ולהיות בעמדה של 'מקבל'.
הסתירה התמידית בין הרצונות השונים של האדם גורמים ל'תוהו ובוהו', והשקט הנפשי יגיע רק כאשר באמת יקבל לחלוטין את רצון ד':
"הנה כל אי השקט בא רק לרגלי השניות, ההרכבה שהנם מורכבים משני דברים שונים, והדבר מתגלה ביותר אצל האדם שהוא מורכב מנשמה וגוף, מטוב עם רע, מאור וחושך, שעל כן הכוחות השונות מתאבקות, ומתנגחות בקרבו, ועלול עי"ז לבא לכל האסונות… ולזאת כל המגמה להשתחרר ולהפדות מהשניות ולהתאחד באחדות אמת, כדי לצאת מכל המבוכות השונות המבלבלות את המוח והכח, וכל אשר לו יתן האדם בעבור הפדיון והגאולה מהשניות…".
הרגע בו הגענו למדרגה בה אנו משתיקים לחלוטין את הרצונות הסותרים בקרבנו והשתעבדנו לחלוטין לרצון ד', הוא 'יום השישי'- ו' בסיון. לכן יום זה נקבע כיום מתן תורה, הגם שקבלת התורה בפועל היתה רק למחרת (עיין בשאלת המג"א סי' תצד):
"היום המיוחד למשקל הויית וקיום העולם הוא יום השישי בסיון, ולכן עיקר החג אנו חוגגים בשישי בסיון שאלמלי אותו יום היה הכל חוזר לתוהו ובוהו.
ואמנם אין זה רק בכלל אלא שכן הוא גם בפרט אצל כל יחיד ויחיד מישראל, וכן הוא בכל שנה ושנה בהגיע יום הזה, מגיעים לידי הכרעה אם להתעלות אם ח"ו לתוהו ובוהו, וכשם שארץ יראה ובו ביום שקטה, כן כל יחיד אימתי הוא הזמן שלו שבו נפדה מכל השניות וההתאבקות וההתנגחות הפנימית, הוי אומר ביום השישי, שישי בסיון, שעד אותו היום הכל מתרופף, ואם מקבלים את התורה מתעלים, ואם לאו ח"ו, חוזרים לתוהו ובוהו".
השניות והמאבק בין הרצונות הגשמיים לרצון להתבטל לרצון ד', בין הארץ לשמים, הגיע לידי סיום במתן תורה, בו ביטלו ישראל את העמידה העצמאית שלהם והתבטלו לרצון ד'. זו כוונת המדרש (שמות רבה יב) שהשמים ירדו לארץ במתן תורה:
"יסוד ההשקטה היא שיחובר השמים עם הארץ, לא שתהיה הארץ רחוקה מן השמים והשמים גבוהים מן הארץ, אלא שיהיה גשר עובר ביניהם, אלה שבשמים ירדו על הארץ ואלו שבארץ יעלו לשמים, חסד ואמת נפגשו, וארץ ושמים נשקו וכל זמן שהארץ לא הגיעה לזה לא נחה ולא שקטה, כי דורשת ומחפשת את תפקידה, ותפקידה הוא החיבור שלה עם השמים, וזה זכתה על ידי קבלת התורה…
כשברא הקב"ה את העולם גזר ואמר השמים שמים לד' והארץ נתן לבני אדם. כשביקש ליתן התורה בטל גזרה ראשונה ואמר התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים, ואני המתחיל, שנאמר 'וירד ד' על הר סיני' (שמות יט, כ) וכתיב ואל משה אמר עלה אל ד' (שמות כד, א), הרי כל אשר חפץ ד' עשה בשמים ובארץ" (עמ' קסג)
מאז קבלת התורה, אומר הרב חרל"פ, יש לעמ"י כבר שייכות טבעית להקשבה הזו לדבר ד'. האדם יכול למצוא בתוך 'הארץ', את הכוחות והיכולות להתבטל לרצון ד'. זאת בשונה מהזמן הקודם למתן תורה, שרצון זה היה מנותק מהאדם.
עבודת ההכנה בליל שבועות לקראת קבלת התורה, היא לצורך הזדככות שתאפשר לנו למצוא את רצון ד' הקיים כבר בקרבנו ולהשתיק כל רצונות זרים.
"…בעת מתן תורה דכתיב "וירד ד' על הר סיני" (שמות יט, כ), ירידה זו לא היתה רק אז, אבל מיני אז ולמעלה כביכול תמיד השכינה ירודה למטה ונתמלא כל הארץ בהארת כבודו ב"ה.
ומיני אז כל אוצרות ההשגות וגילוייו ית"ש הנם בארץ…
ולזאת גם זה מטובו ית"ש, לבד מה שביום הזה ירד ד' על הר סיני ונתבשם כל העולם כולו מזיו הודו ואור יקרו וגילה את עצמו כביכול בזה העולם, עוד זאת… משפיע שפע טהרה בליל זה, שיהיה כל יחיד ויחיד להגיע לידי אותה המדריגה שהגענו אז שאמרנו נעשה ונשמע, ונשמע הוד קולו, שהיינו טהורים מובדלים מכל חומריות וזכינו לראות מה שיש בעולם הזה.
והדיבור הראשון היה: "אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שמות כ, ב), היינו הנני אנכי אצלך פתח עיניך וראה מלך ביופיו, ונשמע ונראה כח החיים הממשיים שבכל דיבור ובכל מצוה.
כן בכל שנה ושנה בליל זה יורד טהרה בעולם, ואם נכין עצמנו לקבל הטהרה ההיא, יופתחו עינינו ונשמע ונראה מה שיש לשמוע ומה שיש לראות" (קמג-ד)
(המאמר לוקט ונערך ע"י ר' אמציה ברקוביץ')
[1] ועיין גם עמ' קלג.
